בתחרות הנוכחית בין המשטרה לאלימות – מנצחת האלימות, בינתיים בנקודות

האלימות גואה מזה מספר שנים והמשטרה אינה יכולה לה, אך גרוע מכך – היא אינה מנסה להדביר אותה. וכשלא מנסים להילחם בתופעה וכשהניסיונות המבוצעים המעטים נכשלים – מגמדים את התופעה. על פי הסטטיסטיקה הרשמית של המשטרה, האלימות ירדה מאז 1998 ועד 2003 (ב – 2004 חלה עליה בעבירות אלו). אלא, שניתוח של עבירות האלימות לסוגיהן, מצביע כי גם בשנים 1998 – 2003 הייתה עליה בעבירות האלימות החמורות יותר, אך למשטרה היה נוח להציג את המספרים הכוללים, המציגים ירידה. במשטרה פותחים שני סוגים של תיקים בגין עבירות פליליות: תיקים פליליים, הקרויים תיקי פ"א, ותיקי אי תביעה, הקרויים תיקי א"ת. תיקי הא"ת נפתחים בגין העבירות הקלות, ותיקי הפ"א בגין העבירות החמורות יותר. חלק ניכר מתיקי הא"ת אינו נחקר כלל, והמשטרה סוגרת את התיקים, מבלי לבצע כל חקירה בתלונות. כשנוח מציגים נתונים על שני סוגי התיקים יחד וכשנוח על כל סוג לחוד. כמובן, שלו התפרסמו נתונים על תיקי פ"א לבדם, היינו רואים עליה בעבירות האלימות. אך כדי שלא להציג עליה, ואולי להציג הצלחה במאבק באלימות, הנתונים בעניין זה כוללים את שני סוגי התיקים, ואז מוצגת ירידה בעבריינות זו.

לעתים המשטרה אף "מייפה" את הנתונים. כך, לדוגמא, על אף שב – 1988 הייתה עליה, אמנם קטנה, בעבירות האלימות לעומת 1997 (מ – 62,234 ל – 62,699), במלל המלווה את הגרף, המצוי באתר האינטרנט של משטרת ישראל, מצוין כך: "משנת 1997 חלה ירידה בכמות תיקי האלימות".

בסקר שבוצע במחצית השניה של 2004, על פי הזמנת מהשרד לביטחון הפנים (הוא האחראי על משטרת ישראל), בו השתתפו מעל 2000 אנשים, נמצא שהאלימות, לדעת המשיבים והמשיבות, צריכה להיות ראשונה בסדר העדיפויות של משטרת ישראל, אף לפני מניעת פיגועים חבלניים. משטרת ישראל לא למדה דבר מהסקר, שכן עד למחצית 2005, לאחר שהגיעה אלימות עד נפש והוקמה ועדת שרים מיוחדת לטיפול באלימות, לא עשתה משטרת ישראל דבר בעניין זה. אם כך, ניתן להבין שדעת הקהל אינה חשובה למשטרת ישראל, שאם לא כן, הייתה המשטרה משנה את סדר העדיפויות שלה, ומשקיעה יותר משאבי כוח אדם ומשאבים חומריים, אך בעיקר יותר משאבי חשיבה, בתחום, שלפי דעת הציבור, הוא המקבל את שירותי המשטרה וגם מממן את המשטרה, צריך להיות ראש וראשון בסדר העדיפויות המשטרתי. היא העדיפה להקצות את מרב משאביה בתחום ביטחון הפנים, בו היא אמנם משחקת תפקיד של שחקן זוטר, אך מקבלת כותרות טובות ואוהדות. לא רק עמדות הציבור, שהמשטרה עצמה בודקת, אינן מעניינות את משטרת ישראל ואינן גורמות לשינויים בתוכניות העבודה שלה (אם יש לה בכלל כאלה). גם הנתונים שלה עצמה אינם מניעים שינויים. לפי הסטטיסטיקה שמשטרת ישראל מפרסמת, כבר ב – 2004 חלה עליה לא קטנה בעבירות האלימות ביותר מ – 3%.

בימים עברו, אך לא רחוקים מדי, נתוני הפשיעה היו עולים על סדר היום של כל מפקדי המשטרה, החל ממפקד תחנה, עבור למפקד מרחב ומפקד מחוז וכלה במפכ"ל, כל יום, כל שבוע, כל חודש, וכמובן כל סיכום שנתי. אני זוכר, שלפני יותר כעשרים וחמש שנה, כאשר שימשתי בתפקידי חקירות במרחב ירושלים, נהגנו לדווח למפקד המרחב מידי בוקר את נתוני העבירות, דיווח שדרבן אותנו לנסות לתפוס כמה שיותר עבריינים ולהוריד, ולו במעט, את עקומת העבריינות. יותר מאוחר, כששימשתי דובר המחוז הדרומי (שכלל גם את ירושלים, שהיום היא מחוז נפרד), נהג מפקד המחוז לצלצל למפקדים המקומיים בכל פעם כאשר הבחין בשינויים בכמות העבירות, לעודד פעילות נגד העבריינים כאשר הייתה עליה בעבריינות ולתת מלה טובה כאשר הייתה ירידה בה או כאשר עלה שיעור התפיסות של העבריינם. מאז עליית החשיבות של ביטחון הפנים, זנחה משטרת ישראל את הטיפול בפשיעה וכמעט אין דורש במשטרה לנתונים על העבירות הפליליות. זה פשוט לא מעניין שם איש.

במשטרת ישראל יושבים קצינים ושוטרים משכילים, היודעים לקרוא ולהבין ממצאי סקרי דעת קהל ונתונים סטטיסטיים. אך הטיפול בעבריינות, לרבות באלימות, היא פעילות שגרתית, קשה ושוחקת, שאין בצדה תהילה וזרי דפנה אינם נקשרים לראש מפקדי המשטרה. פעילות זו אף אינה בכותרות כלי התקשורת, כמו בפעילות בתחום הביטחוני, שמאפשרת למפקדי המשטרה להופיע בכלי התקשורת ובעיקר בטלוויזיה, במרב הפעמים כפרשנים. זאת למרות שטיפולה של משטרת ישראל בפיגועים חבלניים הוא בעיקר בבחינת "פוסט מורטם" ולאחר שהפיגוע כבר התרחש, שכן את חלק הארי של עבודת הסיכול והמניעה מבצעים בצה"ל ובשב"כ.

זה לא רק עניין של תקציבים, כפי שחוזרים ואומרים ראשי המשטרה. זה בעיקר פרי הבאושים של הזנחה וחוסר חשיבה יצירתית של מפקדים. אם מגמה זו תימשך, ניצחונן של העבריינות ושל האלימות תהיה עובדה מוגמרת, ולא ניצחון בנקודות בלבד.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • בני בום  ביום 15 באוגוסט 2005 בשעה 17:57

    במקום "אם מגמה זו תימשך, …", צ"ל "מגמה זו תימשך ונצחונן של העבריינות ושל האלימות תהיה עובדה מוגמרת".

    שפויים, נוסו על נפשותיכם.

  • התחת של אברם  ביום 15 באוגוסט 2005 בשעה 19:07

    שמתי לב שסהרורי הרשת איכשהו תמיד מכניסים את המלה "שפוי" לטקסט שלהם, אם בתור שם הכותב ("השפוי היחיד", "השפוי האחרון" או סתם "שפוי", הכתובת בד"כ "מדינת המטורפים") ואם כפניה לקהל הקוראים: "שפויים, נוסו על נפשותיכם"

    נו, בני, מתי אתה נס על נפשך? או שאתה מהפאתטים שכותבים מלונדון או קופנהאגן, איפה שהתערותכם כה מלאה שאתם לא מחמיצים את המאמר הכי נידח בעברית? הייתי מוסיף לך קצת סטטיסטיקות ותאוריות מעניינות מניו יורק או לוס אנג'לס – אבל כמה אפשר כבר להתווכח עם שפויים?

  • מינוס אחד  ביום 16 באוגוסט 2005 בשעה 0:10

    מספר עובדות היו עוזרות כאן לדעתי: קודם כל לא צריך להציג את גרף עליית מקרי האלימות ללא גרף הגידול באוכלוסיה. כלומר צריך לבדוק מספר עבירות אלימות למאה אלף איש למשל.
    בנוסף במהלך עשר השנים האחרונות קיימת מגמה של החמרה רבה ביחס המשטרה לתיקים של אלימות במשפחה. ניתן לומר שבתיק שבעבר היה השוטר השכונתי שם יד על כתף הבעל המכה ואומר לו נו נו נו, כיום הוא יכול לשבת על עבירה דומה בכלא. לפיכך צריך להשוות את המדד ללא תיקי האלימות במשפחה.

    נדמה לי שאם מחברים את שני הנתונים מגיעים למסקנה הפוכה ממשפט הפתיחה. אולי משפט כמו האלימות בארץ יש לה תקופות של גיאות ותקופות של שפל, אך המשטרה לא יכולה לה.

    כאן אנחנו מגיעים לדיון אחר- אתה כותב על עבריינות ועל אלימות בנשימה אחת. בקו הסופי אתה צודק.מי שנתן סטירה, דחף בקבוק, שלף סכין, הוא עבריין. הבעייה היא שחלק גדול מהאנשים אינם עבריינים לפני שהורידו את הסטירה. כלומר לא מדובר בעבריינים סדרתיים שקל אולי יותר לאתרם, אלא בכולנו, באנשים ה"נורמטיביים". איך לדעתך צריכה המשטרה לנהוג במי שעוד לא נתן את הסטירה? איך היא תגיע אליו, אחרי ששאר המערכות החינוכיות, משפחתיות, ערכיות כשלו בכך?

  • מאיר גלבוע  ביום 16 באוגוסט 2005 בשעה 12:34

    שלום לך קורא אלמוני
    מאחר שכתבת דברים של טעם, חבל שלא הזדהית, אינני נושך, אך זו דרכו של עולם הרשת. כיוון שאני סבור שהתשובה חשובה, אשיב על גבי האתר עצמו.
    שלך, מאיר גלבוע

%d בלוגרים אהבו את זה: