הכרעה בדרכים לא מלחמתיות

זאב שיף, הפרשן המוערך מאד של הארץ, ממליץ במאמרו היום בפני צה"ל להפסיק ללכת בדרך של פשרות עם המתנחלים ולחתור להכרעה במאבק. דא עקא, אף כי המשימה שהוטלה על המשטרה ועל הצבא קשה ביותר, אין מדובר במלחמה. במלחמה יש לחתור להכרעה מהירה לפני שהכוחות יישחקו ואז האויב עלול לגבור על כוחותינו. אמנם, שיף בעצמו אינו מגדיר את המאבק הזה כמלחמה, אך לדעתו יש להכריע אותו "בצורה ברורה ולא בנקודות. אין זו התמודדות שצריך לחתור בה לפשרה – אלא להכרעה. אפילו אם צה"ל ייאלץ להשתמש בכוח". אולם, המלצתו זו עלולה להוביל למלחמה או לפחות למאבק קשה עם נפגעים פיזית משני הצדדים (נפגעי נפש כבר יש בשני הצדדים, ודומה כי לפחות המתנחלים אינם בוחלים בסוג זה של פגיעה בייחוד בחיילים ובחיילות הצעירים).

במאבק זה, כמו במאבקי כוח אחרים, יש צורך באורך רוח, בסבלנות רבה ואפילו בתחבולות, אך יש להפחית במידה רבה את האפשרות לעימות פיזי. לצה"ל ולמשטרה יש זמן רב. אמנם, ייתכן שהכוחות יותשו, אך זו התשה שהן הצבא והן המשטרה יוכלו לעמוד בה בהצלחה. כמו, שניהלו היטב את המאבק עם ההמונים המפגינים בשבועיים האחרונים בכפר מימון ובאופקים, כמו שני מתאבקים בסיבוב החמישה עשר, עייפים ומזיעים, ולכן במקום להכות איש ברעהו, "מחבקים" זה את זה וחגים יחד, כאילו חבוקים בריקוד ולס, בסופו של דבר, המשטרה על כוחותיה העדיפים, ולאחר שהתישו את המפגינים הרבים, היא שניצחה, וזאת לאחר שניתנה למתנחלים אפשרות להפגין, בהפרעה מזערית.

מאבק זה אף אינו דומה, כדברי שיף, לניסיון האצ"ל להביא באופן עצמאי וללא רשות הממשלה את אוניית הנשק "אלטלנה". שם עתידה של המדינה ממש היה מוטל על כף המאזניים, ולמהירות התגובה של בן גוריון הייתה חשיבות עצומה. במקרה של פינוי עזה, היחס של הממשלות למתנחלים, במשך יותר משלושים שנה, מוכר וידוע, מחד גיסא להשתתף, אם בעצימת עין, אם בהגנה על מאחזים לא חוקיים, אם בסיוע ממשי בכסף ובמשאבים אחרים, ומאידך גיסא להכשיר בדיעבד הליכים ומאחזים, שהוקמו בניגוד לחוק. ויתר הדברים הללו הלא הם רשומים בדו"ח טליה ששון.

אי לכך, אין מקום להיכנס "ראש בראש" במתנחלים, אף כי כל אלה שנשארו בישובי הרצועה וצפון השומרון אחרי המועד האחרון הם מפירי חוק, אלא להפחית למינימום את ההתנגשות החזיתית (שאותה המתנחלים מנסים בכל כוחם ללבות), ובצעדים בטוחים ונחושים, אך שקטים ולא מתלהמים, תוך גילוי אורך רוח, לפנות את המתנחלים, בידיעה ברורה שלבסוף כולם יעזבו את המקום בין אם מרצונם ובין אם שלא ברצון. תוך כדי תהליך זה, יש לאסוף ראיות על המנהיגים, הפורעים, התוקפים, המסתננים, המציתים והמזיקים, כדי שניתן יהיה לאחר הפינוי להעמידם לדין פלילי. במקרים קיצוניים, אין להימנע מלעצור את מבצעי העבירות החמורות ולהעמידם לדין במקביל לפינוי. אין בכך, כדי למנוע לחלוטין את השימוש בכוח, במקרים מתאימים, שכן אם לא יהיה שימוש בכוח לחלוטין, עוצמת ההרתעה של המשטרה תישחק לחלוטין.

בעבר המשטרה ידעה והיה בכוחה לעשות זאת. השאלה היא אם כיום היא תדע לנהל את ענייניה בתבונה, כפי שעשתה בכפר מימון ובאופקים, אם המשטרה לא תתכופף בפני צה"ל, שהוא הריבון בשטחים, ולא תתכופף בפני הדרג הפוליטי, שבוודאי לא ישמח להעמיד את חביביו – ראשי המתנחלים – לדין.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
%d בלוגרים אהבו את זה: