המתנחלים עשו הכל כדי להעצים את הטראומה של ילדיהם ובמידה רבה הם הצליחו בכך

איני יודע מהן כוונות ראש הממשלה לגבי עתידם של שאר השטחים המוחזקים על ידי המדינה, קרי – יהודה ושומרון (מה שיישאר אחרי החזרת צפון השומרון). אך הדברים כבר נאמרו בהזדמנויות שונות, הן על ידי ראשי המתנחלים והן על ידי פרשנים לכוונות המתנחלים, שהמטרה המרכזית של המערכת נגד ההינתקות, בצד ניסיון להפסיקה וגם אם לחלק היה ברור מראש כי ניסיון זה לא יצלח, הוא למנוע החזרת שטחים נוספים בעתיד. זאת, הם יעשו, על פי דבריהם ודברי הפרשנים, על ידי "צריבה בתודעה הישראלית" של הטראומה הקשה שבהחזרת עזה וצפון השומרון (מעניין שהשימוש הראשון, לפחות שאני זוכר, בביטוי זה היה לגבי הפלסתינים, והכוונה הייתה להרתיע אותם מהפיגועים בישראל ולצרוב בתודעתם כי דרך הפיגועים אינה טובה להם, על ידי התגובות הקשות של צה"ל על הפיגועים. איך מתהפך הגלגל). צריבה כזו תתממש רק אם הציבור הישראלי וממשלת ישראל יחוו את ההינתקות הנוכחית כטראומה קשה במיוחד, ועל כן לא תעלה בדעתם כל נסיגה נוספת משאר השטחים.

כדי לצרוב את התודעה שלנו, ניסו ראשי יש"ע והמתנחלים, ביניהם עושי דברי ראשי יש"ע וביניהם כאלה שאינם נשמעים להם, לעשות הכל כדי שההינתקות תהיה קשה ככל האפשר, באמצעים השונים, מיעוטם חוקיים ורובם בלתי חוקיים לחלוטין. אולם עקלקלות דרכי ההיסטוריה, ואיני מתכוון רק לכך שפינוי הישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון הוכיח בדיוק ההפך מכוונת המתנחלים – הפינוי הוכיח קבל עם ועדה כי ניתן לפנות ישובים בשטחים תוך שימוש מזערי בכוח וכמעט ללא נפגעים, גם אם זה עולה הרבה כסף.

את תודעתו של מי צרבו המתנחלים?

כוונתי היא שהמתנחלים הצליחו לצרוב בתודעה את הטראומה שבפינוי, אך לא כפי שתכננו. בעוד שהם תכננו לצרוב את הטראומה בתודעת הציבור ובמודעותם של מנהיגי הציבור וראשיו (בהערת אגב – מוזר מאד שהם ניסו לצרוב משהו למודעות של ראשי הציבור, על אף שבתי המשפט חזרו וקבעו, כאשר זיכו אישי ציבור בכירים מאד מעבירות פליליות, בטיעון שמודעותם של ראשי ציבור אלה לקויה מאד, באשר הם אינם מודעים לסימני אזהרה, שאפילו עיוור היה מבחין בהם, מפני עבירות פליליות ואף אינם מודעים להתנהגותם הם), הצריבה העיקרית הייתה בתודעתם ובנפשם של המתנחלים עצמם ובמיוחד של הדור הצעיר שלהם.

גרירת התינוקות, הילדים והנערים לאירועים אלו, בעיקר לאירועים, שהפכו לאלימים בעטיים של ההורים עצמם, ההסברים שנותנים ההורים והמבוגרים (ולאו דווקא הבוגרים) לילדים ולצעירים, ה"תוכחות" המוטחות בפני הקצינים, החיילים והשוטרים, בנוכחות התינוקות של בית רבן, ה"טקסים" של הבכי המשותף הקורע את הלב (ואין לבכי אינסטרומנטלי זה ולבכי על מנהיג שנרצח לפני עשור דבר וחצי דבר. יש טקסי פרידה בריאים ויש טקסי אבל המאפשרים את עיבודו, ויש טקסי פרידה ואבל פתולוגיים), ההמתנה המשותפת לנס מהשמיים, כולל ניסיון להמשיך ולחיות "כרגיל" על אף שברור שאין לכך כל תקווה, והאכזבה הגדולה מאי התרחשות נס, אילוץ ילדים לענוד את סמלי השואה ולצאת לאוטובוס המפנה בידיים מורמות, הבאת ילדים ותינוקות למצבי בכי (בין אם בהחזקתם על ידי ההורים בעת שהם נסחבים על ידי שוטרים וחיילים, בין אם על ידי הושטתם מחלון הקומה השניה אל עבר התהום ובין אם בהושטתם לידיהם של המפנים ככלי אין חפץ בו), כל אלו וכל השיטות הנלוזות האחרות אותן נקטו המסרבים להתפנות, נועדו בכוונת מכוון לצרוב את הטראומה בלב האומה הישראלית ובלב מנהיגיה. אך, לדאבון ליבם של המתנחלים, התוצאה העיקרית של התנהגויות אלו היא – העצמת הטראומה של הדור הצעיר של המתנחלים. אותותיה יישארו לשנים רבות ואין ספק שגם השפעתה תוצא מן הכוח אל הפועל בעתיד בדרכים שונות.

הלמידה החזקה ביותר היא למידה מתוך הזדהות ולמידה מתוך השתתפות ולמידה לא מכוונת. הילדים והנוער בעזה ובישובי צפון השומרון לומדים כעת היטב שמותר לא לציית לחוק שמטעמים פרקטיקולרים הם אינם מכירים בו, הם לומדים שניתן להיות אלימים כלפי נציגי הממשלה (הם כבר למדו מזמן שמותר להיות אלימים כלפי הפלסתינים), הם לומדים שמה שלא מקבלים בכוח הם יוכלו לקבל ביותר כוח, והם גם יכלילו את מה שלמדו להקשרים רבים אחרים, כי זו טיבה של למידה. למידה זו תהיה חזקה מאד וקשה לשינוי, כפי שגבוהה היא עוצמת למידה, המלווה בחיזוק שלילי חזק ומפחיד במיוחד. הטראומה הזו, שנצרבה בליבותיהם ובמוחותיהם של תינוקות, ילדים ונערים (וגם כמובן ילדות ונערות) מבני המתנחלים, עלולה להתבטא בעתיד בהפרעות התנהגות שונות, אך גם ובעיקר בתחושת ניכור קשה מהמדינה על מוסדותיה, מהצבא ומהמשטרה ודחיה של כל מופע של שמירה על החוק ועל שלטון החוק.

הסיוע הפסיכולוגי להעצמת הטראומה

באחד מימי הפינוי, רואיינה בערוץ מסוים, עמיתה שלי לספסל הלימודים בקורס בנושא ייעוץ ארגוני (התכנית לייעוץ ופיתוח ארגוני: גישה פסיכואנליטית-מערכתית, של מרכז פרויד באוניברסיטה העברית ושל ארגון אפק) – ד"ר ניצה קליש-זנדמן. ניצה היא בעלת ניסיון רב בתחום הטיפול הנפשי בטראומות שחוו מתנחלים וילדיהם בעקבות פיגועים והפגזות של ההתנחלויות וידה רבה לה הן במחקר בתחום זה והן במעשה הטיפולי עצמו. במהלך שתי שנות הקורס, נהניתי מחכמתה הרבה ומהידע הנרחב שרכשה בשנות לימודיה ומניסיונה המעשי. אולם, דבריה באותו שידור העידו כי עמדותיה הפוליטיות ורגשות ההזדהות שלה עם המפונים העיבו על מה שהיו צריכות להיות עמדותיה המקצועיות.

בשידור שצפיתי בו, ראיתיה יושבת בצל אחד העצים באחד מישובי גוש קטיף, ומסבירה את הקלקולים בעשייה של הממשלה, שעיקרם חוסר מוכנות לפינוי, ושהם עלולים לגרום להעצמת הטראומה של המתנחלים המתפנים. קלקולים אלו מצדיקים תגובה עוינת של המתנחלים. יתכן שמנהלת סל"ע לא ערכה את כל ההכנות הנדרשות לפינוי, לא הכינה מלאי מספיק של דירות וכיו"ב (ואיני נכנס כאן לויכוח, שלו היו המתנחלים פונים למנהלת מיד עם הקמתה ולא מנסים לדחוק את הקץ עד לאחרי הפינוי, קלקולים אלו היו נמנעים. וכאן מן הראוי להפנות גם לטענות נוספות של המתנחלים המפונים, שנשמעות ביומיים האחרונים, כי הם אינם יודעים אינם ילמדו ילדיהם, למרות, שלפי טענות משרד החינוך, הם עצמם לא פנו למשרד והמשרד אינו יודע היכן הם גרים, כדי להכין מקומות בבתי הספר לילדיהם). למיטב זכרוני, ניצה הצדיקה את התנהגויותיהם של המתנחלים בהתנהגות הלא אחראית של הממשלה וגופיה. לצערי ועם כל הכבוד המקצועי שאני רוחש לה, בכך היא הייתה שותפה להעצמת הטראומה של ילדי המתנחלים. לו הייתה פועלת מתוך עמדה מקצועית בלבד, הייתה ניצה צריכה לייעץ למתנחלים לבצע מבעוד מועד את כל ההכנות שלהם למעבר ולהכין, מוקדם ככל האפשר, את כל בני המשפחה ובעיקר את הילדים והילדות לקראת הפינוי והמעבר, מעבר דירה, מעבר לבית ספר חדש, היכרות עם המקום החדש ועם השכנים החדשים וכיו"ב, הכנות, שפסיכולוגים בדרך כלל ממליצים עליהן לקראת שינויים, על מנת שלא "יפלו כרעם ביום בהיר" על ראשי ילדים ללא הכנה מוקדמת והכל על מנת למזער את הטראומה ואת קשיי המעבר.

נבואה המגשימה את עצמה – הטראומה תתעצם

כל הדיבורים על הצריבה התודעתית של האירועים וכל הדיבורים והמעשים סביב הפינוי מיישובים אלו, אינם מסייעים למתנחלים, ובייחוד לצעירים שביניהם, להתמודד בצורה בריאה עם האירועים הללו ועם הפגיעה האפשרית בנפש המתפנים. לא זאת אף זאת, הם מעמיקים את השריטה הנפשית שתישאר, כך שלא תירפא לעולם וביטוייה ההתנהגותיים יופיעו בעתיד בהזדמנויות שונות. התנהגות המתנחלים ושיתוף ילדיהם ב"עשייה הטראומטית" היא בבחינת, מה שתואר על ידי הפסיכולוג החברתי ליאון פסטינגר, "נבואה המגשימה את עצמה". המתנחלים, במו ידיהם, עשו הכל כדי שהשריטה בנפשותיהם של הדור הצעיר תהיה כמה שיותר עמוקה ותישאר חרוטה לאורך ימים, גם אם רצו לשרוט את הציבור ה"אחר".

אולם, השריטה הזו וצריבת התודעה הזו כבר קיימות אצל בני הנוער בקרב המתנחלים, אותם ילדים ונערות שהסתננו לשטחים הסגורים, שהתבצרו בבתי כנסת ועל גגות, שזרקו חומרים צורבים על שוטרים ועל חיילים, שקיללו אותם ושהטיחו בהם עלבונות, שהתנגדו בכוח לפינוי ושניסו לשכנעם לסרב פקודה, ובסופו של דבר גם לא נשמעו לראשי מועצת יש"ע, הוריהם הביולוגיים והרוחניים. הרי ההקצנה של אותם ילדים ונערים – המסתננים – שהגיעו לחזק את תושבי גוש קטיף, לא התרחשה בואקום. "נוער הגבעות" לא גדל על שירי ערש מרגיעים. הם ינקו את ההפגנות בסבסטיה ואת הפרות החוק שליוו את ההתנחלויות מאז עלייתן על הקרקע ואת הפרות ההתחייבויות לנציגי הממשלה בחברון. הם אכלו את הדייסה שלהם מעורבת ב"עליות" הלא מורשות לקרקע ובבניית יישובים חדשים ללא היתר ממשלתי, את המנה העיקרית של הפגיעות בערבים שכניהם וקינחו במעשיהם היום, בפגיעה בחיילים ובשוטרים, בהסתננות לעזה בניגוד לחוק, בסגירת שערי היישובים בפני הצבא והמשטרה ואף בפני תושבי יישובים אלו שחפצו לצאת משם כחוק.

מה אמר ואנס פאקארד על תוצאות חברתיות ואישיות של העתקת מקום מגורים?

אני מסכים כי גם העתקת מקום מגורים בלבד עלולה להיות כרוכה בהפרת האיזון הנפשי של היחיד ואולי אף בפגיעה בהיבטים חברתיים של הקבוצה הקטנה והגדולה. וכדאי לשוב ולקרוא בספרו של ואנס פאקארד "אומה של זרים", על התוצאות של הניידות הגבוהה והתדירה של האמריקנים. אלו, שבעבור חופן דולרים, יחליפו את מקום עבודתם הנוכחי במקום עבודה חדש, גם אם ההחלפה כרוכה בהעתקת מקום מגורים מחוף אחד לחוף שני, תוך התרחקות מהמשפחה, מהחברים ומהסביבה המוכרת. אך, למרות שפאקארד חושש שניידות זו תגרום לפגיעה בגיבוש של החברה האמריקנית, בהעדר תחושה של קהילה, בתחושה של חוסר שורשים, זה לא מה שקרה מאז שפורסמם הספר לפני יותר משלושים שנה. מה גם, שבישראל המצב שונה לחלוטין, הן מבחינת הניידות בעבודה ועיקר ההבדל הוא במרחקים. הגם שאני עבדתי תקופה מסוימת בתחנת המשטרה באילת, וכמובן גם גרתי שם וכיום אני צריך לנסוע במשך כשעתיים כדי לראות את נכדי האהובים, ובממדים ישראליים אלה הם מרחקים ארוכים, אין אלו מרחקים של שעות טיסה יקרות כבארצות הברית. על כן, לו היו המתנחלים מתייחסים להנתקות כאל החלפת מקום מגורים, הם היו מסייעים לילדיהם להתגבר על הטראומה בקלות רבה, אך הם עשו בדיוק את ההיפך – הם העצימו את הטראומה לממדים מפלצתיים.

מאחר שלמתנחלים היה ברור שהעברת דירה סתם אינה מהווה גורם לטראומה קשה, הם עשו את הכל כדי שהפינוי לא יעבור על ילדיהם בשלום. הם הצליחו מעל למשוער. בפינוי זה, לא ציית הנוער למנהיגי המתנחלים, שלא נגררו לשימוש בכוח פיזי ואלים, אלא עשו דין לעצמם בתקיפת השוטרים והחיילים וניסו לגרור עימם גם את שאר תושבי ההתנחלויות בעזה ובצפון השומרון להתנגדות פיזית. הילדים ובני הנוער הצעירים, שחוו את הפינוי על זרועות הוריהם הבוכיים, הם יהיו בני הנוער והבוגרים שבפינוי הבא יתנהגו בקיצוניות רבה יותר, ואולי בפעם הזו תוקפנותם לא תופנה רק לשוטרים ולחיילים המפנים, אלא אף כלפי מנהיגי המתנחלים ה"מתונים". אלא – אם הם עצמם יובילו את כל המחנה לקיצוניות ולתוקפנות.

ומה הלאה?
ומה יקרה למתנחלים עתה? מה קורה למאמינים בנסים כאשר הנס אינו מתרחש? על כך ברשימה נוספת. אך ברמז דק – נזדקק לעיון בספר נוסף של ליאון פסטינגר, והפעם בנושא דיסוננס קוגניטיבי.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • הצועד בנעליו  ביום 26 באוגוסט 2005 בשעה 10:17

    הטראומה שלהם מתגמדת לעומת הטראומה שעברה ועוברת קבוצה של האנשים הכי איכותיים בארץ – חברי הקבוצה הזאת לא מצליחים למצוא עבודה והחיים החברתיים שלהם בזבל כי נשים נרתעות מהם. למה? כי המדינה צרבה להם אות קין על המצח. אבל הם, בניגוד למתנחלים, לא מקבלים מהמדינה אפילו שקל פיצוי!

  • ביג בירד  ביום 26 באוגוסט 2005 בשעה 10:27

    שני מקומות שבהם אפשר למצוא התייחסויות של מתנחלים לנושא שליחת הילדים להפגנות. האחד הוא הכנסת. הנה פרוטוקול של ישיבה שנערכה בנושא זה.http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/yeled/2005-07-26.html

    השני הוא דיון שכחלק ממנו מתנחלת מדולב הגיבה לרשימה באפלטון. התגובה שלה ארוכה מאוד, אבל חלק ממנה מתייחסת לעניין ניצול הילדים. לקרוא ולא להאמין.
    http://www.aplaton.co.il/story_115

  • רוני  ביום 26 באוגוסט 2005 בשעה 13:03

    ???

  • הפסיכיאטר המחוזי  ביום 26 באוגוסט 2005 בשעה 14:59

    הוא מדבר על בעלי פרופיל 21

  • הצועד בנעליו  ביום 15 בספטמבר 2005 בשעה 19:09

    שאין לי שום קשר עם התגובה שהובאה כאן בשמי, שנכתבה בידי מתחזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: