ג'וב לא רגיל לאלוף במיל.

"ארגונים צבאיים גורמים לשלומיאליות צבאית בשתי דרכים: במישרין, כאשר הם מאלצים את אנשיהם לפעול באורח שאינו תורם להצלחה צבאית דווקא; ובעקיפין, בכך שהם מושכים אליהם מיעוט של אנשים בעלי ליקויים מסוימים בתבונה ובאישיות, בוררים אותם ומקדמים אותם".
הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא, נורמן דיקסון. 

 

אין לי ספק, שכוונותיו של ראש המועצה, יהיה זה אלוף במיל., ראש שב"כ לשעבר או ראש אגף לשעבר במוסד, תהיינה טובות, אולי אף מצוינות. אך אדם שראה את תחום הביטחון הלאומי דרך כוונת אינו מתאים לעמוד בראש מוסד חשוב זה. תחום הביטחון הלאומי הוא הרבה יותר רחב מאשר התחום הצבאי, אך ראייתם של יוצאי צבא או מנגנוני ביטחון אחרים את הביטחון הלאומי נגזרת מחינוכם ומעיסוקיהם בצבא, בשירות הביטחון או במוסד לתפקידים מיוחדים. תחום הביטחון הלאומי הוא רחב ביותר וכולל, לא רק את תחום המלחמה באויב חיצוני, אלא גם ובמיוחד את תחומי מדיניות החוץ, משתנים גיאו-פוליטיים, החינוך והרווחה, החברה, הכלכלה, התעשייה, התעסוקה והפיתוח, ביטחון הפנים והטיפול בפשיעה ועוד.

אלוף במיל. המתכנן קרב או את המלחמה הבאה (בדרך כלל על פי המלחמה הקודמת, ולכן הוא ייכשל בתכנון ובביצוע) או ראש אגף בשב"כ המתכנן את אבטחת ראש הממשלה או מבצע לחיסול ארכי מחבל, יראה לנגד עיניו את המשימה הזו בלבד, כשהיא מנותקת מההקשר הכולל של המדינה ומהתחומים שנמנו למעלה. הוא לא תמיד יראה את ההיבטים האסטרטגיים ובדרך כלל הוא יתעלם מההיבטים המדיניים. גם יהושפט הרכבי, בספרו המונומנטלי "מלחמה ואסטרטגיה", מפריד בין התחומים הללו, כמו קלאוזביץ שטבע את האימרה: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הגנרלים אמונים על האמצעים המלחמתיים ולא על האמצעים המדיניים ולעתים קרובות הם "עיוורים" לגבי שאלות של אסטרטגיה רבתי ומדיניות. ולעומת שתי תפיסות רחבות אלו, מוצגת בספר "ביטחון לאומי", שנכתב על ידי אלוף לשעבר, ישראל טל, תפיסה מאד צרה של ביטחון לאומי, זו הקשורה לניהול המלחמה ותו לא. גורמים משפיעים אחרים על הביטחון הלאומי, כגון משק ותשתית, מוזכרים רק כשיש להם השלכות ישירות להיערכות למלחמה.

אמנם, במכללה לביטחון לאומי של צה"ל, מלמדים ביטחון לאומי מנקודת ראיה רחבה, אפילו רחבה מאד, הכוללת גם את התחומים המפורטים למעלה. (מאחר שאני למדתי במכללה לביטחון לאומי יחד עם קציני צה"ל, בכירי שב"כ, מוסד וגופים אחרים, אני האחרון שיזלזל בלימודים אלו. שנת הלימודים במכללה הייתה מהשנים המאלפות ביותר והמעניינות ביותר בחיי המקצועיים, שבהם מעולם לא השתעממתי, וברובן הגדול עסקתי בחקירות מהמעניינות, מהמורכבות, מהמסובכות ומהמאתגרות שנוהלו במשטרה).אך לימוד זה מגיע בשלב בו עמדותיו הביטחוניות והצבאיות של הקצין כבר מעוצבות, לאחר שירות צבאי ארוך, בן עשרים שנה ויותר. עם כל הכבוד למכללה וללימודים שבה, לא הם ישנו את ההשקפות והעמדות של הקצונה בצבא. מה גם, שלמרבית הפלא, אין הלימודים במכללה לביטחון לאומי, למרות שהם יקרים מאד, מהווים תנאי מחייב לקידום לדרגות גבוהות מאלוף משנה. ואכן, רבים מאד מבין אלופי צה"ל, אשר "רצו" במהירות וקפצו מתפקיד לתפקיד, לא למדו במכללה. למיטב זכרוני, אפילו חלק ניכר ממפקדי המכללה לא למדו בה בעברם. על כן, לא רק שהקצונה הבכירה ביותר חסרה תשתית של ידע חשוב לכל מי שעוסק בביטחון הלאומי שלנו, אלא המסר לקצינים הוא שעצם הלימודים במכללה אינם חשובים, וגם התכנים, שמלמדים בה, הם חסרי כל חשיבות למילוי תפקידים בכירים יותר בצה"ל.

זה המקום להביא קטעים מספר לא חדש אך מצוין: הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא של נורמן דיקסון.
דיקסון אינו תולה את השלומיאליות הצבאית רק ברמה שכלית נמוכה של קציני הצבא הבכירים. עיקר טיעונו הוא שהמבנה של הארגון הצבאי והסוציאליזציה רבת השנים בצבא גורמים לכך שכאשר קציני הצבא יגיעו לתפקידים בכירים לאחר שירות ארוך, הם לא יהיו מיומנים דיים לנהל אירועים חמורים כמו מלחמות: "טיבו של המיליטריזם מבליט ומחזק דווקא אותם קווי אופי העלולים להתגלות לבסוף כהרי אסון" או "רבה האירוניה בכך, שאחד המקצועות השמרניים ביותר (קצונה בכירה בצבא – מ"ג) מתבקש לעסוק בפעילויות המצריכות את היפוכן הגמור של תכונות נפשיות שמרניות (מלחמה – מ"ג). הרי זה כאילו נתבקש האפיפיור לנהל מרפאה יעילה לתכנון הילודה". הוא מסכם את ספרו החשוב, (שלמרבית האירוניה, הוצא בישראל בהוצאה הצבאית מערכות, כדי שקציני הצבא יקראו בו), במשפט: "הקושי הרב ביותר הוא במציאת המרשם המתאים למפקדים בלוחמה קונבנציונלית. עליהם להיות מחוננים בשתי סגולות: הראשונה היא תכלית – האומץ לחתור לקראת מטרות רצויות שאינו מוגבל על ידי ניפוץ שגיונות הילדות, על ידי אשמה ועל ידי הפחד המכביד מעונש. השנייה היא חכמה – ראיית החיים בעיניים מפוכחות מתוך החיים עצמם לנוכח פני המוות. למרבה הצער, אדם הניחן בשתי הסגולות הללו עלול בהחלט שלא לגלות כל רצון להיעשות מפקד בכיר בצבא". עם זאת, הוא אף אינו מפחית מביקורתו לגבי הרמה האישית הלא גבוהה של קציני הצבא הבכירים: "לארגונים צבאים יש נטיה מיוחדת למשיכת מיעוט של אנשים העלולים להתגלות כמוקדי אסון בדרגי הפיקוד הבכירים".
שלפורד בידואל, שכתב את ההקדמה לספרו של דיקסון, טוען שמצביאים מוכשרים מופיעים כאשר מתנפצות מסגרות חברתיות, למשל במהפכות, או כאשר מתפתחת חברה חדשה. וההשוואה למצב מדינת ישראל ב – 2005 היא ברורה: אחרי יותר מחמישים שנות עצמאות, אחרי יותר מחמישים שנה לאחר מהפכת הקוממיות שלנו, הסיכוי שיתגלו מצביאים מוכשרים בצה"ל נמוך מאד. אחרוני המצביאים המוכשרים כיהנו בתפקידי בכירים במלחמת ששת הימים, ומאז, כאשר הצבא שלנו יושב על סיר הבשר – לא מייצרים מודלים כאלה.

על כן, מוטב למנות אדם שהיה מרוחק מהמערכת הביטחונית של ישראל לתפקיד של היועץ לביטחון לאומי שלנו. הסיכוי שלחייה של המועצה לביטחון לאומי יוורידו תחת אדם כזה – רבים מאד.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • קורא  ביום 31 באוגוסט 2005 בשעה 14:18

    יש לך יותר מקורא אחד (בניגוד לחששותיך). רשימות מעניינות ביותר!

  • מאיר גלבוע  ביום 1 בספטמבר 2005 בשעה 19:47

    תודה, אשמח גם לתגובות ענייניות

%d בלוגרים אהבו את זה: