השופט ברק והשופטת כהן – תקציר הפרקים הקודמים, הפרקים הבאים והעבר הרחוק

 תקציר הפרקים הקודמים

פרק ראשון – שופטת הורשעה בדין משמעתי על עריכת פרוטוקולים מפוברקים, משהו שנקרא בשפה הרגילה – זיוף. למרות ההרשעה, העונש שהושת עליה היה קל שבקלים, והשופטים העליונים חשין וריבלין, שישבו בדינה, אף המליצו שלא תפוטר ממשרתה השיפוטית.

פרק שני – כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, יוצא בשצף קצף נגד הביקורת על פסק הדין ועל השופטים הרחמנים, במקום לפעול לפיטורי השופטת המורשעת.

פרק שלישי – במקום לפטר את השופטת המזייפת, מקיימים איתה משא ומתן לפרישה בתנאים טובים (משופרים?).

פרק רביעי – שרת המשפטים יוזמת ישיבה של הוועדה למינוי שופטים, על מנת לדון בהדחת השופטת הסוררת. על פי העיתונות, פנתה השופטת כהן בבכי לחברי הוועדה וטענה שאינה יכולה להתגונן בפני הידיעות המכפישות בתקשורת "מכיוון שאני מקפידה לשמור על כללי האתיקה". הדמעות אכן השפיעו וחברי הוועדה דחו את ההחלטה, כדי שניתן יהיה להגיע עם השופטת הסוררת להסדר פרישה ולמנוע את הליך ההדחה המשפיל.

והעתיד? גם הוא ברור למדי. מערכת המשפט תגיע איתה להסדר פרישה מכובד, שיכלול "מצנח זהב" או לפחות "מצנח כסף", בצורת גימלאות או פיצויים נדיבים, בגין "הלינץ' הציבורי שנעשה בה", לדברי עורך דינה.

קראתי, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. על כאלה, נהגה סבתי לומר: "אם זה לא היה הנכד שלי – הייתי צוחקת". כמעט פרצתי בצחוק פרוע כשקראתי שהגברת כהן טענה שהיא מקפידה לשמור על כללי האתיקה. ובאמת, אם זה לא היה קורה במדינת ישראל, במערכת המשפט שלה, בבית המשפט העליון, בנשיא בית המשפט העליון ובמשנה לנשיא, היינו יכולים לצחוק.

על כך, שהשופטים, לרבות שופטי בית המשפט העליון, אינם מסוגלים לשפוט בצורה אובייקטיבית את הדומים להם, את אלו הנמנים על קבוצת ההתייחסות שלהם, את אלו המחזיקים בעמדות ובדעות הדומות לשלהם, ובמיוחד שופטים אחרים, כבר כתבתי ברשימה קודמת. לכן, אינני מתפלא כלל שנשיא בית המשפט העליון לא עמד על בישיבת הוועדה על הדחתה המיידית של השופטת המורשעת. עם זאת אני מתפלא שהנשיא ברק אינו זוכר היטב את החלטתו בעתירה של תנועת אמיתי, תנועת אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות, שבעקבותיה הודח רפאל פנחסי מתפקידו כסגן שר, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שונות, לרבות רישומים כוזבים?

 

במקום מסקנות

במקום להמשיך ולכתוב את המאמר שרציתי לכתוב, אביא ציטוטים נבחרים מתוך בג"צ 4267/93, אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ואחרים נגד ראש ממשלת ישראל ואחרים, שניתן ב – 8.9.93, על ידי הרכב של חמישה שופטים. הבג"ץ דן בעתירה על עמותת אמיתי להדחתו של סגן השר רפאל פנחסי מכהונתו, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש לכנסת את טיוטת כתב האישום נגדו, אך הכנסת החליטה שלא להסיר את חסינותו. כתוצאה מכך, לא ניתן היה להעמיד את פנחסי לדין. מן הראוי להדגיש כי את ההחלטה כתב, מי שהיה אז המשנה לנשיא בית המשפט העליון ומי שהיום מכהן כנשיאו של בית משפט זה, אהרן ברק. ברשותכם, אחליף את שמו של פנחסי בשמה של השופטת כהן וכן אעשה מספר שינויים, המתחייבים מההבדלים בנסיבות (פנחסי היה אז סגן שר וכהן שופטת, ההתייחסות לפנחסי הייתה בלשון זכר, אותה שיניתי ללשון נקבה ועוד). כדי שלא ייטענו נגדי שאני "מזייף" פרוטוקולים – כל השינויים מודגשים.

 

ונתחיל בדוגמא האישית הנדרשת מעובד ציבור בכיר בתפקיד רגיש:
…העבירות המיוחסות לנושאת המשרה הן חמורות… הן משבשות כל אפשרות של מתן דוגמא ומופת לעובדי המדינה ולציבור הרחב, להגינות וליושר. הן מקשות על השופטת לדרוש מזולתה, את שהיא עצמה חשודה שלא קיימה. היא תתקשה להקרין הגינות, אמון, יוקרה, יושר ויושרה ("אינטגריטי") כלפי הציבור הרחב. כל אלה עשויים להשפיע במידת ודאות רבה על מעמד בית המשפט, תיפקודו ומקומו בחברה דמוקרטית. עיון בעבירות המיוחסות לשופטת על רקע עובדות פסק הדין, מצביע לכאורה על כך כי יש בהתנהגותה פגם מוסרי, וניתן לסווגן כעבירות שיש בהן, בנסיבות העניין, קלון.

 

פנחסי ניסה לטעון כי העובדה שהכנסת לא הסירה את חסינותו מצדיקה את הישארותו בתפקיד, ועל כך כתב ברק:
…משקלו של שיקול זה הוא נמוך… עניין לנו בפעולה שלטונית של הפסקת כהונה. לשם ביסוסה של פעולה זו אין צורך בהרשעה פלילית…

 

על כך, שהשופטת לא קיבלה ממעשיה טובות הנאה אישיות:
יש לזקוף "לטובתה" של השופטת כי בביצוע העבירות לא נטלה כספים לכיסה ולא ביקשה להשיג טובות הנאה לעצמה… אך משקלו של שיקול זה אינו ניכר.

 

על כך שאין במעשיה של השופטת שחיתות חמורה במיוחד:
בפסק הדין בענינו של השר דרעי (בג"ץ 3094/93) ציין הנשיא שמגר כי "כתב האישום מכיל טענות בדבר מעשי שחיתות המפליגים בחומרתם." אין לומר זאת על כתב האישום בפרשת השופטת. השופט חשין עצמו ציין בפסק דינו, כי העבירות שיוחסו לה אין בהן, מבחינתן הסגולית, חומרה מופלגת.

 

ולבסוף מהו הסיכום של השופט ברק:
עמדתי על השיקולים השונים, ועל משקלם היחסי. מהי התוצאה המתבקשת מכך ? נראה לי כי התוצאה המתבקשת היא אחת: אין להמשיך בכהונתה של השופטת כהן. המשך כהונה של נושא משרה אשר מיוחסים לו מעשים חמורים של רישום פרוטוקולים מפוברקים, של רישום כוזב, יפגע ביחס הכבוד של האזרח לשלטון, ובאמון של הציבור ברשויות השלטון. "דמות השלטון בישראל, תום ליבו והגינותו" (בלשונו של הנשיא שמגר בבג"ץ 3094/93 הנ"ל) ינזקו באופן מהותי. הדוגמא והמופת של המנהיגות יעומעמו. אמינותה של השופטת תפגע קשות.

 

ומהו הסיכום שלי?

דומה לסיכומו של השופט ברק בעניינו של פנחסי, ושונה מתפקודו של ברק בעניינה של עמיתתו לכס השיפוט עד כה. יש לסיים את כהונתה של השופטת כהן לאלתר ויפה שעה אחת קודם. אולם, או שהסנקציות שניתן לנקוט כלפי שר או סגן שר, אינן מתאימות לשופטים, אף אם הם מפירים את החוק או ייתכן שהזמנים השתנו ועימם גם המוסר. לדעתי, אף אין לעבור לסדר היום על עצם פסק הדין של השופט חשין, ואף אם יש הסוברים שאין מקום להעבירו מכהונתו, בהחלטת הדחתה של השופטת כהן יש לציין את הטעות הגדולה שיצאה תחת ידו של השופט חשין, הן הטעות המשפטית, אך בעיקר הטעות המוסרית.

 

לפני מספר ימים, היה לי הכבוד לקבל את אות אומ"ץ של עמותת אומץ למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי. יחד עימי, קיבלה את אות אומ"ץ גם שרת המשפטים, גב' ציפי לבני. אני מצפה ממנה להפגין את האומץ הראוי, כפי שאמרה בדברים שנשאה בטקס – היא רואה את האות לא כהוקרה על פועלה בעבר, אלא כנטל שעליה לממש בעתיד. על כן, אני, יחד עם רבים אחרים, מצפים ממנה לעשות הכל כדי להדיח את השופטת הסוררת, מבלי לאפשר לה לנהל משא ומתן על תנאי הפרישה שלה, וכאמור לעיל – יפה שעה אחת קודם.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • נעמה  ביום 10 באוקטובר 2005 בשעה 23:02

    אין לי מחלוקת אתך על כך שמן הראוי כי הלה כהן לא תמשיך להיות שופטת בישראל. אבל אני רואה אחרת את ההליכים שננקטו ואת השאלה מה דורש שלטון החוק במקרה זה.
    ראשית, יכול להיות שמה שעשתה הלה כהן נקרא "בשפה הרגילה" זיוף, כמו שאתה כותב, אבל משפטית היא לא הורשעה בזיוף שכן לדעת שופטי הרוב לא הוכחה מעל לכל ספק סביר כוונה. זה כמובן לא אומר שהיא ראויה להמשיך לשמש כשופטת.
    שנית, גם אני סבורה שחשין טעה בפסק דינו, אבל טעות משפטית כזאת יכולה להיתקן בערכאה גבוהה יותר, קרי, בבג"ץ. לו היה מוגש בג"ץ נגד החלטת בית הדין למשמעת לשופטים הוא היה מתפתל כהוגן, כי שני שופטים של ביה"מ העליון אחראים לפסק הדין הנ"ל, אבל היתה פתוחה בפניו הדרך לקבוע כי מדובר בטעות שיפוטית שהצדק דורש את תיקונה, כפי שקבע בזמנו בעניין פסק-דין של ביה"ד לעבודה, ולהפוך אותו.
    מה שלא ראוי בעיני הוא לנסוף לעקוף החלטה שיפוטית, גם אם מוטעית, על-ידי החלטה מינהלית של הוועדה לבחירת שופטים. לוועדה הזאת יש סמכות להדיח שופט/ת (בד"כ במקרים קיצוניים כמו שופט שיורד מהפסים…), אבל הפעלתה אחרי שכבר היתה העמדה לדין בגין אותה עילה, איננה מתיישבת בעיני עם שלטון החוק (וגם לא עם חוק יסוד: השפיטה).
    אפשר להתווכח אם ברק עשה נכון בכך שהתערב בהחלטתה של ועדת הכנסת במקרה שאתה מביא, ובהחלטות אחרות של הרשות המבצעת במקרים אחרים הקשורים לסמכות לפטר שרים. יש הסבורים כי גם אם ועדת הכנסת טועה, יש לה הסמכות לכך ולא נכון, מכל מיני טעמים, שבג"ץ יתערב בכך ויטול סמכות זו לעצמו. אבל בין אם ברק טעה מהותית בין אם לאו, הוא לפחות עשה זאת במסגרת הליך שיפוטי ולא במסגרת הליך מינהלי שבא "לתקן" הליך משפטי, שגוי ככל שיהיה. על החלטה משפטית אפשר לערער, בוודאי שמותר לבקר אותה, אבל לעקוף אותה באמצעות הליך מינהלי – מאד לא ראוי. אני חושבת שזה גובל כמעט בשערורייה שנשיא ביהמ"ש העליון עושה יד אחת עם שרת המשפטים כדי לכנס לשם כך את הוועדה.
    לסיכום, גם טעויות משפטיות צריך לתקן בדרך תקינה, לא לתקן טעות בעוול.
    את כל זה כתבתי בזמנו בקיצור כאן:
    http://notes.co.il/carmi/13306.asp

    וברכות חמות עם קבלת אות אומ"ץ.
    שנה טובה,
    נעמה

  • מאיר גלבוע  ביום 12 באוקטובר 2005 בשעה 17:16

    נעמה שלום
    א. תודה על הברכות
    ב. לעניינה של השופטת – אינני עוסק בפלפוליסטיקה המשפטית מהי הדרך, שנקבעה בחוק, להעברת שופט מכהונתו. מה יקרה אם איש לא ירים את הכפפה שזרקת ללשכת עורכי הדין? היועץ המשפטי לממשלה? זה אפשרי, אך קצת עקום. הדרך של הוועדה ישרה יותר.
    גם אני, יחד איתך, הייתי רוצה לראות את ההתפתלויות בבית המשפט העליון, לנוכח קביעתם של שניים משופטיו, שאין מקום להעביר את השופטת מכהונתה, אך המטרה המרכזית היא לעשות זאת, ולא לגרום להם להתפתל. אף אם הוועדה תעיף את השופטת – אין זה עוול, כפי שכתבת, אלא תיקון המצב, גם אם הדרך אינה המועדפת.
    לא שאני סוגד לבית המשפט העליון, אך אף הוא דחה את עתירתה של כהן לבטל את כינוס הועדה.
    ושתי מלים בקשר לאיזכור שלך, בכתבה בעניין זה באתרך, לכך שהשופטים חשין וריבלין קבעו כי לא הייתה לשופטת כוונה לזייף. ולצורך כך, בכל זאת, אני נכנס לפרשנות משפטית של עבירת הזיוף. לעבירה זו מספר חלופות, החלופה הקלה ביותר היא של זיוף "סתם" – קרי זיוף ללא כוונה לקבל טובת הנאה מהמעשה. כדי שהעבירה תשתכלל אין צורך בכוונה מיוחדת, אלא המחשבה הפלילית הנדרשת היא ברמה של מודעות לכך שהוא מייצר מסמך מזוייף ותו לא.
    ואם כבר נכנסנו לשדה המוקשים של המשפט, עבירת הזיוף של מסמך מוגדרת כ"עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות". ובכן, המסמך שכתבה גב' כהן נחזה להיות פרוטוקול של ישיבת בית המשפט, אך הוא אינו כזה, שכן ישיבה כזו לא התקיימה. והוא עשוי להטעות את הקורא אותו בכך שהוא יחשוב שישיבה כזו התקיימה והפרוטוקול משקף את מה שהיה באותה ישיבה.
    אם כן, בכל זאת גב' כהן ביצעה עבירה של זיוף, גם אם הורשעה בעבירה משמעתית קלה יותר בלבד.
    האמת היא שדעתי אינה נוחה מההתנפלות, גם שלי על גב' כהן, אבל לצערי הרב, כל המקרה, הן התנהגותה של השופטת, הן פסק הדין והן ההתנהלות האיטית בקשר להעברתה מהכהונה, אינן אלא סימפטום למערכת חולה, שחלק ממנה אפשר לקרוא היום ב"הארץ".
    תודה, מאיר

%d בלוגרים אהבו את זה: