מה יקרה למתנחלים, לאחר שאמונתם של רבים מהם, שההתנתקות לא תתגשם, נכזבה?

כפי שכתבתי במאמרי הקודם: המתנחלים עשו הכל כדי להעצים את הטראומה של ילדיהם ובמידה רבה הם הצליחו בכך, ברשימה נוספת זו אתייחס למה שעלול לקרות למתנחלים אחרי ההתנתקות, לאותם מתנחלים שהאמינו בכוח עליון והאמינו לרבניהם שטענו שאותו כוח עליון יגרום לנס, ויבטל באחת את ההתנתקות, אך תקוותם ואמונתם נכזבה והנס, כפי שראינו כולנו, לא התרחש.

אנו היינו מצפים, שהעובדה שההתנתקות קרתה אף על פי ולמרות כל האמונות של רבים מהמתנחלים שהקדוש ברוך הוא לא יתן לה לקרות, תהיה ההוכחה הניצחת כי המשיח לא קיים, אלא בדמיונם, וכל אמונתם תיפגע. קרוב לוודאי שזו לא תהיה התוצאה, וסביר להניח כי היא אף תהיה הפוכה.

כדי להבין באמת מה עתידם ועתיד אמונתם, הבה ונחזור לחלק אחר בתיאוריות של ידידנו ליאון פסטינגר, אשר טבע את המונח דיסוננס קוגניטיבי, ובדיוק על תופעה כזו כתב את ספרו: "כאשר נבואה נכזבת". מעשה שהיה כך היה: גב' מריאן קיץ' קיבלה מסרים מהחלל, וביניהם מסר מהכוכב קלאריון, כי ב – 21 בדצמבר העיר לייק סיטי (כך נקרא המקום בספר), בה היא ומאמיניה מתגוררים, תוצף במבול, אך היא ומאמיניה, שיעמדו הכן בבוא העת, ינצלו ויעלו בכרכרה השמיימה. מאמיניה של גב' קיץ' נחלקו לשתי קבוצות: האחת, התקבצה סביב גב' קיץ' עצמה בלייק סיטי והמתינה למבול יחד בביתה, והאחרת, בעיר שכנה – קולג'ויל – שחבריה המתינו להצלתם כל אחד בביתו. אחרי המועד שבו המבול היה צריך להציף את עיר חלף, מבלי שהמבול הגיע, התרחשו שני תהליכים שונים בקרב שתי הקבוצות של המאמינים. אמונתם של חברי הקבוצה, שהמתינה יחד, במריאן ובמסרים שקיבלה לא התערערה, אלא אף התחזקה. אך אמונתם של מאמיניה של מריאן, שהמתינו לבדם, מפוזרים בבתיהם וללא תמיכה חברתית, התערערה לחלוטין והם "הכירו" בכך שמריאן היא נביאת שקר.

תהליך ההתחזקות באמונה, שהתרחש אצל המאמינים שהיו מקובצים יחד, היה תוצאה של ניסיון לסגור פער בלתי נסבל בין עמדותיהם המוצהרות ברבים (שיהיה מבול), שהביאו אותם גם לביצוע הכנות ממשיות לקראתו, ובין המציאות (שלא היה מבול). קשה לאדם להכיר בקיומו של פער כזה בין התנהגותו, עמדותיו ואמונותיו ובין המציאות. אך קשה לא פחות להכיר בכך שהאמונות, העמדות ובמיוחד ההתנהגויות הגלויות הן חסרות שחר. על כן, מכחישים את המציאות והאמונה אך מתחזקת.

 

פרדוכס הפרכת האמונה – התחזקותה
תהליך כזה התרחש ומתרחש בקרב קבוצות רבות של מתנחלים. הם (או לפחות חלקם) גם מכחישים שההתנתקות קרתה ואף מכריזים כי עוד ישובו לגוש קטיף, והם גם מתנתקים מהחברה הישראלית והמדינה. הביטויים לכך הם רבים, וחלק מהמתנחלים עצמם אף ערים לכך. כך הוא הביטוי של אי הסרת הסרטים הכתומים מהמכוניות (בעוד כל שאר הסרטים – כחול, לבן וירוק – הוסרו מיד עם תום הפינוי), כך הדגלים הכתומים הנושאים את הכיתוב: "לא נשכח ולא נסלח", שממשיכים את הניסיון הנואל של המתנחלים לקשור בין שואת היהודים במלחמת העולם השניה ובין פינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון. כך הקריאה של תנועות הימין להקים מוזיאון "יד ושם" לקהילות גוש קטיף (כתבתו של רוני שקד בידיעות אחרונות מ – 9.11.05. האם ידע רוני שקד או אותם הקוראים להקים מוזיאון כזה, שבאותו יום בשנת 1938 פרעו הנאצים ביהודים במה שנקרא "ליל הבדולח"? יש לשער שאותם קיצונים ידעו ואף התכוונו לכך).

כפי שמצוטט רב היישוב אלון מורה בכתבתה של אריאלה רינגל-הופמן (ידיעות אחרונות, 26.8.05): "לא ציפינו שבכוח נבלום את צה"ל, ציפינו שנבלום אותו בכוח האמונה". ומשלא הצליחו לבלום אותו בכוח האמונה, כלומר הקדוש ברוך הוא לא עצר את ההתנתקות, כדי להמשיך ולהאמין באותו קדוש ברוך הוא כל יכול, ברור מאליו שלא היה זה רצונו, אלא מעשה ידי הממשלה וצה"ל, שלא כוונו על ידי ההשגחה העליונה. כדברי בחורה צעירה מנוה דקלים (באותה כתבה): "ידענו שהולך להיות פינוי, שאף אחד לא יעצור את זה, אלא אם הקדוש ברוך הוא יחליט לעשות צונאמי, והיה ברור שהוא לא יחליט. אבל לא ידענו שבסוף כך הצבא יעשה". לקטן אמונה כמוני ברור, כפי שברור לאותה בחורה, שאם הקדוש ברוך הוא רוצה לעצור את הפינוי, ביכולתו לעשות זאת. אך מכאן נפרדות דרכינו – היא תאמין שהפינוי אינו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, ועל כן היא תמשיך להאמין בו ואמונתה אף תתחזק. אני אחליט על אחת משתיים. אם האמנתי קודם בקיומו של האל, ועתה משלא הצליח לבטל את רוע הגזירה, כנראה שכוחו אינו כה גדול או שאינו קיים כלל, או שהוא כן קיים וכוחו רב לו, אך הוא רצה בהתנתקות ובפינוי של אותה בחורה. ואם לא האמנתי בקיומו של האל, הרי אין משמעות דתית להתנתקות ובסך הכל זו החלטתה של הממשלה ומעשה ידיה, וכך צריך לקבל אותה. אך יש גם אפשרויות אחרות, כגון אלו המוזכרות במקום אחד בכתבתו של תומר פרסיקו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה אומר שכל המעשים הללו מכוונים מלמעלה, וגם אם הם נראים כנסיגה, הם אינם אלא צעד אחד לאחור כדי לאפשר שני צעדים לפנים בעתיד. בנו, הרב צבי יהודה קוק, ממשיכו של אביו כרבה של ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, עד מותו ב – 1982, היה מכחיש כי ההתנתקות התרחשה בכלל, לו חי היום. הרב צבי יהודה קוק מדגים היטב למה התכוון ליאון פסטינר כאשר כתב את ספרו "כאשר נבואה נכזבת". האמונה באל אינה מתערערת כלל, אך תפיסת המציאות מעוותת.

כלומר, התוצאה הפרדוכסלית של התרחשות ההתנתקות, למרות האמונה, שאותה אף גילו ברבים, שהקדוש ברוך הוא לא יתן לה לקרות, היא התחזקות האמונה באותו אל. הצד השני של התחזקות האמונה הוא למצוא שעיר לעזאזל להתרחשות זו והתנתקות מאותו שעיר. זאת כדי שאפשר יהיה להטיל עליו את האחריות להתנתקות, כדי לחלץ את האל מהאחריות לכך. ומאחר שהוא אחראי לשבר הקשה שקרה למתנחלים, הרי צריך להתנתק ממנו.

 

מי האשם בהתנתקות?
כצפוי, המתנחלים לא מאשימים את עצמם בהתנתקות, הם הרי שליחיו של הקדוש ברוך הוא. כמובן, שהם אינם מאשימים את האלוהים עצמו. לפי דברי ולרשטיין, החברה הישראלית צריכה לעשות חשבון נפש. החברה הישראלית התירה את דמם של המתנחלים, התקשורת, בתי המשפט ועוד. הצבא והמשטרה אשמים שמילאו פקודות בלתי חוקיות של הדרג המדיני. גם במסמך שהוציאה מועצת יש"ע, ובו הם עושים חשבון נפש על הטעויות שהביאו להצלחת תוכנית הפינוי וההתנתקות, הם מכים בחזות של אחרים, ולא בחזותיהם הם. הם מאשימים את האליטות בשתיקתן, את שיתוף הפעולה של המשטרה עם השלטון ואת היעדר הביקורת מצד העיתונאים. אם יש בהם אשמה כלשהי היא בכך שהם היו ותרנים, שלא חתרו להתנגשויות אלימות עם המשטרה והצבא, שהם ביטלו את צעדת ההתחברות מכפר מימון לגוש קטיף, שויתרו על פריצה בכוח של מעגל השוטרים והחיילים ועוד. לנו, אומרים מתנחלים, מגיע פרס ישראל.

 

משמעות התחזקות האמונה – התנתקות מהאחראים להתנתקות
כאמור לעיל, התהליך שמתרחש עתה בקרב הקהילות החרד"ליות, ובעיקר בקרב המתנחלים, הוא של התנתקות מהחברה הישראלית וממדינת ישראל. העדות החרדיות התנתקו מהמדינה עם הקמתה. הן אינן מכירות במדינה, באופייה החילוני ובשלטון החילוני בה ורואות בה ישות גויית לא יהודית. עם זאת, בשלושת העשורים האחרונים הם החליטו החלטה מודעת להשתתף בפוליטיקה הישראלית כדי להשיג משאבים, בבחינת "ונצלתם את המצרים", כפי שציווה הקדוש ברוך הוא את משה (שמות, ג', 22). עתה, הגיע תורה של הקהילות הקרויות "הציונות הדתית" (שספק אם בעקבות תהליכים אלו ניתן לקרוא להן ציוניות) להתנתק מהמדינה, אם כי כמו עמיתיהם החרדים – לא ממשאביה. כך כותבים שני הפרופסורים מאוניברסיטת בר-אילן, אבי שגיא וידידיה שטרן במאמרם "הפער בין ההלכה לחיים מעולם לא היה גדול יותר" בהביאם את מסקנותיהם של המתנחלים: "אם המדינה בוגדת בתפקידה הגאולי, אין לה חשיבות.. יהרסו הם את שלהם, ואנו נבנה את המדינה שלנו". כך הבחין גם ישראל הראל: "סימנים שונים מעידים שצדקו אלה שניבאו כי לאחר ההתנתקות הציבור האמוני יימצא במשבר אמונה. אבל הם טעו בכתובת: עם האלוהים הציבור הזה דווקא ממשיך להסתדר… אם זאת, קיימות יותר מדי הוכחות על משבר אמונה חמור עם הציבור החילוני ועם הציונות". המתנחלים מכחישים את האפשרות שאמונתם נכזבה: "השבר הוא לא שלנו. המדינה היא שנשברה", אומר אחד הרבנים המתנחלים.

הביטויים לכך הם רבים:

אנו נוכחים בקריאות שלא לשרת בצה"ל ולהחרים אותו, כפי שהתבטא אלוף משנה במיל., שהוא ראש ישיבה בשטחים: "הצבא שאצל בני הנוער שלנו הפך היום לסדין אדום. אנשים לא לובשים מדים" (כתבתה של רינגל-הופמן המוזכרת לעיל).

קריאות להתבדל ממערכת המשפט במדינה (שאישר את חוק ההתנתקות, שאישר מעצרים של בני נוער שהפגינו נגד ההתנתקות ועוד), בין היתר בחיזוק המוסדות הדתיים והחרדיים להתדיינויות ביניהם לבין עצמם ובניסיון להקמה מחדש של הסנהדרין.

התנתקות כללית מהמדינה, כפי שאומרת בחורה יוצאת נווה דקלים: "אני מעדיפה להיות אזרחית במדינת פלשתין" (אצל רינגל-הופמן) (במאמר מוסגר, אני באמת מזמין אותה לעבור לפלשתין, וכולנו נראה כמה זמן היא תחזיק שם מעמד, בעיקר בלי הכספים שהמדינה העבירה למתנחלים בארבעים השנים האחרונות) .

אחרים מתכננים להקים מדינה חילופית, לבנות במחתרת מערכות חדשות של חינוך, מערכת משפט חדשה וגם לבנות את צה"ל מחדש, בקיצור – להשתלט על המדינה מבפנים או במלים קיצוניות יותר – לעשות מהפיכה פוליטית שלטונית, להדיח את השלטון, שנבחר בדרכים דמוקרטיות, ולהמליך מלכים חדשים, שינהגו לפי הוראות הרבנים מההתנחלויות.

 

התוצאה – המשך חליבת כספי המדינה לשם חתירה מתחתיה
כפי שכותב פסטינגר, התוצאה של הפרכה של אמונה, שבוטאה בפומבי והתלוו לה גילויים התנהגותיים, לא תהיה החלשותה, אלא הכחשת המציאות והתחזקות האמונה בכל שהכזיב. המתנחלים שימשיכו לחיות בקהילותיהם, ולא יתפזרו, יתחזקו באמונתם הדתית וימצאו הסברים שונים ומשונים לכך שהקדוש ברוך הוא לא מנע את ההתנתקות (ואם כבר בוחרים המתנחלים לעשות גזירה שווה עם השואה, הסבריהם יהיו דומים להסברים מוכרים מדוע הוא לא מנע את השואה ובמיוחד את רציחתם של מיליון וחצי ילדים תמימים). כדי לממש את אמונתם, הם יתחפרו במערכות מתבדלות, שיקימו לעצמם, יתרחקו מהציבוריות ומהמציאות הישראלית, אם כי מבלי לוותר על התקציבים, שהמדינה, אותה מדינה שהם כה מבזים, מואילה לתת להם. הם ימשיכו לנצל את המדינה החילונית, כפי שניצלו במצוות אלוהים את המצרים, ולחתור תחתיה עד שהיא תיפול. אנו רואים כבר את הניצנים הפורחים של ניצול זה, בדרישות בלתי מתקבלות על הדעת ליישובים מיוחדים ונפרדים, על קרקעות יקרות במיוחד, עם נוף לחוף הים ועוד.

הבעיה היא, שכאשר המדינה תתמוטט אל תוך המחילות, שהם יחפרו מתחתיה, גם הם יפלו אל אותן מחילות.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • איריס  ביום 12 בנובמבר 2005 בשעה 14:27

    משום מה נעלם מן הניתוח שלך, שהוא בסדר בסך הכל, החלק של הצד החזק במשוואה, כלומר ממשלת ישראל הלא משיחית בעליל (לדעתך). גם שם היה מי שניצל את המצרי, וכאשר שני צדדים מנסים לתחמן אחד את השני כל הזמן, ככה זה ניראה. די דוחה. אגב זהו השיח הפוליטי הציוני מאז היווסדו. וינצלו את המצרים, אהבתי את זה. ממש המוטו של מדינת ישראל, אלא מרוב ניצולים של מצרים ותחמונים, ככה זה ניראה, וגם יחסי החוץ של ישראל.
    הציונות החילונית המדינית אגב, אינה פחות משיחית מהמתנחליאדה, רק מכיוון אחר.
    רצח רבין הוא אחת המטפורות הגאוניות ממש ליחסי האנוש בישראל. שכבות על שכבות של אותה גישה אינסטרומנטלית לאחר, והנה לך התוצאה.
    המתנחלים הם יציר כפיה של הממשלה שניסתה "לרכב על הסוס הדוהר ולרתום אותו" ועכשיו הסוס מנסה הפוך. כאמור, לא מעורר תיאבון כל הסיפור הזה.
    וגם הניסיונות להמשיך ולהשליך על השני את כל האשמה. זה לא יוביל לשינוי, אלא לניצחון זמני ותככים נוספים. מה דעתך להחליף את השיח הזה בצורת חשיבה אחרת ? למשל ניתוח של הצרכים האנושיים של כל מגזר ומגזר והאופן שבו הוא מביא אותם לידי ביטוי כקהילה, כגוש פוליטי, כציבור דתי או חילוני. לי לפחות קצת נמאס מהסתות וקונטרה הסתות. כולם דפוקים פה, בערך באותה מידה.

  • מאיר גלבוע  ביום 12 בנובמבר 2005 בשעה 15:25

    איני חושב שהיה טנגו, אלא מעין סחיטה של המתנחלים וכניעה, מסיבות שונות, של ממשלות העבודה. ממשלות הליכוד כמובן שהצטרפו לחגיגה, וכדבריך רכבו על גב הנמר, עד שזה התחיל לטרוף אותם.
    אני מסתכל די בגיחוך על כל אותם אוהלי דיבור משותף לדתיים ולחילוניים. איני סבור שזה יועיל להידברות בין הצדדים, אולי כי אני מכיר לא רע את הדתיים ואת החרדים, והניסיון שלי איתם לא מנבא טובות. אני מכיר דתיים לא רק דרך החלון בתא המעצר, אלא גם בסיטואציות רבות אחרות, לרבות סיטואציות "חיוביות". אז אני סקפטי. צריך להכריז מחדש על עצמאות ישראל, ומי שירצה להצטרף – שיחתום על התנאים הקיימים. הצרה, שהדתיים חותמים אבל קורצים, כאומרים: אין דבר, ברבות הימים אנחנו נהיה הרוב, ואז נהפוך את ישראל למדינת הלכה. ואת זה אומרים, בדרך כלל בשקט, גם דתיים מתונים.
    ה"מורשת של רבין" זה עניין אחר לחלוטין. הייתה כתבה בהארץ, שאהבתי אותה, שבמקום לעסוק ברצח ובאשמים בו, עוסקים במורשת, ולו רבין לא היה נרצח, ספק אם היה מתעלה לדרגת "קדוש" כזה. הוא בוודאי היה ראש ממשלה פחות טוב מבן גוריון ומאשכול. וחוץ מזה, קשה לי להיות אובייקטיבי בעניין זה. היה זה רבין שסירב לפטר את דרעי, על אף ההאשמות החמורות נגדו, והנה מי הוזמן על ידי משפחת רבין לקבוע את המזוזה על בית רבין החדש? דרעי כמובן. רבין – הישר, הנקי, שהתפטר על רקע חשבון הדולרים של אשתו (כן, לא שלו, כמובן). אבל, כשהפוליטיקה קוראת – הכל כשר.

  • איריס  ביום 12 בנובמבר 2005 בשעה 19:24

    יש פה ודאי מאבק מהותי. עם זאת לא כדאי לעבור לדמוניזציה. שנית, מדינת ישראל לא צריכה להמשיך ולהתעניין כל כך בנבכי נפשו של כל אזרח. כולל נבכים שליליים. זה לא עסקה של המדינה מה אנשים מייחלים לו או רוצים, אלא מה הם עושים, וגם זה רק אם הוא עבירה על החוק.

    בקשר להקמת ישראל מחדש, יש לך הרבה יותר שותפים לרעיון הזה ממה שאתה חושב. אלא שהתוצאה אולי לא זהה לזו שאתה מייחל לה. בכל מקרה שווה לעיין ברעיון הזה ברצינות.

    פעם חששנו מדוסים, והנה למדנו שגם חילונים ו"נאורים" יכולים ליצור גיהנום ממלכתי.

%d בלוגרים אהבו את זה: