כבוד השופטת – למה את מתכוונת כשאת אומרת "ענישה מרתיעה ומשמעותית"?

בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט משלם מס שפתיים כאשר הוא מתייחס בחומרה יתרה בפסקי דינו לעבירות שונות, בעיקר לעבירות החמורות, שלעתים הן, מה שניתן לכנות "מכת מדינה". אך בהגיע בית המשפט להוציא את המסקנות הנכונות מתוך פסק הדין המחמיר, הוא לפתע משנה כיוון והעונש שנגזר הוא קל ועל גבול הגיחוך, אם לא מעבר לכך.

העונש המירבי – 20 שנות מאסר, בפועל – אף לא יום אחד של מאסר
שני צעירים רבו, אחד מהם שלף סכין והרג את האחר. בית המשפט המחוזי הרשיע את הדוקר, לאחר שדחה את טענתו להגנה עצמית, אך עקב נסיבותיו האישיות (בין היתר, גילו הצעיר – כבן שבע עשרה), גזר עליו עונש של ששה חודשי מאסר, אותם ירצה בעבודות שירות, ומאסר על תנאי. כלומר, ההורג לא ירצה אף לא יום אחד במאסר. לשם קבלת קנה מידה, העונש המירבי על הריגה הוא 20 – עשרים!!! – שנות מאסר. הצעיר ערער לבית המשפט העליון על עצם ההרשעה, אך גם שם נדחו טענותיו כי הוא רק הגן על עצמו. המדינה ערערה על קולת העונש, ובית המשפט העליון, לאחר שכתב מלים כדורבנות על תופעות הסכינאות ("תופעת הסכינאות אשר פשתה במקומותינו וקנתה לה אחיזה מדאיגה בקרב בני הנוער, מחייבת ענישה מרתיעה ומשמעותית"), החמיר בעונשו, והעמידו על שנה וחצי מאסר בפועל. בפסק הדין של בית המשפט העליון מצוטטת החלטה קודמת שלו עצמו, שגם בה שופך בית המשפט אש וגופרית על תופעת הסכינאות: "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית". בפסק דין אחר נכתב כי: "שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך בנסיבות הענין אין הם יכולים לגבור על חובתו של בית המשפט להעניש בשל מעשה אלימות קשה ופוגעני. בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו בקירבנו, בהטלת עונשים מרתיעים. אם אכן היטיב המערער את דרכו ועלה על דרך השיקום, יש לקוות שיתמיד בה גם לאחר ריצוי עונשו".

אולם, לאחר שקראתי את פסק הדין, התברר לי שהתבדיתי וטעיתי, לא סתם טעות – טעות גדולה. גם בית המשפט העליון, שקבע כי מעשה כזה מחייב עונש מתריע ומשמעותי, גזר עליו עונש של שנה וחצי מאסר בפועל, אם כי ברור לכל כי הוא "ישב" ממש לא יותר מכעשרה חודשים. זה שוויים של חיי אדם, על פי בית המשפט העליון, וזהו עונש שאמור להרתיע אחרים מלשאת סכינים או לדקור בהם אחרים.

מה אמרה המשטרה לפני שלושים שנה
במחצית הראשונה של שנות השבעים, שירתתי במדור עבריינות נוער, שבאגף החקירות במטה הארצי של המשטרה. מספר שנים לפני כן, בשנת 1971 נחקק בכנסת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), שביטל את החקיקה המנדטורית, שהייתה בתוקף עד אז, לפיה גיל הקטינות של נערים הוא שש עשרה שנה (גיל הקטינות של נערות כבר היה שמונה עשרה שנים). חוק הנוער החדש קבע שגם נער ייחשב קטין אם לא מלאו לו 18 שנה. עם זאת, נקבע כי החוק ייכנס לתוקפו כעבור מספר שנים, כדי לאפשר לרשויות האכיפה והטיפול להתארגן לתוספת הקטינים הנחקרים, הנתבעים, הנשפטים, הנאסרים והמטופלים. בשנת 1975, לפני שלושים שנה בדיוק, הוטל עלי, במסגרת תפקידי, לבחון את ההשפעה האפשרית של העלאת גיל הקטינות משש עשרה שנה לשמונה עשרה שנה, וניסיתי להעריך את התוצאות של שינוי זה. המסמך נקרא "סקר מאפייני ההתנהגות הפלילית של גילאי 16 – 18 בישראל". הסקר איננו בידי והכתוב כאן אודות ממצאיו ומסקנותיו נסמך על זכרוני.

לא נביא אנוכי ולא בן נביא (וגם לא בולס שקמים), אך ניסינו ללמוד מההיסטוריה של שינויים דומים במדינות שונות וללמוד מניסיון מעשי ותיאוריטי אודות ההבדלים בין שתי קבוצות גיל אלו – צעירים עד גיל שש עשרה שנים וצעירים בגיל שש עשרה עד שמונה עשרה שנים – על ההשלכות הצפויות משינוי החוק. למדנו מה נכתב במחקרים רבים בתחום זה ובדקנו גם מה עשויות/עלולות להיות התוצאות של השינוי על פי גישות תיאורטיות שונות. הדברים אינם פשוטים מסיבות שונות, אך בעיקר עקב העובדה שאנו מדברים על ממוצעים, בעוד קצב הצמיחה הפיזית והגדילה הנפשית והרגשית של צעירים הוא שונה מאד וייחודי אצל כל אחד. מה גם, שבסך הכל מדובר בשתי קבוצות גיל סמוכות מאד, ללא פסק זמן ביניהן.

למרות שאין הבדל מהותי בין שתי קבוצות אלו בגיל הכרונולוגי, הסתבר שדווקא בתחומים אחרים ההבדלים אכן גדולים, והם משפיעים על ההתנהגות העבריינית ועל ההיתכנות שבני נוער בגיל זה יפיקו תועלת מהגישה הטיפולית. הממצאים הצביעו כי מדובר בשתי קבוצות שיש ביניהן הבדל איכותי, ולא רק הבדל כמותי של גיל, וכי להבדלים אלו השלכה ייחודית על ההתנהגות העבריינית שלהם. היו למחקר מספר מסקנות, מהן מסקנות עם השלכות מעשיות ומהן תיאורטיות, אך אני הערכתי שהמסקנה החשובה ביותר הייתה כי התייחסות טיפולית לצעירים בני שש עשרה – שמונה עשרה שנים, כפי שמצווה החוק החדש, וכפי שנהגה לקטינים עד גיל שש עשרה שנים עד אז, אינה מתאימה לקבוצת גיל זו ועלולה להוביל להחמרה בעבריינות שלהם. ממצא חשוב נוסף היה כי קבוצת בני הגיל 16 – 18 שנים מורכבת למעשה משתי קבוצות. האחת כוללת נערים, שזו להם העבירה הראשונה וקרוב לוודאי שאף האחרונה. הנערים בקבוצה השניה הם נערים שכבר בחרו בדרך החיים העבריינית, הם חברו לעבריינים אחרים, שרובם בגירים והנורמות שלהם הם נורמות עברייניות. לשתי הקבוצות איפיונים מובחנים, וניתן במאמץ לא גדול לאבחן האם נער, שעבר עבירה ונתפס על ידי המשטרה, שייך לקבוצה הראשונה, שנקיטת דרכי טיפול ושיקום תועיל להם בדרך כלל, ולכן לא ימשיכו בדרך עבריינית, או האם הוא כבר עבריין מתויג על ידי הסביבה ובעיני עצמו, והדרך הטיפולית תשים את מערכת אכיפת החוק לחוכא ואיטלולא בעיניו ובעיני סביבתו העבריינית הקרובה. ה"לקחים" שיפיקו הנערים מהקבוצה השניה יהיו הפוכים מכוונת המערכת, ו"הטיפול התומך" רק יחזק את דרכם העבריינית.

המלצותינו היו, איפוא, לדחות את כניסת העלאת גיל הקטינות לתוקף, שהסיבה העיקרית לכך הייתה כי רשויות האכיפה והטיפול אינן ערוכות לשינויים הנדרשים. כמובן, שזו נחשבה להמלצה שמרנית ושביטאה נסגנות במקום קידמה, ולכן נדחתה בקלות.

ומה המצב היום?
מאז ועד היום השתנו כליל פניה של עבריינות הנוער בישראל. השינוי העיקרי לא היה כמותי (אם כי היה גם גידול כמותי בעבריינות הנוער), אלא היה שינוי איכותי. שני השינויים – הכמותי והאיכותי – לא התרחשו מיד. שינויים חברתיים (שלא מתרחשים בדרך של מהפכות) הם תהליכים ממושכים וארוכים, וכזה היה גם השינוי בצורתה של עבריינות הנוער. אמנם, לא היה זה השינוי היחידי בחברה הישראלית מאז, אך ארגוני פשיעה, פשיעה מאורגנת וגם פשע מאורגן היו קיימים כבר אז. בעניין זה מן ראוי להזכיר את סדרת הכתבות בעיתון "הארץ", את הדו"ח המשטרתי (המכונה דו"ח בוכנר מ – 1977) ואת דו"ח ועדת שימרון ("הועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל"), שפורסם ב – 1978. שכולם עסקו בפשע המאורגן, גם אם המשטרה ניסתה להחביאו ולטאטאו מתחת לשטיח (כפי שהיא מנסה גם היום. האם מישהו שמע שהמשטרה מדברת על פשע "מאורגן"? כמובן שלא, היא לכל היותר מודה בקיומה של "פשיעה מאורגנת". לא כאן המקום להרחיב על ההבדלים ביניהם, אך יש ביניהם לא מעט הבדלים עמוקים ביותר). הגוף המוסמך ביותר, ועדת שימרון, ניסתה לרכך במקצת את הממצאים, וקראה ליצור הזה "פשע מאורגן נוסח ישראל".

נחזור לעבריינות הנוער כיום. עד לאמצע שנות השבעים, חלק הארי של העבירות שבוצעו על ידי קטינים היו עבירות רכוש, רובן ככולן – גניבות, התפרצויות לדירות ולבתי עסק, שימוש ברכב ללא רשות לצרכי "כיף" וכיו"ב. עבירות הרכוש הללו הן עבירות קלות יחסית, מה גם שהמלקוח – הרכוש הגנוב – היה פעוט ערך, בדרך כלל. על פי ד"ר לוי עדן וד"ר מאיר חובב, שניהם קצינים בכירים לשעבר במשטרת ישראל ושניהם מילאו את התפקיד של ראש מדור עבריינות נוער במשטרה, משנת 1977 חלה החמרה בסוגי העבירות ומעבר לעבירות אלימות ועבירות סמים. העליה הכמותית החלה במחצית שנות השמונים, עם קפיצות מדרגה בשנות התשעים (בספר "משטרת ישראל והנוער בראי הזמנים", הוצאת צ'ריקובר, 2004). היום גם נערים "בני טובים" מחזיקים סכינים, ונושאים סכינים לא בהולכם לשדות הקרב במועדונים שונים, אלא גם בבית הספר. הם לא מהססים "לשלוף" את הסכין ולעשות בה שימוש (והרי לשם מה הם נושאים אותה כל הזמן?) כאשר נדמה להם שהם מאוימים, אף אם לא מדובר באיום אובייקטיבי וממשי. העבירות בהן הם מעורבים חמורות יותר, בין היתר עקב היותם משוחררים מכל עכבות, לאחר שהם מערים אל קרביהם כמויות גדולות של משקאות חריפים. הם לא מהססים להתארגן ולנקום במי שנדמה להם שמזלזל בהם ומעליב אותם, והנקמה, לעתים קרובות, היא קשה וללא פרופורציה לגרוי המקורי. כמובן, שלכך יש השלכות גם על יכולתה של המשטרה לאסוף ראיות נגד העבריינים הקטינים. משטרת ישראל אינה מצטיינת כלל בתחום החקירות, וגם בתחום עבריינות הנוער, יכולותיה לא השתפרו אלא אף הידרדרו, בעוד ה"נוער" משתכלל, וגם התנגדותו לרשויות בכלל ולמשטרה בפרט גוברת.

המשטרה לא תמיד טועה
ההבדלים הללו בין שתי הקבוצות מחייבת התייחסות שונה. בעוד שההליך החקירתי והמשפטי של נערים צעירים צריך להיות בגישה טיפולית, שיקומית ומניעתית, ענישה של נערים על סף הבגירות, בגילאי חמש עשרה – שש עשרה שנים ומעלה, שביצעו עבירות חמורות, בין אם יש להם עבר פלילי ובין אם אין להם, צריכה להיות דומה יותר לענישה של בגירים. כלומר, הענישה צריכה לכלול יותר אלמנטים של צדק, גמול והרתעה, ופחות אלמנטים של טיפול ושיקום. בית המשפט צריך "לסגור" את הפער שהוא עצמו יצר בין השיח המשפטי בפסקי הדין שלו, כולל האימרות השונות על חומרת העבירה, ובין גזרי הדין הקלים. לפעמים נדמה לי שככל שפסק הדין ובנימוקים לגזר הדין, משתמשים השופטים במונחים קשים יותר ומחמירים יותר, גזר הדין עצמו יהיה קל יותר, לאחר ששילמו מס שפתיים לחומרת העבירות.

השופטים צריכים לשוב ולהתחשב בקורבנות, לעתים קרובות קורבנות תמימים ותמיד יקרים להוריהם ולקרוביהם. אף כי חברתנו היא שבעת אבל, אל לנו להסכין ולהסכים עימו, ובייחוד כזה שניתן למנוע בעתיד. אובדן בן או בת הוא האובדן הקשה ביותר. מה יגידו הוריו של הקטין שנרצח על ידי הסכינאי? האם חייו שווים 10 חודשי מאסר? מן הראוי שהם יזכרו את דבריהם עצמם: "על פי עמדתו העקבית של בית משפט זה, … יש ליתן משקל נכבד לשיקולי הגמול וההרתעה ולאינטרס הציבורי כאשר מדובר בשימוש בסכין הגורם לחבלות גוף ומסכן חיי אדם".

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • אין דין ואין דיין  ביום 18 בנובמבר 2005 בשעה 11:13

    מבקר המדינה קרא להעלות את רף הענישה על עבירות שחיתות
    17.11.05 | 20:40 יובל יועז
    לינדנשטראוס : "אני יכול להתריע על השחיתות, אבל המשמעות האמיתית צריכה להיות ענישה חמורה"; מזוז מנגד אמר כי "לא כל אי תקינות מתאימה לחקירה פלילית"

  • הנרי גלוקסמן  ביום 25 במאי 2006 בשעה 20:51

    מאמר מענין, בזמנו פעלתי בכנסת יחד עם ח"כ שילנסקי לשנות את החוק בדבר האחריות הפלילית של קטינים. המטרה הייתה לאפשר את שיקומם של העברינים ולאפשר את קליטתם בחברה לאחר הפיכתם לבוגרים.

%d בלוגרים אהבו את זה: