עוד על תנועה ותאונות דרכים והרמה המקצועית של המשטרה ושל מפקדיה

רק לפני כחודש כתבתי כאן על ההתייהרות של שר התחבורה ומפקד משטרת התנועה במשטרת ישראל בכך שטענו שהם הם האחראים לירידה בתאונות דרכים, ובמיוחד בתאונות דרכים קטלניות, בשנה שעברה. הערכתי שם כי אם, חס וחלילה, יעלה מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנה הבאה, לא נוכל לצפות במסיבת עיתונאים כזו, ולכל היותר יצביעו דובריהם של מי שיכהן בתפקידים אלו (שכן אותם לא נוכל לראות כאשר יש כישלון), על משרדים וגורמים אחרים, האחראים לעליה כזו.

והנה, קראתי כתבה בעיתון די-מרקר, פרי עטו של פרופ' מיכאל בינסטוק, שכותרתה "משטרת התנועה אינה תורמת להפחתת תאונות הדרכים". ואז נזכרתי כי בשנת 1998 פורסם מאמר של פרופ' בינסטוק (יחד עם אחרים), בבטאון "משטרה וחברה", שמשטרת ישראל מוציאה לאור (למרבית הפליאה, זהו כתב עת איכותי וברמה גבוהה, בעיקר הודות לעורכיו: העורך הראשון תת-ניצב ד"ר דני גימשי ועורכיו הנוכחיים, מאז הגיליון השלישי שיצא ב – 1999 ועד היום: ניצב משנה ד"ר פיני יחזקאלי וד"ר אורית שלו). במאמר זה, מסוכם מחקר שבדק האם קיימים קשרים בין מאמצי האכיפה לפי דוחות של משטרת ישראל ובין תאונות דרכים בישראל. נבדקו נתונים של תאונות ודוחות בשנים 1993 – 1995 ב – 135 קטעי כביש בין עירוניים.

כבר במאמר ההוא קובעים הכותבים כי:
1. לאכיפה בכבישים הבין עירוניים, כפי שהתנהלה על ידי משטרת התנועה הארצית בתקופת המחקר לא הייתה השפעה מובהקת על תאונות הדרכים.
2. לאכיפה אין כל השפעה על מספר התאונות הקטלניות, גם לא לאכיפה מסיבית.
3. בשנים 1960 – 1996 יש ירידה בשיעור הארצי של תאונות הדרכים בישראל, כאשר מודדים זאת בצורה של יחס בין מספר התאונות ובין מספר כלי הרכב או הנסועה השנתית.
4. ירידה זו מוסברת בשיפורים הטכנולוגיים של הכבישים ושל כלי הרכב והירידה בכלי הרכב המיושנים.

עולות כאן שאלות כבדות משקל אודות תפקודו של פיקוד המשטרה, בין אם ההנחה היא שמפקד משטרת התנועה הארצית קרא את המחקר של פרופ' בינסטוק, ובין אם ההנחה היא שהוא אינו מכיר את המחקרים הללו.
מאחר שמפקד משטרת התנועה הארצית, למיטב ידיעתי, הוא אדם משכיל, ניתן להניח את ההנחה הראשונה שהוא קרא את דו"ח המחקר ההוא. אם כך, מה הוא מצא להתגאות בהישגים, שאינם שלו, אלא של שני גורמים אחרים לחלוטין? הראשונים הם חברת מע"ץ, העוסקת בסלילת כבישים, והממשלה, המקצה תקציבים נאותים לשיפור רשת הכבישים. קבוצת הגורמים השניה היא יצרניות הרכב, שלמזלנו אינן ישראליות, המשפרות את בטיחותם של כלי הרכב החדשים, ומתחרות ביניהן על רמת בטיחות גבוהה. אם רמזתי בכתבה הקודמת בנושא זה על פגם מוסרי בהתנהגות הגאוותנית של מפקד משטרת התנועה, הרי, לאור ממצאיו של פרופ' בינסטוק, זהו פגם הזועק לשמיים.

ההנחה השניה היא שמפקד משטרת התנועה, כמו רבים מחבריו בסגל פיקוד המשטרה, אינו מכיר את המחקרים האקדמיים העוסקים בתחומי עבודת המשטרה. על פי היכרותי עם מי שמשמש בתפקידים בכירים במשטרת ישראל, הם אינם מכירים בתרומה האפשרית של האקדמיה לתפעול המשטרה ולתיפקודה. האם מכיר ראש אגף החקירות והמודיעין את המחקר הענק שנעשה בשנות השבעים בארצות הברית על החקירות שם? האם מכיר ראש אגף אגף שיטור וביטחון (האחראי על פעילות הסיור המשטרתי) את המחקר הגדול שבוצע בקנזס סיטי בארצות באותן שנות שבעים? לשני מחקרים אלו השלכות עצומות על הפעילות המשטרתית המקצועית בשני תחומי פעולה בסיסיים אלו של המשטרה, אך מסופקני אם בכירי האגפים המקצועיים הרלבנטיים במשטרת ישראל מכירם אותם. אם יש בסיס להנחה זו, שמפקד משטרת התנועה הארצית אינו מכיר את המחקר של פרופ' בינסטוק וכנראה גם מחקרים אחרים בתחום עיסוקו, על סמך מה הוא מפעיל את משטרת התנועה? על סמך תחושות בטן? על סמך אינטואיציות בלתי בדוקות ובלתי אמינות? אולי על סמך מחקרים שהוא אישית עורך, ועל תוצאותיהם הוא סומך יותר, מאשר על תוצאות מחקריו של פרופ' בינסטוק?

התופעה של הזלזול באקדמיה במשטרת ישראל אינה חדשה, אך פגיעתה במשטרה היא חמורה. עד ראשית שנות השבעים לא היו אקדמאים רבים בשורות משטרת ישראל. המפכ"ל דאז, שאול רוזוליו, שהיה משכמו ומעלה, איש אשכולות, אדם נבון, רפורמטור, ואיש חזון הרואה את הנולד, הניח תשתית לגיוסם של אנשים מהאקדמיה ומצה"ל למשטרה, על מנת להעלות את רמתם של הקצינים והשוטרים. הוא קרא לכך "גיוס רב שכבתי". הגיוס הרב שכבתי הצליח בממדים מסוימים, אך נכשל לחלוטין בשינוי ערכים של המשטרה, ובין היתר בשינוי ביחס לאקדמיה. התרבות הארגונית ששררה עד אז ניצחה, והזלזול במחקר האקדמי נמשך עד היום (מלבד ביחידות מתמחות, בהן יש שיעור גבוה מאד של אקדמאים, כגון המחלקה לזיהוי פלילי. עם זאת, אלו הן יחידות שאינן עוסקות בתחומי העיסוק המרכזיים של המשטרה). גם על כך, ניתן לקרוא בכתב העת "משטרה וחברה", במאמריהם של ידידי גבריאל נובל ואריאלה שדמי.

ייתכן, שלו פיקוד המשטרה היה מקדיש שעה אחת בשבוע להתעדכנות במחקרים הרבים המתפרסמים בארץ ובעולם בנושאי משטרה, היו מצב המשטרה, רמתה המקצועית ותדמיתה הציבורית משתפרים.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • עזי  ביום 2 בפברואר 2006 בשעה 13:23

    מסכים עם כל מילה שלך!

    יש עוד נקודה באותו הקשר: למרבית הפלא (?), ובניגוד לדעה הקדומה המושרשת חזק במקומותנו הרגשניים, אין גם קשר בין חומרת הענישה (מעבר לרמה מסויימת) לבין נהיגה נכונה/לא נכונה, ובוודאי שלא לתאונות דרכים… אם תיתן לנהג שטס 140 קמ"ש בכביש החוף קנס של 200 ש"ח או 2,000 ש"ח, ההסתברות שהוא יחזור ויטוס (באותה מהירות ואפילו באתו מקום) לא שונה (לאחר פרק זמן קצרצר של התעמעמות חשש לא מבוסס)… את זה גילו כבר מזמן במחקרים, אבל למחוקיקנו הלוחמים החרוצים, בתמיכת המשטרה, יש אמת משלהם… העיקר, כמובן, שלמשטרת ישראל יהיה מקור הכנסות נאה ושלא יבלבלו יותר מדי את המוח בדרישות להגדלת התקציב…

    ואם כבר, בעניין דומה: העיקרון של העדר קשר בין חומרת הענישה למניעה נכון גם במגוון עצום של עבירות ולא רק לגבי נהיגה. אבל תאוות הנקם היא-היא הקובעת בעיקר את חומרת העונש, כששתדלנים דואגים שהחוק יתיישר לפי הלב, ללא שום קשר מבוסס בין הענישה שבחוק ובפסיקה לבין משהו אחר, כמו מניעה, שיקום, או אפילו חרטה…

  • מאיר גלבוע  ביום 2 בפברואר 2006 בשעה 16:22

    אמנם נכון, הקשר בין ענישה ובין הרתעה הוא קשר חלש מאד, ובכל מקרה לחומרת העונש השפעה מעטה ביותר על ההרתעה, לעומת משתנים חשובים יותר, כגון: וודאות העונש ומיידיותו. אלא שלפוליטיקאים יותר קל להצביע בעד החמרת עונש מאשר בעד שיפוץ הכבישים, ומשרד האוצר, בחוסר הבנה מוחלט, או יותר גרוע בהבנה שלמה, מעודד גישה זו, שאינה עולה כסף.

  • חתול תעלול  ביום 2 בפברואר 2006 בשעה 17:28

    והנה דוגמא. הכיכר בכניסה ל"הדסה עין-כרם" היא בדרך-כלל מקום לא עמוס בשבע וחצי בבוקר. העומסים מתחילים מאוחר יותר. אלא שיום אחרי אשפוזו של שרון שם, פתאום היה עומס כבר בשבע ועשרים, למרות שכמות המכוניות הנכנסות ל"הדסה" הייתה זהה. לכשהתקרבתי, גיליתי את הסיבה – שוטרת תנועה קטנה ומסכנה עומדת ומכוונת את המכוניות במעגל התנועה. כאילו שאי אפשר היה להסתדר בלעדיה.

    אפשר לספר על עוד המון מקרים, כמו ניידות שעומדות מיד לאחר פניה ויוצרות פרובוקציה לנהגים, שנאלצים לחתוך כתוצאה מכך לנתיב השמאלי, או ניידות שחוסמות נתיב בשביל לבצע אכיפת מהירות, או אפילו שוטרים נחמדים שחונים על המדרכה בשביל לקפוץ לפיצוציה. העיקר שאתר המשטרה מלא באזהרות של "מה יקרה לך אם תיסע על 120 באיילון". התשובה, אגב, היא שאם תנהג כמו בן-אדם על 120 קמ"ש וכולם מסביבך יעשו כן – לא יקרה שום דבר שלא היה קורה ב-90 קמ"ש. אבל הרי הנהגים הם מזמן קופה רושמת, וסכום הדוחות השנתי הוא לא פעם חשוב הרבה יותר מכמות ההרוגים.

    אני כבר לא סומך על המשטרה שלנו. לצערי הרב, יש לומר, כי בזמנו הייתה לי אמונה שאנחנו מדינה נורמלית.

  • אסף שפריר  ביום 3 בפברואר 2006 בשעה 6:29

    זה מתחבר למה שכתבת לא מזמן על היכולת הוירטואוזית של מ"י להציג נתונים בדרך הנוחה ולאו דווקא בזו המשקפת את המציאות.
    לגבי משטרת התנועה, הוקמה בתור ניסוי לפרק הזמן של שנתיים, הוכרזה ככישלון ומאז טפחה למימדים מפלצתיים מבחינה תקציבית.

%d בלוגרים אהבו את זה: