משטרת ישראל מאד מרוצה מעצמה. נראה שהיא היחידה המרוצה מהמשטרה

משטרת ישראל פרסמה באתרה סקר, לפיו יש עליה בשביעות הרצון שלנו מהשירות שהיא מספקת לנו. אין ספק שזו הייתה יכולה להיות סיבה טובה למסיבה. אך מסביב יהום הסער, ורק משטרת ישראל ומפקדיה וגם השר האחראי עליה אינם מבחינים בכך.

באחת התגובות שקבלתי לכתבות קודמות שלי על משטרת ישראל, וכוללות ביקורת נוקבת על המשטרה (כהרגלי, וכך נהגתי גם בשנות שירותי במשטרה), התבקשתי לכתוב גם על הקשיים הרבים בפניהם ניצבת המשטרה. אך, בדרך כלל, איני כותב על קשיים אלו, הן מאחר שהמשטרה עושה זאת חדשות לבקרים, והן מאחר שהקשיים לא כל כך אמיתיים, כפי שהמשטרה מתארת זאת. תקציבה של משטרת ישראל גדל בשנים האחרונות במידה משמעותית. מספר השוטרים גדל אף הוא. תוספת המשימות בתחום הביטחון הלאומי, שהמשטרה טוענת שמכלה את משאביה, אינה חדשה. משטרת ישראל אחראית על ביטחון הפנים מאז 1974, ואם בכמעט 40 שנה (!) היא לא הצליחה להתמודד עם היותה משטרה דו-ראשית (התמודדות בפשיעה ושמירה על הסדר הציבורי מחד גיסא ואחריות על ביטחון הפנים מאידך גיסא), עליה להלין על עצמה בלבד ולהפסיק להתבכיין. מה גם שמאז 11.9.2001 כל המשטרות בעולם המערבי מתמודדות עם משימות אלו, ומשטרת ישראל אינה יחידה בכך (יש משטרות שמתמודדות עך טרור אף לפני כן, משטרת בריטניה, למשל). אם כך, בינתיים, אני משאיר את תיאור הקשיים לאחרים (דרך אגב, במאמר שפרסמתי לפני מספר שנים בנושא עבריינות צווארון לבן דווקא תיארתי וניתחתי קשיים בחקירת עבירות אלו).

ונחזור לסקר של המשטרה, או יותר נכון לסקרים שלא הוזמנו על ידי המשטרה. אלו מצביעים דווקא על ירידה מתמשכת ועקבית ברמת האמון שרוכש הציבור למשטרת ישראל (נכון, שהמשטרה מצויה ב"חברה טובה", כמו בית המשפט ואפילו צה"ל. אך זה לא יותר מתירוץ). סקרים כאלה אמינים בעיני הרבה יותר, בין היתר מאחר שכבר לפני שנים רבות למדנו שכדי לנתח נכון תוצאות של סקרים ומחקרים, יש לבדוק, דבר ראשון, מי מזמין הסקר ומי מממן המחקר. מחקרים וסקרים המבוצעים במוסדות אקדמיים אובייקטיביים יותר ואמינים יותר (אם כי איני עיוור וכל מחקר וכל סקר יש לקרוא בעין בוחנת וביקורתית). שנית, יש סקרים שנערכים כבר מספר שנים, כמו למשל כמו למשל הסקרים של פרופסור אריה רטנר מאוניברסיטת חיפה, ואינם חד פעמיים. חשיבותם של סקרים רב שנתיים היא בכך שהם מצביעים על מגמה, ולא על ממצא בודד. לכן, גם אם הממצאים הספציפיים המצויינים בסקר אינם מדוייקים, ההשוואה הרב שנתית מאפשרת ניתוח נכון יותר והסקת מסקנות תקפות יותר. לעתים, סקרים חד פעמיים הניזומים על ידי הארגון הנסקר מיועדים לענות על בעיה נקודתית בתפיסת הציבור את הארגון. וכך, כאשר ארגון סבור שהציבור אינו שבע רצון מהשירות שלו, הוא מהר יוזם סקר, ואם הממצאים טובים בעיניו – הוא גם מפרסמו.

הממצא השכיח הוא שבתחילת העשור הראשון של שנות האלפיים עלתה שביעות הרצון ממשטרת ישראל. השינוי היה פרי מעורבותה של המשטרה בכלל ושל שוטרים אמיצים בפרט, בטיפול באינטיפדת אל-אקצה ובטרור. אולם העונה של פירות אלו הייתה קצרה, וחיש מהר חזר הציבור להעריך את המשטרה לפי תרומתה לאיכות החיים, למאבק בפשיעה ובסדר הציבורי. כך, לדוגמא, בעוד שב  – 2005 הביעו 30% מהציבור אמון הציבור במשטרה (לפי מסמך של קרן יוזמות אברהם), רק 14% הביעו אמון במשטרה ב – 2007. לפי סקרים מתמשכים של המכון הישראלי לדמוקרטיה – ירד אמון הציבור בכ – 75% מ – 2000 ל – 2009. לפי מכון זה, רמת האמון של הציבור הישראלי במשטרה שלו היא הנמוכה ביותר בין מדינות המערב. במחקר של טל יונתן, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, נמצא שרמת האמון במשטרת ישראל אמנם עלתה בשיא האינטיפדה, אך ירדה מאז וב – 2007 הייתה נמוכה אף מרמת האמון במשטרה ב – 2000. אפילו השר לביטחון הפנים כבר לא נותן אמון במשטרה. אך, לא ברור מה הוא עושה בעניין.

תוצאת ההשוואה בין הסקרים האקדמיים ובין הסקר המשטרתי 4:1 לטובת הסקרים האקדמיים.

הסיבות לכך רבות. החשובות מביניהן הן רמת השירות הנמוכה של המשטרה וטיפולה בפניות התושבים, שהמשטרה כמעט אינה מתחשבת בציבור ובצרכיו בקביעת סדרי העדיפויות שלה (עניין שהיה ניתן לפתרון על ידי הקמת משטרות עירוניות, אך משטרת ישראל מתנגדת לכך בטעמי שווא או בטעמים אחרים שיש להם פתרונות ידועים), בחוסר הטיפול בתחומים שקשורים לאיכות החיים שלנו ולאו דווקא בעבירות החמורות, והישגיה הדלים מאד במאבקה בפשיעה.

רק אתמול פורסם בידיעות אחרונות סוד ידוע לכל מי שעוסק בתחום, שרק נגד 12% מהעבריינים  מוגשים כתבי אישום. במשטרה יודעים זאת היטב, אך אפילו הנתונים בדוחות הרשמיים של המשטרה מעוותים. כך, לדוגמא, בדוח השנתי של משטרת ישראל לשנת 2008 נרשם שהוגשו כ – 68,000 כתבי אישום. בדוח ל – 2009 נרשם שבאותה שנה הוגשו כ – 62,000 כתבי אישום. אך, הנתונים שבידי (מתוך מסמך רשמי של המשטרה) מצביעים שב – 2008 הוגשו רק מעט יותר מ – 50,000 כתבי אישום. על פי אותו מסמך, יש בעשור האחרון ירידה משמעותית במספר כתבי האישום המוגשים מידי שנה, מכ – 80,000 בתחילת העשור ועד כ – 50,000 לפני שנתיים. אז, אם הפשיעה יורדת, לפי נתוני המשטרה, וידי החוקרים, הבלשים ורכזי המודיעין עסוקות פחות, ואם יש גידול בכוח האדם המשטרתי, לא ברור מדוע יורד מספר כתבי האישום, אלא אם מדובר באוזלת ידיים.

המשטרה מפרסמת מידי שנה את שיעור הגילויים של העבריינים, וזה עומד על כשליש, ולא השתנה בעשורים האחרונים. משמעות שיעור כזה היא שהמשטרה מפענחת כ- 150,000 תיקים בשנה. איך הם מסבירים את הפער בין שיעור הגילויים הגבוה יחסית אל מול שיעור הגשת כתבי אישום, הנמוך מאד? אם לא מנסים להסביר, אלא רק לזרוק חול בעיני הציבור וליצור רושם כאילו הם מצליחים במשימת המאבק בפשיעה. אך כמו שכבר אמרו הגששים – אנחנו חיים במדינת כאילו, גם בתחום זה.

שתי אפשרויות עולות בראשי. הראשונה –  פיקוד המשטרה אינו מודע למצב הגרוע של המשטרה, הן המצב המהותי והן מצבה ציבורי, אך מתבסם בממצאי סקרים מטעם. זה לא מצב טוב. השנייה – פיקוד המשטרה מודע גם מודע למה שקורה, הוא מודע לירידה בפענוח העבירות (הפרסום בידיעות הוא מתוך מסמך פנימי של המשטרה), הוא מודע לירידה הקשה באמון הציבור במשטרה (הכל פורסם בכל כלי התקשורת). במקרה כזה – המשטרה אינה מספרת את האמת לציבור או לפחות את כל האמת. אפשרות זו גרועה מהראשונה, ואתם תחליטו איזו מהן נכונה.

ואנקדוטה אחרונה לקינוח. אתר משטרת ישראל הוא כלי עבודה לכל קרימינולוג ולכל מי שעוסק בתחום זה. לצורך כתבה זו, השוויתי בין הדוחות השנתיים של משטרת ישראל לשנים 2008 ו – 2009, ומצאתי את הפנינה הבאה:

בדוח לשנת 2008 נרשם: "בשנת 2008 הוגשו הוגשו כתבי אישום ב – 68.217 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 9% לעומת 2007". בדו"ח לשנת 2009 נרשם: "בשנת 2009 הוגשו כתבי אישום ב – 62,722 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 3% לעומת 2008". אני לא הצטיינתי בחשבון כשלמדתי בבית הספר, לכן, איני רוצה להיכנס לחישובים הכל כך מסובכים של אחוזים. אך עדיין אני זוכר את שהמספר – 62,722 קטן יותר מ – 68.217. אז, הסבירו נא לי כיצד יש עליה בכתבי האישום ב – 2009 לעומת 2007, ובאמת לא צריך לבדוק אם זה 3%, פחות או יותר. אני מציע שתיכנסו לאתר של משטרת ישראל ותשמרו את המסמכים, לפני שהמשטרה תוריד אותם משם (אני כבר שמרתי אותם למקרה הצורך).