שחיקה במעמד ההודאה בחקירה היא תרומה לשחיקת ההרתעה

התעלמות מהמציאות והבאת "הוכחות" ממקרים בודדים וספורים, גם אם קשים, מוכיחה פעם נוספת את הטיית האישוש, לפיה אנו מתעלמים מעובדות לשם הוכחת דעתנו. כך, מחלץ פרופ' נבנצל מסקנה כי דרישת תוספת ראייתית, המעוגנת "במציאות האובייקטיבית" תיצור "תמריץ לחוקרים למקד את מאמציהם באיסוף ממצאים מהשטח במקום לחילוץ הודאות". התמונה האמיתית שונה.

שיעור החשודים המודים בחקירות משטרה נמוך מ – 50%, ולא עומד על 95%, כפי שמציין הכותב (הכותב בוודאי מתכוון להודאות במסגרת הסדרי טיעון. גם נתון זה אינו מדויק ובכל מקרה אין מדובר בחקירה משטרתית). המקרים המובאים ל"הוכחת" טענתו, נבחנו בבתי המשפט וטענות על הודאות שווא נדחו. זדורוב הורשע בבית המשפט המחוזי, אך כי עדיין לא נידון ערעורו בביהמ"ש העליון.  רצח דני כץ ז"ל נבדק על ידי מספר ערכאות, לרבות במשפט חוזר, ובכל ההליכים הורשעו רוצחיו של הילד.

איש מהטוענים, לרבות אנשי משפט בשדה ובאקדמיה והתנועה להפחתת מעמד ההודאה, לשיעור גבוה של הרשעות מוטעות בכלל ושל הודאות שווא בפרט, לא ערך מעולם מחקר בישראל על כך ואין בידיהם כל נתון על מספרם ושיעורם של מקרים כאלה. פעם אחר פעם הם נתלים בנתונים מחו"ל (שם תהליכי החקירה והמשפט שונים) ובמקרים ידועים מעטים מאד (שכל אחד חמור לכשעצמו) שאירעו במהלך של כמעט 40 שנה, כגון ברנס, כנופיית מע"ץ ומספר קטן מאד של מקרים נוספים, שעוררו הדים ציבוריים חזקים, אך נשארו בודדים. מספרם הקטן של מקרים אלה, מוכיח כי כל המשתמש במונח "תופעה", לתיאור מקרי הודאות השווא וההרשעות המוטעות, טועה ומטעה את הציבור ומעוות את תמונת המציאות על פי עמדותיו האישיות.

גם הקריאה לחוקרים להתמקד באיסוף ראיות מדעיות אובייקטיביות, מבוססת על טעות, כאילו יש בחקירת הזירה כדי להגדיל במידה משמעותית את פענוח העבירות, ולא היא. משטרת ישראל משקיעה מאמץ ומשאבים עצומים בשכלולה של המחלקה לזיהוי פלילי ובחקירת זירות העבירה. זירות של פשעים חמורים נחקרות על ידי חוקרי זירה בעלי הכשרה מקצועית ארוכה ויסודית מאד (אלה חוקרי המעבדות הניידות לזירת העבירה), העמלים למיצוי כל הראיות האפשריות מזירות העבירה. לפי נתוני המשטרה, נבדקות יותר מ – 150,000 זירות עבירה בשנה. אולם, למרות מאמצים אלו, תרומתם של הממצאים מחקירות הזירה לפענוח העבירות נמוכה. המשטרה מפענחת כ – 4,000 – 4,500 טביעות אצבעות ומאות בודדות של די.אנ.אי בשנה. מספר הגילויים על פי ראיות מדעיות אחרות הוא מזערי. גם במדינות מפותחות בעולם שיעור העבירות המפוענח בסיוע ראיות מדעיות, מכלל העבירות המפוענחות, נמוך מ – 10%.

זאת ועוד, לעולם תידרשנה ראיות נוספות לראיות המדעיות. לא הייתה וכנראה גם לא תהיה הרשעה על פי ראייה מדעית אחת בלבד, חזקה, אובייקטיבית ואמינה ככל שתהיה. גם אם תימצאנה בזירת העבירה טביעת אצבע או די.אנ.אי. של אדם, לא ניתן להרשיעו ללא ראיות נוספת.

שיעור ההודאות בחקירה משטרתית עומד על כ – 20% – 30%, ומתוך התיקים בהם מוגש כתב אישום שיעור הנאשמים שהודו בחקירה הוא כ – 50%. בחלק ניכר מהמקרים הללו לא היה ניתן להגיש כתב אישום ללא ההודאה. גם ככה, מספר כתבי האישום המוגש מידי שנה הולך ויורד וההרתעה נשחקת. שינוי מהותי במעמד ההודאה, בלא מתן כלים לשמירת האיזון, עשוי להעלות את המחיר החברתי של הפשיעה, שהחברה הישראלית תתקשה לעמוד בו.

בשנים האחרונות נוספו, ובצדק, הגנות חדשות לחשודים בכלל ומפני הודאות שווא במיוחד, כגון תיעוד חקירות בוידיאו, פסילת הודאות שניתנו מבלי שנשמרו זכויות החשוד, הוספת ההגנה מן הצדק לספר החוקים, קיצור משך המעצר המשטרתי ועוד. הגנות אלו, יחד עם הכשרה מקצועית מעמיקה יותר של החוקרים במשטרה בכלל והמתמקדות ביכולת להבחין בין שיטות תשאול לגיטימיות ובין שיטות פסולות שעלולות להביא להודאות שווא בפרט, פיקוח מקצועי על החקירות וטיפוח תרבות של טוהר מידות ודיווח אמת, ייתנו תשובה הולמת לבעיה של הרשעות מוטעות והודאות שווא, שלפי הידוע מצומצמת למדי.

לצערי הרב, השיח הציבורי בישראל והשיח המשפטי בכלל זה, כמעט אינו מתבסס על נתונים ועל עובדות, אלא על הסקת מסקנות מתוך עמדות אישיות (שעשויות לעניין בזכות עצמן) ועל הנחות, שאין ביניהן ובין המציאות קשר אמיתי. כך גם טענותיו של פרופ' נבנצל.

מאמר זה פורסם במתכונת קצרה יותר ב"הארץ" ב – 1.3.11.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Gil  ביום 7 במרץ 2011 בשעה 10:05

    הנתונים הסטטיסטיים שאתה מצטט לגבי שיעור ההודאה לא רלוונטיים. מה שהיינו רוצים להעריך הוא הסיכוי לכך שאדם הוא חף מפשע בהינתן שהורשע על פי הודאתו בלבד ולהשוות זאת לסיכוי לכך שאדם הוא חף מפשע בהינתן שהורשע לפי ממצאים פורנזיים או ממצאים פורנזיים והודאתו. אתה מבטל מלכתחילה את הנתונים המובאים ממקומות אחרים, ואינך נותן סיבה טובה מספיק לכך לטעמי. נכון, בארה"ב למשל, השיטה שונה. אלא שלא ברור האם זה משנה – העובדה ששיעור ההודאות משתנה לא בהכרח תשפיע על ההסתברויות המותנות שהזכרתי לעיל. אני גם מבין מדוע אתה מנסה לדחות דוגמאות אלה; הדוגמאות מארה"ב למשל הן הרסניות לתזה שלך. הנה קישור ל"פרוייקט החפים מפשע":
    http://www.innocenceproject.org/Content/Facts_on_PostConviction_DNA_Exonerations.php

    רק כמה נתונים מקריים:
    1. עד כה זוכו לאחר הרשעתם 266 איש על סמך ראיות DNA.
    2. מאז כניסת ה-DNA לשימוש שוחררו לפני הרשעה עשרות אלפי אנשים שנעצרו והועמדו לדין (וקרוב לוודאי שהיו נכנסים לכלא אחרת).
    3. ביותר ממחצית המקרים הנזכרים לעיל ההעמדה לדין או ההרשעה היתה לפי הודאת הנאשם.

    לאור הנתונים הללו מסתבר שהסיכוי שאדם שהורשע הוא בעצם חף מפשע יורד משמעותית כשמוסיפים ראיות פורנזיות. נראה גם שכשמרשיעים אדם לפי הודאתו בלבד (ואין זה משנה מה הסיבה להודאה) יש סיכוי לא רע בכלל שהוא חף מפשע. לי לפחות זה מספיק כדי לתמוך בדרישה להחליש את מעמד ההודאה ולהוסיף לה איזה חיזוק ראייתי.

    • meirgilboa  ביום 7 במרץ 2011 בשעה 13:52

      גיל שלום רב
      על אף אורכה, תהיה תשובתי חלקית בלבד. מפאת קוצר היריעה, אפרט רק מקצת הנימוקים לכך שטענותיך אינן רלוונטיות למציאות הישראלית.
      כמובן, שמה שמנוגד לדעתך, הוא לא רלוונטי. אך אתה לא הבאת אף לא עובדה אחת מהמציאות הישראלית, השונה לחלוטין מהמתרחש בתחומים אלו בחו"ל.
      עדיין לא הבנתי איך אפשר להעריך סיכוי של אירוע, ללא נתונים בסיסיים. אם הערכת הסיכויים מתבססת על הנחות, שלגבי ישראל אין להן כל בסיס עובדתי ולעתים אף הן מופרכות, אין ערך להערכות אלו ולהסתברויות היפוטתיות כאלה.
      טענתך בדבר שיעור המזוכים, שהורשעו בעקבות הודאת שווא, אינה נכונה. באתר אליו אתה מפנה נכתב כי הודאת שווא הייתה גורם לרבע בלבד מההרשעות המוטעות שנמצאו (ולא מחצית כפי שכתבת. כדאי לדייק!).
      זאת ועוד, לפי פרוייקט החפות בארצות הברית, שממנו שאבת את הנתונים, אין מדובר בגורם אחד בלבד, אלא בשורה של גורמים שמובילים להרשעות מוטעות. אם תחבר את כל האחוזים המוזכרים באתר אליו הפנית, תקבל כמעט 200%, כלומר התרומה האמיתית של הודאות שווא להרשעות מוטעות היא לא יותר מ – 15% בלבד, וזאת בהנחה מרחיבה ביותר (נכון, שכל מקרה הוא חמור לכשעצמו, אך התיאורים שלך מופרזים).
      נכון, שבדיקות הד.נ.א, קידמו את המדע הפורנזי, ותרומת בדיקות אלו, בדומה לפעולות חקירה אחרות, מסייעות לסנן את החפים מפשע מבין החשודים שנחקרו ונעצרו. אך, כך גם חקירת אנשים. חקירת אנשים, לרבות עדים וחשודים, תורמת הרבה יותר לסינון חפים מפשע מאשר כל הבדיקות הפורנזיות גם יחד.
      אני איני פוסל בדיקות פורנזיות. נהפוך הוא, תרומתן המהותית של בדיקות אלו חשובה ביותר, אך אסור להפריז בתרומתן הכמותית. עובדה היא שגם משטרת ישראל משקיעה משאבים רבים בעריכת בדיקות אלו, אך יש להיות ערים לכך שברוב העבירות לא ניתן למצוא שרידים שניתן לבודקם, בין היתר בעקבות השתכללות העבריינים, שהיא תמיד מהירה יותר מהתקדמות המדע הפורנזי.
      הטעות בהשוואה עם מדינות הים נעוצה בכך שמדובר בשיטות משפט שונות. כך, למשל, הידעת בחלק מהמדינות המתקדמות בעולם, ניתן לבקש משפט חוזר גם לאחר זיכוי של נאשם, ולא רק לאחר הרשעה. בישראל משפט חוזר הוא אופציה של המורשע בלבד, ולא של המדינה, גם אם גילתה ראיות חדשות, שלא ניתן היה להציגן בעבר (למשל, ראיית ד.נ.א.). בישראל יש מנגנונים נוספים, שלא קיימים במדינות אחרות, דמוקרטיות, כמובן, המחזקים את מעמדו של הנאשם, תורמים להגנתו ומגבילים את המדינה. כך, למשל, בישראל חומר החקירה שזכאי נאשם לקבל הוא רחב מאין כמותו, ואילו במקומות אחרים, מקבל הנאשם רק את החומר שהתביעה מגישה בבית המשפט וחומר מזכה, ותו לא. גם את החומר הזה הוא לא מקבל מיד עם הגשת כתב האישום, אלא מספר ימים לפני שהעד הרלוונטי עולה להעיד. במדינות אחרות, לא יעז בית המשפט לחייב תובע או חוקר לגלות שם של מקור מודיעיני שמסר מידע, גם לאחר שחוקר העיד על מידע כזה בפני בית המשפט. בישראל החסיון על מקורות מודיעיניים הוא צר מאין כמותו, ולעתים קרובות מוותרת התביעה על הגשת כתב אישום או חוזרת בה מהגשתו עם בית המשפט מחייב גילוי שם המקור. אם בכלל, הנתונים ממדינות אחרות, לרבות מפרוייקט החפות בארה"ב, רק מחזקים את טענותיי.
      וכל זאת, מבלי להתייחס כלל למספר הודאות השווא ולמספר ההרשעות המוטעות, שכפי שנאמר במקורות "נער יספרן", ולשיעורן הנמוך, הקרוב לאפס, בין כל ההרשעות.
      המסקנה הנכונה היא שהסיכוי בישראל להרשיע אדם חף מפשע קטן ביותר, ומתקרב לאפס.
      גם הפעם, השיח הישראלי, גם בעניין זה, לא מעוגן בעובדות. ואם יש לך נתונים עובדתיים נוספים על המתרחש בישראל, הסותרים אך הנתונים שהבאתי כאן – הצג אותם.

      • Gil  ביום 7 במרץ 2011 בשעה 14:48

        מאיר,

        תודה על תגובתך. טענתי היתה מורכבת משני חלקים:
        א. הטענה שלך בעניין שיעור המקרים בהם ההרשעה מתבססת על הודאת הנאשם אינה רלוונטית (אני אתקן ואומר – אינה רלוונטית כל עוד מדובר בשיעור גבוה). ההסתברות הרלוונטית היא רק זו המותנית, כלומר – ההסתברות לכך שאדם שהורשע על פי הודאתו בלבד הוא חף מפשע.
        ב. אמת המידה לבחינת הסוגיה שאתה מעלה היא בפער שקיים בין ההסתברות שאדם הוא חף מפשע בהינתו שהורשע על פי הודאתו בלבד לבין ההסתברות שאדם הוא חף מפשע בהינתן שהיו גם ראיות פורנזיות.

        כל תשובתך המפורטת לא מתייחסת לכך. אמת שאני לא יודע להעריך את ההסתברויות הנ"ל בישראל (חסר המון מידע), ואני אפילו מודה שאני לא יודע להעריך אותן בארה"ב. אלא שזה לא העניין. העניין הוא כפול: 1. הניתוח שלך במאמר מתעלם לחלוטין משתי הנקודות שהעליתי, ו-2. ממעט המידע הקיים לגבי ארה"ב אפשר להתרשם שהמוני אנשים היו יושבים בכלא לו היינו מסתמכים על הודאותיהם בלבד.

        אם נחזור למה שנכתב באתר שאליו הפניתי, הרי שדבריך לגבי סכום האחוזים פשוט לא נכונים. למען האמת, גם אני טעיתי כאן ותודה על ההפניה המחודשת לאתר שהראתה לי זאת. אם תפנה לסעיף האחד לפני אחרון תגלה את הציטוט הבא:
        "False confessions and incriminating statements lead to wrongful convictions in approximately 25 percent of cases."
        כלומר, בניגוד למה שטענתי בטעות (טל"ח) הפללה עצמית היוותה המרכיב העיקרי (שים לב לניסוח באתר – לא "שיחקה תפקיד" או "היוותה גורם" אל "הובילה"!) בהרשעה ב-25% מהמקרים שנבדקו. זה עדיין שיעור גבוה מאוד. אם תוסיף לכך את כל עשרות אלפי המקרים עליהם הם מדברים בהם העמידו אנשים לדין על פי הודעתם ותוך כדי המשפט הסתבר שהם חפים מפשע בזכות ראיות מזכות הרי שמסתבר שהרשעה על פי עדות היא עניין בעייתי.

        בעניין הפער בין ישראל לעמים – אני מכיר כמה וכמה שיטות משפט. אני יודע למשל שבארה"ב ייתכן גם שאדם לא יזוכה לאחר שהפליל את עצמו כל עוד אין ראיות מזכות לגבי כל המקרים בהם מדובר. אז מה? מה זה אומר בדיוק? השאלה החשובה היא עד כמה שיטת משפט חשופה להודאות שווא של חשודים או נאשמים. דווקא השיטה האמריקאית נראית לי כמי שחשופה הרבה פחות למצבים כאלה (בשל השמירה מרחיקת הלכת על זכויות העציר והנאשם וההקפדה על כלל "פירות העץ המורעל" שלא ממש קיימת כאן בישראל). אם כבר, ייתכן שארה"ב היא חסם תחתון לנעשה בישראל.

        למרבה הצער, השגת נתונים רלוונטיים בישראל היא קשה מאוד, בין היתר משום היעדר המודעות לעניינים שהזכרתי לעיל בארה"ב. אולם העובדה שאין נתונים מכאן לא אומרת שאנחנו צריכים להתעלם מהעובדה (וזו עובדה, אפילו בישראל, ע"ע ברנס, כנופיית מע"צ וכו') שבמקרים רבים מאוד אנשים יכולים להודות במה שלא עשו תחת לחץ, ומכך שבמדינה שבה שומרים הרבה יותר על זכויות עצירים ונאשמים יש מקרים רבים של הרשעות והעמדה לדין שהיו נחסכים לו היתה נדרשת תמיכה פורנזית בהודאה. הטענה שלך שאיכשהו באורח פלא שיטת המשפט הישראלית בוחנת כליות ולב של נאשמים טוב יותר מאשר בארה"ב, או שהשוטרים האמריקאיים מצליחים אולי לחלץ הודאות מופרכות ביתר כלות מחשודים היא תמוהה מאוד.

        מעבר לכל הנ"ל אני שואל גם שאלה נוספת – ואיה הראיות שלך? הרי אתה לא אומר דבר כאן מעבר לאיזכור שיעור המקרים בהם יש הרשעה לפי הודאה (וגם לא מפנה לרפנס…) שזה, כפי שאמרתי, לא רלוונטי כמעט. אם אתה כבר קושט אחרים, האם אין זה טבעי לדרוש שתקשוט עצמך קודם?

      • meirgilboa  ביום 7 במרץ 2011 בשעה 16:27

        גיל שלומות
        א. איני חושב שיש בידיך נתונים על ההסתברות שאדם יורשע על פי הודאתו על אף שהוא חף מפשע. הנתונים המוכרים לי מצביעים כי ההסתברות לכך בישראל אמורה להיות נמוכה מאד (אך, אין בידי וכנראה גם בידיך נתונים על הרשעות של אנשים על פי הודאות שווא שמסרו). לכן, איני מחשב הסתברויות כאלה.
        ב. הנתונים המרוכזים היחידים שיש בעניין הרשעות מוטעות הן אכן מפרוייקט החפות, אך אף הם אינם יכולים לבסס את ההסתברות המותנית הנ"ל.
        ג. הטענה שלך היא שלפי מיעוט הנתונים בארה"ב ניתן להתרשם על המוני אסירים שהגיעו לכלא על פי הודאותיהם בלבד. אשמח עם תביא נתונים לכך, ובכל מקרה איש לא קבע שהם חפים מפשע.
        ד. ובהמשך לכך, השיעור ה"גבוה" של המקרים של הרשעות מוטעות בעקבות הודאות שווא, אינו מאפשר להסיק דבר, שכן מדובר בסך הכל במכלול המקרים של ההרשעות המוטעות. מאחר שפרוייקט החפות פועל כבר כ – 20 שנה, וחשף מקרים של הרשעות מוטעות גם מהשנים שלפני הקמתו, הרי מדובר במיליונים של הרשעות במשך כ – 25 שנים (אני מעריך שיותר מ – 50 מיליון הרשעות במשך שנים אלו). גם אם נתייחס רק להרשעות בעבירות חמורות, כמו אלו שפרוייקט החפות עוסק בהן (כי בהן ניתן למצוא שרידים ביולוגיים של העבריין), מדובר בעשרות או אף במאות אלפי הרשעות במשך שנים אלו. מתוך כל המספר הגדול הזה נמצאו פחות מ – 300 הרשעות מוטעות. לכן, אם ניתן להסיק מסקנה תקפה מפרוייקט החפות הרי היא שמדובר בתופעה שולית שבשולית.
        ה. כלל "פירות העץ המורעל" חל לא רק על הודאות אלא על כל ראיה שנתפסת בפעולת חקירה לא חוקית. אך, למרות כלל זה, שיטת המשפט בארה"ב חשופה הרבה יותר מאשר בישראל להרשעה בעקבות הודאה בכלל והודאת שווא בפרט. ואף אתה כותב: "בארה"ב ייתכן גם שאדם לא יזוכה לאחר שהפליל את עצמו כל עוד אין ראיות מזכות לגבי כל המקרים בהם מדובר". אך איני מבין, איך אתה קופץ למסקנה ההפוכה מהנחתך זו שארה"ב היא חסם תחתון לנעשה בישראל.
        ו. לא טענתי ואיני טוען ששופטי ישראל בוחנים כליות ולב יותר טוב משופטים וממושבעים אמריקנים (אני בכלל מטיל ספק ביכולתם היתרה של שופטים להתרשם מאמינות עדים, אלא על פי השוואת העדויות לראיות אחרות). טענתי, שחגורת ההגנות שמקנה המשפט הישראלי לנאשמים טובה יותר מהאמריקנית, למרות העץ המורעל שלהם ולמרות ההקפדה על ההליך ההוגן, בעיקר בהתחשב במנגנונים שם שמפחיתים את יכולתו של נאשם אמריקני להגן על עצמו.
        ז. המספרים והאחוזים שמסרתי מעוגנים בנתוני אמת (המפורסמים בדוחות של הרשויות הישראליות) ובממצאי מחקרים ישראלים, שפורסמו ברבים.
        ח. ועוד פעם אתה מזכיר את המקרים הקשים אך הבודדים מאד של ברנס, כנופיית מע"ץ וכו'. אולי תרחיב את ה"וכו'", כדי שלא נישאר במתח. אני, דרך אגב, מכיר מקרים נוספים, אך עדייין הם בטלים בששים לעומת כל ההרשעות הכשרות?

  • רוזנברג  ביום 7 במרץ 2011 בשעה 12:13

    למעט תיוקן הנתון ל 50% אין כאן טיעון.
    בפרט, אתה פשוט מתעלם מהבעיתיות העצומה בהסתמכות על הודאות בלבד או כמעט בלבד, מניח שהללו אמינות, מתעלם מהחזקה העובדתית בה מחזיקים בתי משפט לפיה הן ניגבו כחוק, מתעלם מהעובדה שההסתמכות עליהן מעודדת חילוץ הודאה ע"פ אפיקי אחרים, ובקיצור מתעלם ומתעלם…

    • meirgilboa  ביום 7 במרץ 2011 בשעה 13:52

      רוזנברג יקירי
      אני לא מתעלם מדבר. ראה תשובתי לגיל. וגם אליך – עזוב הנחות, חזקות ועוד, הבא עובדות.

      • רוזנברג  ביום 8 במרץ 2011 בשעה 21:27

        עובדות על קיומן של הודאות שווא או נטייתם של אנשים להודות במה שלא עשו בהקשרים שונים?
        ומה שחמור יותר: מה זה "תביא עובדות"? איך בדיוק ניתן לברר באופן בלתי-תלוי ומספק מתי הורשעו אנשים ע"ס הודאות שווא ומתי לא? וממתי החזקה היא שכל עוד לא הוכח שאנשים מודים במה שלא עשו, נניח שזה לא קורה לעולם? זו האפיסטמולוגיה של האינקוויזיציה (תבדוק).

      • רוזנברג  ביום 9 במרץ 2011 בשעה 1:10

        ועוד: מסתבר שניסו להביא עובדות, אבל הדגימות "הושמדו בטעות"…כך כותב בעז סנג'רו בהארץ:

        "אשר לטענה, כי הנתונים מחו"ל אינם רלוונטיים לישראל – זוהי אופטימיות חסרת תקנה. כך, למשל, בפרויקט החפות האמריקאי, שנוסד בבית הספר למשפטים קרדוזו ב"ישיבה יוניברסיטי", ושבמסגרתו משווים בין דגימות גנטיות של אסירים לבין דגימות מזירות הפשע – כבר הוכחה חפותם של כ-250 אסירים שהורשעו באונס וברצח ושנידונו למאסר עולם או למוות. מדובר בכשני שלישים (!) מהמקרים שנבדקו. בזמנו ניסיתי לייסד פרויקט כזה בישראל, אך בירור עם הסנגוריה הציבורית ועם גורמים אחרים העלה שהרשויות, באופן שיטתי ובניגוד לחוק, השמידו את הדגימות. הנה חיזוק לעקרון התאונות הנסתרות של המשפט הפלילי."

  • דוד איתן  ביום 8 במרץ 2011 בשעה 15:00

    אפרופו המאמר הזעזעתי לקרוא בעיתון לפני כמה ימים שהיועץ המשפי נתן הנחיה לפיה אסור להטעות נחקר בעובדות לא נכונות כגון "אביך נפצע" וכד'

  • מאיר ולחברים הכותבים !
    עזבו אותכם עם הנתונים שהוצגו , אסור לשכוח , שהיום עם הטכנולוגיה המתקדמת , שכול חשוד שמודה באשמה במשטרה הוא מצולם ומוקלט כולל שיחזור בזירה , יהיו פחות מקרי הודאות שווא , שנלקחו בכוח , ואו במרמה שהחשוד לא ביצע . אסור גם לשכוח שצריך עוד ראיה של דבר מה נוסף .ולכן אינני דואג לחשודים ואסור שמישהו ינסה למעט בערך ההודאות האלה וינסה את מזלו רק בראיות בעקבות דם ורוק ועוד ויערוך השוואה עם מדינות אחרות ובמיוחד עם ארצות הברית . גם כך כירסמו את סמכויות המשטרה וסירסו אותה עד כדי כך , שהיא אינה יכולה לנהל חקירות מסובכות ביעילות ובאיכות והכול נגלה במשפט ולפניו לנאשמים ולסנגוריהם , שמסבכים את המצב לרעת התביעה ולכן אין כבר ידיעות מודעיניות מספיקות כי המקורות מפחדים מחשיפתם ולא סומכים על בתי המשפט ולכן אין גילוים מספיקים . הנאשמים משקרים בבתי המשפט בחסות עורכי הדין שלהם ואם העורך דין הוא גם סלב וחבר בלשכת עורכי הדין ואו שהוא חברם של השופטים הוא מצליח "לשכנע" את השופטים בנכונות הגרסה , שההודאה במשטרה התקבלה בלחץ פסול . מה שכן צריך להדאיג את כולנו הוא המצב הבלתי נסבל בעיסקאות הטיעון שזה מקח וממכר שלחקו מושחת בין עורכי דין משני הצדדים העוזרים אחד לשני לקבל כספים ולא לעבוד קשה ושופטים מקרב חבריהם המאשרים עיסקאות מפקפקות .טובת הציבור גוברת על טובת הנאשמים ותמיד יהיו טעויות וחובה להפחיתם .

    שלכם יגאל אנקורי , סגן ניצב בדימוס

    יו"ר התנועה למאבק בפשע ובשחיתות בישראל
    0505263162

  • אבי הראל  ביום 31 במרץ 2011 בשעה 9:52

    חבל שהמאמר לא מתייחס לשאלה האם יש דרכים חליפיות למנוע הרשעות שווא, דוגמת ברנס. ברור שצריך להמנע מפגיעה גורפת של החקירות, אבל אפשר לחפש דרכים לרסן את תהליכי החקירה שמונעים על ידי להיטות יתר להביא חשודים אל דוכן הנאשמים, מבלי למצות את החקירה.
    למשל, דרך אפשרית אחת היא על ידי חיוב החוקרים לתעד את החקירה במצלמת וידיאו. לכך המשטרה מתנגדת. מדוע? התירוץ הרשמי הוא עלות החקירה, אבל כיום המחיר של מצלמת וידיאו הוא מגוחך. למעשה, ההתנגדות נובעת מכך שהמשטרה תצטרך להתאמץ יותר על מנת להביא חשודים לבית המשפט.
    דרך אפשרית נוספת לרסן את חוקרי המשטרה, היא לגרום לאחריות אישית של החוקרים שמפלילים חשודים שנמצאים בהישג יד, במקום לחפש את האשמים האמיתיים. למשל, אם מתברר בדיעבד שהחשוד אינו האשם האמיתי, אפשר וצריך לשלול מהשוטר המפליל את חירותו, ולהושיב אותו בכלא, או לפחות זכויות כספיות, כגון פנסיה, או משכורת.

    • meirgilboa  ביום 31 במרץ 2011 בשעה 10:55

      לאבי הראל
      תודה על הערתך. אי אפשר במאמר אחד (יחסית קצר) להקיף את כל הנושאים. אני מתייחס בהעמקה רבה לדרכים לשפר את החקירות, בין היתר במטרה למנוע הרשעות חפים מפשע, במאמר, שיפורסם בחודשים הקרובים באסופת מאמרים, שיאוגדו בספר אחד. לכשיפורסם הספר, אביא תקציר של הדברים באתר זה.
      אני סיימתי את שירותי במשטרה לפני כשלוש עשרה שנים, אך ידוע לי שהמשטרה ממלאת את הוראות החוק, שנחקק ב – 2002 ומחייב תיעוד אלקטרוני של חקירות בעבירות חמורות. עם זאת, החוק מחייב תיעוד כזה רק בעבירות חמורות, ולכן התיקצוב לכך הוא לפי כמות החקירות מסוג זה בלבד. ההוצאות, דרך אגב, אינן פעוטות כלל (מדובר בהרבה יותר מאשר התקנת מצלמה). עם זאת, איני סבור שהמשטרה מקפידה על אכיפת הוראות החוק הזה על חוקריה. אני מכיר גם מספר חריגות קשות מחובת הצילום וההקלטה, שעל המשטרה לפעול בצורה נחרצת להפסיקן. אחת הדרכים להיאבק בתופעה הפסולה, היא כפי שאתה מציין – הטלת אחריות אישית על חוקרים שסוטים מהדין ומההוראות, אך אני כלל לא בטוח שהמשטרה אכן נוקטת צעדים רצינים בעניין זה. ואולי אכתוב על כך בעתיד.

  • שעיה  ביום 3 באפריל 2011 בשעה 12:28

    חלק גדול מהבעיה היה נפתר אילו היו מתעדים את כל שלבי החקירה בוידיאו – מבלי חיתוכים והפסקות [בין אם מוסברות בין אם לאו].
    כך ניתן היה לראות ולשמוע מה נשאל – ובפרט כיצד – ומה היתה התשובה.
    מאחר וכיום ניתן להקליט על כרטיסי זכרון שעלותם אפסית וקיבולם גבוה, הרי הטיעון של עלות הוא לא יותר מאשר מרגיז.

    כעקרון מבלי להכנס למקרה זה או אחר – אין הבדל גדול בין החקירות של האינקויזיה בזמנו לבין חקירות תחת לחץ כיום [ובפרט תחת לחץ נפשי] – כאשר אדם מודה במה שמכתיבים לו.

    ועם כל הכבוד, גם שופטים בכירים, חכמים ובעלי נסיון, הינם בסופו של דבר בני אנוש – וגם הם מושפעים מדעת הקהל, וגם להם יש רגשות אישיים והרבה מאד אגו, ולא קל להם להתעלם ולהחליט. מה גם לכשמוכיחים להם באותות ובמופתים כי טעות היתה בידם, לא תמיד הם יודו בכך.. למרבית הצער, אין הרבה שופטים כחיים כהן….

    • meirgilboa  ביום 3 באפריל 2011 בשעה 16:11

      לשעיה
      העלות היא הרבה יותר מעצם ההקלטה. עם זאת, אני מסכים עימך שהקלטה וצילום עשויים לפתור חלק ניכר מהבעיות. משום מה, אני חושש שדווקא המשטרה היא שמנסה לעכב את הכנסת התיעוד האלקטרוני לכל החקירות (ללא קשר לעלותן – הגבוהה!!). גם אין בינינו ויכוח באשר לצורך להקליט ללא הפסקות.
      לעניין הלחץ – אתה טועה. ועם כל הכבוד לשופט חיים כהן, כדאי שפעם אחת ולתמיד כל אלו שטוענים לריבוי הודאות שווא יערכו מחקר בנושא. אך מסיבות שלהם – הם לא עושים זאת. ואפשר לעשות זאת, גם ללא שיתוף פעולה של המשטרה, גם אם שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע.

    • אבי הראל  ביום 3 באפריל 2011 בשעה 20:59

      שעיה, שלום,
      מנית כמה סיבות מדוע שופטים לעתים עלולים לטעות, אבל לא הסברת מדוע לעתים קרובות הטעות היא אמון יתר במשטרה, וחוסר אמון בנאשם.
      ההסבר טמון, לדעתי, בעומס המוטל על השופטים. אחד הפרמטרים החשובים בהכרעות דין הוא הרצון לסגור תיקים. באופן תת מודע, השופטים מעדיפים את הפתרון שיקל על תהליך זה. הם כמובן לא מודים בכך, כי הם חושבים עצמם לאובייקטיבים, והם לא במיוחד מומחים בפסיכולוגיה, והם גם לא אוהבים לשמוע ביקורת עליהם בתחום זה. והפתרון הקל הוא להפליל את הנאשם, כי אצל המשטרה נמצאות כל הראיות, והנאשם הוא חסר ישע. אז כן, השופטים נוטים להאשים את חסר הישע על סמך ראיות מהמשטרה, ולכן צריך להתמקד באמינות החקירה המשטרתית.
      הבעיה היא לא רק הודאות שווא, אלא כל עניין שיקול הדעת של השופטים על סמך חומר החקירה, שהגיע ממקור שהוא אינטרסאנט, ללא ביקורת מספקת מצד הגנה. והבעיה היא שהחוקרים פטורים מאחריות לחומר החקירה אותו הם מספקים לבית המשפט. לא מתקבל על הדעת ששיקולי מחיר יאפשרו למשטרה להתחמק מהכורח לתעד את כל מהלך החקירה. ולא מתקבל על הדעת שהקידום של החוקרים יימדד על סמך כמות ההרשעות שהם משיגים, כאשר אין התייחסות לכך שהם אולי הסתירו חומר חקירה שעשוי היה לזכות את הנאשם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: