בעוד בישראל מתווכחים על יעילות התשאול והודאות של חשודים, בחו"ל מבצעים מחקרים על כך.

אכן, יש מה לקנא בקרימינולוגים בחו"ל. לפני מספר שנים הגשתי בקשה לשירות בתי הסוהר לראיין אסירים על חקירתם במשטרה ועל מניעיהם למסור הודאה או שלא להודות. שב"ס לא אישר את עריכת המחקר, בטענה שראיונות עם אסירים שלא הודו בחקירה ובמשפט עלולה להפריע לשיקומם. בינתיים, בעוד שב"ס מאפשר לכל עיתונאי לראיין אסירים ומונע מחקר, שעשוי להועיל לרשויות אכיפת החוק, בחו"ל מבצעים מחקרים תוך שיתוף פעולה בין האקדמיה למשטרה ולשאר רשויות האכיפה.

ב – 1998 הוזמנתי להרצות בכנס של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית, שהתקיים בסן פרנסיסקו, על תשאול והדרכת תשאול. למחרת הכנס, כינס המנחה של הפאנל, פרופ' פול אקמן, המוכר במחקריו על גילוי שקרים, את כל המשתתפים לדיון בנושא המדובר – תשאול וגילוי שקרים. להפתעתי מצאתי בחדר הדיונים מספר אנשי משטרה. כששאלתי את פול אקמן ואותם על פשר השתתפותם, הם סיפרו לי על מסורת ארוכה של שיתוף פעולה בין האוניברסיטה ובין המשטרה. חוקרי המשטרה, שהשתתפו בדיונים, סיפרו שהמשטרה ערכה שיפורים רבים בשיטות החקירה שלה בכלל ושל שיטות תשאול בפרט, בעקבות שיתוף פעולה זה וממצאי מחקרים שנערכו במשותף. לי נותר רק לקנא.

ומכאן לעניינו. במחקר שבוצע באוניברסיטת מונטריאול, ראיינו פסיכולוגים, עורכי המחקר, 221 אסירים בבית סוהר בקנדה על תשאולם בחקירות המשטרה ועל השאלה אם הודו או לא ומדוע. המחקר פורסם ב –  Justice Quarterly בחודש שעבר, ונמצאו בו מספר ממצאים מעניינים, גם את משטרת ישראל וגם רבים מאלה המנסים לערער את מעמדה של ההודאה, תוך שימוש חוזר ונשנה במספר קטן של מקרים ידועים ותו לא.

45% מבין האסירים שרואיינו הודו בחקירתם במשטרה. שיעור המודים מבין המרואיינים ללא עבר פלילי קודם הגיע ל – 80%. כאשר הראיות נגד החשודים חזקות הם ייטו להודות ללא קשר למשתנים אחרים, לרבות ללא קשר לעברם הפלילי. כאשר הראיות חלשות, חשודים יודו כאשר החוקר מצליח לעורר אצלם רגשות אשמה וכאשר הנחקר היה לבד בעת התשאול. מאחר שמדובר באסירים שנענשו בגין ביצוע עבירות חמורות, החוקרים אינם מתפלאים ששיעור המודים נמוך במקצת ממה שנמצא במחקרים אחרים, בהם נוקבים בכמחצית מהחשודים שהודו בתשאולם במשטרה.

לדעת החוקרים, אין ספק שתשאול של חשודים הוא כלי חשוב, שאין לו תחליף, בעיקר לנוכח ההגבלות שנקבעו בחוק ובפסיקה על חקירת חשודים וחיזוק זכויותיהם. ממצאי המחקר מצביעים כי היחסים בין החוקר ובין הנחקר הם המשתנה החשוב המשפיע על התשאול ועל תוצאותיו. יחסים אלו הם הקובעים אם יצליח לעורר החוקר בנחקר אמון מחד גיסא ורגשות אשמה מאידך גיסא.

גורמים נוספים המשפיעים על חשודים להודות, לדעת עורכי המחקר הקנדי הם: האשמת צד שלישי, להצטייר בצורה חיובית אצל אחרים וגם בעיני עצמם וגם, דבר שממנו צריכים החוקרים להיזהר, התקווה לעונש קל.

האם לא הגיע הזמן שדווקא משטרת ישראל תיזום מחקר כזה, תוך שיתוף פעולה עם שירות בתי הסוהר? הרי גם משטרת ישראל צריכה להיות מעוניינת בשיפור כישורי החוקרים בתשאול. או אולי לא?!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חגי  ביום 13 במרץ 2011 בשעה 1:00

    ראשית, כל הכבוד על המהלך החשוב שיכול לחשוף הרבה, לא רק לגבי התנהגות של עבריינים אלא גם לגבי התנהגות של חפים בתנאי חקירה.

    שנית, מדיניות ההסתרה בישראל של נתונים לגבי המתרחש בתוך מערך החקירה והתביעה היא רחבה ביותר ולא חוקתית בעליל. אפילו נתונים לגבי כמות הסדרי הטיעון בישראל ואופיים אינם נגישים ואפילו מרכז המחקר של הכנסת נתקל בחומה בצורה כשהוא מנסה לחלץ נתונים אלו. לא מדובר בנתונים רגישים בכלל, אבל הם עלולים, לדעת חלק, להוביל לפיקוח ואפילו לביקורת על התנהלות גורמי החקירה והתביעה. ולמה כולם מסכימים למצב הזה? גם אם קשה לתת תשובות נחרצות, נדמה לי שיש לזה קשר להתערערות התפישה של רשויות החוק כאמונות על האינטרס הציבורי, והתעצמות תפישה שוקית, של רשויות האכיפה כאמונות על הרשעות. משכך, כל מי שעלול לפגוע באחוזי ההרשעה, בין אם מוצדקת ובין אם לא, הוא אויב שצריך לחסום. גם אם מדובר בחוקר או חוקרת.

    • meirgilboa  ביום 14 במרץ 2011 בשעה 9:37

      אין כל ספק שהשקיפות נדרשת בכל מקום באשר לפעילות של גורמי הממשל בכלל ושל מערכת אכיפת החוק בפרט. כך גם ראוי לפרסם נתונים מלאים על הליכים פליליים, לרבות הסדרי טיעון או על פרקים אחרים של החקירה, התביעה והמשפט. ייתכן שהמקום כאן צר מידי (בתגובה לתגובה), אך אין כל קשר בין ה"נתונים" המתפרסמים אודות אחוז ההרשעות ובין המציאות. גם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אודות 99% הרשעות כביכול, אינם מדוייקים. כמעט 20% מכתבי האישום נסגרים תוך כדי ההליך המשפטי (חזרה מאישומים, סגירה, עיכוב הליכים ועוד), מתוך מה שנשאר יש עוד כ -5% זיכויים, ורק 80% הרשעות. גם הצגה כאילו יש הרשעות ארבע חמישיות של הרשעות מעוותת. הכל יודעים, שרוב המשפטים נסגרים בהסדרי טיעון, אשר במסגרתם נמחקים אישומים מתוך כתב האישום או שאישומים חמורים מוחלפים באישומים קלים יותר. לכן, כל המבסס טענות נגד מערכת אכיפת החוק בהתבסס על שיעור הרשעות גבוה במיוחד, טועה ומטעה.

  • כבר כתבתי ואמרתי שהודאת חשוד / נאשם היא ראיה חשובה ביותר לעניין ההרתעה ולבנית התיק ולצרכי המשפט .
    במיוחד יש לעשות שימוש עם עדי מדינה למרות כול עניין המוסריות והכדאיות שיש בכך .
    כיום קשה לגלות עבירות ושותפים לעבירה בלי עדי מדינה .התמחתי בנושא "עדי מדינה" וקבלתי ציון 100% בעבודה סימינריונית באוניברסיטת תל אביב .
    הנסיונות למעט ולפסול הודאות בבתי המשפט על ידי סנגורים , היו ויהיו ואסור לייחס לזה חשיבות רבה ולמעט לסמוך על ראיה ההודאה .ככול , שהמחוקק ובתי המשפט יחמירו בתנאים לקבלת ההודאה במשטרה ואו מחוץ לכותלי בית המשפט הם יפגעו באינטרס הציבורי באופן חמור ביותר .
    זכות השתיקה והזכות להיועץ עם עורך דין במיוחד כשהחשוד מבקש להודות באשמה ולשתף פעולה והעודך דין שלו אומר לו לא להודות וכי אם הוא יודה וישתף פעולה בחקירה , הוא לא יוכל להביא לזיכויו ולשים לחשוד גרסאות שיקריות היא תופעה חמורה לדעתי .
    העובדה המצערת , ששרות תי הסוהר לא מאפשרים לקרמינולוגים לבצע מחקרים כולל בתחום ההודאה באשמה עם אסירים היא שערוריה בפני עצמה ואסור לוותר ומומלץ לפנות לבג"ץ . לא קראתי במחקר על סיבה חשובה למתן הודאה והיא הרצון לקבל עונש מופחת בגין ההודאה , שזה מניע טוב לחוקר וידוע לי שרבים הולכים עליו .
    יגאל אנקורי , סגן ניצב בדימוס
    יו"ר התנועה למאבק בפשע ובשחיתות בישראל

  • שבתאי עוז  ביום 13 במרץ 2011 בשעה 7:54

    מניסיוני כחוקר, בעיקר במפלג הונאה תל-אביב, אני יכול לומר שאין תחליף לתשאול "אחד על אחד" שבו אתה רוקם יחסי אמון אצל הנחקר. אז הנחקר – בעיקר כאשר הוא במעצר, נוטה יותר להיפתח ולשתף את החוקר שהצליח להתקרב לליבו. אני נהגתי כך לא כדי לרמות את הנחקר ולהוציא הודאה בכל מחיר אלא בחושי ידעתי שעלי להתקרב לדרך מחשבתו גם אם אני לא מסכים לדרך מחשבתו מתוך רצון כנה להבין את מניעיו גם אם אני לא מסכים להם. בכך, אולי מבלי דעת, פעלתי יותר כחוקר אקדמי מאשר כחוקר משטרה אולם דרך חקירה זו הניבה לרוב תוצאות של קבלת הודאה.
    לימים, כאשר עברתי לשרת ביאח"פ (יחב"ל של היום) היה לי מוזר ולא נכון לחקור בשיטה של שני חוקרים מול נחקר (דבר שאולי נובע מעצם העובדה שביחידות הארציות יש יותר חוקרים מאשר נחקרים (-: ).
    חיזוק לדרך חקירה זו שהובלה כנראה ע"י החושים שלי (לא כתבתי חושי, כי בטוח יהיו כאלה שישאלו את עצמם – מי זה החושי הזה???) ואולי מעצם אישיותי האינדיבידואלית מתוך סקרנות רבה וניסיון כן להבין את החשוד אם הוא אכן זה שביצע את העבירה ומדוע ביצע אותה, במקרים רבים בהם ביקרתי בבתי סוהר כדי להוציא או להחזיר נחקר זה או אחר, נתקלתי במספר אסירים שנכנסו לכלא בגלל הודאותיהם בחקירה אצלי למשך 7 שנים ולמשך שנה וחצי ושלוש שנים (שלשה מקרים הזכורים לי) הם שמחו לקראתי ואחד מהם שהיה כלוא בכלא אייל (כלא בעל אופי פתוח יותר) הציע להכין לי קפה. נתקלתי גם בכאלה שכבר השתחררו ופגשתי אותם ברחוב, ואיש מהם לא הביע כלפי רגשות טינה.
    בכל חקירה, "פניתי ללב שלהם", הבהרתי להם שיש להם הזכות לשתוק ולא לספר לי כלום אם הם שוקלים להמשיך את לבזבז את חייהם בדרכי פשע, אבל אם הם רוצים לזנוח דרך זו, טובתם האישית דורשת שהם ישתפו איתי פעולה, "יתנקו" מאשמה, יראו לבית המשפט שהם בעלי חרטה, ישלמו את חובם, את המחיר עבור מעשיהם ורק אז יוכלו לפתוח בדרך חדשה ונקייה. אם הם רוצים להמשיך בדרך הפשע הם יכולים לשתוק ולנסות את מזלם בבית-המשפט. ואכן רבים מהם בחרו בדרך של "ריקון" האשמה, דבר שלא מנע מחלק גדול מהם לחזור ולבצע עבירות חדשות מסיבות אלה או אחרות, אבל בזמן החקירה הייתה להם תקווה שאולי המהלך יצליח.
    אינני יודע אם דברי תורמים למדע או לא, אבל זו הייתה דרכי עם עברייני מרמה רצידיביסטים ורוב רובם בחרו לתת הודאה מלאה.

    שבתאי

  • מיכל ריזל  ביום 13 במרץ 2011 בשעה 9:04

    מאיר, בפעם המי-יודע-כמה, אציין שמי שמתנגד להסתמכות על הודאות (ואני בתוכם) איננו טוען כי אחוז הודאות השווא הוא גבוה או נמוך, מהסיבה הפשוטה שאין שום דרך לגלות זאת.
    מה שאנחנו טוענים הלוך וחזור הוא שהסתמכות על הודאה גורמת לניוון של הליך החקירה והמשפט. במצב שבו כ 95% מההרשעות מסתמך על הודאה, אין משפט בישראל!
    המשפט נועד לחשוף לעיני הציבור את הבסיס הראייתי להרשעה. אני לא יכולה להסתמך על האובייקטיביות של החוקרים, ויהיו אלה ישרי דרך ככל שיהיו. אנחנו בני אדם, ולא יצורים אובייקטיביים. לכך נוצר בית המשפט, על מנת לייצר הליך אובייקטיבי ככל שניתן.
    חוקרים טובים כמוך פועלים לביטול ההליך השיפוטי, גם אם אינם מודעים לכך. ולי אין עניין במערכת משפט שאיננה מקיימת משפט. בוא נסתפק במשטרה ובפרקליטות וזהו!

    מיכל, התנועה להפחתת מעמד ההודאה

    • meirgilboa  ביום 14 במרץ 2011 בשעה 9:28

      מיכל יקרה
      אולי את לא מסתמכת על אחוז הודאות גבוה, אך אתם מסתמכים על שיעור גבוה של הרשעות מוטעות (ראי מאמרו של סנג'רו בארץ, כתגובה למאמר שלי, שאת החמאת לו בתגוביות). את יודעת היטב שרק כמחצית מההרשעות מסתמכת על הודאות במשטרה, והשארהן הודאות בבית המשפט ללא לחצי החוקרים, ולא המשטרה אחראית לכך. בין המודים בבתי המשפט, יש לא מעטים שלא הודו במשטרה, אך בוחרים להודות, בין היתר כי הם יודעים שהם ביצעו את העבירה וגם נוכח הראיות שאספה המשטרה.
      אם אתם מציעים להפחית את משקלה של ההודאה, אתם צריכים להציע שיטה או אמצעי חקירה חדשים (שמשטרות העולם עדיין לא גילו אותה), כתחליף לא רק להודאה אלא גם כתוספת לאותן ראיות מדעיות, שאת ועמיתיך מנסים לדחוף את המשטרה לחפש אחריהן, אך הן אינן נמצאות. אלה העובדות הקשות, ואליהן צריך להתייחס.
      ואם יש טענה ל"ביטול ההליך המשפטי", זה לא בעקבות הודאות אלא בעקבות הסדרי טיעון. ואני מסכים שיש ליקוי בהסדרי הטיעון, אך הליקוי נעוץ ברמה נמוכה של ענישה בהסדרים כאלה. אולי כדאי לחשוב על הרמת רף הענישה בהסדרי טיעון, ואז פחות עבריינים יסכימו להסדרים אלה ויבקשו לנהל משפט הוכחות. אם ההבדלים בענישה בין משפט הוכחות ובין הסדרי טיעון לא יהיו גדולים מידי – יתקיים הליך משפטי מתחילתו ועד סופו.
      כמובן, שכל טיעון אפשר להביא לידי אבסורד, ולכן, טיעונים כאלה אינם תקפים. אני בטוח שמתן משקל נאות להודאה אינו מנוון את ההליכים המשפטיים ואין שום צורך להקצין את הטיעון שאפשר להסתפק במשטרה ובפרקליטות. את זה מעולם לא אמרתי וגם לא משתמע מדברי.
      ובכלל, כל התולים את העומס בבתי המשפט ונטייתו "לברוח" להסדרי טיעון מתעלם מהעובדה שהתיקים הפליליים אינם יותר מאשר רבע מכלל התיקים של בתי המשפט (ללא תיקי תעבורה בגין דוחות). שם העומס הגדול.

  • צבי גוטמן  ביום 14 במרץ 2011 בשעה 8:07

    מעניין היה לערוך מחקר בקרב מקבלי דו"חות תנועה/חנייה עם ברירת קנס ואפשרות להישפט. כאן לא עומד מולם לחצו של החוקר, אלא רק אימת הפקח רושם הדו"ח, והמנגנון המשטרתי ו/או העירוני התומך בפקח ובדו"ח. מעניין לראות כמה ממקבלי הדו"חות הסבורים שנעשה להם עוול ואי-צדק אכן בוחרים להישפט. תחושת אצבע: רק מעטים עושים זאת, הן משום הטירחה וביזבוז הזמן הכרוכים בכך, שעלותם (במיוחד בדו"חות חניה) עולה לעתים על גובה הקנס – אך בעיקר בגלל חוסר אימון במערכת המשפט בישראל, שלדעתם תומכת אוטומטית בשוטר/הפקח מול האזרח.

    • meirgilboa  ביום 14 במרץ 2011 בשעה 9:13

      אכן, הדברים שכתבתי מתייחסים רק לעבירות פליליות "רגילות" ולא לעבירות תנועה. שם הכוחות הפועלים שונים לחלוטין, והגורמים שציינת משפיעים על השיקול של מקבל הדוח אם לדרוש להישפט או לא. כל עוד מערכת בתי המשפט לתעבורה לא תשתנה, ובעיקר לא תוכל להקדיש יותר זמן לכל אדם המבקש להישפט, העוול שנגרם לנהגים ולשאר מקבלי הדוחות – לא ייפסק.

  • מיכל ריזל  ביום 14 במרץ 2011 בשעה 10:15

    מאיר שלום שוב,
    1) אני מסכימה אתך שהסתמכות על מסקנות פרויקט החפות עלולה להיות מטעה, אבל מסיבות הפוכות לשלך. פרויקט החפות אכן מוכיח שאנשים מודים בדברים שלא עשו, גם בעבירות חמורות, אבל מכאן לגזור אחוזים – לא ניתן! הפרויקט מצא שכרבע מהמורשעים הודו הודאת שווא, בעוד שאחוז ההודאות מסך כל ההרשעות עומד על 97%. הסיבה להפרש היא שפרוייקט החפות ברר את התיקים ברור היטב ובחר רק את אלה שהיו בהם ראיות חד משמעיות בעלות פוטנציאל מזכה, והרי ברוב התיקים מבוססי ההודאות אין ראיות כלל, לכן התייחסות לאחוז ההרשעות המוטעות על סמך הודאה מוביל אותנו למסקנה שקרית. יש להניח שאם בכל ההרשעות היו ראיות בעלות פוטנציאל מזכה, אחוז הודאות השווא היה מתברר כגדול הרבה יותר, אבל שוב – זוהי השערה ואני מעדיפה להמנע מהשערות.
    2) מבחינתי הודאה בפני חוקרים, או בפני שופט, או במסגרת עסקת טיעון, במשפם רצח או במשפט תעבורה – אחת היא! בכל מקרה המשפט מתבטל מיניה וביה. ואין דבר מסוכן יותר עבור הציבור מאשר מערכת שלא מקיימת הליך של בירור העובדות במסגרת הליך פלילי שיפוטי מלא ושקוף. ואם סך התיקים הפליליים מהווה רק כרבע מסך כל התיקים, אזי הדברים נכונים על אחת כמה וכמה. אני מסכימה אתך שטענת העומס היא תירוץ בלבד.
    3) במצב שבו כ 95% מההרשעות מסתמך על הודאה, פירושו שרק בכ 5% מהתיקים הפליליים מתקיים הליך משפטי. אם זה לא ניוון, אז אני אינני יודעת ניוון מהו,
    מיכל

  • New Research  ביום 18 בספטמבר 2011 בשעה 12:53

    Evidence that the innocent do plead guilty.

    See: Mass Exoneration Data and the Causes of Wrongful onvictions

    Link: http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1881767

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: