האגדה של 99% הרשעות

משום מה, התקבעה בציבור הדעה ששיעור ההרשעות במשפטים פליליים במדינת ישראל הוא גבוה מידי, ונתון זה (שגוי, יש לומר) משמש את הטוענים טענות שווא נגד שימוש בהודאות, המוביל להודאות שווא. מכאן הדרך קצרה למסקנה שחייבות להיות הרשעות מוטעות רבות של חפים מפשע. איני יודע אם מדובר בתיאוריית קונספירציה, ניסיון מכוון לעוות נתונים או סתם טיפשות. תחליטו אתם, אחרי שתתוודעו לנתונים האמיתיים.

הפעם, קחו אוויר כדי לצלול במעמקי המספרים החבויים באתרים שונים. ואני מתנצל על פירוט היתר של הנתונים, אך כדי לנתץ את האגדה על ריבוי הרשעות, אין ברירה אלא להציג את אותם נתונים, שתוקפי מערכת אכיפת החוק לא יציגו בפניכם לעולם. הכול בעיניהם כשר, גם טענות שווא, כדי להחליש את המשטרה, הפרקליטות ואת בתי המשפט.

אכן, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים כי שיעור ההרשעות גבוה ונראה גבוה מידי, ועומד על כ – 99% מכלל כתבי האישום. נתון כזה מציב קושי. גם אם הפרקליטות והמשטרה מקפידות שרק כאשר הם בטוחים לחלוטין בהרשעה הן מגישות כתבי אישום, משפטים אינו מתמטיקה, ולכן נתון כזה אינו סביר. מה גם, שרף הראיות שקבע בית המשפט העליון לפני כחמש עשרה שנה להגשת כתב אישום הוא של סיכוי סביר להרשעה. רף זה נמוך מהרף של מעבר לספק סביר, שהוא הקריטריון להרשעה בבית המשפט.

מעבר לנתון הגבוה מידי של הרשעות, קשה מאד להבין את הנתונים המפורסמים באתר הלשכה ומהיכן נשאבו (מלבד זאת שהנתונים מעודכנים רק עד 2008 לרבות שנה זו. האם מישהו בלשכה זוכר שאנו כבר עמוק ב – 2011?). כך, למשל, כתוב שם שב – 2008 הורשעו 34,063 עבריינים, שהם 98.6% מכלל ההרשעות. אולם באותו שנתון של הלמ"ס, מוצאים שבבתי המשפט המחוזיים היו 1,135 הרשעות ובבתי משפט השלום 29,499 הרשעות. איך שני מספרים אלו מסתכמים יחד למספר הכולל של ההרשעות? חכו זה לא הכול. נתון נוסף שמופיע שם הוא שבאותה שנה היו 4,864 ביטולים של הרשעות, שהם 13.7% מכל ההרשעות באותה שנה. נו???!!!

ועל דברים אלה, אמר מארק טוויין – "יש שלושה סוגי שקרים. שקרים רגילים, שקרים גסים וסטטיסטיקה".

גוף נוסף שמפרסם נתונים הוא הנהלת בתי המשפט. לפי נתונים לאותה שנה (2008), המצב הוא כזה: בבתי משפט השלום נפתחו 98,149 תיקים (ללא בתי המשפט לתעבורה) ונסגרו 95,550. כמובן, שהמונח "נסגרו" כולל הרשעות, זיכויים ומקרים אחרים של "סגירת תיקים" בבית המשפט, כגון: חזרה מאישום לפני כפירה, עיכובי הליכים ודומיהם. באותה שנה נפתחו בבתי המשפט המחוזיים 9606 תיקים פליליים ונסגרו 10657. כאן, התיקים כוללים הן כתבי אישום והן ערעורים ואין באתר הפרדה בין שתי הקבוצות. המספרים של הנהלת בתי המשפט גבוהים מאלו המתפרסמים ע"י הלמ"ס ביותר מפי שניים.

על אף חוסר האפשרות להשוות בין הנתונים של הלמ"ס ובין אלו של בתי המשפט, ברור שנתוני הלמ"ס אינם נכונים, וזה בהמעטה. לפי הנתונים הבאים נראה שאין כל קשר ביניהם ובין המציאות, ונתוני הנהלת בתי המשפט הרבה יותר מדויקים ומציגים תמונה מציאותית.

לפני שנמשיך, עוד מספר נתונים מאתר בתי המשפט: בשנת 2010 נפתחו בבתי המשפט המחוזיים 8,120 תיקים פליליים ונסגרו 8,398, ובבתי משפט השלום נפתחו 55,894 ונסגרו 60,513. כאמור, בעוד מספר התיקים בבתי המשפט המחוזיים כולל גם ערעורים (ולכן, אין אפשרות לדעת מה מספר כתבי האישום שהוגשו), מספר התיקים בבתי משפט השלום משקף כתבי אישום בלבד, ולפי נתונים נוספים שבידי, הם הנתונים המדויקים. (אכן, שלא כמו הלמ"ס, הנהלת בתי המשפט פרסמה כבר את הנתונים ל – 2010. גם משטרת ישראל עדיין לא פרסמה אותם. אולי כמו בשנה שעברה המשטרה תפרסם את נתוני 2010 במחצית השנייה של 2011, כשכבר כמעט לא יהיו רלוונטיים). אף כי, ב – 2010 הוגשו פחות כתבי אישום והיו פחות הרשעות מב – 2008, אף מספרים נמוכים אלו – גבוהים מ"נתוני" הלמ"ס.

משטרת ישראל פרסמה בדוח השנתי שלה, שב – 2008 הוגשו כ – 68,000 כתבי אישום. המספר אינו מדויק, כפי שגם המשטרה מציינת, כי ספירת כתבי האישום שהוגשו על ידי המשטרה נעשית במערכת הממוחשבת (ולכן, יחסית מדויקת), ואילו כתבי האישום שהגישה הפרקליטות נספרו על פי התיקים שהמשטרה העבירה לפרקליטות ולא נסגרו. שיטה קצת מוזרה, לא? לא, כאשר רוצים להציג נתונים מנופחים של כתבי אישום, כלומר הצלחות. ועוד הערת אגב (שבזמנו כבר כתבתי על כך, אך זה מצחיק עד כדי בכי), בדוח המשטרה לשנת 2009 נכתב כי באותה שנה הוגשו 62,722 כתבי אישום, ואני מצטט "זו עלייה של כ – 3% לעומת 2008". הדעת נותנת שיש ירידה בכתבי האישום במהלך השנים ולא עליה. ולגבי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אם לשיטתם הורשעו כמעט כל אלו שהוגשו נגדם כתבי אישום ומספר היה כ – 35,000, היכן כל השאר?

נתונים שהעבירה המשטרה לכנסת מצביעים שבשנת 2009 היו 44,887 הרשעות (לא כל כך מפורט במסמך, אך כנראה מדובר בהרשעות בכתבי אישום שהגישה המשטרה, ללא כתבי האישום שהוגשו על ידי הפרקליטות). באותה שנה היו 559 זיכויים בתיקי משטרה. באותה שנה, הגישה הפרקליטות 4,910 כתבי אישום, ב – 4,340 היו הרשעות וב – 127 תיקים זוכו הנאשמים (השאר, כמצוין לעיל, חזרות מאישומים, עיכובי הליכים ועוד).

ממצאי מחקר שפורסם בכתב העת דין ודברים ב – 2010 על ידי צבי לקח ואמיר דהאן, מחזקים את מסקנותיי. הם בדקו תוצאות משפטים בתקופה אחת, שבה פורסמו נתונים אלה של בתי המשפט הצבאיים, אך לפי ספירה של אישומים ולא של כתבי אישום (כידוע, בכתב אישום אחד ניתן להגיש מספר אישומים, וזה בדרך כלל המצב). לפי ממצאיהם, 40% מתוך כלל האישומים נמחקו. מהנותרים היו כ – 4% זיכויים ו – 56% הרשעות. מבין כ – 5% מהאישומים שהסתיימו לאחר ניהול משפט (ולא בהסדר טיעון או בהודייה של הנאשם בבית המשפט) היו כ – 30% זיכויים וכ – 70% הרשעות. רוצה לומר, שהדרך הנכונה לבדוק את שיעור ההרשעות והזיכויים היא דרך ספירת האישומים ולא כתבי האישום. הסיבה לכך, היא שרוב כתבי האישום מסתיימים בהסדר טיעון, ולא מנוהלים משפטי הוכחות. בהסדרי טיעון, מוותרת התביעה על סעיפי אישום מסוימים. לכן, שיעור הזיכויים, הכולל את מחיקות כתבי האישום הוא לפחות 20% וכל טענה ששיעור ההרשעות מתקרב ל – 100% רחוקה מהמציאות. לצערנו, פרסום כזה היה חד פעמי ורק במסגרת בתי המשפט הצבאיים.

ברור שנתוני הלמ"ס תלושים מהמציאות. התמונה הנכונה, העולה מהנתונים שהבאתי ומנתונים נוספים, שלא אלאה אתכם בנבירה בהם, היא שמתוך כלל כתבי האישום שמוגשים, כ – 15% (למעשה מעט יותר) נסגרים ללא שהמשפט מסתיים בהרשעה או בזיכוי. זיכויים יש בכ – 5%, והרשעות בלא יותר מ – 80% מהתיקים הפליליים שנידונים בבתי המשפט.

זאת ועוד, השוואה בין נתוני 2008 ובין אלו של 2010 מצביעה על ירידה במספר כתבי האישום המוגשים לבתי המשפט מידי שנה. אם היינו משווים לנתונים של השנים בתחילת העשור הקודם, היינו מגיעים לירידה תלולה מאד. לכן, אפשר לטעון שככלל כתבי אישום מוגשים לאחר שיקול דעת מעמיק (גם אם הוא מוטעה לעתים) ולא כלאחר יד. לכן, גם אין שחר לטענות של עודף פליליזציה של החיים במדינה, כפי שטוענים המתקיפים את המשטרה, את הפרקליטות ואת בתי המשפט. (ייתכנו הסברים נוספים לירידה זו, כגון שחיקת הרמה המקצועית של החוקרים במשטרת ישראל וירידה ביכולתה לפענח עבירות, הסברים שאני לא דוחה).

לסיכום, ברור כשמש שטענות על ריבוי מוגזם של הרשעות מופרכות ומוגזמות בעצמן. אין זאת כי אם הצגה מעוותת של נתונים שגויים, והכול במסגרת מאמצי המושחתים ותומכיהם בממשלה, בכנסת ומחוצה להן, לאפשר להם להמשיך לעשות לכיסיהם הפרטיים, תוך שימוש בסמכויות ובמשאבים שמעמידה לרשותם המדינה לשם פיתוחה של המדינה. יש גופים וגורמים נוספים הטוענים טענות שווא על שיעור הרשעות גבוה מידי, שלא ניתן לטעון שהשחיתות פשתה בהם, אך גם הם אינם תמימים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אמיר חרמוני  ביום 19 במרץ 2011 בשעה 20:40

    מאיר, תודה על ההארה שנתת.
    לגבי הסיבה להמעטת הגשות של כתבי האישום, לדעתי רבים מהאזרחים, אינם מתלוננים, ברור להם שהתלונה תתייתר ע"י גורמי האכיפה, כך גם לגבי תביעות נגד אחרים שגרמו לאזרחים עוול.

  • גולדבלט משה  ביום 19 במרץ 2011 בשעה 23:09

    הערה-אין לי דרך לבדוק את הנתונים בכללותם ומתוך ניסיון בתחום האזרחי אני לא נותן אמון רב מדי בנתוני הנהלת בתי המשפט,אבל הטענה שיש לספור את האישומים ולא את כתבי האישום היא מאד לא מדוייקת. לצורכי מיקוח כתב אישום כולל כמה וכמה אישומים בשל אותו מעשה ואישומים מחמירים על מנת שיהיה מה לקזז בעסקת טיעון. כתבי האישום במפורש צופים לכיוון של עסקה ומנוחים לשם כך. לכן שיטת ספירת כתבי האישום היא שיטה נכונה.

    ישנם פרמטרים רבים נוספים שלא הזכרת . למשל התוצאה במשפים בהם הנאשמים נעצרו עד תום ההליכים.מעצר עד תום הליכים מהווה שיקול חשוב להודות ולגמור בזול.

    • meirgilboa  ביום 19 במרץ 2011 בשעה 23:26

      תשובה למשה
      העובדה שאתה לא נותן אמון בנתוני הנהלת בתי המשפט עדיין אינה הוכחה לכך שהנתונים מוטים. כדי לטעון שהנתונים מוטים – עליך להציג הוכחות לכך. מדובר בנתונים כלליים על מספרי תיקים בלבד, ולכן אין להם מוטיבציה להציג נתונים לא נכונים. וגם אם יש פה ושם טעויות במספרים, מדובר בטעויות קטנות ולא מהותיות שאינן משנות את התמונה הכללית. זאת ועוד, נתוני בתי המשפט דומים מאד לנתוני הפרקליטות והמשטרה, גם אם הבאתי רק מעט מהנתונים, כדי לא לעייף את הקוראים יותר מידי.
      אני לא מכיר הוכחות לכך שהתביעה מוסיפה סעיפי אישום לצורך מיקוח. ייתכן שפה ושם יימצא דבר כזה, אך אני לא מכיר מחקר שיטתי על כך. טענות של סניגורים עדיין אינן הוכחה, קל וחומר הוכחה לכך שמדובר בתופעה.
      בין אם סופרים סעיפי אישום ובין אם סופרים כתבי אישום, המספר 99% מוטעה ואינו נכון.
      לעניין מעצר עד תום ההליכים והשפעתו על השיקול להודות, זה בהחלט עשוי להיות נכון, אך זו "אופרה" אחרת, שונה מהנושא של ספירת הרשעות וזיכויים. בכל מקרה אין לכך קשר הכרחי להודאת שווא. גם אדם שביצע את העבירה עשוי לשקול להודות בהסדר טיעון, אם ייעצר עד תום ההליכים, וזה שיקול לגיטימי מבחינתו. אני לא מכיר מחקר ישראלי כלשהו על כך שעצורים עד תום ההליכים מודים הודאות שווא. ייתכן, שהם מודים יותר מנאשמים שאינם עצורים, אך לאו דווקא הודאות שווא. אם תציג נתונים אחרים, שיעמדו בקריטריונים של מחקרים אקדמיים – אשמח להתנצל על הטעות. עד עתה, איש לא ערך מחקר כזה, ואלו הטוענים לריבוי הודאות שווא – יודעים מדוע הם לא עורכים מחקר כזה.

  • למאיר היקר !
    קראתי את המאמר האגדה של 99% ואני משבח אותך על השקעתך בניתוח הנתנים ,הממצאים והמסקנות ואני מסכים איתך . הבעיה האמיתית היא לא היקף ההרשעות , שיש בבתי המשפט כתוצאה של הודאת הנאשם אלא בהוכחת האשמה במהלך הדיון ולבסוף פסיקת השופט /ת .זה הנתון החשוב ביותר ולא מצאתי אצלך נתונים כאלה. הנכון הוא, שעסקאות טיעון בבתי המשפט מסיעות לשופט לסיים את התיק מהר ואני לא רוצה להאמין, שיש סנגור שיסכים שלקוחו יודה באשמה כלשהי הכתובה בכתב האישום והוא לא ביצע אותה . אני כן חושב, שהסניגור עוזר לשופט /ת לבסס הרשעה בתיק ולא תמיד זה עומד באינטרס הציבורי , קרי, קולת העונש . גם נתון כזה , כמה הודו בעיסקת טיעון היה נותן לנו לדעת את אחוז ההרשעות של השופטים ורק לצורך , באם אחוז הזיכויים הוא נמוך ואחוז ההרשעות הוא גבוה .אלה שרוצים להחליש את המשטרה ומערכת אכיפת החוק יכולים
    לשכוח מביטול הליך הודאת הנאשם במשטרה, עובר לבית המשפט . לא ניתן לזה לקרות כי הם לא מחפשים את האינטרס הציבור וקורבנות העבירה ושומרי החוק לא מעניינם .
    יגאל אנקורי , סגן ניצב בדימוס
    יו"ר התנועה/עמותה למאבק בפשע ובשחיתות בישראל

  • גולדבלט משה  ביום 20 במרץ 2011 בשעה 9:14

    ראשית אני מדייק בלשוני ואמרתי שאיני נותן אמון רב מדי ולא שאיני נותן אמון בכלל. קיבלתי מהם פעם סדרת נתונים על תיקים אזרחיים ולאחר מכן מצאתי פערים לנתונים אחרים שפורסמו.

    שנית-ישנם דברים שלא ניתן להוכיח אותם בכלל מבחינה מדעית. כל אירוע עובדתי כמו שוד קבוצתי יכול להיות מתורגם למספר אישומים כזה או אחר-זאת בוודאי אתה יודע. בעיסקות טיעון מורדים פעמים רבות כמה אישומים וגם את זאת אתה יודע. "הכוונה|" להוסיף כדי להוריד אינה מעלה ואינה מורדיה-מעשית זה מה שקורה.

    קשה להוכיח מדעית מדעית שלשופטים יש הטיה לטובת התביעה ושלשופטים שצמחו ממערכת התביעה יש הטיה גוברת. דרך אחת לעשות זאת היא להגיש אישומים פיקטיביים הנסמכים על ראיות בדויות ולראות מה יהיו התוצאות-אני חושש שמי שיערוך מחקר כזה ייכנס מיד לכלא.

    מדד עקיף שיכול לסייע לבחינת המצב הוא בדיקת הסכמי שכר הטרחה של הסנגוריה הציבורית -דהיינו מהו הצתגמול הניתן לעו"ד על מנת לנהל את התיק עד הסוף -אני חושש שתגה שסיום מהיר עם עסקת טיעון היא העסקה הנוחה ביותר לסניגור.

    עברתי שוב על הנתונים שלך ונדמה לי שכדאי שתפנה להנהלת בתי המשפט לפי חוק חופש המידע ותבקש רזולוציה טובה יותר ישנם נתונים לא רלוונטיים השאלה כמה תיקים נפתחו וכמה נסגרו אינה רלוונטית לאחוז ההרשעות אלא רק למלאי התיקים בבית המשפט. כך גם המספר הכללי של כתבי האישום אם עלה או ירד. זה אגב מעיד אולי על החלטה מנהלית לא להגיש כתבי אישום בתחומים מסוימים.

    בקיצור -למרות שהנתון 99% הוא בוודאי בעייתי הנתונים שאתה מביא אינם שופכים אור על התעלומה-נידרש לרזולוציה טובה יותר ולמחקרים נוספים,אבל לעולם אי אפשר לוותר על תחושת השטח החיונית יותר להבנת המספרים ואם סנגורים רבים כל כך חשים שזיכוי הוא כמעט ואינו אופציה במערכתה משפט שלנו-אי אפשר לבטל את תחושתם כמשהו סוביקטיבי בבד

  • zoomarch  ביום 21 במרץ 2011 בשעה 18:23

    גם 80% הרשעה זה חריג מול סה"כ 5% זיכוי. ז"א שפי 18 מורשעים בדין הפלילי מאלו שנמצאים זכאים. חמור למדיי. כולנו ממתינים לבג"צ זדורוב, שם נלמד מה באמת קורה בחדר החקירות.

    • meirgilboa  ביום 21 במרץ 2011 בשעה 19:46

      ללא מזדהה
      חבל שאינך מזדהה. לטעמי זו פחדנות ותחת ה"הסוואה" הזו אנשים מרשים לעצמם להביע דעות, שלא יביעו בשמם, מסיבות שונות. כיוון שהזדהות באתר זה אינה גוררת כל תגובה, לבד מתגובה מילולית פה ושם, הייתי שמח לו היית מזדהה. בכל מקרה, להבא – לא אפרסם תגובות ללא זיהוי המגיב.
      ולעצם העניין – כשאתה כותב שהרשעות ב – 80% מהתיקים זה חמור, צריך להשוות למצב במקומות אחרים או למצבים אחרים. אולי שיעור כזה של הרשעות מצביע על מיון טוב של התביעה בין תיקים הראויים לכתב אישום ובין תיקים שיש לסגור? תשובה זו תואמת יותר את המציאות מאשר אמירה סתמית שזה מצב חמור למדי.
      לעניין זדורוב – כיוון שאין אנו עוסקים כאן בנבואה, ולמרות שיעור ההרשעות הגבוה מאד קשה להעריך מה תהיה התוצאה של ערעור (ולא בג"ץ) בבית המשפט העליון, לא אנסה אפילו להעריך את תוצאת הערעור. אולם, כדאי לך לקרוא את פסק הדין של בית המשפט המחוזי (רק 450 עמודים), וממנו תלמד שהמשטרה "הרימה" כמעט כל אבן בחקירה ובחנה כמעט כל אפשרות שהרוצח אינו זדורוב. בית המשפט עצמו בחן את הדברים לפני ולפנים, ולא מצא מקום לזכות את זדורוב.
      זאת ועוד – בשלוש תוכניות בטלויזיה, הציגו קטעים שונים מתוך החקירה של זדורוב במשטרה ומתוך השחזור. לא נראה שם שום שימוש באמצעי פסול. נכון, דיברו איתו ודיברו איתו וחקרו אותו, אך לא היה שם שימוש באלימות, באיומים וכיו"ב. בית המשפט ראה את כל הצילומים של החקירות וגם הוא לא מצא שם שימוש באמצעי חקירה פסולים. אז, אמנם מוטב להמתין להחלטת בית המשפט העליון, אך לפי מה שיש בפנינו בינתיים (ואנו איננו יודעים את הכל, כמובן), אין עילה רצינית לפקפק בהחלטת בית המשפט המחוזי.

      • דן  ביום 16 במרץ 2012 בשעה 0:38

        מאיר היקר,
        אשמח אם תבהיר האם טיעוניך לעניין זדורוב נכתבו ברצינות או בציניות…
        האם אתה באמת תמים לחשוב שלא ניתן לחלץ הודאה מחף מפשע ללא אלימות או איומים באלימות?
        האם אין דרכים מתוחכמות יותר, בנסיון לעקוף את המגבלות המופיעות בחוק?
        האם לא קראת למשל את פסק הדין בענין אלזם, שם נתקבל עירעורו בגלל דפוסי החקירה למרות שלא טען לאלימות או לאיומים כלשהם מצד החוקרים?
        והרי כל מי שמתחיל לקרוא אך מעט מתמלילי החקירה של זדורוב (לענין זה ניתן לכלול גם את השיחות עם המדובב) נחשף לנסיונות החוזרים ונשנים לשכנעו בשטיפת מוח שיטתית, שכל הראיות שבידי המשטרה מצביעות נגדו, שהיו חפים מפשע שלא הודו והושמו בכלא במאסר עולם רק בגלל ראיות נסיבתיות, לעומת אשמים ששוחררו כעבור תקופה קצרה רק בגלל שהודו בנסיבות מקלות, וכך שאם יודה יוקל עונשו בהרבה, ואם לא יודה למרות חפותו סביר להניח שישב בכלא שנים ארוכות.
        והוא, נקלע למחשבה המוטעית שהגיע לנקודת האין מוצא שהדרך היחידה שלו להשתחרר היא להוכיח את חפותו , מה שבנסיבות המקרה לא ניתן היה לעשות, אלא במציאת הרוצח האמיתי.

        ולגבי פסק הדין, מאות העמודים שהזכרת דווקא מעוררים סימני שאלה גדולים מאד לגבי הכושר הלוגי של השופטים במחוזי. אני השתכנעתי דווקא השתכנעתי מפסק הדין שאין הוכחה לאשמתו של זדורוב. אשמח אם תתן לי דוגמאות לכך שהשופטים הרימו כל אבן כדי לשלול את אפשרות אשמתו של זדורוב.
        בתודה,
        דן

  • שלמה  ביום 28 באוקטובר 2011 בשעה 6:25

    אני ממש מצטער, אבל הפוסט הזה לא מצליח בכלל להפריך את נתון ה-99% של הלמ"ס. רוב הפוסט מצטט כל מיני סטט' לא רלוונטיות, ואז לקראת הסוף מגיעה הפסקה הבאה:

    "ברור שנתוני הלמ"ס תלושים מהמציאות. התמונה הנכונה, העולה מהנתונים שהבאתי ומנתונים נוספים, שלא אלאה אתכם בנבירה בהם, היא שמתוך כלל כתבי האישום שמוגשים, כ – 15% (למעשה מעט יותר) נסגרים ללא שהמשפט מסתיים בהרשעה או בזיכוי. זיכויים יש בכ – 5%, והרשעות בלא יותר מ – 80% מהתיקים הפליליים שנידונים בבתי המשפט."

    שראשית כל, מסתמכת על "נתונים שלא אלאה אתכם בנבירה בהם" כלומר אתה בעצם מסיק מסקנה ללא שום אסמכתא שאתה מסוגל להראות לנו. שנית, גם לשיטתך רק 5% מהתיקים מסתיימים בזיכוי, כלומר 95% מסתיימים בהרשעה בין אם בפסק דין ובין אם בעסקת טיעון (לחילופין, אם כוונתך שב-15% מהתיקים כל התיק מבוטל, אז עדיין יוצא שמתוך 85% תיקים שמגיעים לפסק דין, 5% מסתיימים בזיכוי ו-80% בהרשעה, כלומר שיעור ההרשעות הוא 80/85=94%, לשיטתך, לא מי יודע מה נמוך).

    בשורה התחתונה, לא רק שלא הצלחת להפריך אלא דווקא חיזקת את הטענה שאחוז הכרעות הדין שמסתיימות בזיכוי מלא מכל האישומים הוא חד ספרתי לכל היותר. או, בלשונו של השופט בדימוס שלי טימן, "יש שופטים שלא מכירים את המילה זיכוי".

  • Paul  ביום 29 באפריל 2012 בשעה 14:46

    ד"ר מאיר המלומד,
    הסטטיסטיקה לא רק שהיא לא משקרת היא "האלוהים החדש"
    אל תנסה להטעות את הגולשים.
    תדאג להילחם גם שהרשויות יפרסמו נתוני אמת.

    • meirgilboa  ביום 29 באפריל 2012 בשעה 16:22

      לפול האנונימי,
      זה בדיוק מה שאני טוען – הסטטיסטיקה שמציגים אלו הטוענים ש – 99% מפסקי הדין מרשיעים היא מעוותת ולא נכונה (אני לא רוצה להשתמש במונחים הקיצוניים שאתה משתמש בהם). שיעור ההרשעות נמוך מ – 99%.
      אם אתה לא מסכים אם הטענות שלי ועם הנתונים שאני מציג – מן הראוי שתציג נתונים אחרים, ולא להתספק בטענות חסרות כל ביסוס עובדתי, כפי שאתה עושה כאן. הסטטיסטיקה אינה משקרת, מי שעושה בה שימוש לא נכון הוא המטעה. כנראה שגם אתה נפלת בפח.
      ומדוע שאתה לא תדאג להילחם בעד פרסום נתוני אמת?

      • Paul  ביום 6 במאי 2012 בשעה 20:40

        כמעט נעלבתי כאשר הוספת את "האנונימי" לשם המשפחה שלי.
        האם הייתי צריך לצרף מספר תעודת שהות או תביעת אצבע כדי להזדהות בפורום?

  • Paul  ביום 4 במאי 2012 בשעה 18:15

    אני צריך להילחם?
    1. הגעתי לפורום באופן מקרי לחלוטין.
    2. אתה איש משטרה וד"ר ואפשר להניח שאתה מקורב יותר ממני למקורות המידע.
    3. לא יפה לאמר זאת אבל הייתי נלחם לו היה לי עניין אישי
    אני נאלץ להשאיר זאת לאלו שזו פרנסתם או שהם ממש אידיאליסטים טהורים.

    • meirgilboa  ביום 5 במאי 2012 בשעה 19:35

      אהלן פול
      כל אחד צריך להילחם בעד מה שחשוב לו. אם מצאת לנכון להגיב – כנראה הדברים חשובים גם לך.
      לא רק מי שיש לו עניין אישי צריך להילחם למען צדק והשגתו.
      אין לי כל עניין אישי פרטי בנושא. זו לא פרנסתי ואני כבר קצין משטרה בדימוס.
      אני פירטתי בפוסט מספר נתונים, ומי שטוען שאינם נכונים – עליו הראיה.
      אני מאחל לך הצלחה במאבקיך האחרים וגם בזה, אם תיטול בו חלק, מלבד הערות בפורומים שונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: