האם "הארץ" מקדם שחיתות בשם "אג'נדת השלום" או מה "הארץ" לא רוצה שקוראיו יראו?

כאן תוכלו לקרוא את מה ש"הארץ" לא רצה לפרסם, בטענה של מחסור במקום. האם בעיתון "הארץ" מעדיפים להחזיר אדם מושחת לפוליטיקה ולהנהגת המדינה, רק בתקווה (כוזבת, כפי שתראו בהמשך) שהוא יקדם את השלום?

"הארץ" פרסם מאמר של פרופ' רז-קרקוצקין, בזכות שיבתו של אריה דרעי לפוליטיקה. המאמר רצוף אי דיוקים ואמירות שרחוקות ממה שניתן לצפות מפרופסור להיסטוריה. אך כשביקשתי מהעיתון לפרסם מאמר תגובה לכך, ובו תיקונים, העמדת דברים על דיוקם, הדגשת השחיתות במעשים בהם הורשע דרעי, ואולי אף חשיפה מה עומד מאחורי הקמפיין למען חזרתו לפוליטיקה, השיבו לי מהמערכת שאין להם מקום לפרסם זאת. תחת זאת הודיעו לי כי הם מעבירים את רשימתי לפרסום במדור מכתבים למערכת. כיוון, שהמכתבים במדור זה הם מצומצמים בהיקפם, הודעתי ל"הארץ" בצורה חד משמעית שלא יפרסמו את רשימתי כמכתב, אלא אם תפורסם הרשימה במלואה. למרות זאת ובניגוד להודעתי למערכת "הארץ", רשימתי המקוצצת ומצונזרת פורסמה ב"מכתבים למערכת".

בצד מכתבי למערכת, פורסמו שני מכתבים נוספים, התומכים בשיבתו של דרעי לפוליטיקה, למרות העבירות החמורות בהן הורשע. כיוון ששיקולים של פרסום בתקשורת מוכרים לי, עולות אצלי תהיות לא מעטות על התנהלותו של "הארץ". כאן תוכלו לקרוא את המאמר המקורי שלי. בסופו – מספר הערות גם לעניין המכתבים למערכת.

להלן המאמר שנמנע מקוראי הארץ לקרוא במלואו:

חזרת מושחתים לפוליטיקה וחוסר שוויון

אין טוב מחצאי אמיתות כדי להצדיק עמדה לא צודקת, וברשימתו של פרופ' רז-קרקוצקין יש כאלה. בית המשפט העליון הרשיע את דרעי במספר עבירות, ולא בלקיחת שוחד בלבד. דרעי הורשע שלקח שוחד של 60 אלף דולר ושל סכומים נוספים בלתי ידועים, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובפעמיים במרמה והפרת אמונים. מעשיו  כללו מכירה פיקטיבית של מבנה לעמותה פיקטיבית, כדי לשאוב כספים מהמדינה (כמעט 800,000 שקל), ולא לצרכי ציבור. הוא עשה שימוש בתפקידו כעובד ציבור כדי לקדם עניינים כלכליים פרטיים של חבריו ומקורביו. כשר הפנים הוא הסדיר תמיכה של 400,000 שקלים לעמותה על שם חותנו וחותנתו, שנוהלה על ידי אחיו וגיסו. חלק מהגרסאות של דרעי בחקירה ובמשפט נדחו, ובית המשפט העליון קבע כי מסמכים שהגישו דרעי ועורכי דינו בחקירה ובמשפט נטולי ערך ראייתי. אחת השאלות שעלו במשפט (ולא עיקרו, כפי שכתוב ברשימה) אינה כיצד הגיע לדירותיו, אלא האם הוא רכש אותן בכספים שקיבל בניגוד לחוק. על כך, ענה בית המשפט, שלפחות בחלקה התשובה חיובית. עד כאן, באשר לדיוק בעובדות, וכל זאת מבלי לדון ב"תרומתו לשיח הפוליטי בישראל" (באמת, מהי?) ומבלי להתייחס לטיעון, שלא ציפיתי מפרופסור להיסטוריה, שאילו לא היה דרעי בכלא הדברים היו יכולים להיות אחרת. דרך אגב, כיוון שדרעי נוהג לפי פסיקות הרב עובדיה יוסף, כפי שאף הוא התבטא לא פעם, מה ההבדל בינו ובין כל אחד אחר שימלא אחר הוראות של הרב עובדיה?

הכותב אף מציין ש"דרעי קיבל עליו את הדין". משמעות קבלת הדין אינה בהתייצבות לריצוי העונש בכלא. האם הודה אי פעם שביצע עבירות? האם הביע חרטה על ביצוע העבירות? האם פיצה את הנפגעים (גם אם זו המדינה או עיריית ירושלים)? האם החזיר כספים שנלקחו בניגוד לחוק? זו המשמעות האמיתית של קבלת הדין.

אין פחד מדרעי עצמו. השאיפה היא להגיע לפוליטיקה נקייה יותר מהפוליטיקה הישראלית היום. כדי להתקדם למטרה זו, יש להדיר מההנהגה רמאים, לוקחי שוחד, מפירי אמונים, כמו גם עבריינים אחרים (אם נזכיר את קצב, רמון ומרדכי). איך ניתן לסמוך על אדם שניצל את תפקידו הציבורי הרם לטובתו האישית, לטובת משפחתו, קרוביו, חבריו ומקורביו? לא ניתן לסמוך על אדם שעשה שימוש במשאבים, שניתנו לו לשם ביצוע תפקידו הציבורי, לצרכים אישיים. המאבק אינו בשאיפותיו של דרעי עצמו לחזור לפוליטיקה, אלא לניקוי הפוליטיקה על ידי מניעת שובם של אישי ציבור רבים (מידיי), נבחרים וממונים כאחד, שעשו מעשים מושחתים.

טוהר מידות היא ערך נעלה. לשמירה על ערך זה יש גם השפעות חברתיות וכלכליות חיוביות. השחיתות, שאת אחד מאלו שהורשעו בה מבקש הכותב להלבין, מסייעת להפניית משאבים למקורבים ולקדם אינטרסים שלהם, מבלי להתחשב בצרכי החברה והקהילה ובאינטרסים של המדינה ועל חשבון שכבות מצוקה. היא מחזקת את מעמדם של בעלי ההון ושל בעלי הכוח ומאפשרת להם להשפיע על השלטון לטובתם הם. יש קשר שלילי בין שלטון החוק ובין השחיתות. התוצאה היא שככל שיש יותר מושחתים בקרב מקבלי ההחלטות, המדינה והחברה פחות שוויוניות, פחות הוגנות ויותר קבוצות מודרות מהשיח הציבורי ומשותפות בחלוקת משאבי המדינה ומופלות לרעה גם בהתייחסות מערכת אכיפת החוק אליהם.

חזרתם של המושחתים לפוליטיקה תגביר את הדיכוי והאפליה של כל מי שלא מקורב להם: סטודנטים, עניים, תושבי הפריפריה, שכבות נמוכות ואפילו שכבות הביניים וגם ערבים, שעל מצוקותיהם מבקש הכותב להקל.

ועוד מספר הערות:

את מי שמנסה לקדם את שיבתו של דרעי לפוליטיקה לא מעניינות העובדות, ולכן מנסים להקטין ולגמד את העבירות בהן הורשע, ולא מזכירים כיצד הוא קידם את ענייניו הוא, ענייניהם של קרוביו, חבריו ומקורביו על חשבון כספים של המדינה.

כפי שהערתי בקיצור רב ברשימה למעלה, טענה כגון "מה היה אילו?", או במקרה זה התרפקות על העתיד הצפוי שנגדע אילו דרעי לא היה נכנס לכלא, לא רק אינה יאה למי שכותב שהוא פרופסור להיסטוריה, אלא אף מנוגדת ליסודות מדע ההיסטוריה. ואם כבר שואלים מה היה קורה אילו דרעי לא היה מורשע ונכנס לכלא, אני אשאל את פרופ' רז-קרקוצקין מה היה אילו דרעי לא היה נתפס בשעתו והיה ממשיך לדהור במעלה הסולם הפוליטי? הרי, ככל שאדם בדרגה גבוהה יותר, הוא קרוב יותר לצלחת הכספים ויכול ליטול ממנה כספים רבים יותר. אולי החקירה, ההרשעה והישיבה בכלא הפסיקה מסע של שימוש בכספי המדינה לטובת מקורביו? כמובן, שזו שאלה היפותטית, בדומה לשאלה שפרופ' רז-קרקוצקין לא התבייש לשאול בניגוד לפילוסופיה המדריכה את ההיסטוריונים הרציניים.

אף שרק הזכרתי זאת במאמר, שנשלח למערכת העיתון, עד היום לא ברורה לי מהי תרומתו של דרעי לשיח הפוליטי בישראל. האם ש"ס באמת נאבקה למען החלשים ולהיטיב את מצבן של שכבות המצוקה או רק של קומץ חברים ומקורבים? וכבר נכתב הרבה על "התרומה הגדולה" של ש"ס לשכבות החלשות.

ומספר מלים על המכתבים הנוספים שפרסמה מערכת "הארץ" לצידו של המכתב המצונזר שלי. מכתב אחד נכתב על ידי דן דרין. האם לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב? למי שלא זוכר כדאי להזכיר נשכחות: דן דרין שימש כסגן ראש עיריית תל אביב, ובכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי חברת שי ומיה, שבבעלותו ובבעלות ילדיו, החזיקה ב – 33% ממניותיה של חברת ג.ב.א שירותי קייטרינג, שנוהלה על ידי בנו של דרין ואדם נוסף. בין חברת ג.ב.א. ובין חברת גני יהושע שבבעלות עיריית תל אביב נחתם חוזה זיכיון, להפעלת מרכז תרבות ובידור בפארק הירקון בת"א. דרין הודה, כי הוא לא הודיע בכתב למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה על התקשרות זו. בכך עבר עבירה על פקודת העיריות, המחייבת חבר מועצה המעוניין בחוזה, להודיע על כך למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה. לכן, איני מתפלא על ההגנה שמספק דרין לדרעי.  בנוסף לכך, וזה מתקשר לקטע הבא, הוא היה חבר בתנועות שמאל (ולא, אין לי דבר וחצי דבר נגד שמאלנים באשר הם).

אין לי מושג מיהו כותב התגובה הנוספת, אלא שמתגנב אצלי החשד, שבשם אג'נדה של קידום השלום ושיפור מצבם של ערביי ישראל (שתי אג'נדות שגם אני תומך בהן בכל לב), אין לשמאל הישראלי, שגם רז-קרקוצקין נמנה על שורותיו, כל בעיה לשכוח את אחת הבעיות העיקריות של מדינת ישראל – שחיתות ציבורית שגורמת להידרדרות קשה של מצבה החברתי והכלכלי של המדינה, לרבות של המגזר הערבי במדינה, כפי שמבטאים בימים אלו דרי האוהלים בשדרות רוטשילד ובמקומות רבים אחרים, במחאה שאין צודקת ממנה. ועל כך כבר כתבתי.

האם "הארץ" חוזר על התקופה בה "איתרגו" את אריק שרון ואת אהוד אולמרט והעדיפו לשכוח את החקירות שנוהלו נגדם, בשם "אג'נדת השלום וההתנתקות"?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Doron Navot  ביום 28 באוגוסט 2011 בשעה 23:54

    פוסט חשוב, מטריד ומעניין.
    מוטי גילת טען בכנס "מדרעי ועד הולילנד" שהאתרוג התחיל עם דרעי. והנה האתרוג אולי ממשיך. הכמיהה לדרעי כנראה קשורה לכך שאין כוחות שמסוגלים לקדם מטרות ראויות בלי אמצעים פסולים; או כך לפחות חושבים אנשים כמו רז קרקוצקין. אז אנחנו מקבלים פוליטיקאים שלא בוחלים באמצעים, אולי כי אנו חושבים בטעות שזה יוביל להשגת מטרות טובות. אולי כשל לוגי שלא רק השחית אותנו ועלול לשוב ולהשחית אם נחזור לסורינו, אלא בינתיים, להבנתי, גם לא הוכיח את עצמו אמפירית.

  • דני  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 1:29

    מעולה. ואני מניח שאתה צודק. כלומר, קרקוצקין רואה ומנתח הכל דרך פריזמת האג'נדה שלו. אנשים שאצלם האג'נדה היא חזות הכל מפחידים אותי. אני לא אתפלא אם גם עבודתו האקדמית נגועה באופן הזה.

  • מוטי סגרון  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 4:19

    פוסט חשוב ביותר, לשמור ולפרסם סמוך או במהלך מערכת הבחירות

  • יוסי דר  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 7:20

    אם הטקסט שמובא כאן אצלך בצבע סגול הוא אכן המאמר בשלמותו ששלחת להארץ, ובהנחה שהארץ לא הוסיף על הטקסט הזה (אלא רק קיצץ בו), מתעוררת שאלה מהיכן הביא הארץ את משפט הפתיחה כפי שפורסם במכתב למערכת האומר כך: "כמי שניהל את חקירתו של אריה דרעי במשטרה ועמד בראש צוות החקירה…".
    במילים אחרות, למה שקוראיך כאן ברשימות לא יזכו לגילוי הנאות הזה?

    ואם אנחנו בעניין של גילוי נאות, האם לא מן הראוי היה להביא איכשהו לידיעת הקוראים שדרעי הגיש נגדך תביעת לשון הרע (על שניסית להדביק לו עבירת רצח), והעניין הסתיים בכך שנאלצת לפרסם התנצלות? הרי העובדה שנאלצת לפרסם התנצלות כלפי דרעי אינה עניין של מה בכך, וסביר להניח שעצם הצורך לפרסם התנצלות הותיר אצלך משקעים אישיים כלפיו. כלומר, שרצונך לפרסם את המאמר כרוך איכשהו בעניין אישי – על כל ההשפעות האפשריות שיכולות להיות לכך על תוכן כתיבתך כשבדרעי עסקינן.

    • תוהה  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 9:20

      יוסי, שאני אבין – אם דרעי לא רוצח אלא סתם פושע, זה אומר שהפוסט הזה לא נכון?

    • meirgilboa  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 21:04

      ליוסי דר
      א. אכן, כפי שהארץ קיצץ כרצונו, הוא גם הוסיף כרצונו.
      ב. כנראה, אתה ורבים אחרים, מוטעים על ידי גורמים מעוניינים. דרעי הגיש נגדי תביעה בגין לשון הרע, אך לא – לא פרסמתי כל התנצלות אלא הודעה ובה הבהרה ותיקון, מבלי שהתנצלתי ואף לא הבעתי בה צער על דברי. גם לא היו בה מלים אחרות מאותו שורש וגם לא קרובות לכך.
      ג. מדוע אתה קובע שפרסום הודעת ההבהרה (לא הודעת התנצלות) השאירה בי משקעים אישיים כלפיו? האם אי פעם שוחחת איתי על כך? או שזו רק הנחה שלך, ללא כל עובדה מאחוריה.
      ד. ונניח שיש משקעים (אני כבר מזמן שכחתי את תביעת הדיבה, כי לא הייתה חשובה והסתיימה כפי שציינתי למעלה), האם העמדה עצמה מוטעית? האם אינה לגיטימית? הרי עמדתי שאין להחזיר מושחתים לפוליטיקה היא כללית, ודרעי הוא רק דוגמא לכך מהימים הללו.

      • יוסי דר  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 9:35

        למאיר גלבוע,
        ציטוט מ- ynet (שים לב שהם מצטטים אותך – "ברצוני להתנצל…" וכו')

        במכתב ההתנצלות שפורסם היום כותב גלבוע כי משטרת ישראל לא חקרה את דרעי כלל על חשד לתאונה, הוא לא עמד לדין על חשדות אלה ולפיכך, אין כל חשד או אשמה בעניין זה. "ברצוני להתנצל על נוסח האמירות שמסרתי לתקשורת, ככל שהן נוגדות את העובדות המתוארות ומצטער על עוגמת הנפש שנגרמה למר רייך ולמר דרעי בעניין זה".

        במכתב ההתנצלות גלבוע מציין גם כי דבריו על כך שדרעי לא כל כך רצה להיחקר בעניין התאונה אינם מדויקים וכי למעשה דרעי כלל לא זומן לחקירה בנושא ולא התבקש למסור גרסה או להשיב על שאלות בנושא.

        התנצלותו של גלבוע נעשתה בהליך גישור שקיבל תוקף של פסק דין. דרעי ויתר על קבלת פיצוי כספי מגלבוע בפרשה.

        קישור כאן:

        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2852483,00.html

        בכל אופן מה שכתבתי הוא ש"סביר להניח" שהעניין הותיר בך משקעים אישיים, וזאת על בסיס ההנחה שמדובר בהתנצלות. ואם אכן המדובר בהתנצלות אני עדיין חושב שסביר להניח כך. הרי אין זה עניין של מה בכך שאדם עומד בראש צוות חקירה של חשוד ומנהל את חקירתו ובהמשך נאלץ להתנצל בפניו (אם אכן התנצל).

        לגופו של עניין אני נוטה לעמדתך, אבל אין זה מאיין את ההערות שלי.

        ואם נחזור להתנצלות, אני סקרן לדעת אם הציטוט של וויינט לעיל הוא המצאה.

      • meirgilboa  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 19:57

        ליוסי דר
        א. בידי המסמך שאושר בגישור ואכן קבל תוקף של פסק דין, וכפי שכתבתי אין בו התנצלות אלא הבהרה ותיקון.
        ב. אתה בוודאי יודע שמה שכתוב בעיתון הוא ראיה לכך שהדברים נכתבו בו, ותו לא.
        ג. אתה צודק לעניין המשקעים, אלא שהמשקע האישי העיקרי הוא הלקח שהפקתי שאין לתת למושחתים העשירים אפשרויות לרדוף אחריך על לא מאומה, כי הם ינצלו את המשאבים שבידיהם לעשות זאת. ואני לא הייתי היחיד שמושחתים למיניהם תבעו בתביעות לשון הרע.
        ד. אני בכלל טעיתי שהגבתי לדברים אישיים שנכתבו עלי. אני יודע שזה מאד "סקסי" להטות דיונים לרמה האישית, אך זו רק התחמקות מדיון בעניין המרכזי. העניין המרכזי הוא השיבה של המושחתים לפוליטיקה, שהוא תהליך משחית את הפוליטיקה הישראלית ומונע מרבים, נקיים וטובים לנסות להגיע לפוליטיקה, וכך אנו נשארים עם פוליטיקה מלוכלכת. אם לכך התכוונת שאתה נוטה לעמדתי לגופו של עניין – זה העיקר.

  • אלי א.  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 9:58

    מאיר שלום

    אניח עונה לרשימתך, כי באופן נדיר היא נכתבת מתוך עמדה א-פוליטית שנראית אותנטית, ולכן שווה בעיני לטרוח ולהתווכח איתה.

    ההדרה של מורשעים פליליים (ששילמו את חובם לחברה) מהכנסת היא פתח מסוכן להדרה של קבוצות שוליים מהפוליטיקה, הדרה שהיא מסוכנת לחברה בכלל. לכן בזכות אזרח חשובה כמו הייצוג הפרלמנטרי יש לנקוט במידת החסד.
    אני לא מומחה למשפט, אבל הספיק לי לראות מקריאה של פסקי דין ספורים וכתבות כיצד בכל צעד ושעל של המערכת המשפטית מוטמעות הנחות יסוד על טיב מוצאו של הנאשם. זו לא מערכת נייטרלית, כפי שאולי אתה סבור. האם אולמרט של שנות ה-90 היה יוצא זכאי ממה שדרעי הורשע בו? מה שבטוח סביב אולמרט, שרון וכו' הסתובבו חשדות הרבה יותר גדולים, אלא שהם אליטה ולכן היה קשה יותר להרשיעם, או שבן משפחה שלהם היה יכול לקחת את האשמה עליו. מה שבטוח סגנון חייו של אולמרט ושרון, למשל, מושחת הרבה יותר מסגנונו של דרעי, שאמנם חטא אבל לא הפך לדמוי אוליגרך. שחיתותו של דרעי סייעה לו אולי לעבור מהמעד הנמוך אל הבינוני. לעומת זאת הפוליטיקאים המושחתים מהאליטה מבטאים שאיפה של המעמד הבינוני (קציני צבא, עורכי דין מדרג הביניים וכו') אל עבר ההון הגדול. גם את זה ראוי לזכור כאשר באים לשפוט אדם במישור הציבורי. שופט צריך לקבוע לפי ראיות, אבל אנחנו כאזרחים יכולים לקחת בחשבון את השיקולים הנ"ל (כתבות בעיתון, סגנון חיים) כאשר אנחנו קובעים מי ייצג אותנו.
    ודרעי אכן פתח דרך לפוליטיקה שונה ואני מזמין אותך לקרוא את מאמרו של רז -קרקוצקין בעניין, שתומך בדרעי כבר שנים ארוכות:

    יש ללחוץ כדי לגשת אל rabin.pdf

    • meirgilboa  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 21:14

      אלי שלום
      לא הבנתי מדוע שאת קבוצות השוליים לא ייצגו אנשים שלא הורשעו בעבירות של שחיתות? מתגובתך עולה כי ייתכן שבין כל אנשי קבוצות השוליים לא יימצא אדם שראוי לייצגם ולא הורשע בעבירות של שחיתות. אני בטוח שיש מספיק אנשים, שהגיעו מהמעמדות הנמוכים, שהם טובים ומוכשרים ובעיקר ישרים ושלא חטאו בשחיתות (ולא, אני לא מחפש מושלמים. מה לעשות, אין כאלה)?
      ההבדל בין השימוש בעבריינות כדי לעבור ממעמד נמוך לבינוני לעומת מעבר ממעמד בינוני לגבוה הוא רק עניין של כמות, ולא של עקרון, או כפי שנהוג לומר בשפת העם – זה לטיעונים לעונש. העקרון הוא שהאדם ביצע עבירות, וכאן מדובר בעבירות חמורות של שחיתות, וכאלה מקומם לא יכירם בהנהגה. וכל זאת, מבלי לומר דבר וחצי דבר על סגנון החיים של דרעי, שכן רוב הדברים הללו לא הגיעו לפסקי הדין. על מה שכן הגיע – כדאי לך לקרוא את פסק הדין, הארוך מאד, של בית המשפט המחוזי.
      אני לא מסכים עם רז-קרקוצקין שדרעי פתח דרך לפוליטיקה שונה, אלא אם תסתכל על ההרשעות של חברי הכנסת של ש"ס בתקופתו כפוליטיקה שונה. נכון, שהוא ניחן בכריזמה יוצאת דופן, ביכולת מופלאה להציג דברים כפי שהוא רוצה שהאחרים יתפסו אותם וגם ביכולת שכנוע גבוהה. כל אלו יוצרים רושם של פוליטיקה שונה. המבחן הוא במעשים.

  • טל ירון  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 11:38

    מאמר חשוב ביותר. תודה

  • רני  ביום 29 באוגוסט 2011 בשעה 20:13

    ליוסי דר שלום
    הדרכים הכמעט יחידות בה יוצאות אמיתות מהמערכת
    היא הלשנות, קנאות, חיסול חשבונות, ופעילויות
    מסוג זה. כך הולילנד, כך עלילות צנעני, כך
    רוב שפוטי ש"ס, כך עלילות שמעון שבס ובטח יש
    עוד מיליון דוגמאות נוספות בארץ ובעולם. אם הברירה
    היא חשיפת אמיתות או חצאי אמיתות בשיטות אלו או
    לחיות כשלושת הקופים הקדושים אז שיהיה בשיטות אלו.
    באשר לשאלה – כן, ובודאי! "הארץ" הנו מאוד סלקטיבי
    בחשיפת עבריינים ובעשיית רעש חיובי או שלילי בקשר
    לחשודים בכל מיני מעשים "רעים". נתחיל באיזה מאמר טוב
    על נבזלין או איך קוראים לו הרוסי מבעלי "הארץ".

  • צבי  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 10:01

    כל התשבחות לסייפא במאמר גלבוע: "האם "הארץ" חוזר על התקופה בה "איתרגו" את אריק שרון ואת אהוד אולמרט והעדיפו לשכוח את החקירות שנוהלו נגדם, בשם "אג'נדת השלום וההתנתקות"?.

    לכן מוצעת כאן וריאציה על האימרה "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפרצוף!": "השחיתות מתפוצצת לנו בפרצוף!". אמור מעתה: מיליון (לעת עתה) תושבי הדרום ספונים בבתיהם מחרדת טילי השחיתות ה"מאותרגים".

    ואם נעבור לצפון, אולי תקוות השמאל, חובב ה"אתרוגים" הרקובים, היא כי "מי שירצה את דרעי, יקבל גם את אסד משכשך בכנרת".

  • יונתן  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 14:57

    מר גלבוע הנכבד.
    עלה בדעתך שייתכן שמאמרך נדחה בגלל סיבות ענייניות ולאו דווקא אישיות או אידיאולוגיות? ייתכן שאם הארץ לא היו מעוניינים לפרסם את דבריך לא היו מציעים להעבירם לפרסום כמכתב? אני מבין שנעלבת מהתשובה שקיבלת, אולם התגובה הפבלובית שלך (בולשביזם! הסתרה מכוונת!) לא במקומה.
    קראתי את מאמרך ולא התרשמתי (לא מי יודע מה התרגשתי גם ממאמרו של רז-קרקוצקין, אבל זה כבר עניין אחר). אם הייתי צריך לבחור אם לפרסמו כמאמר סביר שהייתי מקבל את אותה החלטה, נגד הפרסום, ובלי שום קשר לאידיאולוגיה.
    וכן, אני יודע, זה שאדם הוא פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריו

    • meirgilboa  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 17:38

      יונתן (מי?) שלום
      עלה בדעתי, אך כדאי להכיר את מדיניות הפרסום בהארץ, ואז גם אתה תהיה משוכנע שהאידיאולוגיה הדריכה אותם. מה גם, שקבלתי מהם תשובה שהמאמר מעניין מאד, אך מקום דווקא אין להם. באמת – מקום חסר שם?!. כן, כדאי להכיר את מדיניות פרסום המכתבים למערכת, וכאלה מתקבלים שם בכמויות מסחריות.
      דווקא המאמר של רז-קרקוצקין (ואולי גם התגובה שלך לרשימה שלי) מעיד על פבלוביות כאשר מישהו מנסה להתריע מפני חזרתם של מושחתים לפוליטיקה, ובעיקר של דרעי.
      עלה בדעתך שיש לך בלבול מסוים בהבנה של פרנויה? ואולי פרנואיד הוא זה שמסתיר את זהותו, כי הוא מפחד (ממי?) שירדפו אחריו, גם אם איש לא רודף אחריו?

  • יוסי דר  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 21:47

    למאיר גלבוע,
    אני לא חושב שאיזכור מעורבותך האישית בענייני דרעי מטה את הדיון לרמה האישית, כי זה בהחלט רלוונטי.
    ומכל מקום, אתה עצמך לא היססת לחפור אצל דן דרין כדי למצוא אצלו מניע אישי.

    ושוב לגופו של עניין: ברשימתך אתה מציין ש"אין פחד מדרעי עצמו. השאיפה היא להגיע לפוליטיקה נקייה יותר מהפוליטיקה הישראלית היום".
    ומיד בהמשך אתה מציין: "איך ניתן לסמוך על אדם שניצל את תפקידו הציבורי הרם לטובתו האישית, לטובת משפחתו, קרוביו, חבריו ומקורביו?".
    ובכן, היש או אין פחד מדרעי?

    ואם זה מעניין אותך, אני עצמי התייחסתי לעניין לפני כמה חדשים באחת מרשימותי, וכך בין היתר כתבתי:
    "היוכל אדם שישב בבית הסוהר על שוחד למלא תפקיד ציבורי עתיר סמכויות וכוחות – תוך הינתקות מעבר כל-כך מכביד?
    הרי אריה דרעי – כמו כל אדם במצבו – יהיה עסוק מבוקר עד לילה בניסיונות נואשים ואינסופיים לשקם את תדמיתו. הניתן לתפקד באופן סביר בתנאים שכאלה?
    לבי לבי לאריה דרעי שיהיה עסוק כל היום בלהוכיח לציבור שהוא אדם ישר – רק כדי לשמוע בסוף היום צעקות שהוא גנב".

    • meirgilboa  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 22:22

      יוסי שלום
      אתה טועה. המניע של דן דרין הוא קודם כל פוליטי – היותו איש שמאל מתקשר עם האתרוג שעושה השמאל הישראלי לכל פוליטיקאי שמתיימר לקדם תהליך של שלום. וזה עיקר הטיעון שלי בכתבה. מניע פוליטי אינו מניע אישי. לעניין הקביעה של בית המשפט כי דרין עבר עבירה – לא מדובר כאן בהפנייה למניע אישי, אלא הצבעה על "אחווה" בין אנשים שעברו עבירות של שחיתות.
      ושוב – אין פחד מדרעי – ואת זה כתבתי כתגובה לכותרת של הרשימה של רז-קרקוצקין "מי מפחד מאריה דרעי". אמנם הטריגר לכתבה היה עניין דרעי, אך מכאן אני יצאתי להתריע באופן כללי נגד חזרת מושחתים לפוליטיקה, כשדרעי הוא רק דוגמא. מחר זה יכול להיות מישהו אחר. ושוב – אין מדובר בפחד, אלא בחוסר אמון באדם שכבר הפר את אמון הציבור, בכך שעשה שימוש במשאבים שניתנו לו לביצוע תפקידו הציבורי, לצרכים פרטיים. אדם כזה, בין אם מפחדים ממנו ובין אם לאו (ואני לא חושב שמישהו מפחד ממנו. למיטב ידיעתי ומבלי שאדבר בשמם, גם הפוליטיקאים שמציעים לתקן את החוק ולמנוע בכך ממורשעים במעשי שחיתות, לרבות דרעי, מלחזור לפוליטיקה, אינם מפחדים ממנו. יש גם פוליטיקאים אחרים, אם כי לצערי הם לא רבים או שקולם אינו נשמע מספיק.) צריך להישאר מחוץ לפוליטיקה ולהנהגה. דווקא קרקוצקין מדבר על פחד מהשינויים שהכניס דרעי לפוליטיקה, אף כי לא ברורים לי מה השינויים החיוביים שהוא תרם לפוליטיקה הישראלית, מלבד עמידה בראש מפלגה שרבים מראשיה, שריה וחברי הכנסת שלה – עברו עבירות של שחיתות.
      ולהתייחסות שלך – שלא כמוך, אני לא מבכה את מצבו של אריה דרעי, שלדבריך יהיה עסוק בלהוכיח לציבור שהוא ישר ….. וכו'. קודם כל – הוא לא יכול להוכיח שהוא ישר, הרי בתי המשפט במספר ערכאות קבעו ההיפך, לרבות בניסיונותיו לבקש דיון נוסף ומשפט חוזר, שאף הם נדחו על ידי בית המשפט העליון. לכן, האמירה שלך מוטעית מיסודה. שנית – דרעי, ולא אף אחד אחר, הוא האשם היחיד בביצוע עבירות השחיתות בהן הורשע, ולכן לא מובנת ההתייחסות הסלחנית והרחמנית שלך, לפחות כפי שניתן להתרשם ממה שאתה כותב. הוא אפילו לא "חזר בתשובה", לא ביקש סליחה, לא החזיר את סכומי המרמה והשוחד, לכן, קשה לקבל את הרחמים שלך עליו.
      הבדל נוסף בינינו הוא שאתה שואל שאלה האם דרעי יוכל למלא תפקיד ציבורי. אני כבר השבתי עליה בשלילה, לא מבחינת יכולותיו האישיות, אלא מהבחינה המוסרית – האם הוא או מושחתים אחרים ראויים למלא תפקיד ציבורי. התשובה שלי היא לאו מוחלט, ולא מהסיבה שאתה מציין ("עסוק בלהוכיח…"), כי היא לא רלוונטית.
      האם אתה סבור שמשה קצב או הירשזון יוכלו לחזור לעמדות הנהגה אחרי תום ההתיישנות המשפטית של הקלון (אם כמובן קצב יורשע גם בעליון) בהנחה שירצו ויוכלו פיזית ונפשית לעשות זאת?

      • יוסי דר  ביום 30 באוגוסט 2011 בשעה 23:18

        אני מציין שדרעי יהיה עסוק בלהוכיח שהוא אדם ישר (בין אם הוא ישר ובין אם לא).
        אבל, במחשבה שנייה, אולי נכון יותר היה לכתוב שהוא יהיה עסוק בלהוכיח שהוא חזר למוטב.

        וכן, ללא קשר לעברו יש בי חמלה כלפי אדם שינסה בכל כוחותיו – באופן סיזיפי ממש – לשקם את תדמיתו, ולדעתי ייכשל בכך שוב ושוב.

        בכל אופן, אין להבין מכך גישה סלחנית שלי כלפי המעשים שהוא הורשע בהם (אם כי, לדעתי, תפארתה של מערכת המשפט לא תהיה על הדרך בה נוהל ההליך נגד דרעי אבל זו כבר אופרה אחרת).

        אשר לפסילתו מהבחינה המוסרית אמרתי שאני נוטה לדעתך, וזאת בעיקר משום שאני מתקשה לעכל מחשבה שאדם שישב בבית הסוהר על שחיתות יחזור לשולחן הממשלה או הכנסת.

        מצד שני מה על העובדה שהקלון הוא לתקופה מוגבלת בחוק? האם על ההגבלה החוקית הזו להפוך לאות מתה?
        ובהקשר זה, אם יש ציבור בוחרים שרוצה באיש הזה בכנסת – האם פסילתו הטוטאלית וללא הגבלה עולה בקנה אחד עם יסודות הדמוקרטיה במובנם העמוק? (השופט זמיר כתב פעם באחד מפסקי הדין שלו שעל בית המשפט לקפוץ ידיו בבואו להטיל קלון במעשיו של נבחר ציבור (להבדיל מפקיד ממונה) כיוון שהדבר מתנגש עם הזכות הדמוקרטית לבחור בו ולהיבחר).
        האם אין למצוא איזון בין משך הפסילה לבין הזכות הדמוקרטית?

      • meirgilboa  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 5:50

        אני מבחין בין קלון משפטי, שטוב שהוא מוגבל בחוק, ובין קלון חברתי. גם אם לאחר התיישנות הקלון המשפטי או ההתיישנות המשפטית של העבירה, יש לאדם זכות משפטית לבחור ולהיבחר, החברה לא צריכה לאפשר לו זאת, כלומר – לא לבחור בו. ואם יש ציבור שרוצה דווקא באדם מושחת – הרי זה מצביע עליהם יותר מאשר על "הנבחר". אני שמח שאין לך גישה סלחנית למעשים שבהם הורשע דרעי. מה גם גישה לא סלחנית לאדם עצמו שהורשע בהם? ואני לא מתכוון להגלייה של אדם כזה לאי בודד, אלא מניעה חברתית ממורשע במעשי שחיתות מלהגיע למקומות ולתפקידים אותם ניצל לרעה (כלפי עצמו כמובן לטובה) בעבר. אין לי כל בעיה אם אדם כזה יפתח עסק פרטי או שיעבוד בעסק פרטי. במקרה כזה, כל אדם יחליט לבדו אם לבקש את השירות שלו או לא. כאשר הוא מגיע לתפקידים בכירים במגזר הציבורי, בין אם בבחירות ובין אם במינוי, לנו כאזרחים וכתושבים אין כל ברירה, ואיננו יכולים לבחור את מי שישרת אותנו.
        כיוון שאני נטלתי חלק פעיל במשפט וגם ליויתי אותו בשלביו השונים, אמנם רק בחלק קטן מתוך אולם המשפט (והכל במגבלות הדין – כגון, לא לשוחח עם תובעים ועדים ומעורבים אחרים לפני שאני העדתי), אני יודע שהמשפט והשופטים היו יותר מהוגנים כלפי דרעי. הם פסלו ראיות של התביעה, בעת עדותי – השאלות הקשות ביותר שנשאלתי היו של השופטים (בעיקר של נאור), ולא של הסניגורים, הם נתנו פתחון פה מלא ויותר מכך לסניגורים ועוד ועוד. אולם, דברים אלו לא קיבלו ביטוי בפסק הדין, שהוא עיבוד של כל מה שהוצג בפני בית המשפט במשך תקופה ארוכה.
        אני שמח שהדיון חזר לפסים ענייניים.

  • יוסי דר  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 7:43

    מדבריך אני רואה שאתה רואה בחיוב את הגבלת הקלון, ובתנאי שהוא ישאר רק בבחינת מס שפתיים ואות מתה בחוק. אתה גם רואה בזכות להיבחר זכות משפטית גרידא ללא כל משמעות מעשית. כדאי אולי שתנמק מה חיוב אתה רואה בזכויות הללו אם אין להן משמעות מעשית. למה, כדבריך, טוב שהקלון מוגבל בחוק אם לא ניתן לעשות שימוש בהגבלה הזו?

    לעניין טענתך שהדבר מצביע עליהם יותר מאשר על הנבחר – אכן, השופט זמיר משלים באותו פסק דין עם העובדה שהציבור כיום אינו מדקדק עם נקיון הכפיים של מנהיגיו, אבל זה – גם זה – אחד המחירים של הדמוקרטיה.
    (וגם במקורות נאמר שאין שמים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוייה לו מאחוריו…).

    מדבריך על דרעי אני מבין שאתה רואה בו מושחת גם היום (לאור דבריך – "אם יש ציבור שרוצה דווקא באדם מושחת"). האם הקרימינולוגיה שאתה מתמחה בה תומכת ב- פעם מושחת תמיד מושחת?

    אשר לאמירתך ששופטיו של דרעי היו יותר מהוגנים כלפיו, שמא תסביר לי את העובדה שפסק הדין שלו הועבר בשידור חי ברדיו? היש תקדים לכך? אתה ודאי זוכר שבמשך שנים על שנים גלי צה"ל השתמשו יום יום – כמה פעמים ביום – בקליפ קצר מדבריו של השופט צמח בפסק הדין כפתיח לתוכניות שונות שלהם.
    ובכן, מה החשיבות המשפטית של הקראת פסק הדין ברדיו? ואם יש לכך חשיבות משפטית למה רק דרעי זכה לכך? אלא אם כן רצו לשרוף את דרעי אצל הקהל שלו. אם הפטרנליזם הזה הוא אחד מתפקידי בית המשפט אשמח לדעת.
    אבל לי יש אולי הסבר אחר להתנהלות הזו של השופט צמח: השופט צמח, קודם שהתמנה לשופט, היה, בין היתר, עוזרו האישי של שר המשפטים דאז משה ניסים, והוא ראה ממש מקרוב את סבלו של משה ניסים בימים שבהם הרב עובדיה ואנשיו (לימים ש"ס) התעללו באביו של משה נסים, הראשון לציון יצחק ניסים, עד שהביאו להדחתו מהכהונה והמלכתו של הרב עובדיה תחתיו. בהמשך משה ניסים הביא למינויו של צמח לשופט, כך שמשפט דרעי והתנהלותו של השופט צמח במשפט היו בבחינת סגירת חשבון ופרעון חוב אישי למשה ניסים.

    אבל הקראת פסק הדין ברדיו נועדה לא רק לשרוף את דרעי אצל הקהל שלו. היא גם הפעילה לחץ על בית המשפט העליון לקראת הערעור הצפוי.

    ואם אנחנו כבר כאן, אז אולי עוד משהו: כידוע, אחת הראיות הנסיבתיות לכך שהכספים שאדם מקבל לידיו אינם כשרים היא בכך שהוא מחביא את הכספים האלה (מתחת לבלטות או בחשבונות של אחרים וכו' וכו'). כלומר, עצם העובדה שאדם מחביא את הכסף מהווה ראייה למחשבה הפלילית שלו וכו' וכו'. והנה אצל דרעי מתברר שהוא הפקיד את הכספים – פעם אחר פעם במשך עשרות פעמים – בחשבון הבנק הגלוי והידוע שלו. ובכן, מה המשמעות הנסיבתית של העובדה הזו על המחשבה הפלילית של דרעי?
    והשאלה היותר מטרידה: למיטב זכרוני בית המשפט בשתי הערכאות לא דן במשמעות הזו. למה? האם העובדה שדרעי הפקיד הכספים בחשבון הבנק הידוע שלו היא עד כדי כך שולית שאינה ראוייה לדיון? עצם העובדה שבית המשפט לא דן בכך (ותקן אותי אם אני טועה), עצם העובדה הזו מטרידה – לא רק לעניין דרעי אלא לעניין יושרתו של בית המשפט. יכול היה בית המשפט לדון בכך ולקבוע כך או אחרת, אבל ההתעלמות של בית המשפט מהעובדה הזו מצביעה על משהו, הלא כן?

    אני בעד להעניש עבריינים במלוא החומרה, אבל בלי שטיקים. אני בעד לתלות עבריינים על חבל, ובתנאי שהחבל נקנה בחנות בכסף מלא.

    • meirgilboa  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 9:56

      כאשר אין מבינים את ההבחנה בין מוסר למשפט, לא מבינים גם את ההבחנה בין קלון משפטי ובין קלון חברתי. כפי שיש מעשים שהמשפט קבוע שהם עבירות ויש כאלה שהם לא פחות לא מוסריים או מעשים רעים אחרים שאינן מהוות עבירות, כך ניתן וצריך להבחין גם בין קלון משפטי ובין קלון חברתי. בעוד שמבחינה משפטית ייתכן שמושחתים שהורשעו יוכלו להיבחר בתחום ההתיישנות ויוכלו לעמוד לבחירה, מבחינה חברתית, כדי לצמצם את השחיתות השלטונית, לא ראוי שאדם כזה ייבחר. הנה הבחנה אחת.
      כיוון שלא המשכתי לעקוב אחרי מעשיו של דרעי אחרי ששוחרר מהכלא, איני יכול לומר לגביו אישית אם גם היום הוא מושחת. ייתכן שלא. אבל, הקרימינולוגיה כן מכירה בתופעה של עבריינים סדרתיים, הממשיכים לבצע את העבירות שלהם, גם אחרי שחרורם מהכלא. ויש מחקרים על עבריינות סדרתית גם בקרב עברייני צווארון לבן.
      לעניין הסתרת הכסף – א. לא כל הכספים שלקח כשוחד הופקדו בחשבונו. ב. עברייינים רבים אינם מסתירים את השלל מסיבות שונות. דווקא עברייני צווארון לבן מבצעים את העבירות שלהם בגלוי, לעתים לא רחוקות, וכשנתפסים הם טוענים שהעובדה שהדברים היו גלויים מעידה שהם לא התכוונו לבצע עבירה. זה דפוס שחוזר ועולה מידי פעם. ג. יאיר לוי הפקיד את הכספים שלקח במרמה ותוך ביצוע עבירות זיוף בחשבונות שפתחה אישתו בסניף בנק בו עבדה, על שמותיהם. גם זה מעיד שהם לא עבריינים. וזו רק דוגמא אחת מיני רבות. ד. העברת הכספים ממשרד הפנים למוסד שניהל אחיו של דרעי תועדה במסמכים רשמיים של המשרד. האם זה מנקה אותו מהעבירה של מרמה והפרת אמונים?
      אני רואה שאצלך הכל אישי, לפי זה שאתה חופר בעברו של השופט צמח (דרך אגב, לפי מה שאתה כותב, לא צמח אישית סבל, אלא הרב נסים, ולא דרעי היה מעורב בסבל של הרב נסים, אלא הרב יוסף. אז אני לא מקבל שקשר כה רחוק השפיע). אם כך, אולי תגלה אתה בבחינת גילוי נאות מהם המניעים האישיים (ולא הענייניים) שאתה "רודף" בכתיבתך אחרי שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט? הייתכן שרק לך אין מניעים אישיים, וכל הביקורת תמיד עניינית? שאני.
      אני חושב שמערכת אכיפת החוק בישראל(לדבריך "החנות"), אף שיש בה פגמים ונעשות בה טעויות, היא אחת המערכות הישרות ביותר במדינה (גם אם לא תמיד הכי יעילות). הפוליטיקאים, מה לעשות, לא מגיעים לרמת היושרה של שוטרים, פרקליטים ושופטים.
      נ"ב – אני רואה שאתה אוהב לומר את המלה האחרונה. אז זו ההזדמנות שלך. קדימה.

  • יוסי דר  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 12:07

    מציע שלא תחלק לי ציונים על ההבנה שלי ועל כושר ההבחנה שלי.
    לעניין הפקדת הכספים – אמרתי שמה שבמיוחד מטריד הוא שבית המשפט כלל לא דן בכך.

    לעניין "רדיפתי" אחרי שופטים הנה גילוי נאות:
    לפני למעלה מעשר שנים פירסמתי ספר על ועדת כהן (סברה ושתילה). בספר אני מוכיח – באופן מתימטי ממש – את אחריותו הכוללת של היועמ"ש דאז, יצחק זמיר, לאשר ארע (בקליפת אגוז, האיש ישב בישיבת הממשלה הגורלית שבה הוחלט להכניס את הפלנגות למחנות, ולא העמיד את הממשלה על כך שהאחריות למעשי הפלנגות במחנות חלה על צה"ל) אלא שאהרן ברק, שלמעשה ניהל את הוועדה חילץ אותו מהברוך. ועדת כהן דנה ארוכות באותה ישיבת ממשלה גורלית ובדו"ח שלה היא מאזכרת את מי שהשתתף בה – לרבות הפונקציונרים – אך ראה זה פלא: שמו של יצחק זמיר נעדר מרשימת השמות.
    העיתונאי תום שגב, נפגש איתי – לבקשתו – לשיחה על הספר, ואמר לי שהוא לא מוצא ולו פירכה קטנה אחת בכל הספר, אלא שהוא חייב לבדוק באופן פוזיטיבי אם יצחק זמיר אכן נכח בישיבה – למרות שלא הוזכר בדו"ח. תום שגב לא התעצל, הלך למשרד רוה"מ, פישפש בארכיון ומצא את הפרוטוקול של ישיבת הממשלה ההיא ושם מצא גם את שמו של זמיר כמי שהשתתף בישיבה.
    כיוון שכך, פנה שגב לברק ולזמיר, העביר אליהם את הספר וביקש את תגובתם. שניהם כאחד השיבו לו שהם מעדיפים להימנע מתגובה, כיוון שאנחנו נמצאים (אז) ערב בחירות וכל תגובה מצידם, כך לטענתם, עלולה להיתפס כהתערבות במערכת הבחירות. שגב התקשר אלי, כולו עצבים, וסיפר לי שהשניים לא מוכנים להגיב.
    מכל מקום, שגב פירסם בהארץ רשימה על הספר – תוך איזכור סירובם של ברק וזמיר להתייחס לדברים והסיבות לכך. מאז, כידוע, עברו כמה וכמה מערכות בחירות ותגובה – אין.

    תוך כדי איסוף החומר לספר על סברה ושתילה (שמו "צדק של פלנגות") הצטברו אצלי הרבה מאד חומרים שנוגעים לאהרן ברק – חמרים שמהם הסתבר לי שהפער בין התדמית הציבורית שלו באותם ימים כלוחם בשחיתות לבין התנהלותו בפועל – הפער הזה בלתי ניתן לגישור.

    בעקבות כך הגעתי למסקנה שאיני יכול לשמור הדברים בבטן והחלטתי לפרסם ספר נוסף (שמו: "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק"). אחד העיתונים פירסם כתבה ענקית על הספר ובה סיפר שפנה לנשיא ברק עם "שאלון" וביקש את תגובתו, אך ברק סרב להגיב (כנראה שהוא היה עדיין בטראומה מהאינסידנט הקודם).

    אולי כדי לסבר את האוזן אספר בקצרצרה על מקרה אחד מרבים המוזכר בספר:
    יצחק רבין נאלץ כזכור ללכת הביתה בעקבות פרשת הדולרים. היה זה לאחר שברק התעקש להעמיד אותו לדין פלילי ולמעשה לא הותיר לו ברירה (בסופו של דבר, לאחר ההתפטרות, רק לאה רבין הועמדה לדין פלילי ויצחק רבין סיים העניין בכופר, לאחר שברק קבע שבכך שהוא נאלץ להתפטר הוא נענש דיו).
    כחודש לאחר שהסתיימה פרשת הדולרים של רבין נתפס אבא אבן בהחזקת דולרים בסכום גבוה כמעט פי עשרים מזה של רבין. בסופו של דבר החליט ברק לסגור את התיק של אבא אבן.
    לאה רבין, שכתבה שני ספרים, מקוננת בשני ספריה על כך שכיצד זה שברק התעקש למצות איתם את הדין ואילו לאבא אבן הוא סגר. היא עושה כל מיני ספקולציות והשערות באשר לסיבה לכך, אך היא לא יודעת עובדה אחת מכרעת: עורך דינו של אבא אבן במגעים עם ברק לסגירת התיק היה עו"ד יעקב נאמן. מה שלאה רבין (וכמובן הציבור בכללו) לא ידעו שיעקב נאמן היה זמן לא רב קודם לכן עורך הדין של… אהרן ברק בכבודו ובעצמו. היה זה בעניין סופר רגיש הנוגע לחובותיו של ברק למס הכנסה. המדובר היה בהכנסותיו של ברק, כמה שנים קודם לכן, בתקופה שעבד (במשך שנתיים) באו"מ בניו יורק – הכנסות שעליהן לא דיווח (העניין של הצורך לדווח על הכנסות מעבודה בחו"ל באותם ימים היה אז לא ברור מבחינה משפטית).
    לאחר שברק התמנה ליועמ"ש הוא החליט שהעניין מעיק עליו ולקח את פרופ' נאמן שיכין חוו"ד משפטית לגבי העניין. יעקב נאמן הכין לו חוו"ד שלפיה אין הוא חייב במס (תאריך חווה"ד – שלושה ימים!!! לפני כניסתו לתפקיד היועמ"ש). חוות הדעת לא הועברה למס הכנסה אלא הופקדה בסודי סודות בכספת של נאמן – תוך מחיקת שמו של ברק ממנה, וברק יצא לדרך כיועמ"ש. כלומר, ברק הכין לעצמו מעין אליבי ליום צרה וכו' וכו'.
    במצב העניינים הזה, כשבכספתו של נאמן שמורה מכל משמר חוות הדעת הרגישה ההיא, מופיע נאמן אצל ברק עם קליינט אחר שלו – הלא הוא אבא אבן.
    מיותר לציין שברק טיפל בתיקו של אבא אבן וסגר אותו מבלי שיגלה לאיש על הקשר המיוחד הזה שבינו לבין יעקב נאמן (העניין התגלה כעבור יותר מעשרים שנה, כמדומני ע"י יעקב נאמן עצמו, אלא שאיש לא חיבר אז את הפאזל. אני לא יודע מה היו מניעיו של נאמן לגלות העניין, כנראה שהמקרה הפרטי שלו, שגרם לו להתקף לב, עשה לו משהו. אולי הוא ציפה אז לעזרה כלשהי מברק והתאכזב ממנו – אבל זו סתם השערה שלי).
    כואב לי הלב על לאה רבין שנותרה ממורמרת על הפרשה שלה (ופעם אחת אף ניגשה לדלת של ההליקופטר בזמן טיסה…), והלכה מאיתנו בלי לדעת את מניעיו של ברק לסגור את תיקו של אבא אבן, שכאמור החזיק בדולרים בסכום של כמעט פי עשרים מהרבינים.

    וכל מה שסיפרתי עד כאן הוא על קצה המזלג – במיוחד במיוחד על הדרך הברוטאלית שבה חסמה התקשורת גישה לספר (רק על זה אני יכול לכתוב ספר עב כרס).
    אריק שרון (מעולם לא פגשתי אותו) היה לימונצ'יק קטנטן לעומת האתרוג הקרוי אהרן ברק.

    עכשיו אני נזכר שלאחר פרסום הספר, וכשראיתי שהתקשורת אינה מוכנה להתייחס אליו במידה הראויה, פניתי לחבר כנסת מסויים הידוע בציבור כאדם ישר והגון ביותר. שוחחתי איתו ממושכות על הספר עד שלבסוף הוא אמר לי בכנות רבה: "יוסי, עוצמתו של אהרן ברק הוא כעוצמתה של השמש, ואתה מצפה ממני לצאת למלחמה בשמש. אני אשרף".

    כמו שאמרתי – הכל על קצה המזלג.

    • meirgilboa  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 17:08

      יוסי
      כפי שחשדתי – אצל אחרים הכל אישי, אך אצלך הכל ענייני. הרי בכל הסיפור הזה אין דבר אישי אחד.
      וצר לי שלא עמדתי בפיתוי ובכל זאת עניתי לך. אם כי, התגובה קצרה ביותר.

      • יוסי דר  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 17:35

        איזו אכזבה! הייתי בטוח שתשאל אותי איך משיגים את הספר כדי ללמוד עוד על מעשיו המחפירים של נשיא ביהמ"ש העליון במשך למעלה משלושים שנה. תמים שכמותי.

  • צבי  ביום 31 באוגוסט 2011 בשעה 14:11

    אני לתומי חשבתי כי "מחאה חברתית" פירושה גם מלחמה מוחלטת בשחיתות אנשי הציבור/פוליטיקאים, ולא רק ב"טייקונים". מסתבר כי בקרב חוגים בשמאל קיימת צביעות רבה בעניין "איתרוג" המושחתים והגנה על בחירתם מחדש, כאשר מדובר לא רק בעניין הפוליטי-מדיני, אלא גם בתחום החברתי, כמייצגי ציבור ה"מקופחים" כביכול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: