ועדת טרכטנברג משכתבת את ההיסטוריה

גיא רולניק כותב היום במוסף השבועי של דה מרקר כי טרכטנברג "כתב מחדש את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות". עיון בדו"ח מראה שטרכטנברג כותב מחדש גם את ההיסטוריה הכללית של ישראל, ולא רק לא מדייק בעובדות, אלא גם מטעה. טעות זו מעידה על כך שהוא והוועדה שעמד בראשה לא היו עצמאיים, כפי שהוא טוען, אלא נכנעו לתכתיבים של הממנים אותם.

בהקדמה לדו"ח מצוין ש"אל מול ההתפרצות בוואדי סאליב או זעקת הפנתרים השחורים, הממשלות דאז שילחו לא ועדות מקצועיות אלא אלות שוטרים, והתבצרו זמן רב בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה. הפעם הממשלה נהגה אחרת, ומינתה ועדה עם מנדט רחב ביותר, עצמאות מרבית, ומשימה לבצעה בשבועות ספורים". אף כי קשה לי, אני רוצה להאמין שהדברים נכתבו מתוך בורות ולא בזדון, אך הם רחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב.

היריעה כאן לא מאפשרת לספר את הסיפור המלא של שני "הסיבובים" בין המדינה והמשטרה ובין המפגינים (ונכתבו על כך מספר ספרים ומחקרים, חלקם מעין רומנים היסטוריים וחלקם מדעיים). אין ספק שהתגובה הראשונה להתפרעויות (לידיעתך פרופ' טרכטנברג – התפרעויות ולא הפגנות שקטות והקמת מאהלים) הייתה משטרתית, אך חשוב לתאר את תגובות הממשלות אחרי אירועים אלו, כי כבר כאן טמונה ההטעייה, והיתר כתובים בין דפי ההיסטוריה.

בעקבות אירועי ואדי סאליב, מונתה ועדת חקירה (כן, פרופ' טרכטנברג – ועדה) בראשות השופט משה עציוני, ובהשתתפות הסוציולוג פרופ' שמואל נח אייזנדשטדט, שתפקידה היה לבדוק את הנסיבות והגורמים למהומות בוואדי סאליב. הוועדה קבעה בין היתר ש"המשטרה פעלה בצורה שנועדה להעניש את המתפרעים". אך למרות ש"ההתארגנות הונעה על ידי הסתה", כתבו חברי הוועדה ש"מאורעות וואדי סאליב הם אות הזעקה למעצבי המדיניות", והמליצו על שורה ארוכה של שיפורים בעיקר במערך הרווחה.

בעקבות האירועים אבא חושי, שראה בכל המהומות כישלון אישי שלו, הפשיל שרוולים ובתוך כמה שנים הרוב הגדול של תושבי ואדי סאליב הועברו לשיכונים אחרים טובים יותר, במבצע אולי חסר תקדים בתולדות המוניציפאליות הישראלית (בואו נמתין ונראה כמה שנים או עשורים ייקח לממשלת ישראל הנוכחית ליישם את מסקנות ועדת טרכטנברג, המתעלמות לחלוטין מבעיית הדיור, שהייתה הטריגר להפגנות השנה), הוגדלו התקציבים לטיפול במעברות ולפינוין, ושופר הסיוע למשפחות ברוכות ילדים ובחיילים משוחררים. כל זאת, כאשר מצבה הכלכלי של המדינה היה לאין שיעור גרוע יותר מאשר היום.

בהשפעת המחאה של "הפנתרים השחורים", הקימה ראש הממשלה גולדה מאיר את ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה, בראשותו של ד"ר ישראל כ"ץ (מי שכיהן מאוחר יותר כשר הרווחה). הוועדה קבעה שיש לפעול לצמצום הפערים החברתיים, המתבטאים בצפיפות דיור, בריאות, חינוך, השכלה (כן, אותה השכלה שהניבה בעשור האחרון מספר כה רב של פרסי נובל לישראלים היא פרי ההשקעות בשנים ההן ועד בערך אמצע שנות התשעים. עד שבאו ימים אחרים, בהם קיצצו ממשלות ההפרטה את תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה) ועוד. הפעולות לפתרון בעיית צפיפות הדיור החלו עוד קודם, כבר בממשלת אשכול וגם אחרי מותו ב – 1969 בממשלת גולדה, והמשיכו גם בממשלת רבין הראשונה, על אף המצוקה התקציבית של המדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים. נתון מפתיע מצביע כי מספר הילדים החיים בצפיפות דיור ירדה בשנה אחת בלבד מכ – 230,000 למעט יותר מ – 200,000 (והיום – כמה זמן ייקח לממשלה להגיע להישג כזה?). בנוסף לכך, קודמו תוכניות רווחה רבות נוספת, כגון: העלאת סכומי ההלוואות לזוגות צעירים, הונהג לראשונה ביטוח אבטלה, החלו להעניק קצבאות ילדים החל בילד הראשון ועוד.

לפחות דבר אחד נכון בדוח – המשטרה הפעם לא פעלה לדיכוי ההפגנות ולא פעלה לפירוק המאהלים מיד. אך גם זה לא מדויק לחלוטין (המשטרה פיזרה בכוח מספר הפגנות), ובכלל הסיבה למתינות המשטרה לא הייתה מדיניות הממשלה. קודם כל וחשוב מכל – כמעט כל המחאה הייתה בעיקר על פסים לגיטימיים. כמעט לא היו התפרעויות ושוטרים לא היו בסכנה של תקיפה. כאשר המפגינים חשו שהגזימו – מיהרו לבקש את סליחת המשטרה והשוטרים. כמו כן, המשטרה לא פעלה לפינוי המאהלים מאחר שראשי הרשויות המקומיות לא התלוננו על כך במשטרה, ודווקא במקרה כזה – בהעדר תלונה אין סמכות למשטרה לפנות את הפולשים. וגם – המשטרה עצמה הפגינה איפוק, בהבינה את מצוקת המוחים.

אך, לו המתין טרכטנברג בסבלנות עד עתה, היה נוכח איך הרשויות המקומיות, על ידי פקחיהן ובגיבוי המשטרה, חיש קל, טרם יבשה הדיו על הדוח שלו, פירקו את המאהלים ופיזרו את המוחים. נכון, הממשלה, הרשויות המקומיות הפגינו מעט סבלנות, אך לא יותר מזה.

לטעון, כפי שכתב טרכטנברג, כי הממשלות בתקופת אירועי ואדי סאליב והפנתרים "התבצרו בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה" הוא סילוף קשה של ההיסטוריה. הממשלות הללו לא רק בדקו, באמצעות ועדות מקצועיות (לא רק אתה מקצועי, פרופ' טרכטנברג), את שורשי המחאה, אשר נתנו המלצות לתיקון המצב, אלא גם יישמו את ההמלצות הללו בקצב מהיר.

כל זה, מבלי לומר מלה על תוכן הדוח עצמו, שכבר נשפכו עליו, על המצוי בו ועל החסר בו שבו, אגמי דיו ומבלי לנסות להעריך כיצד הממשלה תפעל ליישמו, אם בכלל. ואז נראה מי מתבצר בהכחשה עיקשת. אך על האמת ההיסטורית יש לשמור מפני הרוצים לשנותה בשם האינטרסים שלהם ושל מי שמינה אותם, שלהם ולא של תושבי המדינה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ד"ר מאיר סיון  ביום 6 באוקטובר 2011 בשעה 20:48

    לצערי, והלואי ואתבדה, רוב דוחותיהם של רוב הוועדות מעלים אבק בארכיונים שונים – או במקרה הרע יותר בפח הזבל של ההיסטוריה העתיד הקרוב יראה מה יעלה בגורלן של המלצותיה של וועדת טרכטנברג. הפתרון לכל העיוותים מצוי בכותרת חיבורו של לאסוול המגדיר את המונח, פוליטיקה" כ"מי מקבל מה, מתי וכיצד" (התרגום באחריותי בלבד). הכל מתחיל ומסתיים בהחלטות הדרג הפוליטי. חבל שחלק מהציבור אינו מודע לכך ומאמין לפוליטיקאים. לפיכך צריך להיות מציאותי באשר לסיכויים ליישם את המלצותיה של וועדה, שמונתה על ידי הממשלה לפי מנדט הנוח לממשלה בלבד.

  • אהרון חבר  ביום 6 באוקטובר 2011 בשעה 21:46

    אין ברצוני להתייחס למטרות המחאה וזאת היות שלפי עברי אני מסכים עם רצונם של המוחים והמפגינים להשיג את מבוקשם, אם כי לא תמיד אני מסכים עם הבקשות שלפי דעתי היו והינם מוגזמות ולא תמיד מוצדקות וחלקן בהחלט לא רציונליות. הדבר המקומם אותי ולא רק במקרה העכשוי הוא הצגת המחאה וגם רוב, אם לא כל, המחאות האחרות כלא אלימות. הטענה הזו החוזרת תמיד היא שקר. שקר גס ודמגוגי. תפיסת שטח ציבורי ומניעת אנשים אחרים מלהשתמש בשטחים האלה, היא במילה פשוטה: היא אלימות!. פגיעה בתנאי חייהם של השכנים שאולי מסכימים ואולי לא, היא אלימות!. זהום כל האזור, הוא אלימות!. שימוש חצרות הבתים על ידי הפיכתם ל"בתי שימוש", הוא אלימות!.
    עם כל אהדתי לתופעת המחאה וההתארנות של האנשים הצעירים האלה, קשה לי לקבל את התופעה הכוללת אולטימטים לכל מי שנבחר לתפקידו בדרכים דמוקרטיות. רצוי ש"העם", גם אם כולם מנסים לייחס למספרים עוצמה אדירה, עוצמה שאין כל בסיס, כי גם מםפרים אלה בטלים בשישים ביחס לאוכלוסיה, יפעלו במסגרות המקובלות בחברה דמוקרטית

    • meirgilboa  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 6:39

      אהרון
      אפילו המשטרה אינה מסווגת עבירות של הסגת גבול ומעשים נוספים שאתה מייחס למוחים בין עבירות האלימות. כאשר אדם נכנס לביתך ואינך מתנגד (כפי שהמוחים נטעו אוהלים בשטח באחריות העירייה והיא לא התנגדה לכך, אלא בימים האחרונים) – אין זו אלימות וגם לא עבירה.
      מחאות, הפגנות והתארגנויות נגד הממשלה, גם זו שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, לרבות הגשת דרישות לשלטון הן חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה והן מסגרת מקובלות בחברה דמוקרטית. ראה באילו מדינות אסורות הפגנות והתארגנויות כאלה. לא הבנתי למה אתה מתכוון ב"אולטימטום" – הרי המוחים לא הצמידו אקדח ואפילו לא אקדח קפצונים לרקתה של הממשלה.

  • יוריק קרמר  ביום 6 באוקטובר 2011 בשעה 23:23

    אהרן חבר,
    לקרוא לתפיסת שטח ציבורי "אלימות" זאת הפרזה גסה, אם לא שקר גס.

  • שי  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 8:15

    וכשאתה מחנה את הרכב שלך וחוסם מדרכה שהיא שטח ציבורי?
    וכשאתה פולש עם גינתך לשטח ציבורי?
    תפיסת שטח ציבורי היא אלימות.

    הפגנה אינה תפיסת שטח ציבורי, היא שימוש בו והיא חייבת להיות מבוקרת מתואמת וזמנית.
    על המשטרה לדאוג שאינה משבשת יתר על המידה את החיים מסביב ולמיטב ידיעתי היא גם האמונה על רישוי השימוש בשטח הציבורי במובן הזה (של שיבוש החיים) ולא נזקקת לאישור הרשות המקומית. גם לרשות המקומית יש תפקיד דומה של הגנה על התושבים.

    • meirgilboa  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 9:08

      לשי
      חניה על המדרכה, אף היא חוסמת דרכם של הולכי רגל – היא אלימות? בדומה לכך גם שאר הצעדים שנקטו המפגינים (אלא אם היו מקרים של תקיפה פיזית של אחרים לרבות שוטרים. וגם כאן, רק אם השוטרים ביצעו תפקידיהם לפי חוק. "תקיפה" של עובד ציבור שאינו מבצע תפקידו לפי החוק – היא הגנה עצמית ולא אלימות. אך, כפי שהערתי לתגובה של אהרון, דמוקרטיה נבחנת, בין היתר, בסובלנות למחאות והפגנות. לא ידוע לי שלמשטרה יש סמכויות לגבי רישוי השימוש בשטח ציבורי, אלא רישוי הפגנות בלבד, וגם זה במשורה. התפקיד העיקרי של המשטרה בנושא הפגנות הוא שמירה על המפגינים מפני פגיעה על ידי אחרים, גם אם האחרים הם הרוב. העובדה שהמשטרה גילתה סובלנות וסבלנות במשך כחודשיים – לזכותה. דומה הוא תפקידה של הרשות המקומית – עליה לגלות סובלנות ואיפוק ככל שמדובר בהפגנות ובמחאות למיניהן. אני זוכר הפגנות ארוכות ביותר ומאהלים לסוגיהם, שבין היתר תאמו את עמדותיהן של רשויות מקומיות או של מי שעמד בראשון באותן תקופות, שהרשויות העמידו לרשות המפגינים שירותים, מים, חשמל ועוד.
      הסגת גבול עלולה להיות אלימה, לפי החוק, אם היא במטרה מיוחדת להפחיד מישהו. כאן, למיטב ידיעתי, לא זו הייתה המטרה.

  • שי  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 9:57

    א. הגדר אלימות.
    בעיני היא שימוש באמצעי – בד"כ פיזי – בכדי למנוע או לשבש ולהפריע התנהלות של אדם אחר. יכולה אלימות להיות מופעלת בדין או שלא בדין להיות רעה או טובה וכו'.
    ב. למיטב הבנתי חלק מתפקידי המשטרה על פי הגדרת תפקידה בפקודת המשטרה הם קיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. נגזרת מכך היא רישוי בנושאי תהלוכות ואספות.
    ג.מהיכן שאובה הקביעה שהתפקיד העיקרי של המשטרה הוא שמירה על המפגינים ולא שמירה על הסדר הציבורי?
    ד. כן, חניה על מדרכה כשהיא חוסמת את דרכם של הולכי הרגל או מתניידים על כסא גלגלים היא אלימות לכל דבר ועניין!!! מוזר שאינך מבין זאת. (נתקלתי אגב בלא מעט שוטרים שאינם מבינים זאת. מעניין למה).

    • meirgilboa  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 11:41

      לשי
      אם אני מזייף מסמך (אמצעי פיזי) כדי למנוע מינוי תקין של אדם לתפקיד בכיר ובכך אני משבש ומפריע התנהלות של הממנה, של הממונה ושל הגוף אותו ממונה צריך לנהל – לפי ההגדרה שלך זו אלימות. נו, באמת! ומשהו יותר קרוב לתפיסה שלך – האם התנגדות פאסיבית של מפגינים לפינויים, בכך שהם יושבים על הקרקע בלבד וללא כל התנגדות נוספת היא אלימות, בין אם הם מפריעים לתנועה ובין אם לאו? גם כאשר יש נסיבות שהפינוי מוצדק לחלוטין, התנהגות זו אינה אלימה כלל. נהפוך הוא, הפינוי אלים, גם אם הוא נעשה על פי חוק ואין צודק ממנו.
      אפשר למצוא הגדרות רבות לאלימות בספרות המקצועית ובפסקי הדין. חפש שם. כאן, להבדיל ממקומות אחרים, איני עוסק בתיאוריות (בדרך כלל). באף לא אחת מההגדרות מצאתי שחניה על המדרכה מהווה אלימות. השוטרים "לא מבינים" זאת, כי הם אמונים על אכיפת חוק, ושם התנהגות כזו, אף אם מפריעה להולכי רגל, אינה אלימות.
      לרישוי תהלוכות ואסיפות מוקדש פרק מיוחד בפקודת המשטרה.
      הקביעה על תפקידיה של המשטרה בעניין הפגנות כתובה עלי דפים רבים בכתבים בנושא דמוקרטיה, וגם בפסקי דין של בית המשפט העליון, בישראל (עיין בג"ץ לוי נגד מפקד המחוז הדרומי, מ – 1983, שנכתב בעקבות סירוב המשטרה לאשר תהלוכה של שלום עכשיו לזכרו של אמיל גרינצוייג, שהם רצו לקיים שבוע אחרי הרצח, סורבו ובית המשפט העליון ביטל את החלטת המשטרה). ואלו, כפי שגם אתה תסכים לאור הדיון הזה, הם עניינים מעשיים מאד.

  • צבי  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 11:18

    כל מי שעושה השוואה בין אירועי ואדי סאליב לבין המחאה הנוכחית, ומתייחס רק להיבט הטכני של טיפול המשטרה במחולליהם ו/או הביורוקטי האם קמה ועדה כלשהי בעקבותיהם –חוטא ומתעלם מההבדל הסוציולוגי התהומי והשורשי בין שני האירועים: בוואדי סאליב התעורר מה שמכונה היום "השד העדתי המזרחי" שטען לקיפוח עדתי כללי בגלל מוצאו; לעומת זאת המחאה החברתית כיום היא "אשכנזית" בעיקרה, אף כי בלא איזכור עדתי. הסיבה: מאז ואדי סאליב התהפך הגלגל, ורבים מה"טייקונים" המיליארדרים או "סתם מיליונרים" הם ממוצא מזרחי! כך למשל נישאים שמותיהם של יצחק תשובה, בינו צדיק, קובי מיימון ועוד – שכם אחד עם נוחי דנקנר – בהתייחסות המוחים הנוכחיים ל"הם ואנחנו", לדרך בה עשו הונם ולהתנהלותם כלפי "האזרח/הצרכן הקטן". גם העליה ההמונית מרוסיה, שיש בה לא מעט עניים, שינתה את הטיעון והתחושה הכללית כי "האשכנזים דופקים את השחורים". בהתאם לכך גם התהפך "מבחן בוזגלו" שטבע בזמנו השופט העליון אהרון ברק. גם נסיונות ההיצמדות החד-צדדיים למחאה החברתית מצד צ'רלי ביטון, ממחוללי אירועי ואדי סאליב מחד, ושל עופר עיני יו"ר ההסתדרות, המייצג בין השאר את עובדי הנמלים ה"מקופחים" מאידך – לא חוללו התלהבות ציבורית, בלשון המעטה. לפיכך לא טרכטנברג כתב את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות מחדש, כהגדרת רולניק – אלא המציאות הכלכלית היא שהכתיבה לטרכטנברג את מסקנותיו. מסקנות אלו שונות מהותית, ובצדק, מאלו שהוסקו לאחר אירועי ואדי סאליב.

    • meirgilboa  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 11:57

      מי שעשה את ההשוואה הוא צוות טרכטנברג, ותוך כך גם סילף את ההיסטוריה. לא התייחסתי כלל להמלצות, שכן הדברים קבלו ביטוי נרחב בתקשורת. השאלה עתה היא האם מישהו בממשלה הזו, המשתפת פעולה (בלשון המעטה) עם ההון, יעשה ליישום המסקנות, להבדיל מהממשלות בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השבעים שכן יישמו, לפחות את רוב ההמלצות. עברן של ממשלות נתניהו – אינן מעודדות מבחינה זו.

  • צבי  ביום 7 באוקטובר 2011 בשעה 11:58

    תוספת המתייחסת רק לאופן הטיפול של המשטרה ומערכת המשפט בהפגנות למיניהן: הטיפול הוא עדין ומתחשב יחסית בהפגנות של קבוצות התובעות הישג כלכלי לעצמן – לעומת דיכוי החלטי וברוטאלי יותר בדרך כלל בהפגנות פוליטיות של קבוצות הרואות במאבקן טובת המדינה כולה (כגון ההפגנות כנגד ה"התנתקות" מעזה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: