מי דחף את אובמה להסכם לא טוב עם איראן

אף כי מעשיו והצהרותיו של נתניהו דחפו את אובמה ואת שאר מדינות המערב להטיל סנקציות כואבות על איראן, הוא גם האחראי להסכם הרעוע עם איראן ולהקלת הסנקציות עליה.

לפי ניתוחים שונים, לרבות כאלה שנערכו במערכות מודיעין בחו"ל על ידי פרופילאים מקצועיים, נתניהו מאמין באמת ובתמים כי איראן גרעינית היא סכנה קיומית לישראל, ועל כן יש להקדים תרופה למכה, גם אם ישראל תפעל לבדה. ואכן, נתניהו גם עשה וגם דיבר כדי להניע את העולם לנקוט סנקציות על איראן, כדי לפגוע בהתגרענות שלה.

על הדיבורים ואת הדיבורים של נתניהו על כך שישראל תתקוף את איראן כדי למנוע את התגרענותה, אם העולם יישב בחיבוק ידיים, שמענו וראינו בכל כלי התקשורת. על הדברים הללו הוא חזר וחוזר כל הזמן.

המעשים שלו בעניין זה כללו בעיקר השקעה (או בזבוז, תלוי במתבונן) של 10 מיליארד שקלים בהכנות של מערכת הביטחון להפצצת מתקנים גרעיניים באיראן, רק בקדנציה הקודמת. וזה רק הסכום שפורסם. סביר שהסכומים האמיתיים גבוהים יותר. איננו יודעים כמה הוצאו בעניין זה מאז תחילת הכהונה הנוכחית שלו כראש ממשלה.

אך, על פי טענות המומחים, בעולם ובישראל (למשל, אלוף במיל. יצחק בן ישראל, אך גם רבים טובים אחרים), גם אם תקיפה ישראלית של מתקני גרעין באיראן תהיה מוצלחת, היא לא תגרום לחיסול היכולות הללו, אלא לכל היותר לעכבן בתקופות מוגבלות מאד. וזאת, אף ללא התייחסות למצבה הפוליטי של ישראל בעולם לאחר הפצצה כזו. שלא לדבר על המחיר שכבר משלמת ישראל ביחסיה עם אובמה, עקב העימות הפומבי של נתניהו עימו, תוך שימוש ב"נשק יום הדין" – הסתה בקונגרס נגד אובמה.

האמירות של נתניהו והוצאות העתק להכנות לתקיפה באיראן הן ששיכנעו, בין היתר, את המדינות השונות, וארצות הברית בראשן, להטיל סנקציות על איראן. זו הייתה גם הדרך המועדפת הן על ידי אובמה, שלא רצה להסתבך במלחמה, והן על ידי רוסיה וסין, שרצו למנוע תקיפה של איראן.

איראן, בגיבוי רוסי וסיני, המשיכה להיות "הילד הרע" של העולם והמשיכה לפעול להשגת יכולות גרעיניות מלחמתיות. כמו כל המשטרים הטוטליטריים, גם שליטי איראן לא מתעניינים בסבל של תושבי מדינותיהם. הסבל של האיראנים והפגיעה הכלכלית במדינה שם היו קשים. אך, כאמור, גם הסנקציות וגם הבעיות הכלכליות הפנימיות לא הכניעו את השליטים שם.

אולם, נתניהו לא הבין ולא רצה להבין את גבולות הכוח של מדינות המערב ובעיקר לא את גבולות הרצון של אובמה להשתמש בכוח. הוא אף לא הבין את גבולות הכוח הצבאי והמדיני של ישראל. וכמו  ילדים שלא מפסיקים במה שהתחילו, כמו אנשים הלוקים בהפרעה של חזרה כפייתית (REPETITION COMPULSION) וכמו כאלה הדופקים את הראש בקיר עד זוב דם, המשיך להוציא סכומי עתק בהכנות של מערכת הביטחון לתקיפה באיראן, והמשיך לדבר על כל גבעה גבוהה ומתחת לכל עץ רענן כי ישראל בכוחותיה היא תפעל לחיסול יכולותיה הגרעיניות של איראן. כאן פעלה גם ההטייה של ההשקעה האבודה (sunk cost effect). זהו האפקט הגורם להמשיך השקעות בפרוייקט, שכבר ידוע שייכשל, רק כי הושקעו בו כספים ומשאבים רבים, בדרך כלל רבים מידי.

הדיבורים והמעשים של נתניהו שיכנעו, כנראה, את אובמה שנתניהו מתכוון ברצינות גמורה להפציץ את איראן, אם העולם לא יעשה זאת, ואף מוכן להעמיד את ישראל בסכנות קשות, רק כדי להראות כי הוא רציני באמירותיו. לכן, אובמה עשה את המעשה היחידי כדי להוציא את העוקץ מנתניהו ולנטרל כל אפשרות לפעולה צבאית ישראלית באיראן – הגעה להסכם עם איראן. אולם, את האיראנים "לא עשו באצבע", והם הבינו טוב שאובמה רץ לקראת הסכם, כל הסכם, וניצלו היטב את המצב הזה, תוך הפעלת לחצים על ארצות הברית על מנת להגיע להסכם הטוב ביותר האפשרי מבחינתם.

וכך, נתניהו, בלי דעת או עם דעת, דחף במו פיו את אובמה ואת העולם להסכם לא מיטבי לישראל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • hdtk trck  On 4 בדצמבר 2013 at 11:43

    מאיר היקר,
    כל התיאוריה אותה אתה מביא במאמרך נשענת על הנחות או "עובדות" שאני מרשה לעצמי להעמיד תחת סימן שאלה.
    העיקרית שבהן היא ה"עובדה" שמתקפה ישראלית תביא להישגים מוגבלים וקצרי טווח בזמן. ברור שאם להנחה זו אין בסיס עובדתי כל התאוריה שפיתחת אינה "מחזיקה מים".
    אכן כבר מזמן גילינו שלשימוש בכוח יש מגבלות רבות בעולמנו. המגבלה העיקרית בעיניין זה היא הנכונות להשתמש בכוח ולשלם את המחיר הפוליטי / מדיני, בעיקר בחזית הבינלאומית.
    אבל כפי שלי מוכרות העובדות, אני מגיע למסקנות שונות משלך, ( גם הן על אחריותי בלבד ).
    נתניהו יודע שמהלך צבאי ישראלי עצמאי יכול להביא להצלחה משמעותית וארוכת טווח במניעת התוכנית האיראנית להצטייד בנשק גרעיני. השאלה היא אם המציאות תוביל אותו להחלטה לעשות מהלך צבאי ואם תהיה לו נכונות לשלם, יחד עם כולנו, את המחיר הבינלאומי.
    חוץ מזה הקורא התמים יכול להבין מאופן הבעת דעתך ( בטעות או שלא בטעות ) שלא נותר לנו אלא להשלים את יכולת גרעינית צבאית איראנית!???
    בברכה,
    יגאל ארבל.

    • meirgilboa  On 4 בדצמבר 2013 at 13:13

      יגאל ידידי
      חלק לא מבוטל ממה שכתבתי מבוסס על נתונים בדוקים, וכך גם העובדה שמתקפה ישראלית תביא אך ורק להשהייה לתקופה מוגבלת של פרוייקט הגרעין האיראני. זו גם דעת מומחים רבים, שאת אחד מהם הזכרתי בשמו, שכן הוא אמר דברים אלו בתקשורת בגלוי, והוא לא המומחה היחיד שטוען כך. לכן, מה שנתניהו יודע זה שמהלך צבאי ישראלי יביא לתוצאות מוגבלות בהיקפן ובטווח שלהן, ולא כפי שציינת. לכן, ההנחה מחזיקה מים וגם מים כבדים.
      אני לא חושב שישראל צריכה להשלים את בניית יכולת גרעינית איראנית, אך לעניין זה שתי הערות:
      1. אחרי שהעולם כולו התחיל לנקוט סנקציות מכאיבות על איראן, היה מוטב לתת להן להשלים את המהלך ללא התערבותנו. לפחות, להמתין מהצד ולראות איך העניינים משתלשלים, עד לרגע לפני רגע האמת (וכפי שבוודאי אתה יודע, וגם נתניהו, שהקווים האדומים שמידי פעם מערכת הביטחון שלנו מפריחה לאוויר – נדחו ונדחים לעתים קרובות וכנראה אף ימשיכו להידחות בעתיד הנראה לעין, בין אם "בסיוע" ישראלי ובין אם לאו).
      2. בעניינים אלו חביבה עלי אימרתו האלמותית של אלי וולך – אם אתה רוצה לירות – תירה, אל תדבר. ואוסיף – בוודאי אחרי שהדיבורים החלו להניע תהליכים חיוביים.

  • חנן וייס, סא"ל (במיל' פעיל)  On 4 בדצמבר 2013 at 12:43

    תקיפת איראן הינה קשקוש להסטת תשומת לב הציבור מבעיות הפנים של ישראל…וגם "התעסקות יותר אלגנטית של השרים במסעות בחו"ל במלונות יוקרה"…

    http://www.global-report.com/hanan/a343789-%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%A9%D7%99%D7%A9-%D7%9C%D7%95-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94#1041

  • שרון  On 4 בדצמבר 2013 at 13:01

    המצחיק מכול העיניין של התגענותה של איראן שאת הפצצות היחידות הוטלו ע"י המעצמה הרציונאלית ביותר- ארה"ב , לא איראן לא פקיסטן ולא צפון קוריאה,
    כמו אסאד האבא כך גם נתניהו מנסה להסיט את הבעיות הפנימיות באמצעות הבעיה האיראנית,צודק חנן

  • דוד איתן  On 4 בדצמבר 2013 at 21:14

    במדיניות חוץ זקוקים לשחקני שחמט המסוגלים לחשב מספר גדול של מהלכים קדימה והמאמר המעניין והמקורי של מאיר מעיד שאצלנו חושבים על צעד אחד ואולי שניים קדימה בלבד. לו נתניהו היה מנהיג כמו צ'רצ'יל היינו רואים הישגים במגוון תחומים ומזה היינו יכולים להקיש שאולי גם בנושא האירני יש הגיון בעמדותיו של ביבי אבל ההיפך הוא הנכון, ההתרשמות הכללית היא שביבי אינו מנהיג בעל שיעור קומה ומכאן קשה להתייחס ברצינות למדיניות שלו בתחום הגרעין האירני. אני לא סא"ל אלא רק טוראי אבל להערכתי בפעולה צבאית ניתן היה להשמיד את מערך הגרעין האירני ולא רק לגרום לו נזק מעכב. נכון שבמקרה כזה הייתה להם מוטיבציה חזקה להתחיל מחדש את התהליך. ולבסוף,
    הבעיה הפליסטינאית אקוטית ומטרידה לא פחות מהבעיה האירנית

    • meirgilboa  On 4 בדצמבר 2013 at 22:57

      דוד – המומחים טוענים שהשמדת המערך הגרעיני האיראני כולו לא היה אפשרי, מאחר שאיראן למדה את הלקח של השמדת הכור העיראקי, ומלכתחילה בנתה את המערך שלה באופן מבוזר.

  • צבי  On 5 בדצמבר 2013 at 14:24

    פיתוח וטיפוח יכולת פעולה ארוכת טווח הם צורך מתמיד וחיוני של מדינת ישראל, בין אם מדובר בהפצצת הכור האיראני או מטרות טרור בתוניס. לגבי התנהלות נתניהו, הרי תגובה הפוכה מכך היתה מתבטאת בהבעת שמחה על ההסכם בין המעצמות לאיראן, והודעה כי לאור ההסכם ישראל לא תתקוף את איראן… האם זאת התגובה הרצוייה מצד ישראל (אף שבתיאוריית קונספירציה היתה אולי מתקבלת כניסיון "הרדמת" האיראנים והעולם בטרם תקיפה)? ולהבדיל, כל ניסיון לחבר בין הבעיות החברתיות-כלכליות הפנימיות של המדינה, לבין איומי נתניהו על איראן, הוא חיבור נואל.

  • רפי לאופרט  On 2 ביולי 2015 at 11:57

    אינני סבור שדרושים פרופילאים זרים בכדי להבין את מה שמלמד ככמעט מובן מאליו השכל הישר: איראן מונהגת ע"י אסלאם שיעי קיצוני היא סכנה לישראל. ומשום שיש לה תכנית התפשטות אזורית ונטיה להוביל את עולם האיסלאם לעתיד "ורוד" יותר – היא מסוכנת עוד יותר. סכנתה תמשיך ותגבר ככל שתצליח לקדם את תכניותיה. מטריה גרעינית היא איום בלתי-הפיך ועל כן היא ניצבת בחוד פירמידת האיום. מכאן נגזרים וצריכים להגזר השיקולים הישראלים.
    השאלה של הקדמת תרופה למכה קשורה לגישה האישית של הקברניט לאיומים בכלל: לנקוט יוזמה או להניח לאירועים לנהל לנו את החיים; היכן עשוי המחיר להיות יקר יותר?

    אינני יודע מהי תקופה מוגבלת מאוד שאותה מזכיר גלבוע. הרעיון של תקיפה הוא השמדת היכולת ואם לא ניתן להשיג זאת, אזי דחיית הקץ; ובמילים אחרות: קונים זמן. וכשצריך, תוקפים שנית, או שמשתנה המשטר באיראן ושתנה מדיניותו, או שמתחלף הנשיא בארה"ב ומשתנה מדיניות ארה"ב כלפי איראן והגמוניה אפשרית שלה באזור; ויש גם אופציות ביניים נוספות. ההנחה שהנזק בתקיפה יהיה מינימלי איננה "מתמטית", היא הנחה והיא טובה כמו ההנחות ההפוכות לה, ואולי פחות מהן. הבאת הוכחות מן התקשורת כעובדות בסוגיה מבצעית כל כך רגישה איננה עמדה רצינית. המדיניות הישראלית מול איומים גרעיניים הייתה ובצדק שאין להניח להם להבשיל. נכון שאיראן למדה לקחים מתקיפת עירק, אבל בכדי לנטרל יכולות או לדחות את מימושן דחיה ניכרת, אין צורך להרוס הכול…

    המשפט האחרון בקטע הרביעי, מסגיר מראש את עמדת המוצא של הכותב – נגד מדיניות נתניהו ללא קשר לטיעונים הגיוניים. (זו אגב גם תגובתם של חלק מהמגיבים למאמר, הייתי מהמר עם סיכויי הצלחה של 99.9%, מי מהם אינו מצביע נתניהו בבחירות… ). ברור שאם ישראל אינה ממלאת אחר הוראות ארה"ב, יהיה שם מי שלא יהיה מרוצה מכך. גם הם וגם אנחנו התרגלנו יותר מדי למציאות בה ישראל היא גרורה נרצעת של ארה"ב. האם יש סיבה להמשיך בכך גם כאשר מדיניות ארה"ב מסכנת את ישראל? אני שולל גישה כזו.
    מאבק הוא מאבק. אם אין מתכוונים ברצינות, מוטב לא להתחיל. כך או כך, עדיין לא הגיע הזמן לחשבון הנפש המלא והשלם, וכשיגיע אינני בטוח שהתוצאה תהיה לרעתנו.

    ברור שהאיום האירני על ישראל גדול בהרבה מהאיום של איראן על ארה"ב או אפילו על אירופה – האסימטריה כאן אינה טעונה הבהרות.
    הסנקציות שהוטלו בפועל היו איטיות, חלקיות ולא נשמרו בקפידה יתרה. לכן גם תועלתן מוגבלת. למעשה, אובמה פעל בחוסר "חשק" בולט וניהל "מלחמת התשה" נגד נתניהו ולא נגד איראן. וזו עוד הוכחה לכך שנתניהו צדק בלחציו, אם הוא אכן מאמין באיום איראני ממשי.

    גבולות הכוח הם סיסמא נבובה. גבולות הכוח הם גבולות רק כאשר הם חלים על תחום היכולות; בתחום הרצון אלה מגבלות מסוג אחר – מדיניות שונה, נסיון לדוג במים עכורים, הונאה מכוונת נגד ידידים כשלא נוח להגיד להם את האמת בפנים ועוד. והאמת של אובמה מאוד לא נעימה למי שאיננו עיוור בישראל: אובמה איננו מוטרד מאיומים על ישראל, או על אף אחד אחר במזרח התיכון. הוא מוטרד מארה"ב ומהתדמית המפוקפקת שלו…

    ההסבר "הכלכלי" של הכותב לאופן בו נהג נתניהו דה-פקטו, הוא לדעתי ספקולציה חסרת בסיס ממשי. נתניהו ניסה להכין אופציה צבאית ראלית, והוכשל על ידי הצמרת הביטחונית שלו. ואם יש כשלון כלשהו במהלכיו, הריהו בכך שלא השכיל להדיחה מבעוד זמן ולהחליפה באחרת. אילו היו בן-גוריון או בגין ראשי ממשלה בישראל בתקופת הממשלה השניה של נתניהו, כל צמרת מערכת הביטחון הייתה מוחלפת בכדי לאפשר ביצוע מה שעליו החליט הקברניט.

    בהסכם עם איראן אובמה לא בהכרח מנע תקיפה ישראלית, אעפ"י שהכביד מאוד על ביצועיה ועל סיכוייה להביא לתוצאה מעלת ערך מתמשך. אם יתברר לישראל שאיראן פורצת לעבר פצצה, גם אז אובמה לא יעשה גם אז דבר, אולם אני סבור שישראל תעשה. מה שחולל אובמה הוא שהפך את הסיכון לממשי יותר, חמור יותר וודאי יותר לכולם, לרבות ארה"ב, האיץ מרוץ חימוש אזורי והציב את ישראל בעמדת סיכון שלעולם לא היה מסכים לקבל כמוה מאויבי ארה"ב כלפיה. די אם בעניין זה נסתכל על האופן בו הוא פועל באירופה, מול רוסיה בעניין אוקראינה.
    לכן, גם הסיפא של המאמר איננו נכון. אובמה דחף את עצמו למקום שיאפשר לו להסיר מעצמו אשמה כאילו לא פעל כלל מול איראן ובה בעת להמנע מהצורך האמיתי שהוא פעולה צבאית שתשנה את המציאות באיראן ובאזור.
    מבחינת אובמה, מדינה כאיראן שמאזנת את האיום הסוני האיסלאמי הקיצוני במזרח התיכן, חשובה לארה"ב יותר מאיום גרעיני אפשרי, שלגבי ארה"ב הוא נראה כאיום מרוחק בלבד ולא קיומי.

    • meirgilboa  On 3 ביולי 2015 at 12:13

      כרגיל, גם במקרה זה – הפוסל במומו פוסל. הכותב טוען שעמדת המוצא שלי היא נגד מדיניות נתניהו "ללא קשר לטיעונים הגיוניים". אך, הוא לא מגלה שבכתבות שונות הוא מביע עמדות ימניות, שניתן לכנותן קיצוניות ומתלהמות.
      בתגובתו למאמרי הוא לא מתבסס על עובדה כלשהי. הכתבה שלי מבוססת על מקורות רבים, שכנראה אותו לאופרט רוצה ומצליח להתעלם מהם, ואולי גם אינו מחפש אחריהם, מחשש שימצאם. גם דבריו בעניין התועלת בהמתנה אפשרית להחלפת אובמה אינם יותר מאשר wishful thinking, מחשבות מבית היוצר של ביבי. כדאי להזכיר לכותב שהנשיא בוש האב, אף שהיה רפובליקני, היה אחד הנשיאים הקשוחים ביותר ביחסם לישראל. גם בוש הבן, שקדם לאובמה, אף שיחסיו לישראל היו חמים ביותר ותמך בה, לא עשה דבר וחצי דבר נגד האיום האיראני (שברור אפילו לשמאלנים, ולא רק לכותב, שהוא איום רציני). גם הוא הביע עמדות חדות ביותר נגד מדיניות ממשלות ישראל בעניין תוכניות הבנייה במעלה אדומים, ראה בהתנחלויות הפרה של החוק הבינלאומי וכפוגעות בסיכויים לשלום וביקר את העובדה שלא פינו של מאחזים בלתי חוקיים. לכן, התקווה שנשיא רפובליקני חדש יתקוף את איראן או יתמוך בתקיפה ישראלית – היא תקוות שווא, שמקורה אף היא בפנטזיות של בידי ושל אותו לאופרט.
      בדבר אחד אני מסכים עם לאופרט, שכותב: "מאבק הוא מאבק. אם אין מתכוונים ברצינות, מוטב לא להתחיל". לביבי יש אומץ לבזבז מיליוני דולרים על תוכניות תקיפה, והוא מוכן לחזור על מנטרות שחוקות בנושא האיום האיראני, אך הוא פחדן לא קטן. אין לו אומץ לממש את האיום הישראלי שישראל תתקוף את איראן, אם אחרים לא יעשו זאת. ובעניין זה, אני מעדיף את אימרתו האלמותית של אלי וולך: If you want to shoot – shoot, don't talk. ביבי ימשיך לברבר את מדינת ישראל לדעת.

      • רפי לאופרט  On 3 ביולי 2015 at 13:58

        פילפולסטיקה בגרוש. מה שעשה בוש האב או בוש הבן אינם אינדיקטיביים למה שיעשה הנשיא שיחליף את אובמה. ההיסטוריה היא בסה"כ היסטוריה, גם אם לפעמים ניתן ללמוד ממנה לקח או שניים, וזאת מסרב הד"ר נ=הנכבד לעשות בתוקף. אבל יש בהיסטוריה רגעים, שאנשים דוגמת בן-גוריון מבינים אותם ואנשים דוגמת השמאל הדוגמטי בישראל אינם מבינים אותם. לכן, בן גוריון הקים מדינה, והשמאל ד'היום הולך מדחי אל דחי.
        נכון אני מעדיף את גישת הימין, השמרנית, הזהירה והחשדנית, במיוחד מול אויבים שהוכיחו שהם כאלה, על פני הגישות המתלהמות ההרפתקניות והקופצניות של השמאל שלדידו אין הבדל בין חזון לחיזיון (תעתועים).
        אינני חסיד של נתניהו ואינני תומך בכל מה שהוא עושה או עשה, ולראיה, סברתי שהיה עליו להחליף את "חבלני מערכת הביטחון" ששיבשו את מדיניות הדרג הנבחר, למנות במקומם אחרים ולהמשיך בתכניתו. משום שאינני יודע בדיוק מה מנע זאת בעדו, אינני משער השערות אלא מציג עמדה, בניגוד לד"ר הנכבד.
        ארה"ב, ליתר דיוק משרד החוץ, המועצה לביטחון לאומי והנשיא רוזוולט, לא תמכו בהקמת מדינה יהודית בא"י. ובימיהם הנושא נראה רחוק ומאוד מפוקפק. ורק כשהחליף הנשיא טרומן את רוזוולט שנפטר, נפתחה אופציה אחרת, הפוכה לקודמת. עוד הוכחה לגישה השטחית והמתנשאת של הד"ר הנכבד. שינויים בצמרת המנהיגות של מעצמה עולמית אינם עניין של מה בכך.
        חיכוכים היו בין ישראל לארה"ב לא מעט, וגם בתקיפת הכור בעיראק היו שראו במעשה בכיה לדורות והתבדו.
        בעניין ההתיישבות באיו"ש אני אכן תומך בגישה הרואה במתיישבים את הביטוי האוטנטי לתנועות המיישבות את ארץ ישראל בכל ימי הציונות. בעניין זה אני לא מקבל את מדיניות נתניהו, וגם איני רואה צורך להתנצל על עמדותי, אף שהן אינן תואמות את אלה של הד"ר הנכבד. תנועת ההתיישבות היא שתבטיח לדעתי את האחיזה הישראלית בירושלים ובגושי ההתיישבות ואולי, אם לא נשתטה, גם בעמק הירדן.
        בוש וקלינטון היו ידידותיים כל עוד הייתה בשלטון בישראל מפלגה שהבטיחה להתנהל לפי החליל האמריקני. מרגע שהדברים השתנו, גם בימי ברק וגם בימי שרון, גם הגישה האמריקנית השתנתה. סוד גלוי הוא שההערכה מחדש כלפי ישראל בארה"ב לא החלה בימי אובמה אלא בסוף ימיו של בוש, וכתוצאה מן האופן בו נוהלה והסתיימה מלחמת לבנון השנייה.
        ישראל שרתה את ארה"ב בימי המלחמה קרה בעיקר, וכשמכרה את נכסיה האסטרטגיים והחלה לגלות סימני חולשה ונסיגה, החלה להפוך מנכס לנטל, וזהו המצב גם כיום.
        מדיניות אובמה רואה באיראן ולא בישראל את בעלת הברית ה"חדשה" שלה בכל הנוגע למאבק באסלאם הקיצוני. וכדאי לישראל להתחיל לחשוב על כך ברצינות.
        הנשיא האמריקני הבא ישקול את המציאות לפי אינטרסים אמריקנים – זו הראל-פוליטיקה האמריקנית מימים ימימה – והאיום הגדול יהיה אז האסלאם הקיצוני הסוני, שהכוחות שיעמדו מולו יהיו איראן, ישראל, ואירופה. השאלה היא באיזו עמדה תוצב אז ישראל בטבלת ההשוואה.
        ללא שינוי עמדות דרמתי בעולם הסוני המתון יחסית, לא תהיה שום התקדמות בסכוך הישראלי-פלשתינאי, וסביר להניח שזה יוכרע בסיבוב נוסף של מלחמת השחרור. כדאי שנהיה מוכנים למציאות ולא לחלומות באספמיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: