הניסיון הכושל של הממשלה לאזן בין הזכות להפגין ובין הזכות להתפלל בתוך בתי כנסת גדושים, לחגוג את חגי ישראל עם חוגגים רבים וללמוד בקבוצות גדולות בישיבות בהם קהל רב, הוביל לפגיעה קשה בשתיהן, ובעיקר לחשיפה של הסתירה המהותית בין מדינה יהודית ובין מדינה דמוקרטית.
אף כי יש מגוון דעות בין קבוצות ומגזרים שונים בישראל, וכל הכללה עלולה לגרום עוול לעמדותיהם, אסתכן בתיאור פשוט. חרדים ודתיים רוצים במדינה שתקום כחלק מהתהליך גאולה משיחי, תפעל לפי חוקי התורה ושהנהגתה תהיה דתית ותוסמך לפי כללי ההלכה. חלק מהם רואים בכך רק שאיפה אידיאלית, אליה יש לחתור, אך גם עמדתם היא שבמדינת ישראל יש מקום מרכזי להלכה היהודית ולמשפט העברי בחיים הציבוריים, כמו שמירת שבת, כשרות, נישואין וגירושין ועוד. לעומת זאת, מקובל שבמדינה דמוקרטית יש הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות, בהן נבחרים חברי הפרלמנט והשרים, הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן חירות, חופש ביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין, חופש תנועה, כבוד, שוויון, חופש דת ופולחן וחופש מדת, וכן הפרדת רשויות, שלטון החוק והגבלת השלטון ורשות שופטת עצמאית. בצד זאת, יש הטוענים שמדינת ישראל מקיימת הבחנה בין היהודים ובין אחרים, הן בחוק הפורמלי והן בהתייחסות הרשויות. לפי עמדה זו מדינת ישראל כדמוקרטיה מלאה צריכה להיות "מדינת כל אזרחיה". לעמדה זו לא אתייחס הפעם.
לאחרונה התעוררה מחלוקת קשה בין זרמים דתיים וחרדיים, המבקשים לממש ערכים יהודיים, כלומר את חופש הדת והפולחן בקיום מנהיגיה, כמו להתפלל בבתי כנסת, לקיים טקסים דתיים וללמוד בישיבות ללא הגבלת משתתפים ומקום, ובין קבוצות חילוניות המבקשות לנהוג לפי ערכים דמוקרטיים תוך מימוש חופש הביטוי, הכולל במיוחד את חופש ההפגנה. במאבק כזה, אך טבעי הוא שכל קבוצה התבצרה ואולי אף הקצינה את עמדותיה וסירבה להתפשר ולוותר על עקרונות חשובים או מקודשים לה. החלטות הממשלה לאסור על קיומם של מנהגים דתיים אלה מחד גיסא, ולאסור על הפגנות מאידך גיסא, פגעו בעקרונות יסוד של שתי הקבוצות, שיש ביניהם סתירות והתנגשויות, ובסופו של דבר להפרות חוק קשות (ואיני נכנס ל"תחרות" אילו הפרות חמורות יותר ואילו פוגעניות יותר). החלטות הממשלה לא היו רק פרי של כניעה לפוליטיקאים חרדים, שהסכימו להטלת מגבלות על התפילות רק אם תוטלנה מגבלות דומות גם על ההפגנות, אלא גם ובעיקר תוצאה של חשיפת העימות והסתירה המהותית בין מדינה יהודית ובין מדינה דמוקרטית ואת חוסר האפשרות לרבע את המעגלים או אפילו למצוא חפיפה כלשהי ביניהם. גם הרואים במגילת העצמאות מעין טקסט דתי או עם מאפיינים דתיים – יהודים, בין היתר עקב שרבוב ביטויים שונים כגון: צור ישראל וכיו"ב, טועים ומטעים. אלו היו פרי פשרה בין בן גוריון למפלגות הדתיות, כיוון שרצה שכל חברי מועצת העם יחתמו עליה. אין לראות בהם אלא תפיסה היסטורית ולא דתית.
לא ניתן לסיים זאת מבלי להזכיר את הניסיון ההירואי של פרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן, ליצור אמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה בישראל, שנדחה על ידי דתיים וחילוניים כאחד. גם זאת עקב מהות הביטוי האוקסימורוני "מדינה יהודית ודמוקרטית".
חוקר משטרה לשעבר, ד"ר לקרימינולוגיה ואכיפת החוק, לוחם במובן הלא-מלחמתי של המלה.
הרמת מסך 
תגובות
תודה רבה, מאיר, על השיתוף.
הנושא הזה כל כך מעצבן אותי, ואף מדאיג מאוד.
אני לא מאמינה שיש דרך אמצע בסוגייה זו, בעיקר אחרי שהייתי חלק מקבוצה שניסתה לחבר בין חילונים-שמאלנים למתנחלים-דתיים. לאורך השנתיים וחצי לא דברנו בכלל על המחלוקות בינינו. התמקדנו רק במשותף ובקשר האנושי. ברגע שהחלטנו לנסות לבנות כשרות-ישראלית התפרקנו. מה שלהם נראה פשרה – לנו נראה מחמיר ביותר.
ועדין לא דנו בכלל ברעיון הפרדת הדת מהמדינה.
לצערי, אני פסימית לגבי אופי המדינה שלנו, בעיקר לאור הריבוי הטבעי של הדתיים.
כדי לא להתעצבן אני לא מתעניין.
כאן קראתי רק מכיוון שאני מכיר את מאיר.
אני מנסה לדאוג שבסביבתי הקרובה יהיה לי נחמד ופחות מעניין אותי מה קורה במקומות אחרים.
אולי זו לא אזרחות טובה כל כך אבל ברור שזה מאריך חיים.