ארכיון מחבר: meirgilboa

חוקר משטרה לשעבר, ד"ר לקרימינולוגיה ואכיפת החוק, לוחם במובן הלא-מלחמתי של המלה.

עשור קשה למיליארדרים הישראליים – על עשירי ישראל והעולם

היה זה עשור קשה מאד למיליארדרים הישראלים. לפחות, לפי הדוח השנתי על האולטרה עשירים בעולם. לא שאני מקנא במישהו מהם. אני ורבים מאיתנו שמחים בחלקנו, אך כאשר אנו קוראים בתקשורת על הבכיות שלהם, על עודף רגולציה, על כמה הם מסכנים ועל כך שכל דאגתם היא למדינה בלבד, כדאי לדעת את העובדות, מפיהם של עורכי הדוח, שכנראה אינם חשודים באנטישמיות  וכנראה לא רואים בכל איראני מדען גרעין.

לפי דוח זה, בעוד ששיעור הגידול של המיליארדים הישראלים בעשור האחרון עלה "רק" ב- 28%, שיעורם בעולם גדל באותה תקופה ב – 80%. אך, אל תדאגו להם יתר על המידה בשנת 2013 יחסית ל – 2012 שיעור המיליארדים הישראלים גדל ב – 5% בעוד בעולם ב – 2% בלבד. לשאלה הקשה אם "ירידתו" של עידן עופר ללונדון נספרה או לא, אין בדוח הזה תשובה.

אך בעוד גורל המיליארדרים הישראליים התחיל להשתפר רק בשנה האחרונה, מצבם של שאר ה"סתם" עשירים בישראל, השתפר לכל אורך העשור האחרון, ולא סתם השתפר, כפי שאפרט מיד (ההגדרות של הדוח מחלקות את האולטרה עשירים לשלוש קבוצות – "סתם" עשירים – בעלי נכסים נזילים של 30 מיליון $ ומעלה, סופר עשירים (centa-millionaires) בעלי 100 מיליון $ ומעלה, ומיליארדים – בעלי מיליארד דולר ומעלה). הנה מספר קטן של דוגמאות מהדוח המפורט מאד: בשנים 2003 – 2013 גדל מספרם של כל האולטרה העשירים הישראלים ב – 80% ועושרם ב – 77% (לצערי, באותיות הקטנות של הדוח לא מצאתי את הגידול בעושר של כל עשירי העולם יחד ולכן לא ערכתי השוואה בעניין זה. אך, אל דאגה, אין צורך מיידי להתחיל במגביות לטובתם). מספר העשירים הרגילים (30 מיליון $+) בישראל גדל ב – 80% לעומת גידול של 59% בעולם כולו, מספר הסופר עשירים ב – 81% לעומת 62% בעולם, ומספר המיליארדרים, כאמור, ב – 28%. ועדיין לא ספרנו את המסכנים שהונם נמוך מ – 30 מיליון דולר, ומסתפקים בעשרות מיליוני שקלים בלבד.

כשעשירי ישראל אינם מתייפחים על מר גורלם, הם מספרים לנו עד כמה הם תורמים למדינה ובעיקר תורמים לפעילויות פילנטרופיות. מסתבר שאף כי מספר העשירים בישראל גדל, גם במספרים מוחלטים וגם יחסית לעולם, הם נדיבים פחות מהעשירים בעולם. סכומי תרומותיהם הם רק כעשירית מתרומות עמיתיהם בעולם.

בסיס ההשוואה היא שנת 2003, וכדאי להזכיר למי ששכח – זו הייתה השנה של ביבי במשרד האוצר, בה מכר את המדינה (בינתיים, למזלנו רק את חלקה) לעשירים בנזיד עדשים, והגדיל לעשות מאז הוא נבחר לראשות הממשלה. מאחר שלפני נתניהו מספר שנות כהונה נוספות כראש ממשלה, יש סבירות גבוהה שבשנים הקרובות המיליארדרים הישראלים ידביקו את הפער מול חבריהם בעולם, כפי שהתחילו לעשות זאת בשנה האחרונה.

 

האם אריק שרון הוא צמח

ייתכן שעכשיו כבר מאוחר מידיי. אבל, לו היו עורכים לשרון בדיקות מסוימות בעבר, היה ניתן לדעת אם יש סיכוי שיחזור להכרה או לא.

במאמר שפורסם לאחרונה, מדווח על ניסוי, בו חולים במצב של צמח הגיבו לתמונות של יקיריהם. המחקר נערך על ידי קבוצת רופאים וחוקרים מבית חולים איכילוב ומבית הספר לרפואה באוניברסיטת  תל אביב. במהלך המחקר, הציגו לנבדקים בריאים ולארבעה חולים חסרי הכרה תמונות של קרוביהם ותמונות של אנשים זרים, תוך בדיקת התגובות המוחיות שלהם ב – fMRI. אצל כולם, הבריאים והחולים, נרשמה פעילות מוחית מיוחדת באמיגדלה, האזור המזוהה עם אזורים הקשורים לרגשות, ובאזורים ספציפיים להכרת פנים, עם הצגת תמונות של קרובים. הקישוריות בין הפעילות של האזורים הרגשיים ובין אזורי זיהוי פנים הייתה בולטת אצל שניים מתוך ארבעת החולים. מצבם של שני החולים שהציגו פעילות גבוהה של האזורים הללו ורמה גבוהה של פעילות קישור בין שני האזורים השתפר יותר מאוחר.

מספר הערות:

  1. כמה טוב, שהמדינה עדיין לא החריבה לחלוטין את המחקר האקדמי שלנו.
  2. המרחק ממחקר על ארבעה חולים בסך הכול ועד ליישום של הבדיקה על כל חולה במצב של צמח עדיין רחוק, אך בהחלט יש כאן כיוון להמשך של מחקר רציני.
  3. עם כל הצער, כאשר הבדיקות הללו יהיו יותר מהימנות וייערכו כדרך של שגרה, ניתן יהיה להשקיע יותר בחולים מגיבים מאשר בחולים שלא מגיבים היטב לתמונות יקיריהם.
  4. כנראה שלשרון זה כבר לא יעזור. אך, מעניין אם ערכו לו בדיקות כאלה או דומות במהלך אישפוזו הארוך, על חשבון המדינה.

לקריאת המאמר המלא הקישו כאן.

מי דחף את אובמה להסכם לא טוב עם איראן

אף כי מעשיו והצהרותיו של נתניהו דחפו את אובמה ואת שאר מדינות המערב להטיל סנקציות כואבות על איראן, הוא גם האחראי להסכם הרעוע עם איראן ולהקלת הסנקציות עליה.

לפי ניתוחים שונים, לרבות כאלה שנערכו במערכות מודיעין בחו"ל על ידי פרופילאים מקצועיים, נתניהו מאמין באמת ובתמים כי איראן גרעינית היא סכנה קיומית לישראל, ועל כן יש להקדים תרופה למכה, גם אם ישראל תפעל לבדה. ואכן, נתניהו גם עשה וגם דיבר כדי להניע את העולם לנקוט סנקציות על איראן, כדי לפגוע בהתגרענות שלה.

על הדיבורים ואת הדיבורים של נתניהו על כך שישראל תתקוף את איראן כדי למנוע את התגרענותה, אם העולם יישב בחיבוק ידיים, שמענו וראינו בכל כלי התקשורת. על הדברים הללו הוא חזר וחוזר כל הזמן.

המעשים שלו בעניין זה כללו בעיקר השקעה (או בזבוז, תלוי במתבונן) של 10 מיליארד שקלים בהכנות של מערכת הביטחון להפצצת מתקנים גרעיניים באיראן, רק בקדנציה הקודמת. וזה רק הסכום שפורסם. סביר שהסכומים האמיתיים גבוהים יותר. איננו יודעים כמה הוצאו בעניין זה מאז תחילת הכהונה הנוכחית שלו כראש ממשלה.

אך, על פי טענות המומחים, בעולם ובישראל (למשל, אלוף במיל. יצחק בן ישראל, אך גם רבים טובים אחרים), גם אם תקיפה ישראלית של מתקני גרעין באיראן תהיה מוצלחת, היא לא תגרום לחיסול היכולות הללו, אלא לכל היותר לעכבן בתקופות מוגבלות מאד. וזאת, אף ללא התייחסות למצבה הפוליטי של ישראל בעולם לאחר הפצצה כזו. שלא לדבר על המחיר שכבר משלמת ישראל ביחסיה עם אובמה, עקב העימות הפומבי של נתניהו עימו, תוך שימוש ב"נשק יום הדין" – הסתה בקונגרס נגד אובמה.

האמירות של נתניהו והוצאות העתק להכנות לתקיפה באיראן הן ששיכנעו, בין היתר, את המדינות השונות, וארצות הברית בראשן, להטיל סנקציות על איראן. זו הייתה גם הדרך המועדפת הן על ידי אובמה, שלא רצה להסתבך במלחמה, והן על ידי רוסיה וסין, שרצו למנוע תקיפה של איראן.

איראן, בגיבוי רוסי וסיני, המשיכה להיות "הילד הרע" של העולם והמשיכה לפעול להשגת יכולות גרעיניות מלחמתיות. כמו כל המשטרים הטוטליטריים, גם שליטי איראן לא מתעניינים בסבל של תושבי מדינותיהם. הסבל של האיראנים והפגיעה הכלכלית במדינה שם היו קשים. אך, כאמור, גם הסנקציות וגם הבעיות הכלכליות הפנימיות לא הכניעו את השליטים שם.

אולם, נתניהו לא הבין ולא רצה להבין את גבולות הכוח של מדינות המערב ובעיקר לא את גבולות הרצון של אובמה להשתמש בכוח. הוא אף לא הבין את גבולות הכוח הצבאי והמדיני של ישראל. וכמו  ילדים שלא מפסיקים במה שהתחילו, כמו אנשים הלוקים בהפרעה של חזרה כפייתית (REPETITION COMPULSION) וכמו כאלה הדופקים את הראש בקיר עד זוב דם, המשיך להוציא סכומי עתק בהכנות של מערכת הביטחון לתקיפה באיראן, והמשיך לדבר על כל גבעה גבוהה ומתחת לכל עץ רענן כי ישראל בכוחותיה היא תפעל לחיסול יכולותיה הגרעיניות של איראן. כאן פעלה גם ההטייה של ההשקעה האבודה (sunk cost effect). זהו האפקט הגורם להמשיך השקעות בפרוייקט, שכבר ידוע שייכשל, רק כי הושקעו בו כספים ומשאבים רבים, בדרך כלל רבים מידי.

הדיבורים והמעשים של נתניהו שיכנעו, כנראה, את אובמה שנתניהו מתכוון ברצינות גמורה להפציץ את איראן, אם העולם לא יעשה זאת, ואף מוכן להעמיד את ישראל בסכנות קשות, רק כדי להראות כי הוא רציני באמירותיו. לכן, אובמה עשה את המעשה היחידי כדי להוציא את העוקץ מנתניהו ולנטרל כל אפשרות לפעולה צבאית ישראלית באיראן – הגעה להסכם עם איראן. אולם, את האיראנים "לא עשו באצבע", והם הבינו טוב שאובמה רץ לקראת הסכם, כל הסכם, וניצלו היטב את המצב הזה, תוך הפעלת לחצים על ארצות הברית על מנת להגיע להסכם הטוב ביותר האפשרי מבחינתם.

וכך, נתניהו, בלי דעת או עם דעת, דחף במו פיו את אובמה ואת העולם להסכם לא מיטבי לישראל.

אנחנו מפחדים אך הם בפאניקה

על ההצעות החדשות של השר לביטחון פנים והמפכ"ל לאפשר למשטרה להשתמש בסמכויות המינהליות השמורות למאבק בטרור, גם במאבק בפשע המאורגן

אנחנו מפחדים, אך הם בפאניקה. אנחנו מפחדים מפני פגיעה של כדור תועה או של מטען גדול, בשימוש אנשי הפשע המאורגן, אך עלולים לפגוע בחפים מפשע. אנחנו מפחדים מפני אלימות או מפני עבירות אחרות,  ולכן, ממש כמו בניו יורק לפני שני עשורים, אנו משפילים מבט ומתעלמים. הם, השר לביטחון הפנים והמפכ"ל בפאניקה. פתאום צץ יש מאין הפשע המאורגן. שניהם בפאניקה נוראית ותולים את יהבם בהסטת השיח ממחדלי המשטרה, לבקשת סמכויות, המיוחדות למאבק בטרור.

המחדל מתחיל בכך שהמשטרה יודעת מעט על פעילות הפשע המאורגן. לו ידעה את היקפו ואת חומרתו האמיתיים, היו צריכים שני המבוהלים הללו להתחיל במאבק מזמן. אם הם ידעו וחיכו שהפשע המאורגן יגבר והקרקע תהיה ערוכה למתן סמכויות דרקוניות – המחדל חמור יותר. המחדל ממשיך בכך שהמפכ"ל לא הבין או לא רצה להבין שהמאבק בפשע המאורגן צריך להיות יום יומי, גם אם קשה, לעתים נראה סיזיפי, המכוון לכל רבדי ארגוני הפשע, שחלקו בסגירת המקורות לתזרים המזומנים, ולא רק החרמת כספי הבכירים בהם. כל עוד נמשכת זרימת המזומנים – הם לא מודאגים מפני החרמה זו או אחרת. אך הפעילות השגרתית  לא נושאת כותרות, ואין בעקבותיה מסיבות עיתונאים ונאומים חוצבי להבות.

המשטרה מתכסה בעלי תאנה כדי לתרץ את מחדליה. אדון בשניים בלבד. מטלות ביטחון הפנים מהוות תירוץ נהדר. אך המשטרה, כבר עם הקמתה, עסקה בביטחון פנים, בין היתר במאבק במסתננים. לתירוץ זה מתלווה הטענה שמשטרות אחרות לא עוסקות בביטחון פנים. אולם, מאז המתקפה על בנייני התאומים, עוסקות בביטחון הפנים כל המשטרות במערב. משטרות אנגליה עסקו בכך גם שנים ארוכות לפני כן, עקב הטרור האירי. המשטרה טוענת שמספר השוטרים בישראל נמוך מבמדינות אחרות. אך גם לטענה זו אין ביסוס. מספר השוטרים ביחס לאוכלוסייה דומה לממוצע במדינות המערב. זאת ועוד, שיעור אנשי החקירות והמודיעין במשטרת ישראל כיום הוא גבוה מאשר היה מאז הקמתה. מאז הפרדת אגף המודיעין מאגף החקירות (שאוחדו מאוחר יותר), עלה מספרם של השוטרים הנמנים על מערך זה והוא מונה יותר מרבע מכלל השוטרים במשטרה. בחמשת העשורים הראשונים שיעור החוקרים ואנשי המודיעין היה כ – 15% בלבד.

המשטרה מתפארת שהפשיעה ירדה פלאים, ממש גן עדן, כדברי מי שמינה את השר לביטחון הפנים. אכן, לפי הנתונים שהיא מפרסמת, בעשור האחרון הייתה ירידה של כשליש בפשיעה ושיעורה  יחסית לאוכלוסייה ירד ב – 40%. אך, אם מספר החוקרים ואנשי המודיעין עלה מאד, וגם מספר המעצרים עלה בכמחצית, והפשיעה ירדה משמעותית, מדוע רמת פיענוח העבירות בכלל ירדה והמאבק בפשע המאורגן נכשל?

החוקים לאיסור הלבנת הון והמאבק בארגוני פשיעה, כמו גם הקמת היחידה להגנה על עדים, היו אמורים לספק למשטרה מנופים שוברי שוויון. אך, המשטרה לא עושה שימוש יעיל בהם. נכון, יש מקום לשינויי חקיקה, כמו זו המתירה להעביר לנאשמים פרטים על מקורות מודיעין ומידע מודיעיני, חקיקה שנפרצה ע"י בית המשפט העליון, בעיקר עקב מחדלי המשטרה והפרקליטות. לפני כעשור כבר התרעתי על כך בפני פרקליטות המדינה. במקום לחפש את מטבע הפשע המאורגן תחת פנס הטרור, על המשטרה לקדם את הצעת החוק בנושא זה, שנוסחה כבר לפני זמן רב.

בעבר קראתי לשר לביטחון הפנים להקדים תרופה למכה ולפטר את המפכ"ל. עתה, נוכח הכישלון במאבק בפשע המאורגן, ומאחר שלא קרא את המפה בזמן, במקום לבקש סמכויות, שלכל היותר צריכות להישמר למאבק בטרור (וגם בתחום זה לא מדובר בסמכויות המתאימות למדינה דמוקרטית), הוא צריך לפטר את המפכ"ל ומיד אחר כך להתפטר בעצמו. אבל, כמי שמונה על ידי ראש מפלגתו, ליברמן ("גן עדן"), לשמור על השמנת, כנראה שזה לא יקרה, והפנייה הפעם צריכה להיות אל ראש הממשלה.

יוחנן אלפי דנינו וסדרי העדיפויות של המפכ"ל

מתוך כתבה ב"הארץ", שהתחילה בעמוד הראשון, נמשכה אל עמוד 6 והייתה מרוחה שם על כל העמוד, משכה את תשומת ליבי שורה קטנה אחת על מספר הקצינים והשוטרים המועסקים בתפקידי דוברות במשטרה.

יש שתי דרכים עיקריות לשפר תדמיתו של ארגון: שיפור תפקודו של הארגון ושל עובדיו ושיפור יחסי הציבור של הארגון. הדרך הראשונה היא הנכונה והטובה. אך, כמובן, שכדי ששיפור בתפקודו של ארגון יגיע לקהל רחב ככל האפשר, רצוי וצריך להעביר את הדברים לציבור באמצעות דוברים, שהיום קוראים להם יחצ"נים. אם המשטרה תופסת יותר גנבים, רצוי שלא רק הגנבים שנתפסו ובעלי הרכוש שנגנב ידעו זאת (בהערת אגב – בעבר המשטרה פרסמה בדוחות השנתיים שלה את ערך הרכוש שנגנב והוחזר לבעליו. היום המשטרה לא עוסקת בכך), אלא גם כל הציבור. אך מה קורה כאשר משטרה לא תופסת כמעט גנבים? מה קורה כאשר החוקרים לא מצליחים לגבש ראיות שיספיקו להגשת כתבי אישום נגד הגנבים ומספר כתבי האישום שהגישה המשטרה ירד בעשור האחרון כמעט בחצי? מה קורה כאשר שוטרי הסיור לא מגיעים לאירועים לפי הקריאות של הציבור לטלפון 100? הפתרון פשוט וקל – להעסיק חטיבה של דוברים ויחצ"נים, להפוך כל זבוב של הצלחה לפיל, להפוך כל פיל של כישלון לזבובון קטן ובלתי נראה ולהפיק סרט תדמית בהשתתפותו של גורי אלפי (שחקן מאד מוערך) אין לי טענות ליחצ"נים – זו מלאכתם ובזה הם מתמחים. הטענות מכוונות למי שמעסיק אותם.

ובכל אופן, שורה אחת בכתבה הארוכה על העסקת דוברים ויחצ"נים במשטרה צדה את עיני: "החטיבה [חטיבת הדוברות של משטרת ישראל] מונה כיום כ – 90 אנשי דוברות". בהמשך מפרטת הכתבה גם את השדרוג בדרגות אנשי הדוברות ואת השדרוג בתנאי השכר והשירות שלהם, או בפרפרזה על חזונו של שמעון פרס לפני שנים רבות, בימי אפרים אילין והסוסיתא – מכונית לכל דובר.

בכתבה אחרת שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר חודשים, נכתב כי בבדיקה של חברת מקינזי, שהוגשה למשטרה ולשר האחראי עליה, נמצא שהמשטרה אינה מספקת מענה הולם לתושבים (בשביל זה צריך לשלם למקינזי סכומים גדולים למדי? ואולי מה שידענו כולנו – לא היה ידוע לפיקוד המשטרה?!). באותה כתבה נכתב כי עקב בעיות תקציב לא אוישו כעשרים תקנים של סיירים במשטרת אשדוד, אף שמספר התקנים עצמו קטן מהצרכים של עיר כה גדולה. גם בתחנות משטרה נוספות, בערים בגודל דומה, כראשון לציון, חסרים שוטרים לא מעטים. באלעד, על 40,000 תושביה, אין תחנת משטרה כלל.

לפני שלושים שנה שימשתי כדובר המחוז הדרומי של המשטרה. אם זכרוני אינו מטעני, "מערך הדוברות" היה בגודל של כיתה אחת בצבא, ומנה כ – 10 אנשים בלבד (דובר לכל מחוז משטרתי, והיו אז ארבעה מחוזות בלבד, דובר למרחב ירושלים ועוזר לדובר במחוז תל אביב עקב הייחודיות של עבודת המשטרה שם, ועוד עובדים במטה הארצי, שמספרם נמוך מאצבעות יד אחת). ייתכן שאנו הדוברים של אותה תקופה כשלנו בעבודה, אך הנתונים מצביעים כי תדמית המשטרה רק ירדה מאז. אני כלל לא בטוח שזו אשמת הדוברים.

נכון, אפשר תמיד לקטר ולבקש תקציבים נוספים ולבכות עם כל קיצוץ, לרבות הקיצוץ הנוכחי, אך אפשר גם אחרת. לדוגמא, אפשר להקצות את תקני חטיבת הדוברות (היום זו כבר חטיבה שלמה) לאותן שלוש תחנות שמוזכרות בכתבה. נכון, זה לא יפתור את כל בעיות המשטרה, ואין ספק שזה יפגע ביחצ"נים ובדוברים עצמם, אך זה עשוי להיות פיתרון מצוין לשלוש תחנות משטרה, וזה יהיה צעד ראשון לשיפור השירות שמעניקה המשטרה לכולנו, צעד קטן למשטרה – אך צעד חשוב לתושב.

בין סטטיסטיקה לשקרים לבין הפרטה ועוני

הכתבה בדה-מרקר מהיום (25.7.12) על כך שמחצית מהמועסקים במשק משתכרים 5,800 ₪ בחודש, בעוד השכר הממוצע גבוה הוא 8,800 ₪, מזכירה את הטענה הישנה על שלושה סוגי שקרים וגם הזכירה לי מחקר מעניין שפורסם לא מכבר על הקשר בין הפרטה ועוני.

מידי פעם אנו מתבשרים ומתבסמים בנתונים שמפיקים הממשלה וזרועותיה על כך שהשכר הממוצע במשק גבוה למדי, ובשנים האחרונות הוא מגיע לכדי 8,000 ₪ בחודש ואף יותר מכך. ועל כך בדיוק כתב מרק טוויין את המשפט על שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה, או בשפתו הוא – "Lies, damned lies and statistics". מרק טוויין ביקש לעמוד על כתפיו של בנימין ד'יזראלי, וייחס לו אמירה זו. זהו ההבדל בין השכר הממוצע ובין השכר החציוני, שהממשלה לא מפרסמת. ממוצע מושפע מהקצוות של הרצף אותו הוא מבקש לייצג. לכן, גם אם מתי מעט בלבד משתכרים עשרות אלפי שקלים לחודש ואף משכורות של מאתיים שקלים מידי חודש בחודשו, סכומים אלו "סוחבים" את הממוצע ומטים אותו כלפי מעלה, ומותירים רושם שהכול (טוב, כמעט הכול) טוב. ואז, כשאנו משוטטים בממלכת אספמיה, מגיע דה-מרקר ומקלקל לנו את האווירה. החציון, להזכיר למי שלמד מעט סטטיסטיקה, מראה שמחצית מהאוכלוסייה נמצאת תחת מספר זה ומחצית מעליו. לכן, אם שכרם של מחצית מהעובדים נמוך מ – 5,800 ₪, מצב העובדים חמור יותר משאנו סבורים. כדאי לספר את האמת ולפרסם את שני הנתונים הללו יחד, ולא לספר שקרים, בין אם הם שקרים סטטיסטיים ובמיוחד אם הם שקרים ארורים.

הרמה הנמוכה של השכר החציוני, המדגימה את מצבם הכלכלי המידרדר של רוב הנשים והאנשים בישראל (וגם ההידרדרות במצב המשק, שפתאום יש צורך בהידוק נוסף של החגורה – של השכבות הנמוכות ושל שכבות הביניים, כמובן), אינו מכה משמיים, אלא תוצר מעשה ידי אדם. אחד הגורמים לכך הוא ההפרטה המהירה, אולי מהירה מידי של חלק גדול מהמשק ושל חלק גדול מהחובות של הממשלה כלפינו (חינוך מופרט המועבר לידי חברות פרטיות, אחיות בתי הספר ובריאות הציבור שנעלמו ובמקומם צצה חברה עיסקית, שכל שיקוליה הם רווח, רווח ורווח, וכמובן הפרטה של חברות ממשלתיות או של פרויקטים נוספים). מחקר ישן, שפורסם עתה בלבוש חדש, שופך אור נוסף על הקשר ההדוק בין הפרטה מהירה ובין מדדים שונים של עוני (צמיחה כלכלית, זכויות קניין, הוצאה פרטית ועוד).

מבין המשתנים שנבדקו (לרבות הוצאת מחירים מפיקוח, מלחמות, דמוקרטיזציה, הימצאות נפט כאוצר טבע, עיור, חינוך ועוד), רק ההפרטה ההמונית הייתה במתאם חיובי עם חוסר יעילות ממשלתית, פגיעה בזכויות הקניין ותשלומים "מתחת לשולחן". כלומר ככל שהופרטו יותר שירותי ממשלה ויותר יחידות ממשלתיות, פחתה היעילות של הממשלה, נפגעו זכויות קניין של התושבים ועלתה השחיתות. אף כי מרבים לדבר על היעילות של המגזר הפרטי ועל כך שהעברת שירותים ממשלתיים למגזר זה תגביר את היעילות, דווקא ההפרטה גרמה לכך שהיעילות של משרדי הממשלה ירדה. כמו כן, היה קשר בין הגידול בהפרטה ובין ירידה בתוצר לנפש, וכמובן בהוצאה הממשלתית לנפש. המשמעות היא שבעקבות ההפרטה, הממשלה נתנה פחות שירותים לתושבים, והם נאלצו לשלם מכיסם על שירותים שבעבר ניתנו על ידי הממשלה ללא תשלום.

בדיקת הקשר בין ההפרטה והפעילות של הפרויקטים שהועברו לידיים פרטיות העלתה שהחברות המופרטות פיגרו בתשלומי מסים, ירדו המכירות, ירדו שיעורי גיוס עובדים חדשים, פיתוח מוצרים חדשים או שדרוג של מוצרים קיימים אף הם ירדו פלאים.

המחקר נערך על מדינות שהשתחררו מהעול הקומוניסטי של ברית המועצות, אשר עברו הליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה מזורזים. מסתבר, שטיפול בהלם מועיל לטייקונים, אך מזיק לכלכלת המדינה ופוגע בבריאות הכלכלית של הציבור. על אף שהמדינות שנבדקו במחקר זה נחשבו כמדינות מתפתחות, ולא מפותחות (כמונו, למשל, כפי שמתגאים ראש הממשלה ומי שיושב על כס שר האוצר, אף שלא בטוח שהוא הוא שר האוצר), כל השוואה בין ממצאי המחקר ובין מה שקורה בארצנו הקטנטונת – היא על אחריותכם בלבד.

המבקר ובעז ענר – בין שקיפות לצביעות

למאמר שלי מהיום שפורסם בדה-מרקר על השיטות שנקט מיכה לינדנשטראוס למנוע פרסומים אודות ליקויים של בכיר במשרדו ועל כך שהוא עצמו נמע מלנקוט כלפיו אמצעי משמעת הולמים. כי בבית ספרו של לינדנשטראוס מותר לעשות את כל מה שהוא לא מרשה לבתי ספר אחרים.

לקריאת המאמר לחצו כאן

המרחק בין השופטים ובין האמת גדל והולך

פעם חשבנו לתומנו, שצדק במשפט משיגים על ידי מציאת האמת. אז חשבנו. השופטים חושבים שהם אינם צריכים לחפש את האמת, וכנראה מספיק לעשות משפט. אך משפט ללא אמת הוא הליך יבש ועקר ובעיקר מביא לעיוות דין.

אמנם, במאמר האחרון שלי, שפורסם לפני כחודשיים בספר על הרשעות שווא (ראו הפוסט הקודם מ – 3.3.12), כתבתי כי המרחק בין האמת המשפטית ובין האמת העובדתית הולך וגדל, אך כשקראתי את הידיעה על הרצאות של שופטים בפני עורכי דין בנושא חקירת עדים – נדהמתי (מחדש) וחשתי כאילו הלמו בפטיש כבד על ראשי.

שימו לב מה אומרת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר: "האם מותר לשופט לשאול שאלה חשובה שהצדדים לא שאלו? אולי זכות הנאשם ליהנות מכך? מצד שני, אני צריכה לכתוב פסק דין וזקוקה לעתים לתשובה לשאלה שלא נשאלה. אני מתלבטת". משמעותה של ההתלבטות של השופטת הבכירה, שאף שירתה במינוי זמני בבית המשפט העליון (ואולי נוכח דברים אלו טוב שלא קבלה מינוי קבוע שם), היא שהיא עלולה לא לשאול שאלה חשובה, ובכך לגרום להרשעה של חף מפשע, או לזיכוי של אשם (היא לא אומרת זאת, אך מותר לי להוסיף). והיא עדיין מתלבטת, התלבטות שספק רב אם תביא אותה לחשיפת האמת.

הוסיף השופט המחוזי גלעד נויטל: "אני לא זוכר שבכל שנותיי שאלתי שאלה מכרעת". האם לא תפקידו של השופט לשאול שאלות כדי להגיע לפסק הדין הנכון ביותר האפשרי? טוב, ייתכן שלא היה צורך בכך, כי עורכי הדין של הצדדים שאלו את כל השאלות הללו. אך הוא ממשיך: "אסור לשופט באמצעות שאלותיו לעשות את העבודה עבור אחד הצדדים". כלומר, השופט נויטל סבור שאם הוא שואל שאלות שלא נשאלו על ידי הצדדים, אף אם התשובות לשאלות אלו עשויות לסייע לו לחשוף את האמת, הוא מסייע לצדדים. ומה אם הסיוע לצד של משפט צדק? ומה עם הסיוע של השופט והחובה שלו לגלות את האמת ולפסוק על פיה, ולאו דווקא לפי הכישרון (או גם המעמד הרם) של עורכי הדין או של התובעים והנתבעים מולו?

גם אם יש תמיכה מסוימת בעמדה זו בפסיקה של בית המשפט העליון, ויש להדגיש כי התמיכה בכך מאד מסויגת , העמדה הבסיסית של בית המשפט העליון היא שכדי למנוע עיוות דין מותר לשופט להתערב. שופטים שוכחים לעתים שהם אינם שופטי צד במגרש הכדורגל, אלא חורצים גורלות של בני אדם.

אם הדברים הללו מייצגים עמדות של שופטים רבים ואם שופטים רבים נוהגים באותה צורה, אין להתפלא שקרנו של בית המשפט ירדה בשנים האחרונות. הרי אנשים מגיעים לבית המשפט (בין אם כתובעים ביוזמתם ובין אם ביוזמת צד אחר, כנאשמים או כנתבעים) במטרה שבית המשפט יחשוף את האמת ועל כך יוציא משפט. אך, לפי עמדות שני שופטים בכירים מאד – אין טעם להגיע לשם. מבחינתי, שניהם אינם ראויים להיות שופטים בישראל.

חקירה, מחקר מדעי ואמת

בפברואר 2012 יצא לאור ספר חדש: "הרשעות שווא: היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים", בעריכת ד"ר רונית פלד-לסקוב, פרופ' אפרת שהם וד"ר מאיר כרמון. בספר מאמר שלי בשם: "חקירה ומחקר מדעי – או האחריות המוגברת של החוקר לחשיפת האמת בהליך הפלילי".

למי שיש סבלנות וזמן – מוזמן לקרוא את 45 העמודים – לקריאה לחץ כאן.

שתיקה כהודאה – האם האינטואיציה של החוקרים נכונה?

עורכי דין רבים דוחים את הטענה, הנשמעת בעיקר מפיהם של חוקרים, כי לחף מפשע אין מה להסתיר ולכן מי ששותקים או אלו שלא משתפים פעולה בחקירה קרוב לוודאי שהם האשמים. הויכוח נסב גם על הוראת החוק ועל הפרקטיקה השיפוטית המאפשרות הסקת מסקנות שליליות נגד נאשם שותק. האם עורכי הדין מגנים על עבריינים ועל פרקטיקה עבריינית או שהם נאבקים להשגת צדק?

כבר לפני כמעט מאתיים שנה, טען הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם כי זכות השתיקה היא המתנה הטובה ביותר שמעניקה חברה לאלה הפוגעים בה. מאז, רק חוזקה ההגנה על זכות השתיקה, בטיעונים שונים, מהם נכונים ותקפים ומהם ללא כל ביסוס עובדתי. לדיון העקרוני על זכות השתיקה, נילווים מספר דיוני משנה. ביניהם הדיון האם יש להמשיך ולחקור חשוד גם כאשר הוא שותק והאם יש מקום להסיק מסקנות לחובת נאשם ששתק בחקירה וששותק במשפט. על אלה, ולא על הדיון בנושא זכויות החשוד והנאשם, מחקר חדש שופך אור.

המחקר הזה, שנערך על ידי מריה הרטויג מג'ון ג'יי קולג' בניו יורק (המוסד האקדמי הראשון והבולט ביותר בתחום אכיפת החוק) וצ'רלס בונד מאוניברסיטה בטקסס, בודק ממצאים מעשרות מחקרים, שנערכו בשנים האחרונות, בנושא איבחון שקרים לפי סימנים התנהגותיים (ולא על ידי פוליגרף). מחקר זה אינו מסתפק בבדיקת היכולת של החוקרים להעריך אם האדם שלפניו דובר אמת או שקר, אלא בודק האם הסימנים שלדעת החוקרים מעידים על שקר או אמת, אכן הם נכונים.

נכון, לא כל הסימנים שדווחו על ידי הנבדקים בניסויים אלו כמעידים על אמת או שקר אכן מוכיחים זאת. אולם, ממצאי המחקר מחזקים את האינטואיציות של החוקרים שחשוד  או עד שאינו משתף פעולה, שלא עונה ישירות לשאלות החוקר, אלא מנסה להתחמק מתשובה ישירה, אינו דובר אמת. ממצאים אלו מחזקים את הגישה, לפיה אין להפסיק חקירה או תשאול של חשודים ועדים גם כאשר הם שותקים, ותהא הסיבה לשתיקה אשר תהא. זו יכולה להיות הסתרת חלקם בעבירה, אך גם הגנה על אחר, חשש מנקמת שותפים ועוד. כמובן, שהמשך החקירה צריך להיות במגבלות החוק והפסיקה, אך כל עוד אין סוטים מהמותר, לא רק שרשאי החוקר להמשיך בתשאול החשוד, הוא גם חייב לעשות זאת, אם הוא רוצה להגיע לעובדות האמיתיות של העבירה הנחקרת. מכאן, גם הגישה, המקובלת בישראל וגם במדינות נוספות, כמו אנגליה, לפיה שתיקת חשוד או נאשם עשויה לחזק את הראיות נגדו, מעוגנת לא רק בתחושת הבטן של החוקרים, אלא מבוססת גם על ממצאים מדעיים.

כפי שכבר נקבע בפסקי דין רבים ביותר, המסקנה מהשתיקה לחובת נאשם באה להוסיף על הראיות הקיימות, ואינה באה במקומן, אך אין להתעלם ממנה. החיזוק לראיות הקיימות כתוצאה משתיקה עשוי להיות גורם מכריע, במקרים בהם הצטברו ראיות רבות לחובתו של נאשם, אך נשאר ספק סביר אך קל באשמתו. בכך, תורם המחקר המדעי תרומה נוספת להבחנה בין העבריין האמיתי, ומסייע להרשיעו, ובין חף מפשע ודובר אמת. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, מגדיר בספרו החדש (Thinking fast and slow) אינטואיציה כך: המצב סיפק רמז, אשר יצר אצל המומחה קשר למידע האגור בזיכרונו, והמידע הזה סיפק לו את התשובה. האינטואיציות של מומחים בחקירות בעניין שתיקתם של חשודים ועדים – אינן מוטעות.