Category Archives: בערימה ליד המיטה

יומניו של מומר בגרמניה הנאצית כספר מתח

סבלותיו של היהודי המומר בשואה חיזקו את לאומיותו הגרמנית
הערות לספר "יומנים 1933 – 1945" מאת ויקטור קלמפרר, הוצאת עם עובד.

כיצד יומן, שכתב אדם על מאורעות יומיומיים ושגרתיים, הופף לספר מתח? האם יומן המתאר שטיפת כלים במטבח, הסקת תנור חימום, סירוסו של החתול המשפחתי, קניות מזון וחיפוש אוכל, טיפול בגינה ושתילת שתילים חדשים יכולים להיות בסיס לספר, שקשה להפסיק את קריאתו? מסתבר שכן. זהו יומן המתאר את היומיום, לא את הדברים הגדולים, אלא את ההליכה לסרטי קולנוע, את המפגשים אצל החברים, את המגעים עם הביורוקרטיה הממשלתית, וכמתואר קודם  – אירועים קטנים, אישיים ומשפחתיים, כביכול בלשון: "קמתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי…". אך הוא בכל זאת ספר מרתק ואפילו מותח. הגרסה העברית, שראתה אור לפני חודשים מעטים, היא גרסה מקוצרת של המקור הגרמני, שכלל שמונה כרכים, שאף הוא גרסה מקוצרת של כתב היד.

זה לא רק כי הספר מתאר את חייו של אדם בשנים השחורות של שלטון היטלר בגרמניה ובאירופה (1933 – 1945), ולא רק כי הכותב ניחן ברגישות אנושית רבה וביכולת הבחנה מעולה, ולא רק כי הספר מספק גם את יצר הסקרנות והחטטנות שלנו, בכך שהוא מאפשר הצצה אל תוך חייהם הפרטיים של הכותב ורעייתו ושל הסובבים אותם ואף אל הסביבה הגרמנית, שבדרך כלל נסתרת מעיני הקורא העברי, ולא רק כי "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" – ככל שהמשטר הנאצי פגע בו ובמשפחתו פגיעה אנושה, כמעט סופנית, התחזקה אמונתו של היהודי המומר, בגרמניות ובעם הגרמני. קלמפרר מאמין שהנאציזם הוא גידול ממאיר בגוף הגרמני ומבחין בינו ובין הגרמניות הטהורה, ואילו הכתבים הציוניים של הרצל הם המבטאים את מהלכי המחשבה של היטלר. המסקנה של קלמפרר בשנת 1942, לאחר שהגיעו אליו ידיעות ראשוניות של השמדת יהודים, היא שעליו לכתוב מאמר בעד גרמניה ונגד ציון. אולם, השלם הוא יותר מאשר סכום כל חלקיו, ולכן כל אלה, יחד עם יכולת הכתיבה, יצרו ספר, שחובה לקרוא אך גם כדאי מאד לקריאה, ספר שהוא מעניין מאד והגם שהוא יומן, ניתן לקרוא בו כבספר רגיל, כסיפור רגיל וקולח, שקשה להניח אותו מהיד.

אפילו דברים של מה בכך, כגון סיפורו של ניקלכן, החתול של ויקטור ואווה קלמפרר, הנכונות של בני הזוג להאכיל אותו במנת הבשר היחידה שלהם, תפקידו בחייהם, הרפתקאותיו של החתול וסופו, הם תת סיפור מותח בפני עצמו, בתוך המסגרת הרחבה מאד של הניסיון של הזוג קלמפרר לשרוד בתקופה זו ולחיות חיים נורמליים (ועד כמה החיים היו נורמליים – קיראו בעצמכם). הניגוד בין ההתעללות של השלטון ביהודים אך גם בכותב (אם כי, הוא לא נשלח למחנות השמדה, בעיקר בזכותה של רעייתו, הנוצרית מלידה) ובין היחס שלו ושל רעייתו לניקלכן – חיית בית ותו לא, אף כי קלמפרר עצמו אינו מעלה זאת על הכתב, הוא מדהים.

מצב רוחו של קלמפרר הוא בבחינת מטוטלת בין תקוה ליאוש וכל הזמן הוא מחפש סימנים ומנסה לפרש את האירועים וגם את הידיעות הרשמיות בתקשורת הגרמנית, כדי להבין האם פני גרמניה לניצחון, ועל כן עתידו הוא כיליון, או שגרמניה תיכשל, ואם הכישלון הזה יגיע מספיק מהיר, הוא עשוי להינצל מגורלם של "אחיו" הרבים. אך, על אף שבפתח הדבר, שנכתב על ידי אילנה המרמן, מצוין כי קלמפרר שרד את המלחמה, הקורא נשאר כל הזמן במתח לגבי ההתרחשויות בעתיד: אילו מכות ינחתו על הכותב, על אווה אשתו הנוצרית מלידה, על שכניו היהודים בבית משותף אליו הוגלה, וכן – גם על שכניו הגרמנים וכיצד הם נחלקים בין אוהבי היטלר ובין המעטים שאף כי מקבלים את השלטון הנאצי, קשה להם לקבל את הפגיעות ביהודים, ועל שכניו הגרמנים שכלל אינם ערים לפגיעות הקשות בשכניהם ובחבריהם היהודים.

במהלך תקופת המלחמה, מתאר קלמפרר, את התהליך של אובדן הבושה, שמתבטא בגניבת מזון משכניו, בקבלת כספים מאחיו, שהצליח להימלט מבלי לחוש כל רגש אליו, באיסוף בדלי סגריות מהרחוב ועוד ועוד. לעומת זאת, כאשר אשתו מבקרת אותו בכלא (הוא הושלך לכלא לשמונה ימים עקב אי האפלת ביתו), הוא גוער בה על הביקור, מחשש שתראה אותו בקלונו, לבוש ברישול ללא עניבה עם ריח הכלא האופייני. בהקשר זה, ראוי לציין כי קלמפרר עצמו לא רצה לעזוב את גרמניה, הן כי חשב כי לא יאונה לו רע בזכות אשתו הנוצריה והן מנימוקים אידיאולוגיים ותפיסה עצמית שלו כגרמני לכל דבר. ואף כי הוא הגיש מספר בקשות לעזוב את גרמניה, הוא מעולם לא סיים את הטיפול בהן.

ביומנים מתועד תהליך ההתעמרות ביהודים כאוסף של מכות קטנות – דקירות סיכה, הוא מכנה אותן במקום אחד ועקיצות יתוש במקום אחר – הכואבות יותר ממכת אלה על הראש. השימוש במונח "עקיצות יתוש" מזכיר לי שימוש של אדם אחר במונח זה, אם במשמעות שונה. לפני ארבעים שנה בדיוק, בעודי נער, בהיותי במחנה עבודה בקיבוץ גבעת השלושה, שמענו מעין תדריך או הרצאה בענייני ביטחון שוטף מפי בני מהרשק, שהיה הפוליטרוק של הפלמ"ח, והמשיך לעסוק בנושאי ביטחון גם אחרי קום המדינה. הוא כינה את הפיגועים של אז כ"עקיצות יתוש", שאף כי מטרידות וכואבות, הן אינן מהוות סכנה קיומית לעם ישראל ולמדינת ישראל. מאז ועד היום, השתנו הפיגועים ועוצמתם ובייחוד הכיוון למרכז העורף, וגם ההערכה כי הפיגועים הם איום על הביטחון הלאומי של ישראל. לטעמי, מהרשק צדק בעת שאמר את הדברים, דבריו נכונים גם לתקופה הנוכחית (לדעתי, מי שסבור שהפיגועים הם איום על הביטחון הלאומי ועל קיומה של המדינה – טועה, אך לא זה המקום להרחיב על כך) ויותר מכך – הוא צדק יותר מקלמפרר, גם לגבי התקופה הקשה של השואה. מעולם, לא היוו מכות קטנות, בין אם נכנה אותן דקירות סיכה ובין אם עקיצות יתוש, סכנה קיומית לעם היהודי כקבוצה וגם לא ליהודים כפרטים. עובדה היא, שעל אף שקלמפרר מונה אחת לאחת את כל דקירות הסיכה ועקיצות היתוש, בעיקר בסיכומי שנה, למרות שהן היו איומות ונוראות, הוא שרד. מלחמות טוטאליות, המכוונות להשמדת עמים ומדינות, מסוכנות יותר.

אתה אינך מתפלא לקרוא, אך נשאר מרותק, להתגייסות הכמעט מלאה של העם הגרמני לטובת המשטר הנאצי והסגידה להיטלר. אתה חוזר לשאלה מדוע היהודים בארץ ישראל ואומות העולם לא עשו דבר למנוע את השמדת היהודים, למרות שכבר בתחילת 1943 כותב קלמפרר, שהיה מנותק ממידע ומתקשורת, שיהודים נרצחים בהמוניהם במחנות השמדה. כיוון שקלמפרר כותב על ה"אזרח הפשוט הקטן", על שכניו, על בעל האיטליז, על פקידים ועל עמיתים לעבודה, אתה אינך יכול להפסיק להרהר בשאלה האם זה יכול להתרחש בכל מקום ובכל עם? קורט לוין, פסיכולוג חברתי ידוע וחשוב, שבעצמו גדל והתחנך בגרמניה ועקר ממנה לארצות הברית עם עליית הנאצים לשלטון, כבר נתן לכך תשובה, ולדעתו ההתגייסות של העם הגרמני לתמיכה הבלתי מסויגת בהיטלר, קשורה קשר הדוק לאופיו של העם הגרמני. ואכן, גם ביומנים מתוארת התגייסות זו, לעומת מתי מעט שמתנגדים לנאציזם ולהיטלריזם, אם כי קלמפרר מתאר את אותם יחידים, שאינם תומכים באנטישמיות הנאצית, באריכות ובהדגשה יתרה, עד שנדמה שהם הרוב. אין ספק, שיחידי סגולה אלה מהווים מעין תמיכה נפשית לקלמפרר בתקופה בלתי נסבלת. אף כי גם במאה העשרים ובמאה הנוכחית היו מלחמות, שהוגדרו כמלחמות השמדה, לא היו בהן האיפיונים העיקריים של השואה: התמיכה המלאה של הגרמנים בהיטלר ובנאציזם, כפי שמתוארת ביומנים והיותה מתוכננת ושיטתית, וגם על כך ניתן לקרוא בין שורותיו של היומן, אף כי מידת התכנון והשיטתיות התגלו רק אחרי המלחמה.

קריאת יומניו של ויקטור קלמפרר מעלה, בהכרח, השוואה עם ויקטור אחר – חיבוריו של פראנקל, אף הוא ניצול שואה, אף כי בשונה מקלמפרר, הוא היה הן בגיטו טרייזינשטדט והן במחנה ההשמדה אושוויץ. פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו נרצחה (פרט לאחותו). פראנקל הגיע למסקנה כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים איתם אנחנו מתמודדים. בני האדם חופשיים ברוחם, גם אם הנאצים שלטו בגוף, ואת החופש הבסיסי הנפשי לא ניתן לקחת מהאדם. ויקטור קלמפרר מצא את המשמעות של חייו בתקופת מלחמת העולם השניה בעבודה רוחנית אקדמית. הוא כתב ותיעד למען ההיסטוריה את קורותיו בתקופה זו ובמקביל למלחמת הקיום היומיומית שלו הוא המשיך בבולמוס קריאת ספרים, כל ספר שהצליח להשיג, ובכתיבת ספרי הגות והיסטוריה. ימים, בהם לא הצליח לקרוא או להוסיף פרקים בספריו, היו הימים הקשים ביותר, וגם אם הוא עצמו לא ער לכך, אין ספק שהעובדה שמצא משמעות בחופש הרוחני שלו לתעד, ללמוד ולכתוב, היא שסייעה לו לשרוד.

ספר חובה!