Category Archives: הכלכלה והצרכן – בעלי ההון והשה לעולה

בין סטטיסטיקה לשקרים לבין הפרטה ועוני

הכתבה בדה-מרקר מהיום (25.7.12) על כך שמחצית מהמועסקים במשק משתכרים 5,800 ₪ בחודש, בעוד השכר הממוצע גבוה הוא 8,800 ₪, מזכירה את הטענה הישנה על שלושה סוגי שקרים וגם הזכירה לי מחקר מעניין שפורסם לא מכבר על הקשר בין הפרטה ועוני.

מידי פעם אנו מתבשרים ומתבסמים בנתונים שמפיקים הממשלה וזרועותיה על כך שהשכר הממוצע במשק גבוה למדי, ובשנים האחרונות הוא מגיע לכדי 8,000 ₪ בחודש ואף יותר מכך. ועל כך בדיוק כתב מרק טוויין את המשפט על שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה, או בשפתו הוא – "Lies, damned lies and statistics". מרק טוויין ביקש לעמוד על כתפיו של בנימין ד'יזראלי, וייחס לו אמירה זו. זהו ההבדל בין השכר הממוצע ובין השכר החציוני, שהממשלה לא מפרסמת. ממוצע מושפע מהקצוות של הרצף אותו הוא מבקש לייצג. לכן, גם אם מתי מעט בלבד משתכרים עשרות אלפי שקלים לחודש ואף משכורות של מאתיים שקלים מידי חודש בחודשו, סכומים אלו "סוחבים" את הממוצע ומטים אותו כלפי מעלה, ומותירים רושם שהכול (טוב, כמעט הכול) טוב. ואז, כשאנו משוטטים בממלכת אספמיה, מגיע דה-מרקר ומקלקל לנו את האווירה. החציון, להזכיר למי שלמד מעט סטטיסטיקה, מראה שמחצית מהאוכלוסייה נמצאת תחת מספר זה ומחצית מעליו. לכן, אם שכרם של מחצית מהעובדים נמוך מ – 5,800 ₪, מצב העובדים חמור יותר משאנו סבורים. כדאי לספר את האמת ולפרסם את שני הנתונים הללו יחד, ולא לספר שקרים, בין אם הם שקרים סטטיסטיים ובמיוחד אם הם שקרים ארורים.

הרמה הנמוכה של השכר החציוני, המדגימה את מצבם הכלכלי המידרדר של רוב הנשים והאנשים בישראל (וגם ההידרדרות במצב המשק, שפתאום יש צורך בהידוק נוסף של החגורה – של השכבות הנמוכות ושל שכבות הביניים, כמובן), אינו מכה משמיים, אלא תוצר מעשה ידי אדם. אחד הגורמים לכך הוא ההפרטה המהירה, אולי מהירה מידי של חלק גדול מהמשק ושל חלק גדול מהחובות של הממשלה כלפינו (חינוך מופרט המועבר לידי חברות פרטיות, אחיות בתי הספר ובריאות הציבור שנעלמו ובמקומם צצה חברה עיסקית, שכל שיקוליה הם רווח, רווח ורווח, וכמובן הפרטה של חברות ממשלתיות או של פרויקטים נוספים). מחקר ישן, שפורסם עתה בלבוש חדש, שופך אור נוסף על הקשר ההדוק בין הפרטה מהירה ובין מדדים שונים של עוני (צמיחה כלכלית, זכויות קניין, הוצאה פרטית ועוד).

מבין המשתנים שנבדקו (לרבות הוצאת מחירים מפיקוח, מלחמות, דמוקרטיזציה, הימצאות נפט כאוצר טבע, עיור, חינוך ועוד), רק ההפרטה ההמונית הייתה במתאם חיובי עם חוסר יעילות ממשלתית, פגיעה בזכויות הקניין ותשלומים "מתחת לשולחן". כלומר ככל שהופרטו יותר שירותי ממשלה ויותר יחידות ממשלתיות, פחתה היעילות של הממשלה, נפגעו זכויות קניין של התושבים ועלתה השחיתות. אף כי מרבים לדבר על היעילות של המגזר הפרטי ועל כך שהעברת שירותים ממשלתיים למגזר זה תגביר את היעילות, דווקא ההפרטה גרמה לכך שהיעילות של משרדי הממשלה ירדה. כמו כן, היה קשר בין הגידול בהפרטה ובין ירידה בתוצר לנפש, וכמובן בהוצאה הממשלתית לנפש. המשמעות היא שבעקבות ההפרטה, הממשלה נתנה פחות שירותים לתושבים, והם נאלצו לשלם מכיסם על שירותים שבעבר ניתנו על ידי הממשלה ללא תשלום.

בדיקת הקשר בין ההפרטה והפעילות של הפרויקטים שהועברו לידיים פרטיות העלתה שהחברות המופרטות פיגרו בתשלומי מסים, ירדו המכירות, ירדו שיעורי גיוס עובדים חדשים, פיתוח מוצרים חדשים או שדרוג של מוצרים קיימים אף הם ירדו פלאים.

המחקר נערך על מדינות שהשתחררו מהעול הקומוניסטי של ברית המועצות, אשר עברו הליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה מזורזים. מסתבר, שטיפול בהלם מועיל לטייקונים, אך מזיק לכלכלת המדינה ופוגע בבריאות הכלכלית של הציבור. על אף שהמדינות שנבדקו במחקר זה נחשבו כמדינות מתפתחות, ולא מפותחות (כמונו, למשל, כפי שמתגאים ראש הממשלה ומי שיושב על כס שר האוצר, אף שלא בטוח שהוא הוא שר האוצר), כל השוואה בין ממצאי המחקר ובין מה שקורה בארצנו הקטנטונת – היא על אחריותכם בלבד.

כיצד מעמיקה מדיניותו הכלכלית של ביבי נתניהו את השחיתות?

אחד מעיקרי המדיניות של נתניהו הוא הורדת שיעורי המסים הישירים, והוא אכן עשה רבות להורדתם. אלא, שאת מצבן של השכבות הנמוכות, שכמעט לא משלמות מס, הוא כמעט לא שינה בכך. עיקר הורדת שיעורי המסים הישירים תרמו לכיסיו, העמוקים גם ככה, של עשירון העליון, לכאלה שרוב ההכנסות שלהם אינו משכר ולכן משלמים מעט מסים ישירים ולחברות. בעוד יש ויכוח האם הורדת נטל המס מסייע לכלל הציבור, ולא רק לעשירונים הגבוהים ביותר, והאם הורדת המסים הישירים תורמת לצמיחה (הצמיחה של מי?), אין ספק שהם מגדילים את הפערים הכלכליים והחברתיים. אך לאי השוויון יש גם השפעה שלילית נוספת על המשק, שעליה נתניהו וגם אנשי האוצר לא חשבו או יותר חמור חשבו, ידעו ולמרות זאת הורידו מסים.

 

דו"ח מעודכן של ה – OECD מראה כי כיום משקל המסים הישירים בתוצר בישראל נמוך בהשוואה למדינות המפותחות. לעומת זאת, משקל המסים העקיפים גבוה בהשוואה לאותן מדינות. לפי הדו"ח, מגמה זו של הפחתת המסים הישירים, לצד בסיס מע"מ רחב ועליה במסים עקיפים נוספים, עלולה להביא להגדלת הפער החברתי בישראל, שכפי שנראה מיד, הוא גבוה מאד ממילא.

משנת 2000 ל – 2008 ירד משקל המסים הישירים בתוצר בכמעט שלושה אחוזים וחצי, והפער במשקל זה בין ישראל לממוצע מדינות המפותחות עלה משני אחוזים לכמעט חמישה אחוזים. כלומר משקל המסים שמשלמים בעיקר אנשי המעמד הגבוה נמוך ממשקלו במדינות אליהן אנו רוצים להידמות ואף המשיך לרדת והפער גדל. באותה תקופה עלה משקל המסים העקיפים בתוצר של ישראל והגיע ליותר מששה עשר אחוזים, בעוד משקל המסים הללו ב – OECD עמד ב – 2008 על כעשרה אחוזים בלבד. מסים אלו אינם פרוגרסיביים ועל כן מכבידים על השכבות הנמוכות במידה גדולה הרבה יותר מאשר על העשירון העליון. שינויים אלו במסים תרמו לעליה תלולה ביותר במדד ג'יני  – מדד אי השוויון הכלכלי.

נכון, ייתכן שהיו גורמים נוספים שתרמו לאי השוויון, אך גם אותם היד הנעלמה של מי שעמד בראש משרד האוצר אך לפני מספר שנים וכיום משמש כשר-על כלכלי טלטלה. ואם ההישגים האולימפיים שלנו עדיין מדשדשים, במדד אי השוויון הגענו כמעט למקום הראשון, בין המדינות המפותחות. למעשה, אנו באותו מקום "מכובד" עם ארצות הברית. אמנם, יוסי בנאי אמר בזמנו שכל דבר שקשור באמריקה הוא רוצה לרכוש, אך לזה הוא לא התכוון. אנו מצויים היום בסביבה של מדינות שכנות לנו, וזו הוכחה שאכן השתלבנו היטב במזרח התיכון. כיוון שעיניו של ביבי בראשו, סביר מאד להניח, שגם אם לא התכוון להתפתחויות אלו, הוא ידע שהן יתרחשו.

משרד האוצר וגם השר-על כלכלי בוודאי יתפארו במערכת הביטוח הסוציאלי המפותחת שלנו, ויטענו כי תשלומי הביטוח הלאומי מסייעים לעשירונים התחתונים להיחלץ מהעוני. אך גם נושא זה נבדק, הן על ידי בנק ישראל והן על ידי ה – OECD. בעשור האחרון ירדה התרומה הישירה של הורדת המסים הישירים, לרבות מס הכנסה שלילי, ושל תשלומי העברה (תשלומי ביטוח לאומי) להקטנת אי השוויון. כלומר במו ידיהם עשו השרים, מי שעומד בראשם ובכירי האוצר להגדלת אי השוויון. רק בארבע השנים האחרונות ירדה ה"תרומה" של הממשלה להורדת מדד ג'יני, שניתן לראותו כמדד הקיפוח, באחוז וחצי (מאחורי כל אחוז עשרות אלפי משפחות עניות ומיליארדי שקלים). כך, תרמה מדינת ישראל להגדלת הפערים ואי השוויון.

ביבי מתגאה כי הוא הוריד את האבטלה וממשלתו תרמה לתעסוקה לרבים יותר. הוא מתעלם מכך, שרוב המשרות שנוצרו בשנים האחרונות הן משרות חלקיות או משרות בשכר מינימום או פחות מכך. וכך כתוב בדו"ח בנק ישראל:

"תחולת העוני בקרב עובדים מאופיינת במגמת עלייה לאורך העשור האחרון, והיא גבוהה מאד בהשוואה למדינות OECD. עליית העוני בקרב עובדים מבטאת מצד אחד את הצטרפותן של אוכלוסיות חלשות יותר למעגל התעסוקה ומהצד האחר -העדר מדיניות מספקת לשיפור ההון האנושי והתמורה לעבודה לאוכלוסיות שכושר השתכרותן נמוך. אכיפתם הרופפת של חוקי העבודה היא גורם נוסף לשכר הנמוך של עובדים בתחתית הסולם השכר, ומכאן שהיא משפיעה גם על תחולת העוני בקרבם".

עד כאן על העמקת העוני ועל גידול עצום באי השוויון בישראל בעשור האחרון, שבכמחציתו ביבי היה ועודנו נמצא בדיוק במקומות ובתפקידים שתרמו להתפתחויות אלו.

ההיבט הנוסף הוא ההשפעה המשחיתה של הפערים הללו על הציבור. במספר מחקרים נמצא שיש קשר חזק בין גידול בפערים כלכליים וחברתיים ובין העלמות מסים. אף כי החוקרים נזהרים מלקבוע שיש קשר סיבתי בין שני הגורמים, אך בהעדר גורמים אחרים בעלי משקל, נשאר הגידול באי השוויון כתורם לגידול בהעלמות מסים. כך, למשל, הם בדקו אם יש קשר בין העלמות ובין ביקורות של מס הכנסה, שכן ניתן לשער שיותר ביקורות יחשפו יותר העלמות. קשר כזה לא נמצא.המחקר הקיף חמישים שנות גביית מסים ובדיקת פערים כלכליים מ – 1947 ועד ל – 1999, והדפוס העולה מהממצאים הוא שיש מתאם הדוק בין שני המשתנים. אף כי, המחקר נערך בארצות הברית, אין שום סיבה להניח שבישראל המצב שונה.

אם כך, לא רק שהממשלות בעשור האחרון בכלל וביבי נתניהו במיוחד תרמו לאי השוויון החברתי, אלא גם להעלמות מס גבוהות יותר. ציבור שמתרגל להעלים מסים, יתרגל גם להתנהגות פסולה ומושחתת בתחומים אחרים, שכן שחיתות אינה קופאת על שמריה, אלא מתפשטת, גולשת, פושטת צורה ולובשת צורה חדשה כל הזמן. לכן, לא כדאי להתפלא שבנושא נוסף ישראל אוספת גביעים – עליית השחיתות, כפי שנמצאת במדדים בין לאומיים שונים וכפי שחלק ניכר מתושבי המדינה חשים.


במו ידיו תרם ביבי נתניהו להעמקת הפערים החברתיים ולכן גם לעליית השחיתות. ומכאן ועד הוצאת הקיטור בצורת המחאה החברתית הצודקת – המרחק קצר. ותהא זו תרומתי הצנועה להצלחת המחאה.

על שכר ואכזריות – נקודת מבט אחרת על שכר הבכירים

זוכרים את הסרט "שטר בן מיליון", בו כיכב גריגורי פק? אצלנו, בכל הקשור לשכר בכירים במגזר הציבורי זה לא סרט, והשטר הוא אמיתי. בחודש האחרון דשו בנושא זה כל כלי התקשורת, עד שהדברים היו לזרא. אולם, לשכר המיליונים יש השפעות נוספות, שכדאי להכירן.

עם פרוס עונת הדוחות הכספיים של החברות הציבוריות, נראה שנכנסנו לתוכנית ריאליטי ששמה "למי יש יותר גדול?". לא, לא מה שאתם חושבים, אלא למי מהמנהלים יש שכר ובונוסים גבוהים יותר והטבות ואופציות יותר גדולות. המלצותיה של הוועדה בראשות השר נאמן לבחינת שכר הבכירים, הן בעיקר מגוחכות, אך גם אותן אין ממשלת הימין הכלכלי מתכוונת להוציא אל הפועל. ומכיוון שאצלנו הכול פועל ב"הפוך על הפוך", נשאלת השאלה האם באמת רוצים להגביל את שכר הבכירים? ודרך אגב, אני כלל לא בטוח שהמונח רוצים נכון כשמדובר בבכירים עצמם, לרבות בפקידות הבכירה שרואה בתפקידים הבכירים במגזר הפרטי את משאת חייהם, וחלק גדול מהם יגיע לשם. ואם בכל זאת, יותר להתנבא – שכר הבכירים בשנה הבאה כעת חיה יהיה גבוה יותר. לעומת זאת, שכר השכירים החלשים (לא של חברת החשמל, מקורות, הבנקים ועוד) כנראה יוגבל.
אך, השכר הגבוה של הבכירים משפיע לא רק עלינו, בין אם אנו מזילים ריר למקרא הידיעות על שכרם הגבוה ובין אם זעקתנו באה מהשקפה סוציאליסטית (או כפי שהיום זה נקרא בלשון מכובסת, כדי לא להיות מואשם בקומוניזם "סוציאל-דמוקרטיה") ומתוך ערך של שוויון. השכר הגבוה משפיע קודם כל על מקבלי השכר המוגזם הזה.
כבר כששירתתי במשטרת ישראל, טענתי שכאשר קצין מתקדם מדרגת תת-ניצב לדרגת ניצב הוא עובר מעין טרנספורמציה קוגניטיבית ורגשית. כנראה שקלעתי לדעת גדולים וכך כתב קיפניס (Kipnis) במאמרו מ – 1972 "האם הכוח משחית?" (בתרגום חופשי לעברית): תפיסת עמדה של כוח משנה את החשיבה, המוטיבציות וההתנהגויות של האדם בצורה מאד משמעותית. הכוח, שניתן לבכיר לשם ביצוע תפקידיו, הופך למטרה לכשעצמה, במקום כמשאב להשגת מטרות הארגון.
התמונה דומה גם אצל בכירי המגזר הפרטי, כפי שמשתקף בשכר של המנהלים בחברות הציבוריות. במחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, על ידי ד"ר סרידהרי דסאי, נמצא שככל ששכרם של מנהלים גבוה יותר – הם הופכים להיות אכזריים יותר כלפי העובדים. כן, היא משתמשת במונח זה "אכזריים", שאין מתאים ממנו גם לישראל. היא מצאה שהעלאת שכרם של מנהלים יוצר אסימטריות של כוח בחברה, והמנהלים הבכירים בה, הם בעלי המאה והדעה, מסתכלים על עובדיהם כעל חפץ מתכלה ולא כעל יצורי אנוש בעלי כבוד. ממצאי המחקר מצביעים כי התוצאות של העלאת שכר המנהלים הן טיפול לקוי ואכזרי בעובדים, פיטורי עובדים במסווה של התייעלות ארגונית ושינויים ארגוניים, הפחתת ערכן של תוכניות לביטוח רפואי ולתגמולים בעת פרישה, פגיעה בתנאי העבודה של העובדים ועוד.
נכון, שהכותרות בחודש האחרון, חודש האביב והפריחה של הדוחות הכספיים ושל שכר המנהלים, דשו במנהלים בחברות הציבוריות. אך התיאור של ד"ר דסאיי מתאים גם לאלה שבשלב זה אינם נמנים על הקבוצה הזו. תיאור זה מתאים גם לאותם אנשים שחפצים להגיע לתפקידים הבכירים במגזר הפרטי, התפקידים ששכר עתק בצידם. אותם אנשים, אף כי עדיין משמשים בתפקידים שונים במגזר הציבורי, כגון בכירי משרד האוצר, רואים במנהלים בחברות הציבוריות את קבוצת ההתייחסות שלהם, אליה הם שואפים להצטרף ואליהם להידמות. כך, ניתן להבין טוב יותר את המאבק של פקידי משרד האוצר בתנאי העבודה והשכר של עובדים סוציאליים, קלדניות בבתי המשפט ועוד קבוצות של עובדים מקופחים. פקידים בכירים אלו מתנהגים כך כדי לצוד את עיניהם של בעלי השליטה בחברות הציבוריות במגזר הפרטי. התנהגות אכזרית כזו בוודאי תישא חן בעיני הטייקונים בעלי השליטה באותן חברות, כי כך הם רוצים שהמנהלים בחברות שלכם ינהגו כלפי העובדים. ואז, או אז, יצודו הטייקונים את אותם פקידים כאשר יסיימו את עבודתם במשרדי הממשלה. וכאשר הפקידים יתמנו לתפקידים בכירים במגזר הפרטי ויקבלו שכר עתק – הם ישובו ויתאכזרו לעובדים, גם אם מכסא אחר.
לסרידהרי דסאי מספר המלצות בעניין שכר הבכירים, ביניהן: את הקשר הסימביוטי בין הדירקטורים ובין המנהלים יש לנתק, ורק דירקטורים חיצוניים יעסקו בבחירת המנכ"ל וחברי ההנהלה; אין להעסיק משרדי ייעוץ ומבקרים, הנשכרים על ידי המנכ"ל לצורך ביצוע עבודות שונות בחברה, בייעוץ על שכר המנהלים יש לסגור את הפרצות, המאפשרות להתחמקות ממיסוי תגמולים למנהלים; וכדאי לחייב את המנהלים לתרום אחוז קבוע משכרם (ולא מכספי החברה) לצדקה.

לא טוב היות האדם לבדו – גם בביקורת על רשות ההגבלים העסקיים

הביקורת על רשות ההגבלים העסקיים אינה נחלתי הפרטית. מומחים בתחום מבקרים את הרשות על תפקודה. נכון, שלא תמצאו ביקורת על הרשות מפי הטייקונים, בעלי ההון ובעלי העסקים הגדולים. הם הרי נשכרים מתרדמת הרשות. לפני שבועיים פרסמתי כאן ביקורת על מדיניות האכיפה של הרשות, או יותר נכון – על חוסר האכיפה. מסתבר שאני לא לבד.

תחושת בדידות היא תחושה קשה, בוודאי בישראל, שבה הנאבקים בשחיתות הם מעטים יחסית. לכן, שמחתי למצוא בתקשורת אנשים החולקים עימי את הביקורת על רשות ההגבלים העסקיים, בין אם מדובר במרצה באוניברסיטת תל אביב ובין אם מדובר בעיתונאי כלכלי בכיר.

בראיון שנערך עימי בסוף השבוע האחרון במוסף הארץ, ביקרתי באופן קשה את מדיניות האכיפה של רשות ההגבלים העסקיים. הביקורת התמקדה בעובדה שבמשך חמש שנים וחצי האחרונות הגישה הרשות ארבעה – חמישה כתבי אישום בלבד, ושלושה מהם הוגשו בתיקים, שעיקרה של החקירה נוהל בתקופת שירותי כמנהל מחלקת החקירות ברשות. גם את תגובת הרשות לביקורת שלי, תוכלו למצוא שם, ועיקרה היא שבשנים האחרונות השקיעה הרשות משאבים רבים בבנייה ושיפור יכולות האכיפה הפלילית. באמת?

אכן, תגובה נהדרת. הרבה בלה – בלה – בלה, אך אין כל התייחסות לנתון העובדתי. הייתי מצפה מרשות רצינית שתמסור לעיתון את מספר כתבי האישום שהוגשו על ידי פרקליטיה. אך נתון כזה היה מעמידה במבוכה, אפילו מבוכה רבה. לכן, מסתתרת מנהלת הרשות מאחורי טענות על השקעת משאבים רבים. המבחן האמיתי למדיניות אינו בכוונות או בהשקעת משאבים, אלא בביצוע, ומבחן הביצוע הרשות נכשלה כשלון חרוץ. אם אכן השקיעה הרשות משאבים כה רבים בתחום האכיפה, כטענתה, הרי כשלונה גדול יותר, ואולי ניתן להאשימה בבזבוז משאבים ציבוריים ללא כל תוצאות.

האמת היא שהמדיניות האמיתית כנראה שונה. המדיניות האמיתית היא לא לפגוע בבעלי ההון, וכל השאר, לרבות משק המדינה, שיסבלו.

שמישהו יעיר כבר את היפיפיה הנרדמת או איך הפיראט נוצח על ידי בעלי הון, בסיוע השלטון

רשות ההגבלים העסקייים שוב נרדמה בשמירה. הרשות אישרה מיזוג, שאין בו דבר וחצי דבר ובוודאי לא יתרון תחרותי, מלבד העלאת מחירים של צעצועי ילדים והתעשרות נוספת של בעלי הון על חשבון הצרכן הקטן. הפעם אישרה הרשות לבעלים של רשת טויס אר אס, לקנות את רשת הצעצועים המוזלת "הפיראט האדום".

הייתי מציע לרשות ההגבלים העסקיים לעקוב, ולו הפעם, אחרי התוצאות של פעולותיה. זה היה נהוג בעבר וסיפק משוב חשוב ביותר לרשות, בבואה לקבל החלטות בעתיד. הצעתי פשוטה – לרשום בפניה את המחירים הנהוגים היום ברשת הצעצועים המוזלת הפיראט האדום, ולהשוות אותם למחירי הרשת בעוד שנה – שנתיים. יש סבירות גבוהה שהמחירים בעוד תקופה לא ארוכה במיוחד – רק יעלו.

רשות ההגבלים העסקיים טוענת שעיקר עניינה במניעה של מגבלות אנכיות על התחרות, שהן, לדעת מנהלי הרשות, הפוגעניות ביותר בתחרות ובצרכן. על כן, היא אמורה לחקור הסדרים כובלים בין מתחרים באותו ענף, כמו גם למנוע מיזוגים בין עסקים שונים באותו ענף. אכן, דברים כדורבנות. ממש במקרה, עמדת רשות ההגבלים מקובלת על הכל וכמובן על כלכלנים, ואף מוכחת בכל המחקרים ויום יום במציאות בשווקים. אך אין זה סותר שגם הסדרים ומיזוגים אופקיים, בשרשרת הייצור וההספקה, ומיזוגים קונגלומרטים פוגעים בתחרות לא מעט, הנפגעת העקיפה היא כלכלת ישראל והנפגע הישיר הוא הצרכן.

אולם, יש הבדל עצום בין השיח ובין הדברים היוצאים מפי הרשות ובין מעשיה והחלטותיה. אישור קניית רשת זולה על ידי רשת יקרה, אמנם מאפשרת לבעלי רשת טויס אר אס לשמור על פעולה עצמאית של רשת הפיראט האדום, שתמשיך להיות רשת זולה (רשת דיסקאונט, כפי שקוראים לך הכלכלנים). אולם, הניסיון מצביע, שכאשר לשתי הרשתות המתמזגות יחד יש נתח שוק גדול, גם מחירי הרשת הזולה יעלו, אף אם לא עד כדי מחירי טויס אר אס. כך המקרה שלפנינו לפי העיתונות קבוצת פישמן, המחזיק בבעלות טויס אר אס, היא הגורם המחזיק בנתח השוק הגדול ביותר בשוק הצעצועים.

נכון, שטויס אר אס בישראל אינה חלק בלתי נפרד מהרשת העולמית, והיא ישות בפני עצמה. אך האם רשות ההגבלים בישראל שאלה מה קרה עם חקירת רשות ההגבלים בארצות הברית את הרשת האמריקנית? האם רשת טויס אר אס שם אכן ביצעה עבירות של קרטל, כפי שאכן חשדו במהלך החקירה?

אם, כדברי בעלי רשת הפיראט האדום הוא נקלע לקשיים כלשהם, טוב הייתה עושה הרשות אם הייתה מתנגדת למיזוג הפיראטי בין טויס אר אס ובין הפיראט האדום, ואז בעלי רשת זו היו מחפשים קונה אחר, שאינו בעל השפעה כה רבה ואינו בעל כח כה רב על שוק הצעצועים.

גם רשת קלאבמרקט נמכרה בטענה (נכונה) שנקלעה לקשיים. אך, רשות ההגבלים אישרה את מכירתה לרשת שופרסל. אותה רשת, שבעקבות גידול עוצמתה מצאה עצמה עם כתב אישום בפני בית המשפט בגין הפרת תנאי המיזוג עם קלאבמרקט וניסיון לעבור עבירה של הסדר כובל, וזאת בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים. כל פעם שמכירת רשת, כושלת ככל שתהיה, נמכרת לגורם החזק בשוק, אותו גורם חזק רק מתחזק, ויש לו כוח מספיק כדי לצפצף על החוק ועל הצרכן. אך רשות ההגבלים אינה לומדת אפילו מהניסיון של עצמה.

הממונה על הגבלים עסקיים בעד תחרות בסיסמא "תפוס כפי יכולתך" ומוכנה לאבד נכס חשוב

תקופה קצרה מאד לאחר שהוקמה מחלקת החקירות ברשות ההגבלים העסקיים, הועברה המחלקה ממשרדי הנהלת הרשות בירושלים למשרדים בתל אביב. יורם טורבוביץ, היום ראש הסגל במשרד ראש הממשלה, שהקים את הרשות בתחילת שנות התשעים, הבין כי בהעדר יחידת חקירות ראויה לשמה, לא תהיה לרשות יכולת לאכוף את החלטותיה, עסקים לא יפנו לקבל את אישורה באותם מקרים בהם הם חייבים לעשות כן (למשל קבלת אישור למיזוגים, קבלת פטור מהסדר כובל וכיו"ב) וההסדרים הכובלים, הפוגעים בכלכלת המדינה וברווחת תושביה, יפרחו, בעוד התחרות תגווע. מבלי להפחית כהוא זה מיכולתו של טורבוביץ להבין דברים, הרי הם באו לידי ביטוי מעשי ודחוף לאחר שהגיעו אליו ידיעות על הסדרים כובלים שנעשים בין חברות הביטוח הגדולות. מאחר שטרם הוקמה מחלקת החקירות, פנה טורבוביץ לפרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש, בבקשה לאשר את ביצוע החקירה על ידי חוקרים פרטיים, שיוסמכו על ידו כחוקרים של הרשות. משאישרה פרקליטת המדינה את המינוי, נפתחה חקירה שהובילה, אחרי משפט ארוך ומתיש, להרשעת חברות ביטוח רבות ומנהליהן, ולהטלת עונשים שונים, ביניהם קנסות של מיליוני שקלים. הגם שבית המשפט העליון קבע כי יש פגם במינוי חוקרים פרטיים לבצע חקירות בעבירות פליליות, הוא לא נענה לבקשת חברות הביטוח ומנהליהן לזכותם ולפטור אותם מכל עונש בגין העסקת חוקרים פרטיים, מסיבה שבאותה עת לא היו ברשות ההגבלים חוקרים (במיוחד סעיפים 46 – 50 לפסק הדין של בית המשפט העליון).

את החקירות הבאות ביצעה כבר מחלקת החקירות, שהוקמה תוך כדי מהלך חקירת קרטל הביטוח. כאמור, מחלקת החקירות התמקמה במשרדים בתל אביב, על אף שהנהלת הרשות, כמו כל הנהלת משרד ממשלתי, יושבת בירושלים הבירה. אולם, ההבנה כי הזירה העיקרית לפעולת מחלקת החקירות מצויה במרכז בכלל ובתל אביב במיוחד, הובילה להפרדה זו. ואכן, במשך השנים הוכח כי רוב העסקים שנחקרו ושנערכו בהם חיפושים ועיכובים של חשודים ורוב המנהלים הבכירים שהובאו, עוכבו או הוזמנו לחקירה, מצויים באזור זה. לימים, כשהקמתי במסגרת מחלקת החקירות את צוות המודיעין, הסתבר לנו, מה שכבר ידענו, כי גם רוב המקורות המודיעיניים ורוב הסייענים מצויים באזור שבין הרצליה בצפון, יפו בדרום ופתח תקוה במזרח. באזור זה גם נוח לאותם אנשים לקיים את המפגשים עם אנשי המודיעין ועובדי האיסוף בצוות המודיעין. עובדות אלו הקלו על עבודת המחלקה ומדרך הטבע עובדי המחלקה גם גרים באזור גוש דן. לימים, עברו החוקרים ואנשי המודיעין הכשרות והדרכות רבות, הם גם רכשו ניסיון רב, שאין לו תחליף והפכו ליחידת החקירות הטובה ביותר בתחום עבירות הצווארון הלבן.

כנראה שהיכולת הגבוהה של מחלקת החקירות ברשות ההגבלים העסקיים הפריעה לכמה אנשים. התלונות לא איחרו לבוא, ביניהן תלונות שווא רבות או תלונות על התנהגויות שאינן חורגות מהפרקטיקות המותרות במסגרת חקירות פליליות. זכורה לי במיוחד תלונתה של אחת מבעלי הקונצרנים הגדולים במשק, נגדו נוהלה חקירה, שכאשר אנשי עיכבו את אחד מעובדי אותה חברה לחקירה בשעה מוקדמת בבוקר, נטען כי הם העירו את הילדים הקטנים וגרמו להם בהלה קשה. אכן האשמה קשה, אך לא היו לה ידיים ורגליים, כי אותו עובד עוכב על ידי החוקרים, שארבו לו מחוץ לביתו, ומשם הובל לחקירה, מבלי שהחוקרים דרכו על סף ביתו.
בשנתיים האחרונות לכהונתי כמנהל מחלקת החקירות, בטרם עזבתי את השירות הציבורי, נסגרו בזה אחר זה תיקי החקירה, בטענות מטענות שונות, שאין ביניהן ובין המציאות דבר וחצי דבר. הלוואי שיכולתי לומר כי הדברים נעשו בשל חוסר חוסר ידיעת החוק והפסיקה.גם אחרי שסיימתי את תפקידי "נקבר" תיק החקירה, שנפתח בשלהי כהונתי, בעניין חשדות להסדרים כובלים בין הבנקים הגדולים, למרות שלפחות בתקופתי היו מספיק ראיות להמשיך בחקירה ואף יותר מכך.

השיא הוא, כאמור בתחילת הכתבה, החלטה להעביר את מחלקת החקירות מתל אביב לירושלים. מידיעה אישית, אני יכול לומר בפה מלא שאין מדובר בחסכון כספי כלשהו. נהפוך הוא, רוב הסיכויים שהוצאות הרשות בגין שכירות המשרדים תעלינה, בעקבות המעבר לירושלים. הסיבה היא בין היתר, שהרשות תמשיך להחזיק במחצית המשרדים בתל אביב, בעוד תשכור משרדים חדשים לכל המחלקה בירושלים. למעבר עצמו עלויות לא מעטות, שכן העברת מערכות המיכשור והמיחשוב המורכבות שהותקנו במשרדי המחלקה, מאז עברה למשרדיה החדשים בשנת 1999, תהיה יקרה.

הרחקת החוקרים ואנשי המודיעין מהזירה הטבעית בה הם צריכים לפעול תגרום לכך שתחושת השטח שלהם תיפגע. האפשרויות לבצע פעולות במהירות תיפחתנה במידה משמעותית. הפרודקטיביות שלהם לא רק שלא תגבר אלא תפחת, מאחר שלרוב הפעולות יצטרכו החוקרים לנסוע למרחקים ארוכים מירושלים לתל אביב, בעוד שקודם יצאו מהמשרד בתל אביב ותוך דקות מספר הגיעו למחוז חפצם, אם מדובר בחיפוש, עיכוב או בפגישה עם מקור מודיעיני. זמנם היקר של החוקרים יתבזבז בנסיעות, במקום להכין את החקירות, לחקור, לנתח את המסמכים שנתפסו במסמכים ועוד.

משמעות נוספת, חשובה לא פחות מהקודמת ואולי אף קריטית, היא שלמעשה, מגרשת הממונה על הגבלים עסקיים את החוקרים מהרשות. כפי שהזכרתי קודם, כל החוקרים מתגוררים באזור עבודתם – גוש דן. רובם ככולם בעלי משפחות וילדים. רובם עובדים במחלקה שנים רבות, צברו ניסיון רב ורכשו יכולות חקירה טובות, שכיום אין להן תחליף מידי. מאחר שמדובר בעובדי מדינה זוטרים יחסית, שאין להם רכב צמוד (וגם התשלום על נסיעות ברכבם הפרטי אינו גבוה במיוחד, ובוודאי לא יכסה נסיעות יום יומיות מתל אביב לירושלים וחזרה, ולעתים קרובות נסיעה מביתם בתל אביב למשרד בירושלים, ירידה לתל אביב לצורך עיכוב של חשוד או פעולת חקירה אחרת, חזרה למשרד לצורך החקירה, ונסיעה חזרה הביתה בסיום שעות העבודה), ומאחר שעל שעות העבודה שלהם יתוספו שעות הנסיעות, מבלי שיקבלו על כך כל תמורה, סביר להניח שרובם הגדול יחפש מקום עבודה אחר. בכך תפסיד הרשות את הידע והניסיון המצטברים של עובדים אלה, מבלי שלפחות בשנים הראשונות שלאחר מכן יהיה להם תחליף ראוי, מאחר שהכשרת חוקר מקצועי ברמה גבוהה היא תהליך ארוך ויקר, שנמשך לפחות שלוש עד חמש שנים. המשמעות האמיתית היא שבשנים הקרובות יכולים בעלי העסקים "להשתולל" ולבצע קרטלים ועבירות אחרות של הגבלים עסקיים באין מפריע ובאין אוכף. עבריינים לא יועמדו לדין וההרתעה תישחק. כתוצאה מכך, גם הוראות אחרות של הרשות לא ימולאו, למשל תנאים שיושתו על עסקים בעת מיזוג או במתן פטור מהסדר כובל או במקביל להכרזה על מונופולין. הרשות תתפשט מרוב נכסיה. מאחר שבכל העולם פגיעה בתחרות בכלל וקרטלים בפרט נחשבים כעבירה הכלכלית שתוצאותיה ונזקיה הם הקשים ביותר, מבין העבירות הכלכליות, הפגיעה תהיה גם בכלכלת המדינה.
מה שעשוי להפליא היא העובדה שהממונה על הגבלים עסקיים לא התייעצה עם מומחים בתחום האכיפה בכלל והחקירות בפרט, טרם קיבלה את החלטתה זו. היא, שאין לה כל ניסיון קודם באכיפה, אף לא התייעצה עם מנהל מחלקת החקירות הנוכחי. אין לי ספק, שהתשובה של כל מומחה בתחום הייתה אחת – מקומה של מחלקת חקירות ברשות ההגבלים העסקיים, כמו כל מחלקת חקירות מרכזית אחרת בתחום הצווארון הלבן, הוא במרכז העסקים של המדינה – באזור גוש דן. כמו במדינות רבות אחרות, יש הפרדה בין עיר הבירה הלאומית ובין העיר בה מרוכזים העסקים ואשר מהווה את המרכז הכלכלי. בעוד ירושלים עיר הקודש היא הבירה הלאומית של ישראל, תל אביב הייתה הווה ותמשיך להיות הבירה הכלכלית והעסקית של המדינה, ושם בתל אביב קבעה מחלקת החקירות את מושבה ושם היא צריכה להמשיך לשבת.

אבל, אולי אני תמים מידי, ואולי זו המטרה של אותם בעלי ממון ושל אותם פוליטיקאים שמינו את הממונה על הגבלים עסקיים הנוכחית, או בקיצור ההון והשלטון, שחברו להם יחדיו להקל מעול האכיפה על בעלי ההון, המתגמלים את תופסי התפקידים בשלטון?

עד כה, נעשו מספר ניסיונות להעביר את רוע הגזירה, אך כנראה כוחם של בעלי ההון הוא רב, מאחר שעד כה המאמצים להשאיר את מחלקת החקירות במשרדיה התל אביביים לא הועילו. בכתבה הבאה בשבוע הבא אנסה להרים את המסך ולחשוף את האינטרסים והאינטרסנטים המגבים את המהלך של הממונה על הגבלים עסקיים.

מי שמוותר בערב שבת – "אוכל אותה" בשבת

בעלי הזיכרון הארוך ובעלי הרכב שמשלמים את מחיר הדלק מארנקם ולא מארנק ציבורי כלשהו, יוכלו ללא קושי רב לזכור שב – 1.4.2001 החלו חברות דלק גדולות לגבות דמי שירות בשעות היום והעלו את דמי השירות בשעות הלילה. גביית דמי שירות ביום (עד אותו יום הן לא גבו כלל דמי שירות ביום) והעלאתם בשעות הלילה הייתה תגובה אחידה וזהה לסירוב של משרדי האוצר והתשתיות להגדיל את המרווח של תחנות הדלק, שבדלקים שבפיקוח (בנזין 95 ו – 96 אוקטן), נקבע עלי ידי הממשלה, לאחר שבאותו מועד עלה שכר המינימום (אותו משלמים למתדלקים בתחנות).

בעקבות העלאה זו, שנראתה אף להדיוטות, כמתואמת, פתחה מחלקת החקירות של רשות ההגבלים העסקיים בחקירה. בתחילה כללה החקירה בדיקות סמויות ובהמשך נפתחה כחקירה גלויה, לרבות חיפושים ("פשיטות" בפי כלי התקשורת), עיכוב בכירים באותן חברות וחקירתם.

להגנתו של הממונה על הגבלים עסקיים דאז, ייאמר שהוא עמד כחומה בצורה מול בקשות של פוליטיקאי בכיר להפסיק את החקירה בתמורה להשתדלותו אצל חברות הדלק שיפסיקו לגבות את דמי השירות (ואדגיש, כי על יושרו ויושרתו מעולם לא הוטל צל ולא הטלתי ספק בנקיון שיקוליו). אותו פוליטיקאי בכיר אף הבטיח כי שתדלנותו תצליח. אך, החקירה נמשכה עד תומה, או יותר נכון עד לרגע שבייעוץ המשפטי של הרשות הוציאו את האוויר ממפרשי החקירה, והחליטו שאין מקום להגשת כתב אישום.

למיטב שיפוטי (וחקרתי יותר מתיק אחד בחיי המקצועיים כחוקר וכממונה על חקירות, ביניהן מורכבות, מסובכות ורגישות הרבה יותר, וביותר מתיק אחד הוגש כתב אישום, וביותר מתיק אחד הורשעו הנאשמים), נמצאו בחקירה ראיות המצדיקות הגשת כתב אישום. עקב חוסר הבנה בתחום הפלילי, עקב חוסר הבנה כיצד יוצרים הרתעה ועקב תפיסות כלכליות ומשפטיות מוטעות בתחום ההגבלים העסקיים, לא הגישה המחלקה המשפטית של רשות ההגבלים העסקיים כתב אישום.

לא זאת אף זאת, בחומר שנאסף במהלך החקירה היה כדי להעלות תמיהות (ואף יותר מכך) בעניין עלייתם של מחירי הדלקים שאינם בפיקוח (בעיקר סולר ובנזין 98 אוקטן). על פי הראיות שנאספו, מחירי דלקים אלו הועלו במידה דומה ובמועדים דומים בכל חברות הדלק. גם בנושא זה, ביקשנו להמשיך לחקור, אך כמו בעניין דמי השירות (וכמו בנושאים נוספים, שנחקרו במחלקת החקירות), הובהר לנו על ידי גדולי המשפט של רשות ההגבלים העסקיים, שאין מקום להמשיך בחקירה, כי אין הם רואים כאן עבירות כלשהן (תיאום?).

עם זאת, גם לעצם החקירה הייתה השפעה מבורכת. מספר ימים לאחר פתיחת החקירה הגלויה, תחנות הדלק הפסיקו לגבות את דמי השירות ביום, ולמיטב זכורני, אף חזרו לרמת המחירים הקודמת של דמי השירות בלילה.

לאחר שרשות ההגבלים העסקיים לא הגישה כתב אישום נגד חברות הדלק, שעל פי החשד העלו בצורה מתואמת את דמי השירות בלילה והחלו לגבות בצורה מתואמת דמי שירות ביום בתחנות הדלק, אין להתפלא כי הם למדו את הלקח היטב. ואותו הם יישמו עתה – אפשר להעלות מחירים במתואם מבלי להסתכן בכתבי אישום ובעונשים. התוצאה היא שעתה הן נטלו סיכון מחושב, והעלו במועדים קרובים ובשיעורים דומים את מחירי הדלק בתחנות הדלק. אולי גם הפעם, החקירה, אם בכלל תיפתח, לא תוביל לכתב אישום, ובעלי הרכב הפרטי ישלמו את מחיר אוזלת ידה של רשות ההגבלים העסקיים.

בחסות מילת הקסם "מיזוג קונגלומרטי" חבויים מיזוגים המפחיתים את התחרות

הממונה על הגבלים עסקיים הקודם אישר את המיזוג בין שופרסל ובין קלאבמרקט. לזכותו ייאמר כי הוא ראה מראש כי המיזוג עלול לפגוע בתחרות, אך תחת רשת ההסוואה, הקרויה "דוקטרינת החברה הכושלת", אושר המיזוג. בקליפת אגוז, טען הממונה, שלולא אישור המיזוג הייתה רשת קלאבמרקט מתפרקת ושופרסל הייתה משתלטת על סניפיה.

אני טוען, כי גם אם ההצעות האחרות לרכישת קלאבמרקט לא היו רציניות כמו הצעת שופרסל, בשליטתו של נוחי דנקנר, וגם אם בקבלת הצעות אחרות קלאבמרקט לא הייתה נשארת רשת אחת, היה מקום לאשר מיזוג של מציע אחר, ובלבד שלא לאשר את עסקת שופר – קלאבמרקט.

אמנם, רק לחרש, שוטה וקטן ניתנה הנבואה, ואני אמנם קטן, אך איני חרש ושוטה, אך להעריך מותר גם מותר, ויש בעלי תפקידים, שהממונה על הגבלים עסקיים נמנה עליהם, שהם חייבים להעריך את תוצאות החלטותיהם.
כבר היום, מבשרות כותרות העיתונים כי שופרסל אינה בוחלת להשתמש בכוח, שהעניק לה הממונה וגם בית המשפט, שלחץ על הממונה לאשר את המיזוג. שופרסל דורשת תנאים מועדפים מהספקים, ולכאורה אין רע בכך, אך ההיסטוריה מראה, כפי שלמדנו מהחקירה שנוהלה במחלקת החקירות של רשות ההגבלים העסקיים בעניין רשתות השיווק והספקים הגדולים, שסופן של דרישות אלו הוא בהגדלת מרווח השיווק של הרשת, ללא פגיעה ברווחים של הספקים, כלומר בהעלאת מחירים לצרכן.

בשוק קטן כמו בישראל, קונגלומרטים, שכוללים חברות ועסקים מונופוליסטיים ובעלי כוח שוק רב, משתמשים בכוחם זה על מנת להגדיל את נתח השוק של החברות והעסקים הקטנים בתוך הקונגלומרט, שלא בדרך של תחרות, המסייעת לצרכן. לחלק מהקונגלומרטים אין יתרון כלכלי בהצבר של חברות ללא קשר ביניהן (כמו נדל"ן בארץ ובחו"ל, ביטוח, תקשורת, מסחר והיי-טק, ביניהן: סלקום, נטויז'ן, כלל ביטוח, אזורים, אלרון, ישראייר, קו מנחה, מפעלי נייר, ואלו רק חלק מהחברות בעלות חברות האחזקה של נוחי דנקנר).

אמנם ניתן לטעון, שבמיזוג בין רשת שיווק בתחום המזון ובין רשת שיווק בתחום הפארם אפשר למצוא יתרונות תחרותיים (אם מדובר במיזוג מלא, הרי אפשר לחסוך בתקורות, ואם מדובר במיזוג השומר על עצמאות החברות, אפשר לחסוך בקווי האספקה, במרכזים לוגיסטיים ועוד), אך אלו בטלים בששים לעומת הסכנות לתחרות ולצרכן.
גם חכמי הכלכלה והמשפט העוסקים בתחום ההגבלים העסקיים לא תמיד רואים את הסכנות במיזוגים קונגלומרטיים, בעיקר כשהם משרתים את ענייניהם של הלקוחות המבקשים להתמזג. חלק מאותם חכמים אף הביעו בעבר דעות כי מיזוגים אנכיים (מיזוגים במורד שרשרת הייצור, הספקה, שיווק ומכירה) אינם עלולים לפגוע בתחרות. טיעונים אלו, כמו הטיעונים בעד מיזוגים קונגלומרטיים, שואבים את הצדקותיהם מהשווקים בארצות הברית ובאירופה. הם מתעלמים לחלוטין מתנאי השוק השונים, מהשווקים הגדולים, מהסחר הבינלאומי הקל (ואילו כלכלת מדינת ישראל היא "כלכלת אי"), מהעובדה שאין מונופולים רבים שם מעבר לים, וגם אם יש מונופול, כלומר יש לו נתח שוק גדול, כוח השוק שלו קטן (למעט מיקרוסופט, אין בארצות הברית מונופול אמיתי. אפילו וולמרט, אינו בעל כוח שוק רב). ייבוא טיעונים מעבר לים לארצנו, ללא התאמה לתנאים הכלכליים שלנו כאן, הוא עיוות של המציאות. על כן, בבואם להגיש חוות דעת נגד המיזוג בין שופרסל ובין ניו פארם, מטעמה של חברת סופרפארם, הם נאלצים לטעון טיעונים, שבחלקם הם מאולצים, כי מדובר במיזוג אופקי, כלומר מיזוג בין מתחרים, שלגביו יש הסכמה כי הוא מסוכן לתחרות.

מיזוגים יש לבדוק בראיה רחבה, ולא בראיה מיקרוסקופית. מיזוגים יש לבדוק גם בראיה היסטורית, לבדוק כיצד מיזוגים שונים, שכולם אושרו בידי הרשויות, לרבות רשות ההגבלים העסקיים, יצרו קונסולידציה של שווקים, הורידו את מספר המתחרים ופגעו בתחרות פגיעה אנושה, לפחות באותם שווקים. שוק רשתות השיווק אינו שוק תחרותי. הרשתות העצמאיות, לרבות מרכולים גדולים, הם היוצרים את התחרות בשוק זה. הרשתות הגדולות לא מתחרות ביניהן, בוודאי לא ברמה הארצית, לכל היותר ברמה מקומית, אך גם תחרות זו היא "בערבון מוגבל". תחרות מתקיימת במקום שבקרבת סניף של אחת מהרשותות הגדולות ממודם סניף של אחת מהרשתות העצמאיות הקטנות, כמו רשת שיווק השקמה, אבא ויקטורי, חצי חינם, או מרכול פרטי גדול כמו חביב וכיו"ב.

גם הפעם, כמו בפעם הקודמת, אני קורא שלא להתכופף מול ההון והכוח של שופרסל ובעליה, ולדחות את המיזוג המזיק הזה, שנפגעיו הראשונים יהיו הצרכנים הקטנים – אנחנו.

גם הפרסומאי נדבק במחלת המונופולים – חוסר רגישות לצרכנים

בזק, המנסה להוכיח כי אינה מונופול, עדיין מספקת רמת שירות נמוכה ומציגה חוסר רגישות, המתבטאת גם בפרסומות שלה.

אחד המאפיינים הבולטים של מונופולים היא חוסר הרגישות שלהם לצרכן הקטן (ולעתים קרובות גם לצרכנים הגדולים והחזקים יותר). הידיעה שהם – המונופולים – יכולים להעלות את מחיר מוצריהם מבלי שתהיה בריחה למוצרים תחליפיים, כי כמעט אין כאלה, מעצם ההגדרה של מונופול, גורמת להם להיות אדישים לצרכנים, לשקוט על שמריהם ולא לשפר את השירות ואת המוצר ובוודאי לא להוריד את מחירו. הידיעה של המונופולים שהם יכולים להתנות את מכירת המוצר מונופוליסטי שלהם (אותו מוצר שרבים נזקקים לו וקונים אותו ומעדיפים אותו על פני כל המוצרים המתחרים, שיש לו נתח שוק גדול וכוח שוק חזק) בקנייה של מוצרים נחותים שלהם, שאין לקונה עניין לקנות אותו, אף היא מובילה אותם להתנהגות בלתי מתחשבת בצרכנים. בקיצור, הם אינם רגישים לצרכים שלנו.
ייתכן, שחוסר רגישות זו היא מחלה מידבקת, ואולי אף מידבקת יותר מהר משפעת העופות, לפחות במקרה של בזק. איני מתכוון לספר לכם את ההרפתקאות האישיות שלי עם בזק, והיו כאלה לא מעט (אם כי אין כאן סודות, ובטוחני שאיני יוצא דופן בעניין זה). אולם, לא יכולתי להתעלם מתשדיר פרסומת של בזק, המושמע ברדיו לעתים קרובות מאד, לעתים קרובות מידי.

אחרי שבע שנים בתפקיד מנהל מחלקת החקירות של רשות ההגבלים העסקיים, חשבתי שאני מכיר היטב את התנהגויותיהם של מונופולים שונים. אולם בכל אופן, התפלאתי כיצד נדבקו גם המפרסמים של בזק במחלת חוסר הרגישות לצרכן.

בתשדיר שבו מדובר שומעים דובר, שברור שהוא מייצג את בזק, בקול מעוות מאד, המשוחח עם אשה מצידו השני של הקו, ששניהם מצויים באותו זמן ברשת האינרנט (כמובן, שאי אפשר לקרוא לכך שיחה, מאחר ששומעים רק את הקול המעוות של בזק). בזק מנסה לשכנע את אותה אשה נעלמה שבזק היא הטובה ביותר כספקית אינטרנט. בשלב מסוים אומר הקול המעוות של בזק: "לחצת על העכבר, לא?! אז למה אני מרגיש שיש בינינו קליק?!". כמו במציאות, גם בזק, בעל הקול המעוות בפרסומת, מרגיש דברים שלא היו ולא נבראו ואין לו רגישות אמיתית לצרכנים שלו. הייתי מצפה לפחות מהפרסומאים, שיצרו את התשדיר המעוות הזה, לגלות רק מעט רגישות לצרכני החברה אותם משרתים, אבל כנראה גם הם רגישים יותר לחברה מאשר לצרכניה. אכן, גם זה מידבק.

מעבר לכך, התשדיר המעוות מזכיר לי גברים גסי רוח, המטרידים נשים, ולא מפסיקים את ההטרדה, גם לאחר שהמוטרדת משדרת להם סימנים, בדרך כלל ברורים למדי, שההטרדה אינה לרוחה.

אז יש לי בקשה לבזק: תעזבו אותנו באמא שלכם, אל תבזבזו את כספינו בפרסומות מגעילות וגסות כאלה, עם רמיזות מיניות כפייתיות, ורצוי שתשקיעו את הכספים הללו בשיפור השירות, למשל: בהקטנת זמן ההמתנה ל – 199 או בהיענות מהירה לבקשות הצרכנים. אז, לא תזדקקו לפרסומות כאלה, תדמיתכם תישתפר, וייתכן שגם פחות מנויים יעזבו אתכם.

הפשלה של שרי התעשייה והמסחר (והתעסוקה) לדורותיהם

ההיסטוריה מלמדת אותנו, שכמעט תמיד, יש ניגוד עניינים מובנה במשרד האמור לייצג ולקדם הן את האינטרסים של התעשייה והן את האינטרסים של הצרכנים. וכאשר יש ניגוד עניינים כזה, האינטרסים של בעלי ההון קרובים יותר לליבו של השלטון.

כנראה שהתקוות שתלו בשרי התמ"ס לדורותיהם "המשפחות" של התעשיינים ובעלי ההון היו חשובות יותר, ועל פי מבחן התוצאה – בוודאי משפיעות יותר, מאשר תקוות של מיליוני צרכנים. כל שרי התעשייה לא עשו דבר לשדרוגו של מערך ההגנה על הצרכן. אף כי יש מספר ארגונים העוסקים בכך, כדוגמת המועצה הישראלית לצרכנות (הקשורה בטבורה למשרד התמ"ת) ורשות ההסתדרות לצרכנות (יש גופים נוספים, שעיקרם בירור תלונות הציבור בתחום הגוף אליו הם שייכים, והם עוסקים בתחום הצרכנות כבדרך אגב לתפקידם העיקרי. רובם ללא סמכויות אכיפה ממשיות, כמו הסמכות להעמיד לדין את העוברים על החוק), הגוף היחיד בעל סמכויות אכיפה הוא הממונה על הגנת הצרכן במשרד התמ"ת. השר שרנסקי, בתפקידו כשר התמ"ס, עוד הספיק לפעול למען הגנת הצרכן "הקטן", כאשר הרחיב את התקנות המחייבות סימון מחירים גם על מוצרי חלב, אך לפניו ואחריו יש רק מדבר בתחום חשוב זה.

הממונה על הגנת הצרכן הוא איבר מדולדל במשרד התעשייה המסחר (כן, גם התעסוקה, גם התעסוקה…), על אף שהחוק מקנה לו ולעובדיו סמכויות חקירה וסמכויות רבות נוספות. אמנם, מן הראוי שיהיו לו סמכויות רבות, בדומה למשל לסמכויות של רשות ניירות ערך או של רשות ההגבלים העסקיים, וישמש כ"משטרת צרכנות", אך גם בסמכויות המוקנות לו בחוק היום אין עושים שימוש רב. מידי פעם בפעם מתפרסמות ידיעות בתקשורת על הפקעות מחירים ועל חוסר האונים של הממונה על הגנת הצרכן, אך איש עדיין לא הרים את הכפפה.

בהקמת רשות להגנת הצרכן, או בשם שהממונה על הגבלים עסקיים הפורש דרור שטרום ואנוכי הצענו – הרשות לסחר הוגן, יוכל השר לזכות בתהילת נצח. דרור שטרום העביר למשרד התמ"ס, בתקופת השרה דליה איציק ולמשרד התמ"ת בתקופת השר אהוד אולמרט, מסמך מקיף בנושא זה, לרבות הצעה מקיפה לתיקון החוק להגנת הצרכן. אף אני אישית הכנתי נייר עבודה לא קצר בנושא זה, המדגיש בעיקר את ההיבט האכיפתי של הרשות החדשה, אם וכאשר זו תוקם, שהועבר לעוזריהם של שני שרים אלו.

יש לאי הקמת רשות זו עד כה סיבות רבות, אך אמנה את העיקריות והמשפיעות ביותר בלבד:
1. הקמת רשות עצמאית תביא לאובדן בכוחו ובעוצמתו של השר הממונה – מאחר שמדובר ברשות עצמאית, שתקציבה יהיה נפרד מתקציב המשרד, והשר לא יוכל לעשות בו כבתוך שלו, ושכל נושא גיוס עובדים וקידומם מטופל ישירות מול נציבות שירות המדינה, ולשרים לא תהיה דריסת רגל בהצנחת מינויים פוליטיים משלהם, אין להם עניין אמיתי לקדם הקמת רשות כזו.

2. ניגוד אינטרסים מובנה בתפקידו של שר התעשייה – ניגוד אינטרסים כזה, בין הגנה על התעשיינים וסיוע להם ובין הגנה על הצרכן, אינו מאפשר אובייקטיביות ואינו מאפשר מתן טיפול הוגן לשני האינטרסים החשובים הללו במקביל. מאחר שמי שבשלטון רוצה להתקרב להון ולחזקים, הוא מקריב את חסרי ההון והחלשים, במקרה זה – הצרכנים.

3. ההסתדרות מסייעת בעיקר לחזקים – גם זו נגועה בניגוד עניינים. אם נחזור לשנת 1920, נלמד שההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל (כן, זה היה שמה), נוסדה על מנת להגן על העובדים, בעיקר מול המעסיקים. בין יתר השירותים הרבים, שהקימה ההסתדרות ברבות השנים, הייתה גם רשות הצרכנות. אך כנראה, שכאשר חפץ שר להקים רשות לסחר הוגן, שתאכוף את חוקי הגנת הצרכן (וכמעט תמיד, נשוא האכיפה יהיו המעסיקים, גדולים כקטנים), מיד מתעורר הרפלקס של ההסתדרות – "הגנה" על העובדים במשרד התמ"ת, הכפופים לממונה על הגנת הצרכן, ו"הגנה" זו משמעה – מאבק נגד הקמת רשות הסחר ההוגן. לפעמים זה נראה מגוחך עד כדי בכי (סבתא שלי הייתה אומרת על דבר כזה: "אם זה לא היה הנכד שלי, הייתי צוחקת"), כמו בתקופתה של שרת התמ"ס דליה איציק, שחתרה להקמת הרשות, אך סגן שר התמ"ס אלי בן מנחם, ראה עצמו כמגינם של העובדים, חתר כנגדה ופעל נגד הקמת הרשות.

4. גופים נוספים חוששים לאבד מעוצמתם הרגולטורית – כיום, עד כמה שייראה מוזר, הממונה על הגנת הצרכן במשרד התמ"ת אינו מוסמך לטפל בהפרות חוק הגנת הצרכן, אם בוצעו על ידי גופים רבי עוצמה כמו הבנקים וחברות ביטוח. לאלה יש רשויות רגולטוריות "משלהן", שאמורות לטפל גם בפגיעות בצרכנים על ידי גופים אלו. אולם, ניסיון העבר מצביע, כי לעתים קרובות, רשויות אלו שומרות יותר על האינטרסים של אותם גופים מאשר על הצרכנים. כאשר עלה לכותרות נושא הקמת הרשות לסחר הוגן, מיד התעורר גם כאן הרפלקס הפבלובי – לא נוותר על סמכויותינו, הלא הגנת הצרכן הייתה תמיד בראש מענייננו ורק אנחנו יכולים.

5. לצרכנים אין כוח פוליטי ואלקטורלי – אין מדובר בגוף מאורגן, אין מדובר באנשים ובגופים שלהם גישה ישירה לפוליטיקאים, אין מדובר באנשים המחזיקים בפנקסם את מספרי הטלפון הישיר ואת מספרי הטלפון הנייד של השרים והמנכ"לים, אין מדובר במפלגה וגם אין מדובר במרכז של מפלגה. וכאשר קם לצרכנים גוף, המשמיע את קולו ברבים, כמו המועצה הישראלית לצרכנות, וצובר כוח ציבורי ותקשורתי, מיד מקצצים בכנפיו, בתקציבו ולעתים גם מקצצים את ראשו.

אולי הפתרון הוא ששר התמ"ס הבא יבוא מקרב האנשים הפשוטים, לא מבעלי ההון, לא מאלה שבעלי ההון והכוח תרמו לבחירתו, לא מקורב לאיש מהעשירון העליון. אחד שעוד זוכר איך הוא בעצמו הלך לקניות עם סל בידיו, אחד שזוכר איך זרקו אותו מכל המדרגות, כשחזר לחנות עם מוצר פגום שקנה שם רק יום אחד לפני כן. אחד מאיתנו. השאלה הגדולה – האם יש כזה אדם? האם אדם כזה בכלל יכול להגיע לתפקיד בעל השפעה כזו. נראה לי, שבישראל של המאה העשרים ואחת לא ניתן למצוא אדם כזה, שימונה לתפקיד שר התמ"ס.