חמישים גוונים של אפור וגם שחור

קיצור תולדות אדרי במשטרה (עפ"י פרסומים בתקשורת): ב – 2005 אדרי התערב התערבות פסולה בהליכים דמוקרטיים בעת שכיהן כמפקד תחנת כפר סבא, בכך שהזהיר את יו"ר ועדת הביקורת בעיריית כפר סבא להימנע מפעילות לגיטימית ולא למסור מידע לציבור על ראש העירייה שם. בסיום הפרשה ועקב ממצאי הבדיקה של נציב תלונות הציבור, התנצלה המשטרה על התנהגותו זו. ב – 2009, בעת שכיהן כמפקד מרחב במחוז תל אביב בדרגת ניצב משנה, אדרי הזהיר קצין בדרגת סגן ניצב, שאם אביו, שהתלונן נגד שוטריו של אדרי, לא יבטל את התלונה, קידומו ייפגע. מספר שנים אחרי כן, מצא מבקר המדינה, שכאשר היה אדרי בתפקיד ראש אגף תנועה הוא סגר ללא כל הצדקה דוחות תנועה בגין נהיגה במהירות מפורזת לעמיתיו לפיקוד המשטרה, שבין היתר שיקרו וטענו שהייתה הצדקה מבצעית לנהיגה שלא כחוק. לאחרונה, פורסם שהיו לו "חברים" בין חשודי ומורשעי מפלגת "ישראל ביתנו". די באלה ואפילו בחלקם כדי למנוע את מינויו למפכ"ל.

השאלה הנשאלת היא מדוע קודם אדרי אפילו אחרי שני האירועים הראשונים: התערבות שלא כדין בהליכים דמוקרטיים, ואיום על קצין משטרה, כדי ש"ישכנע" את אביו, שהותקף על ידי שוטרים, לבטל את תלונתו. התשובה מצויה בתרבות המשטרתית הקלוקלת. המשטרה או ליתר דיוק ראשיה והמפכ"לים בראש, מקדמים קצינים, אף שידיהם אינן נקיות ואף שפגעו בטוהר המידות. אפשר ורצוי להזכיר את המפכ"ל פלד שנאלץ לפרוש אחרי חקירת מח"ש בחשדות לקבלת טובות הנאה, המפכ"ל קראדי נאלץ לפרוש אחרי הממצאים החמורים של ועדת זיילר בפרשת פריניאן, ואת המפכ"ל דודי כהן, שלפי מבקר המדינה, קידם את אחיו (כן, כן, זה שמונה זה עתה לממלא מקום המפכ"ל) תוך פעולה בניגוד עניינים. הם לא היו שם לבדם, די להזכיר את הניצבים הרבים שפרשו מהמשטרה בנסיבות מבישות. כך, לומדים קציני משטרה שמותר להם להשתמש בכוחם גם לצרכים אישיים ובניגוד לחוק ולמוסר. וככל שהם מתקדמים, ניתנות בידיהם יותר סמכויות ויותר אפשרויות, ואי אפשר לומר עליהם שהם לא מפיקים לקחים – הלקח הוא שמותר להם לשקר, לפעול בהיותם בניגוד עניינים ולעשות שימוש בסמכויותיהם לקידום עצמי ולתועלת שלהם עצמם ושל חבריהם. מאחר שמדובר בקצינים בכירים, איני מקבל את הטענה שהם לא הבינו שמעשיהם חורגים מהחוק ומנורמות. אך, אם הם אכן לא הבינו ו"לא הפנימו", אזי אין הם ראויים לדרגותיהם הבכירות, עקב קשיי הבנה. על כן, אין להתפלא כי קשה למצוא מועמד מתאים מתוך שורות המשטרה, שיושר, יושרה והגינות הן נר לרגליו. לא התפלאתי, שדווקא חלק מהניצבים שמצאו דרכם אל מחוץ למשטרה אחרי חשיפת פרשיות מביכות (בלשון המעטה) בהן הם עצמם היו מעורבים, הם אלה שסינגרו עליו בתקשורת.

יאמר מיד, איני מחפש מועמדים מושלמים, בעיקר כי אין כאלה. גם כאן, נכונה האימרה שמי שלא עושה, אינו טועה. אך, יש להבחין היטב בין טעויות ובין פגיעה מכוונת ובמודעות מלאה, תוך הפרת הדין, המוסר ואפילו הפקודות הפנימיות של המשטרה. גם מבלי לבקש את גירסתו של אדרי, קשה מאד להניח ואף בלתי סביר, שאדרי לא היה ער לנסיבות המקרים, שתוארו בתקשורת, ולכך שבפעולותיו הוא מפר הוראות, דינים וכללי מוסר.

לא פלא שאדרי הבין היטב את המסר שנשלח אליו מכל אלה שקידמו אותו במהלך שירותו במשטרה: "המשך בדרכך זו, המשך לנהוג בחוסר יושר ותוך פגיעה בטוהר המידות, כי זה לא יפריע לקידומך. אולי אפילו זה יסייע לקידום". וכך, ממש בסיום הקריירה ה"מפוארת" שלו, הוא המשיך בדרכו זו, והסתיר מידע חיוני, לפיו הוא התייעץ עם בודקת הפוליגרף לפני הבדיקה, אליה נשלח על ידי הוועדה למינוי בכירים. ייתכן, שמעשיו אלו של אדרי מצויים בתחום האפור, עדיין לא עבירות פליליות (אם כי אפשר לטעון שסגירת דוחות תנועה ללא הצדקה מהווה שיבוש מהלכי משפט, וחברותו עם נחקרי ישראל ביתנו – הפרת אמונים), אך בהחלט פגיעה, אפילו חמורה בטוהר מידות ובנורמות מוסריות, להן נדרש עובד ציבור בכיר. אך ההצטברות של כולם יחד מהווים דגל שחור מפני מינויו למפכ"ל. הדגל השחור ימשיך להתנוסס מעליו כל עוד הוא ממשיך לכהן כמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים. טוב יעשה השר ארדן אם יפטר אותו, ויפה שעה אחת קודם.

אנחנו מפחדים אך הם בפאניקה

על ההצעות החדשות של השר לביטחון פנים והמפכ"ל לאפשר למשטרה להשתמש בסמכויות המינהליות השמורות למאבק בטרור, גם במאבק בפשע המאורגן

אנחנו מפחדים, אך הם בפאניקה. אנחנו מפחדים מפני פגיעה של כדור תועה או של מטען גדול, בשימוש אנשי הפשע המאורגן, אך עלולים לפגוע בחפים מפשע. אנחנו מפחדים מפני אלימות או מפני עבירות אחרות,  ולכן, ממש כמו בניו יורק לפני שני עשורים, אנו משפילים מבט ומתעלמים. הם, השר לביטחון הפנים והמפכ"ל בפאניקה. פתאום צץ יש מאין הפשע המאורגן. שניהם בפאניקה נוראית ותולים את יהבם בהסטת השיח ממחדלי המשטרה, לבקשת סמכויות, המיוחדות למאבק בטרור.

המחדל מתחיל בכך שהמשטרה יודעת מעט על פעילות הפשע המאורגן. לו ידעה את היקפו ואת חומרתו האמיתיים, היו צריכים שני המבוהלים הללו להתחיל במאבק מזמן. אם הם ידעו וחיכו שהפשע המאורגן יגבר והקרקע תהיה ערוכה למתן סמכויות דרקוניות – המחדל חמור יותר. המחדל ממשיך בכך שהמפכ"ל לא הבין או לא רצה להבין שהמאבק בפשע המאורגן צריך להיות יום יומי, גם אם קשה, לעתים נראה סיזיפי, המכוון לכל רבדי ארגוני הפשע, שחלקו בסגירת המקורות לתזרים המזומנים, ולא רק החרמת כספי הבכירים בהם. כל עוד נמשכת זרימת המזומנים – הם לא מודאגים מפני החרמה זו או אחרת. אך הפעילות השגרתית  לא נושאת כותרות, ואין בעקבותיה מסיבות עיתונאים ונאומים חוצבי להבות.

המשטרה מתכסה בעלי תאנה כדי לתרץ את מחדליה. אדון בשניים בלבד. מטלות ביטחון הפנים מהוות תירוץ נהדר. אך המשטרה, כבר עם הקמתה, עסקה בביטחון פנים, בין היתר במאבק במסתננים. לתירוץ זה מתלווה הטענה שמשטרות אחרות לא עוסקות בביטחון פנים. אולם, מאז המתקפה על בנייני התאומים, עוסקות בביטחון הפנים כל המשטרות במערב. משטרות אנגליה עסקו בכך גם שנים ארוכות לפני כן, עקב הטרור האירי. המשטרה טוענת שמספר השוטרים בישראל נמוך מבמדינות אחרות. אך גם לטענה זו אין ביסוס. מספר השוטרים ביחס לאוכלוסייה דומה לממוצע במדינות המערב. זאת ועוד, שיעור אנשי החקירות והמודיעין במשטרת ישראל כיום הוא גבוה מאשר היה מאז הקמתה. מאז הפרדת אגף המודיעין מאגף החקירות (שאוחדו מאוחר יותר), עלה מספרם של השוטרים הנמנים על מערך זה והוא מונה יותר מרבע מכלל השוטרים במשטרה. בחמשת העשורים הראשונים שיעור החוקרים ואנשי המודיעין היה כ – 15% בלבד.

המשטרה מתפארת שהפשיעה ירדה פלאים, ממש גן עדן, כדברי מי שמינה את השר לביטחון הפנים. אכן, לפי הנתונים שהיא מפרסמת, בעשור האחרון הייתה ירידה של כשליש בפשיעה ושיעורה  יחסית לאוכלוסייה ירד ב – 40%. אך, אם מספר החוקרים ואנשי המודיעין עלה מאד, וגם מספר המעצרים עלה בכמחצית, והפשיעה ירדה משמעותית, מדוע רמת פיענוח העבירות בכלל ירדה והמאבק בפשע המאורגן נכשל?

החוקים לאיסור הלבנת הון והמאבק בארגוני פשיעה, כמו גם הקמת היחידה להגנה על עדים, היו אמורים לספק למשטרה מנופים שוברי שוויון. אך, המשטרה לא עושה שימוש יעיל בהם. נכון, יש מקום לשינויי חקיקה, כמו זו המתירה להעביר לנאשמים פרטים על מקורות מודיעין ומידע מודיעיני, חקיקה שנפרצה ע"י בית המשפט העליון, בעיקר עקב מחדלי המשטרה והפרקליטות. לפני כעשור כבר התרעתי על כך בפני פרקליטות המדינה. במקום לחפש את מטבע הפשע המאורגן תחת פנס הטרור, על המשטרה לקדם את הצעת החוק בנושא זה, שנוסחה כבר לפני זמן רב.

בעבר קראתי לשר לביטחון הפנים להקדים תרופה למכה ולפטר את המפכ"ל. עתה, נוכח הכישלון במאבק בפשע המאורגן, ומאחר שלא קרא את המפה בזמן, במקום לבקש סמכויות, שלכל היותר צריכות להישמר למאבק בטרור (וגם בתחום זה לא מדובר בסמכויות המתאימות למדינה דמוקרטית), הוא צריך לפטר את המפכ"ל ומיד אחר כך להתפטר בעצמו. אבל, כמי שמונה על ידי ראש מפלגתו, ליברמן ("גן עדן"), לשמור על השמנת, כנראה שזה לא יקרה, והפנייה הפעם צריכה להיות אל ראש הממשלה.

יוחנן אלפי דנינו וסדרי העדיפויות של המפכ"ל

מתוך כתבה ב"הארץ", שהתחילה בעמוד הראשון, נמשכה אל עמוד 6 והייתה מרוחה שם על כל העמוד, משכה את תשומת ליבי שורה קטנה אחת על מספר הקצינים והשוטרים המועסקים בתפקידי דוברות במשטרה.

יש שתי דרכים עיקריות לשפר תדמיתו של ארגון: שיפור תפקודו של הארגון ושל עובדיו ושיפור יחסי הציבור של הארגון. הדרך הראשונה היא הנכונה והטובה. אך, כמובן, שכדי ששיפור בתפקודו של ארגון יגיע לקהל רחב ככל האפשר, רצוי וצריך להעביר את הדברים לציבור באמצעות דוברים, שהיום קוראים להם יחצ"נים. אם המשטרה תופסת יותר גנבים, רצוי שלא רק הגנבים שנתפסו ובעלי הרכוש שנגנב ידעו זאת (בהערת אגב – בעבר המשטרה פרסמה בדוחות השנתיים שלה את ערך הרכוש שנגנב והוחזר לבעליו. היום המשטרה לא עוסקת בכך), אלא גם כל הציבור. אך מה קורה כאשר משטרה לא תופסת כמעט גנבים? מה קורה כאשר החוקרים לא מצליחים לגבש ראיות שיספיקו להגשת כתבי אישום נגד הגנבים ומספר כתבי האישום שהגישה המשטרה ירד בעשור האחרון כמעט בחצי? מה קורה כאשר שוטרי הסיור לא מגיעים לאירועים לפי הקריאות של הציבור לטלפון 100? הפתרון פשוט וקל – להעסיק חטיבה של דוברים ויחצ"נים, להפוך כל זבוב של הצלחה לפיל, להפוך כל פיל של כישלון לזבובון קטן ובלתי נראה ולהפיק סרט תדמית בהשתתפותו של גורי אלפי (שחקן מאד מוערך) אין לי טענות ליחצ"נים – זו מלאכתם ובזה הם מתמחים. הטענות מכוונות למי שמעסיק אותם.

ובכל אופן, שורה אחת בכתבה הארוכה על העסקת דוברים ויחצ"נים במשטרה צדה את עיני: "החטיבה [חטיבת הדוברות של משטרת ישראל] מונה כיום כ – 90 אנשי דוברות". בהמשך מפרטת הכתבה גם את השדרוג בדרגות אנשי הדוברות ואת השדרוג בתנאי השכר והשירות שלהם, או בפרפרזה על חזונו של שמעון פרס לפני שנים רבות, בימי אפרים אילין והסוסיתא – מכונית לכל דובר.

בכתבה אחרת שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר חודשים, נכתב כי בבדיקה של חברת מקינזי, שהוגשה למשטרה ולשר האחראי עליה, נמצא שהמשטרה אינה מספקת מענה הולם לתושבים (בשביל זה צריך לשלם למקינזי סכומים גדולים למדי? ואולי מה שידענו כולנו – לא היה ידוע לפיקוד המשטרה?!). באותה כתבה נכתב כי עקב בעיות תקציב לא אוישו כעשרים תקנים של סיירים במשטרת אשדוד, אף שמספר התקנים עצמו קטן מהצרכים של עיר כה גדולה. גם בתחנות משטרה נוספות, בערים בגודל דומה, כראשון לציון, חסרים שוטרים לא מעטים. באלעד, על 40,000 תושביה, אין תחנת משטרה כלל.

לפני שלושים שנה שימשתי כדובר המחוז הדרומי של המשטרה. אם זכרוני אינו מטעני, "מערך הדוברות" היה בגודל של כיתה אחת בצבא, ומנה כ – 10 אנשים בלבד (דובר לכל מחוז משטרתי, והיו אז ארבעה מחוזות בלבד, דובר למרחב ירושלים ועוזר לדובר במחוז תל אביב עקב הייחודיות של עבודת המשטרה שם, ועוד עובדים במטה הארצי, שמספרם נמוך מאצבעות יד אחת). ייתכן שאנו הדוברים של אותה תקופה כשלנו בעבודה, אך הנתונים מצביעים כי תדמית המשטרה רק ירדה מאז. אני כלל לא בטוח שזו אשמת הדוברים.

נכון, אפשר תמיד לקטר ולבקש תקציבים נוספים ולבכות עם כל קיצוץ, לרבות הקיצוץ הנוכחי, אך אפשר גם אחרת. לדוגמא, אפשר להקצות את תקני חטיבת הדוברות (היום זו כבר חטיבה שלמה) לאותן שלוש תחנות שמוזכרות בכתבה. נכון, זה לא יפתור את כל בעיות המשטרה, ואין ספק שזה יפגע ביחצ"נים ובדוברים עצמם, אך זה עשוי להיות פיתרון מצוין לשלוש תחנות משטרה, וזה יהיה צעד ראשון לשיפור השירות שמעניקה המשטרה לכולנו, צעד קטן למשטרה – אך צעד חשוב לתושב.

חקירה, מחקר מדעי ואמת

בפברואר 2012 יצא לאור ספר חדש: "הרשעות שווא: היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים", בעריכת ד"ר רונית פלד-לסקוב, פרופ' אפרת שהם וד"ר מאיר כרמון. בספר מאמר שלי בשם: "חקירה ומחקר מדעי – או האחריות המוגברת של החוקר לחשיפת האמת בהליך הפלילי".

למי שיש סבלנות וזמן – מוזמן לקרוא את 45 העמודים – לקריאה לחץ כאן.

הכתמים על שמה הטוב (?) של המשטרה או מצאו את ההבדלים

"כל אנשי התחנה חייבים לזכור שתפקידיה העיקריים של המשטרה הם – מניעת פשעים וגילוי עבריינים. הם חייבים לראות כל תיק אשר בו לא נתגלה עבריין – ככתם על שמם הטוב בתור אנשי משטרה וכמעשה תגר לכבודם וליכלתם.

יכלתם של אנשי החקירות לא תיבחן על ידי קבלת הרשעות בתיקים של תקיפות או של פגיעות גופניות, או בתיקים אחרים מסוג זה, אשר בהם, בדרך כלל, מתגלה העבריין על ידי הנפגע עצמו, ותפקידה של המשטרה מצטמצם ברשימת העדות. דבר זה שריר וקיים גם במקרים רבים של גניבות פעוטות, שבהן נתפס הגנב בשעת מעשה.

כאבן בוחן ליכלתם ולמסירותם של אנשי החקירה ישמשו המקרים אשר בהם לא נודע העבריין תחילה, ושנתגלו לאחר מאמצים ועבודה מצד אנשי החקירות".

לא ייאמן, אך הדברים כתובים במסמך רשמי של משטרת ישראל. נכון, לא משטרת ישראל של היום, אלא בספרון של משטרת ישראל, שהתגלגל לידי, שכותרתו היא: "פקודות קבע: ארגון תחנות המשטרה וניהולן", משנת 1953. הדברים למעלה הם ציטוט מדויק מתוך הספרון, ורשומים בסוף הפרק על תפקידיו, ארגונו ופעילויותיו של משרד החקירות.

את ההבדלים בין המשטרה של אז ובין המשטרה של היום – אתם כבר תמצאו בעצמכם.

מדוע קשה להאמין לדיווחי המשטרה שהפשיעה יורדת?

מספרים על שלושה סטטיסטיקאים שיוצאים לציד שועלים. הסטטיסטיקאי הראשון יורה בשועל אך מחטיא במטר ימינה. הסטטיסטיקאי השני יורה בשועל אך מחטיא במטר שמאלה. הסטטיסטיקאי השלישי אינו יורה, אך צועק בהתלהבות: "בממוצע פגענו בו". גם המשטרה לא תמיד פוגעת, אך מפרסמת סטטיסטיקות שונות, לפיהן היא מצליחה להוריד את הפשיעה.
סטטיסטיקה רשמית מסתירה לעתים קרובות יותר מאשר היא מגלה, וכך גם הסטטיסטיקה המשטרתית. גם הנתונים המפורסמים פעם בשנה על ידי משטרת ישראל מגלים טפח ומסתירים טפחיים.
לפי הדוח האחרון של משטרת ישראל, שפורסם באתרה בימים האחרונים, יש ירידה בפשיעה מאז 2004. בעבירות אלימות המגמה הכללית מאז 1998 ועד לראשית העשור הקודם הייתה של יציבות. אולם, לפי נתוני המשטרה מאז 2006 ועד 2010, יש ירידה ניכרת של 22% בעבירות אלימות. משום מה, ה"אדם ברחוב" לא חש בכך. אך התחושה הזו, גם אם היא קשה למדי, אינה מספיקה כדי לערער את הנתונים הסטטיסטיים שמפרסמת המשטרה.

לעתים, צריך לנבור ב"מספרים הקטנים" (על משקל "האותיות הקטנות") כדי להגיע לנתוני האמת. כך, למשל, הצדקתי בעבר (וגם היום עמדתי לא השתנתה בנושא זה) את השימוש בתחבולות במסגרת חקירה, לאחר שבחינת הנתונים לפי סוגי עבירות, הצביעה על עליה במספר הפשעים החמורים ובעיקר בעבירות רצח, ניסיון לרצח, שוד, שוד בנסיבות מחמירות, אונס ואלימות (נכון למועד פרסום המאמר על תחבולות בביטאון "הסניגור" ב – 2003). לדוגמא, לפי נתוני שנת 2002 הייתה ירידה במספר התיקים שנפתחו בגין אלימות גופנית. אך בעוד טענה זו של המשטרה הייתה נכונה לגבי כלל התיקים, הפרדה בין תיקי פ"א (סיווג של תיקים פליליים, שנפתחים בדרך כלל בעבירות שאינן קלות) ובין תיקי א"ת (אי תביעה, סיווג לתיקים בגין עבירות קלות וקלות מאד, שנסגרים ללא חקירה משמעותית ולעתים ללא חקירה כלל) מצביעה על מגמה שונה. נכון לאותו זמן, אף כי מספר כל תיקי האלימות ירד, מספר התיקים בגין עבירות אלימות קשה עלה, בעוד מספר התיקים בגין עבירות אלימות קלה ירד.

אך זהו ניתוח של תופעת האלימות לפי נתוני המשטרה עצמה. מאז, שינתה המשטרה את מנהגיה ואת סיווג העבירות, וכך קשה להבחין בין אלימות קשה וחמורה ובין קלה. ואף כי המשטרה מפרסמת סיווגים שונים של עבירות אלימות, אין ביטחון שהסיווג של אירועי האלימות לחמורים ולקלים – מהימן.
לעתים נופלת לידינו הזדמנות טובה לבדוק את הנתונים והסטטיסטיקות שמפרסמת המשטרה ולעמת אותן עם נתונים אחרים. נכון, ניתן לטעון שגם הנתונים הנוספים הם פרי עיבוד סטטיסטי, וכבר כתבתי משהו על סטטיסטיקאים, אך ההשוואה בין שני קבצי הנתונים מעניינת לכשעצמה ובמיוחד מטילה ספק רב במהימנותם של הנתונים המשטרתיים.

אתמול פרסם המרכז לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר נתונים אודות פגיעות טראומה בישראל בעשור האחרון. באתר המרכז אף נמצא פרסום בנושא זה לגבי השנים 1998 – 2005. שתי קבוצות הנתונים גם יחד מאפשרות הצצה לחדר הסגור בו מוסתרים הנתונים האמיתיים של משטרת ישראל אודות עבירות אלימות.

לפי מרכז זה, חלה בעשור האחרון עליה מדאיגה (כנראה לא את המשטרה) באירועי אלימות שהסתיימו בפגיעה גופנית ובפציעה. האירועים הללו עלו פי שלושה מ – 1998 ועד ל – 2010. גם לפי מדד חומרת הפגיעה התמונה אינה ורודה כלל. ברוב מדדי החומרה, נפגעי אלימות נפצעו קשה יותר מפגועי טראומות אחרות. 13% מנפגעי האלימות נפצעו קשה ואנוש לעומת 10% בין יתר הפצועים. כ – 30% נזקקו לטיפול בחדר הלם, לעומת 13% מבין יתר הפצועים. התמותה של נפגעי האלימות גבוהה יותר משל נפגעים אחרים (נכון, בשברי אחוזים בלבד, אך כל שבר אחוז המייצג אדם שנרצח או שנהרג  מייצג עולם מלא). גם השימוש בנשק חם באירועי אלימות – עלה במשך השנים. ויש להבהיר, כי מדובר באירועים פליליים בלבד ולא בנפגעי מאירועי טרור ומאירועים ביטחוניים אחרים.

נכון, המדובר בעבירות אלימות בלבד, אך מדוע שנניח שנתוני המשטרה נכונים ליתר העבירות, אם בעבירות אלימות מתגלה שתמונת הנתונים שמספקת לנו המשטרה אינה נכונה?

ייתכנו לכך מספר הסברים:
• עקב ירידה חדה במידת האמון של הציבור במשטרת ישראל, אנשים אינם מתלוננים, גם אם הם נפגעים קשה, קל וחומר כאשר הפגיעה קלה.
• אדם שהתלונן בעבר ו"זכה" ליחס שלילי מצד המשטרה, לא ימהר לשוב ולהתלונן שם. וכדאי להציץ בסקר שהזמינה משטרת ישראל (ומצוי באתר המשרד לביטחון הפנים ובאתר משטרת ישראל), שם נמצא ששביעות הרצון של האזרחים שנזקקו לשירותי המשטרה יורדת והולכת.
• המשטרה אינה רושמת תלונות של הציבור ועושה הכול כדי להניא אותם מלהתלונן.
• המשטרה "משחקת בנתונים". החוקרים אינם פותחים תיקים פליליים בגין תלונות המוגשות על ידי אנשים מהציבור, אלא גונזים את התלונה ללא פתיחת תיק, והכול כדי להציג תמונה ורודה של פשיעה יורדת. וכבר פורסמו בתקשורת מספר כתבות על "תוכנת המנה"ל" שהונהגה במשטרה ועל עיוותי הססטיסטיקה שיצרה.

ואם למשטרה יש הסברים אחרים – היא מוזמנת לתיתם. ללא תשובה מניחה את הדעת (לפחות) – לא נוכל להניח שהנתונים שמספקת לנו המשטרה בדוחותיה נתוני אמת הם.

האגדה של 99% הרשעות

משום מה, התקבעה בציבור הדעה ששיעור ההרשעות במשפטים פליליים במדינת ישראל הוא גבוה מידי, ונתון זה (שגוי, יש לומר) משמש את הטוענים טענות שווא נגד שימוש בהודאות, המוביל להודאות שווא. מכאן הדרך קצרה למסקנה שחייבות להיות הרשעות מוטעות רבות של חפים מפשע. איני יודע אם מדובר בתיאוריית קונספירציה, ניסיון מכוון לעוות נתונים או סתם טיפשות. תחליטו אתם, אחרי שתתוודעו לנתונים האמיתיים.

הפעם, קחו אוויר כדי לצלול במעמקי המספרים החבויים באתרים שונים. ואני מתנצל על פירוט היתר של הנתונים, אך כדי לנתץ את האגדה על ריבוי הרשעות, אין ברירה אלא להציג את אותם נתונים, שתוקפי מערכת אכיפת החוק לא יציגו בפניכם לעולם. הכול בעיניהם כשר, גם טענות שווא, כדי להחליש את המשטרה, הפרקליטות ואת בתי המשפט.

אכן, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים כי שיעור ההרשעות גבוה ונראה גבוה מידי, ועומד על כ – 99% מכלל כתבי האישום. נתון כזה מציב קושי. גם אם הפרקליטות והמשטרה מקפידות שרק כאשר הם בטוחים לחלוטין בהרשעה הן מגישות כתבי אישום, משפטים אינו מתמטיקה, ולכן נתון כזה אינו סביר. מה גם, שרף הראיות שקבע בית המשפט העליון לפני כחמש עשרה שנה להגשת כתב אישום הוא של סיכוי סביר להרשעה. רף זה נמוך מהרף של מעבר לספק סביר, שהוא הקריטריון להרשעה בבית המשפט.

מעבר לנתון הגבוה מידי של הרשעות, קשה מאד להבין את הנתונים המפורסמים באתר הלשכה ומהיכן נשאבו (מלבד זאת שהנתונים מעודכנים רק עד 2008 לרבות שנה זו. האם מישהו בלשכה זוכר שאנו כבר עמוק ב – 2011?). כך, למשל, כתוב שם שב – 2008 הורשעו 34,063 עבריינים, שהם 98.6% מכלל ההרשעות. אולם באותו שנתון של הלמ"ס, מוצאים שבבתי המשפט המחוזיים היו 1,135 הרשעות ובבתי משפט השלום 29,499 הרשעות. איך שני מספרים אלו מסתכמים יחד למספר הכולל של ההרשעות? חכו זה לא הכול. נתון נוסף שמופיע שם הוא שבאותה שנה היו 4,864 ביטולים של הרשעות, שהם 13.7% מכל ההרשעות באותה שנה. נו???!!!

ועל דברים אלה, אמר מארק טוויין – "יש שלושה סוגי שקרים. שקרים רגילים, שקרים גסים וסטטיסטיקה".

גוף נוסף שמפרסם נתונים הוא הנהלת בתי המשפט. לפי נתונים לאותה שנה (2008), המצב הוא כזה: בבתי משפט השלום נפתחו 98,149 תיקים (ללא בתי המשפט לתעבורה) ונסגרו 95,550. כמובן, שהמונח "נסגרו" כולל הרשעות, זיכויים ומקרים אחרים של "סגירת תיקים" בבית המשפט, כגון: חזרה מאישום לפני כפירה, עיכובי הליכים ודומיהם. באותה שנה נפתחו בבתי המשפט המחוזיים 9606 תיקים פליליים ונסגרו 10657. כאן, התיקים כוללים הן כתבי אישום והן ערעורים ואין באתר הפרדה בין שתי הקבוצות. המספרים של הנהלת בתי המשפט גבוהים מאלו המתפרסמים ע"י הלמ"ס ביותר מפי שניים.

על אף חוסר האפשרות להשוות בין הנתונים של הלמ"ס ובין אלו של בתי המשפט, ברור שנתוני הלמ"ס אינם נכונים, וזה בהמעטה. לפי הנתונים הבאים נראה שאין כל קשר ביניהם ובין המציאות, ונתוני הנהלת בתי המשפט הרבה יותר מדויקים ומציגים תמונה מציאותית.

לפני שנמשיך, עוד מספר נתונים מאתר בתי המשפט: בשנת 2010 נפתחו בבתי המשפט המחוזיים 8,120 תיקים פליליים ונסגרו 8,398, ובבתי משפט השלום נפתחו 55,894 ונסגרו 60,513. כאמור, בעוד מספר התיקים בבתי המשפט המחוזיים כולל גם ערעורים (ולכן, אין אפשרות לדעת מה מספר כתבי האישום שהוגשו), מספר התיקים בבתי משפט השלום משקף כתבי אישום בלבד, ולפי נתונים נוספים שבידי, הם הנתונים המדויקים. (אכן, שלא כמו הלמ"ס, הנהלת בתי המשפט פרסמה כבר את הנתונים ל – 2010. גם משטרת ישראל עדיין לא פרסמה אותם. אולי כמו בשנה שעברה המשטרה תפרסם את נתוני 2010 במחצית השנייה של 2011, כשכבר כמעט לא יהיו רלוונטיים). אף כי, ב – 2010 הוגשו פחות כתבי אישום והיו פחות הרשעות מב – 2008, אף מספרים נמוכים אלו – גבוהים מ"נתוני" הלמ"ס.

משטרת ישראל פרסמה בדוח השנתי שלה, שב – 2008 הוגשו כ – 68,000 כתבי אישום. המספר אינו מדויק, כפי שגם המשטרה מציינת, כי ספירת כתבי האישום שהוגשו על ידי המשטרה נעשית במערכת הממוחשבת (ולכן, יחסית מדויקת), ואילו כתבי האישום שהגישה הפרקליטות נספרו על פי התיקים שהמשטרה העבירה לפרקליטות ולא נסגרו. שיטה קצת מוזרה, לא? לא, כאשר רוצים להציג נתונים מנופחים של כתבי אישום, כלומר הצלחות. ועוד הערת אגב (שבזמנו כבר כתבתי על כך, אך זה מצחיק עד כדי בכי), בדוח המשטרה לשנת 2009 נכתב כי באותה שנה הוגשו 62,722 כתבי אישום, ואני מצטט "זו עלייה של כ – 3% לעומת 2008". הדעת נותנת שיש ירידה בכתבי האישום במהלך השנים ולא עליה. ולגבי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אם לשיטתם הורשעו כמעט כל אלו שהוגשו נגדם כתבי אישום ומספר היה כ – 35,000, היכן כל השאר?

נתונים שהעבירה המשטרה לכנסת מצביעים שבשנת 2009 היו 44,887 הרשעות (לא כל כך מפורט במסמך, אך כנראה מדובר בהרשעות בכתבי אישום שהגישה המשטרה, ללא כתבי האישום שהוגשו על ידי הפרקליטות). באותה שנה היו 559 זיכויים בתיקי משטרה. באותה שנה, הגישה הפרקליטות 4,910 כתבי אישום, ב – 4,340 היו הרשעות וב – 127 תיקים זוכו הנאשמים (השאר, כמצוין לעיל, חזרות מאישומים, עיכובי הליכים ועוד).

ממצאי מחקר שפורסם בכתב העת דין ודברים ב – 2010 על ידי צבי לקח ואמיר דהאן, מחזקים את מסקנותיי. הם בדקו תוצאות משפטים בתקופה אחת, שבה פורסמו נתונים אלה של בתי המשפט הצבאיים, אך לפי ספירה של אישומים ולא של כתבי אישום (כידוע, בכתב אישום אחד ניתן להגיש מספר אישומים, וזה בדרך כלל המצב). לפי ממצאיהם, 40% מתוך כלל האישומים נמחקו. מהנותרים היו כ – 4% זיכויים ו – 56% הרשעות. מבין כ – 5% מהאישומים שהסתיימו לאחר ניהול משפט (ולא בהסדר טיעון או בהודייה של הנאשם בבית המשפט) היו כ – 30% זיכויים וכ – 70% הרשעות. רוצה לומר, שהדרך הנכונה לבדוק את שיעור ההרשעות והזיכויים היא דרך ספירת האישומים ולא כתבי האישום. הסיבה לכך, היא שרוב כתבי האישום מסתיימים בהסדר טיעון, ולא מנוהלים משפטי הוכחות. בהסדרי טיעון, מוותרת התביעה על סעיפי אישום מסוימים. לכן, שיעור הזיכויים, הכולל את מחיקות כתבי האישום הוא לפחות 20% וכל טענה ששיעור ההרשעות מתקרב ל – 100% רחוקה מהמציאות. לצערנו, פרסום כזה היה חד פעמי ורק במסגרת בתי המשפט הצבאיים.

ברור שנתוני הלמ"ס תלושים מהמציאות. התמונה הנכונה, העולה מהנתונים שהבאתי ומנתונים נוספים, שלא אלאה אתכם בנבירה בהם, היא שמתוך כלל כתבי האישום שמוגשים, כ – 15% (למעשה מעט יותר) נסגרים ללא שהמשפט מסתיים בהרשעה או בזיכוי. זיכויים יש בכ – 5%, והרשעות בלא יותר מ – 80% מהתיקים הפליליים שנידונים בבתי המשפט.

זאת ועוד, השוואה בין נתוני 2008 ובין אלו של 2010 מצביעה על ירידה במספר כתבי האישום המוגשים לבתי המשפט מידי שנה. אם היינו משווים לנתונים של השנים בתחילת העשור הקודם, היינו מגיעים לירידה תלולה מאד. לכן, אפשר לטעון שככלל כתבי אישום מוגשים לאחר שיקול דעת מעמיק (גם אם הוא מוטעה לעתים) ולא כלאחר יד. לכן, גם אין שחר לטענות של עודף פליליזציה של החיים במדינה, כפי שטוענים המתקיפים את המשטרה, את הפרקליטות ואת בתי המשפט. (ייתכנו הסברים נוספים לירידה זו, כגון שחיקת הרמה המקצועית של החוקרים במשטרת ישראל וירידה ביכולתה לפענח עבירות, הסברים שאני לא דוחה).

לסיכום, ברור כשמש שטענות על ריבוי מוגזם של הרשעות מופרכות ומוגזמות בעצמן. אין זאת כי אם הצגה מעוותת של נתונים שגויים, והכול במסגרת מאמצי המושחתים ותומכיהם בממשלה, בכנסת ומחוצה להן, לאפשר להם להמשיך לעשות לכיסיהם הפרטיים, תוך שימוש בסמכויות ובמשאבים שמעמידה לרשותם המדינה לשם פיתוחה של המדינה. יש גופים וגורמים נוספים הטוענים טענות שווא על שיעור הרשעות גבוה מידי, שלא ניתן לטעון שהשחיתות פשתה בהם, אך גם הם אינם תמימים.

בעוד בישראל מתווכחים על יעילות התשאול והודאות של חשודים, בחו"ל מבצעים מחקרים על כך.

אכן, יש מה לקנא בקרימינולוגים בחו"ל. לפני מספר שנים הגשתי בקשה לשירות בתי הסוהר לראיין אסירים על חקירתם במשטרה ועל מניעיהם למסור הודאה או שלא להודות. שב"ס לא אישר את עריכת המחקר, בטענה שראיונות עם אסירים שלא הודו בחקירה ובמשפט עלולה להפריע לשיקומם. בינתיים, בעוד שב"ס מאפשר לכל עיתונאי לראיין אסירים ומונע מחקר, שעשוי להועיל לרשויות אכיפת החוק, בחו"ל מבצעים מחקרים תוך שיתוף פעולה בין האקדמיה למשטרה ולשאר רשויות האכיפה.

ב – 1998 הוזמנתי להרצות בכנס של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית, שהתקיים בסן פרנסיסקו, על תשאול והדרכת תשאול. למחרת הכנס, כינס המנחה של הפאנל, פרופ' פול אקמן, המוכר במחקריו על גילוי שקרים, את כל המשתתפים לדיון בנושא המדובר – תשאול וגילוי שקרים. להפתעתי מצאתי בחדר הדיונים מספר אנשי משטרה. כששאלתי את פול אקמן ואותם על פשר השתתפותם, הם סיפרו לי על מסורת ארוכה של שיתוף פעולה בין האוניברסיטה ובין המשטרה. חוקרי המשטרה, שהשתתפו בדיונים, סיפרו שהמשטרה ערכה שיפורים רבים בשיטות החקירה שלה בכלל ושל שיטות תשאול בפרט, בעקבות שיתוף פעולה זה וממצאי מחקרים שנערכו במשותף. לי נותר רק לקנא.

ומכאן לעניינו. במחקר שבוצע באוניברסיטת מונטריאול, ראיינו פסיכולוגים, עורכי המחקר, 221 אסירים בבית סוהר בקנדה על תשאולם בחקירות המשטרה ועל השאלה אם הודו או לא ומדוע. המחקר פורסם ב –  Justice Quarterly בחודש שעבר, ונמצאו בו מספר ממצאים מעניינים, גם את משטרת ישראל וגם רבים מאלה המנסים לערער את מעמדה של ההודאה, תוך שימוש חוזר ונשנה במספר קטן של מקרים ידועים ותו לא.

45% מבין האסירים שרואיינו הודו בחקירתם במשטרה. שיעור המודים מבין המרואיינים ללא עבר פלילי קודם הגיע ל – 80%. כאשר הראיות נגד החשודים חזקות הם ייטו להודות ללא קשר למשתנים אחרים, לרבות ללא קשר לעברם הפלילי. כאשר הראיות חלשות, חשודים יודו כאשר החוקר מצליח לעורר אצלם רגשות אשמה וכאשר הנחקר היה לבד בעת התשאול. מאחר שמדובר באסירים שנענשו בגין ביצוע עבירות חמורות, החוקרים אינם מתפלאים ששיעור המודים נמוך במקצת ממה שנמצא במחקרים אחרים, בהם נוקבים בכמחצית מהחשודים שהודו בתשאולם במשטרה.

לדעת החוקרים, אין ספק שתשאול של חשודים הוא כלי חשוב, שאין לו תחליף, בעיקר לנוכח ההגבלות שנקבעו בחוק ובפסיקה על חקירת חשודים וחיזוק זכויותיהם. ממצאי המחקר מצביעים כי היחסים בין החוקר ובין הנחקר הם המשתנה החשוב המשפיע על התשאול ועל תוצאותיו. יחסים אלו הם הקובעים אם יצליח לעורר החוקר בנחקר אמון מחד גיסא ורגשות אשמה מאידך גיסא.

גורמים נוספים המשפיעים על חשודים להודות, לדעת עורכי המחקר הקנדי הם: האשמת צד שלישי, להצטייר בצורה חיובית אצל אחרים וגם בעיני עצמם וגם, דבר שממנו צריכים החוקרים להיזהר, התקווה לעונש קל.

האם לא הגיע הזמן שדווקא משטרת ישראל תיזום מחקר כזה, תוך שיתוף פעולה עם שירות בתי הסוהר? הרי גם משטרת ישראל צריכה להיות מעוניינת בשיפור כישורי החוקרים בתשאול. או אולי לא?!

שמענו כבר על ארגונים החוקרים את עצמם, אך עכשיו יש חידוש במשטרת ישראל – מפקד בכיר חוקר את עצמו. האם הוא מצא דבר לחובתו? התשובה בסוף הכתבה

זו הזדמנות טובה להרים המסך מעל מסקנות ועדת בדיקה של משטרת ישראל, בראשות ניצב אילן פרנקו, סגן המפכ"ל, שהוקמה לבדוק את פעילות המשטרה בפרשת "השוטרים הנוקמים" מנהריה. נראה שיש מקום לבדוק את ועדת הבדיקה עצמה, או לפחות את מי שעמד בראשה.

בתקשורת פורסם השבוע כי דו"ח ועדת הבדיקה קובע "כי הכישלון איננו רק של תחנת נהריה, אלא שותפים לו גם מרחב הגליל, היחידה המרכזית (ימ"ר) גליל והמחוז הצפוני עצמו. זאת משום שהחקירות נגד מור ואנשיו התנהלו בכל הרמות". ומי לא נמצא אחראי למחדל? אגף המודיעין (זה שמאוחר יותר צורף לאגף החקירות), שבין אם בדמותו כאגף ובין אם בדמותו כחטיבה בתוך אגף החקירות והמודיעין, אמור לרכז את כל המאבק בפשיעה המאורגנת. מדוע? מעט סבלנות.

פרשת "השוטרים הנוקמים" היא פרשה כאובה. וייאמר מיד, אני שלם עם העמדתם לדין של ארבעת השוטרים, שהפכו לעבריינים. אולם, המשטרה נכשלה, לטעמי בכל הקשור לאכיפת החוק בנהריה בכלל ובכל הקשור למיכאל מור בפרט, אך, כפי שקובע הדו"ח היא נכשלה בעיקר בהגנה על השוטרים המאוימים. המשטרה היא שבמחדליה תרמה לכך שארבעת השוטרים החליטו לעשות בעצמם להגנתם ולהגנת משפחותיהם.כשלונה של המשטרה גדול מכשלונם האישי של ארבעת השוטרים מנהריה. עד כמה ניתן לסבול איומים על בני המשפחה של שוטרים (מילא על השוטרים עצמם, אך על ילדיהם ונשותיהם?!), מבלי שהמשטרה עושה דבר וחצי דבר כדי לאסוף ראיות נגד המאיימים, להכניסם לבית הסוהר ולהגן על השוטרים? ישאל כל אחד את עצמו מהו גבול האיפוק שלו.

עוד נכתב בידיעה בתקשורת, כי מאז פרשת "השוטרים הנוקמים" הוסקו במשטרה מסקנות כדי למנוע מצבים כאלה בעתיד.

באמת?

לו משטרת ישראל הייתה מסיקה מסקנות אמיתיות, היא לא הייתה מפקידה את החקירה בידי ניצב אילן פרנקו. ולכן, מסופקני אם מסקנות אלו מיושמות.

מדוע?

בין השנים 2002 – 2004 עמד בראש אגף המודיעין במשטרת ישראל לא אחר מאשר ניצב אילן פרנקו. אגף המודיעין הוא שהיה אחראי לאיסוף מודיעין ולביצוע החקירות כלפי ארגוני פשיעה. אגף המודיעין היה אף ממונה על פעילות היחידות המרכזיות המחוזיות והמרחביות, עליהן הוטלה המשימה בפועל.

אגף המודיעין בראשותו של ניצב פרנקו גיבש מודל למאבק בארגוני פשיעה. המודל נכנס לתוקף ביולי 2003 (ופורט בנוהל מספר 03.346.303 של מדור מסים ופשיעה מאורגנת באמ"ן, שכותרתו: "פעילות יחידות המשטרה בלחימה בארגוני פשיעה". האגף וראשו היו אמורים גם ליישם את המודל ולפקח על יחידות המשטרה האחרות בתחוםזה.

המודל ויישומו נחלו כישלון חרוץ. אף כי הארגון של מיכאל מור לא זוהה כארגון ברמה הארצית (עבריין שמאיים על שוטרים אינו בכיר מספיק, לטעמה של המשטרה), הוא בהחלט היה מוכר כארגון פשיעה ברמה האזורית כבר בראשית העשור הראשון של המאה הזו. בשלב מסוים, הוא המשטרה הכריזה על מור כ"יעד משנה". מדוע רך כ"יעד משנה"? לאגף המודיעין ולעומדים בראשו הפתרונים. אך, כמו המודל כולו, גם הניסיון של המשטרה לפגוע (בצורה לגיטימית כמובן) בארגון זה נכשל.

בשלב מסוים, הציג מפקד תחנת נהריה דאז ניסיון לרצוח שוטר באמצעות רימון רסס, כטעות בזיהוי. זאת בניגוד למידע המודיעיני שעמד לרשות המשטרה. אגב, בעקבות התבטאות אומללה זו קיבל השוטר מסרון, בו הובהר לו שאין מדובר בטעות…

לא צריך להתפלא, שבעקבות כישלונה הגדול של המשטרה, אותו רצו להסתיר, "התנפלה" בתקשורת כל צמרת המשטרה על ארבעת השוטרים, שהניחו נפצים דמויי מטענים ("התקן פירוטכני שעושה רעש" כדברי השופט שישב בדינם של השוטרים) על אדן חלון של חדר שאיש לא היה בו או מטען במכונית אשתו של מור, שכוון להתפוצץ בשעה שלא היה איש ברכב. והכל, כדי להטות את הביקורת מהמשטרה אל אותם שוטרים, שחששו לשלום בני משפחותיהם.

אז אל תתפלאו כלל, שדו"ח ועדת החקירה של המשטרה, בראשותו של ניצב פרנקו, לא מצא לנכון להטיל אחריות כלשהי גם אגף המודיעין. ואגף המודיעין הוא האחראי האמיתי לכישלון הגדול של משטרת ישראל הן בטיפול בארגון הפשיעה של מור והן בהגנה על השוטרים, הוא וניצב אילן פרנקו בראשו. כן, אותו אילן פרנקו שהוזכר לא לטובה בדו"ח ועדת זיילר, אך קודם מאז למפקד מחוז ירושלים ולסגן המפקח הכללי של המשטרה. מי שהיה צריך לעמוד לדין יחד עם השוטרים הוא לא אחר מאשר מי שכיהן אז כראש אגף המודיעין.

כמה זמן צריכים להימשך "שלבי סיום"? האם שעוניהם של השרים לביטחון הפנים עמדו מלכת. על המחדל המתמשך של השרים לביטחון הפנים

יבואו אל עמוד הקלון השרים בעבר ובהווה לביטחון הפנים, אשר מאז 1994 מורחים ודוחים את פרסום כללי חקירה. ייתכן שזו תוצאה של חברות בקואליציה לא קדושה בין השרים ובין המשטרה עצמה, אשר גם היא אינה מעוניינת בפרסום כללים כאלה. העדר כללים ברורים למותר ולאסור בחקירה תורם לעיוותים ואף מונע מהחוקרים עצמם מלהכיר את הגבולות, שבתוכם הם יכולים לפעול בחופשיות במהלך החקירה.

ב – 1994 פורסם דו"ח ועדת גולדברג לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר. בוועדה, שמונתה על ידי שרי המשפטים והמשטרה (כן, כך נקרא המשרד לפני שהשרים החלו להתעניין בביטחון, כדי לברוח מאחריותם למשטרה ולשיטור) היו חברים נכבדים, ביניהם שופטים, נציג האקדמיה, נציגי משרד המשפטים והפרקליטות, נציגי המשטרה ועורך דין מהמגזר הפרטי.

בין היתר, המליצה הוועדה לשר המשטרה לקבוע "תקנות המשטרה (חוקרים)", כקודיפיקציה של כללים ברורים למותר ולאסור בחקירה, פירוט החובות המוטלות על חוקרים במהלך החקירה וכללים בדבר חובת הפיקוח של מפקדים על החקירות. אלו, על פי ההמלצות, יהיו כללים מחייבים שסנקציות בצידם בגין הפרתם. נכון, שבאנגליה נקבעו כללים כאלה רק ב – 1985, אז למה לנו למהר? הרי הם דמוקרטיה ותיקה בת מאות שנים, ואילו אנו רק כבני ששים.

ב – 2002 נחקק בכנסת חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב – 2002. החוק נכנס לתוקף שנה מיום פרסומו, קרי ב –  4.7.2003. לפני חודשים מעטים "חגגנו" שבע שנים לכניסתו לתוקף. בחוק נקבע כי על השר לביטחון הפנים לקבוע כללים בדבר חקירה, ברוח המלצות ועדת גולדברג. אולם, השרים לביטחון הפנים בשלהם, וכללים – אין.

אין זו הפעם הראשונה ששרים מתחמקים ממילוי מצוות החוק. בתי המשפט כבר קבעו בעניין זה מספר הלכות. אביא דוגמאות מעטות בלבד.

בבג"ץ 295/65 נידונה עתירה לחייב את שרים לקבוע בתקנות כללים לביצועו של חוק "כנוביץ" (החוק למניעת מפגעים, התשכ"א – 1961). שם קבע בית המשפט כי "…לאחר שהבחירות עברו, והמנצח ניצח, והוא חקק את החוק שחפץ ביקרו, וכתב בו כי 'השרים פלוני ופלוני יעשו מעשים אלה ואלה', הוא יצר בזה חובה משפטית ממש, המחייבת את השרים למלא – ולא רק לרצות למלא – את החובה שהוטלה עליהם", והוסיף ש"ההימנעות מלממש ולהגשים חוק קיים ומחייב, אינה מדיניות ואינה יכולה להיות מדיניות, מכל בחינה שהיא; היא רק גורמת לדמורליזציה ביחסי השלטון והאזרח, וגוררת אחריה פריקת עול של כל חוקי המדינה" .

כך גם בבג"צים 217/80 ו – 297/82, בעניין התחמקות שר הפנים (כן, פעם נוספת שר הפנים) מלקבוע תקנות להפעלת שעון הקיץ. במקרה הראשון, החליט בית המשפט כי החוק (פקודת קביעת הזמן) מטיל חובה על השר להנהיג שעון קיץ. החלטה זו לא נראתה לממשלה ולכנסת, והחוק תוקן, במטרה להעניק לשר הפנים סמכות מלאה להפעיל את שיקול דעתו בעניין זה. גם הפעם סירב השר לקבוע כללים, וגם הפעם חייבו בית המשפט לקבוע כללים כאלה, וקבע שבמקום שבחוק נקבע שעל השר לקבוע תקנות, גם אם לשון החוק מדברת על כך שהשר רשאי לקבוע תקנות, חייב השר לקבוע תקנות וכללים.

כדאי לציין, שמידיעה אישית, ידוע לי שהמשטרה החלה לנסח את הכללים לפני חקיקת החוק, ובעת חקיקתו ב – 2002, היא כמעט השלימה את המלאכה. משנקבע בחוק שעל השר לפרסם כללים בדבר חקירות, היה ברור שזה עניין של או..טו..טו.. עד לפרסומם כתקנות, כמתחייב בחוק. אך הזמן מאז כנראה עמד מלכת ולשרים לביטחון הפנים יש זמן (לחשודים שנגרם להם עוול – כבר אין זמן).

בדיון בועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת, שנערך ב – 13.11.2003, מעלה השופט בדימוס גולדברג (הוא הוא יו"ר אותה ועדה ובעת הדיון בכנסת כבר מבקר המדינה), את זכרם של הכללים. וכך מדווחת היועצת המשפטית של המשרד לביטחון הפנים (ולא תגידו שמדובר בפקידה זוטרה. זו הייתה קצינה בדרגת ניצב!) לחברי הוועדה: " הם [הכללים] בשלבי סיום הכנה". ובתשובה לשאלה מפורשת של יו"ר הוועדה עונה אותה ניצבת פעם נוספת: "יש לנו הכללים בחקירה, שהשר צריך להוציא". לאמירה זו ימלאו בעוד כשבועיים שבע שנים. שבע שנים שהכללים בסיום הכנה, שהשר לביטחון הפנים צריך לאשר ולפרסם, בהתייעצות עם שר המשפטים ובאישור ועדת חוקה, חוק ומשפט.

אולם, רוח המלצות ועדת גולדברג ממשיכה לנשוב מעל בניין המשרד לביטחון הפנים, ואינה חודרת פנימה אל תוך הלשכה של השר. הלשכה הממוגנת של השר אף אינה חדירה להוראות החוק. גם מצד ועדת החוקה, חוק ומשפט אין פוצה פה ומצפצף. כן, זוהי תמונת המצב של הפיקוח של הרשות המחוקקת על הרשות המבצעת. הם, כרגיל, רוצים פעם נוספת להתחמק מאחריות, ולהמתין עד לעתירה לבג"ץ, כך שהאחריות תוטל על בית המשפט ולא עליהם, על הפוליטיקאים. וכללים אין, ואיש (וחוקר) הישר בעיניו יעשה.

על כן, ייזכרו לדראון השרים לביטחון הפנים לדורותיהם, שאף כי אין בהתנהגותם זו שחיתות ממשית, אין בה מניעה של פגיעה בחשודים הנחקרים במשטרה, ויש בה פגיעה במינהל תקין, זלזול בשלטון החוק ופגם מוסרי חמור. הנה שמות השרים שהמלצות ועדת גולדברג ב – 1994 היו לצנינים בעיניהם: משה שחל (כן, כן, אותו שר שמינה את הוועדה), אביגדור קהלני ושלמה בן עמי. והנה רשימת השרים שלא מילאו את מצוות המחוקק מאז 2003: עוזי לנדאו, צחי הנגבי, גדעון עזרא, אבי דיכטר ויצחק אהרונוביץ.