ארכיון קטגוריה: המשטרה שלנו

משטרת ישראל מאד מרוצה מעצמה. נראה שהיא היחידה המרוצה מהמשטרה

משטרת ישראל פרסמה באתרה סקר, לפיו יש עליה בשביעות הרצון שלנו מהשירות שהיא מספקת לנו. אין ספק שזו הייתה יכולה להיות סיבה טובה למסיבה. אך מסביב יהום הסער, ורק משטרת ישראל ומפקדיה וגם השר האחראי עליה אינם מבחינים בכך.

באחת התגובות שקבלתי לכתבות קודמות שלי על משטרת ישראל, וכוללות ביקורת נוקבת על המשטרה (כהרגלי, וכך נהגתי גם בשנות שירותי במשטרה), התבקשתי לכתוב גם על הקשיים הרבים בפניהם ניצבת המשטרה. אך, בדרך כלל, איני כותב על קשיים אלו, הן מאחר שהמשטרה עושה זאת חדשות לבקרים, והן מאחר שהקשיים לא כל כך אמיתיים, כפי שהמשטרה מתארת זאת. תקציבה של משטרת ישראל גדל בשנים האחרונות במידה משמעותית. מספר השוטרים גדל אף הוא. תוספת המשימות בתחום הביטחון הלאומי, שהמשטרה טוענת שמכלה את משאביה, אינה חדשה. משטרת ישראל אחראית על ביטחון הפנים מאז 1974, ואם בכמעט 40 שנה (!) היא לא הצליחה להתמודד עם היותה משטרה דו-ראשית (התמודדות בפשיעה ושמירה על הסדר הציבורי מחד גיסא ואחריות על ביטחון הפנים מאידך גיסא), עליה להלין על עצמה בלבד ולהפסיק להתבכיין. מה גם שמאז 11.9.2001 כל המשטרות בעולם המערבי מתמודדות עם משימות אלו, ומשטרת ישראל אינה יחידה בכך (יש משטרות שמתמודדות עך טרור אף לפני כן, משטרת בריטניה, למשל). אם כך, בינתיים, אני משאיר את תיאור הקשיים לאחרים (דרך אגב, במאמר שפרסמתי לפני מספר שנים בנושא עבריינות צווארון לבן דווקא תיארתי וניתחתי קשיים בחקירת עבירות אלו).

ונחזור לסקר של המשטרה, או יותר נכון לסקרים שלא הוזמנו על ידי המשטרה. אלו מצביעים דווקא על ירידה מתמשכת ועקבית ברמת האמון שרוכש הציבור למשטרת ישראל (נכון, שהמשטרה מצויה ב"חברה טובה", כמו בית המשפט ואפילו צה"ל. אך זה לא יותר מתירוץ). סקרים כאלה אמינים בעיני הרבה יותר, בין היתר מאחר שכבר לפני שנים רבות למדנו שכדי לנתח נכון תוצאות של סקרים ומחקרים, יש לבדוק, דבר ראשון, מי מזמין הסקר ומי מממן המחקר. מחקרים וסקרים המבוצעים במוסדות אקדמיים אובייקטיביים יותר ואמינים יותר (אם כי איני עיוור וכל מחקר וכל סקר יש לקרוא בעין בוחנת וביקורתית). שנית, יש סקרים שנערכים כבר מספר שנים, כמו למשל כמו למשל הסקרים של פרופסור אריה רטנר מאוניברסיטת חיפה, ואינם חד פעמיים. חשיבותם של סקרים רב שנתיים היא בכך שהם מצביעים על מגמה, ולא על ממצא בודד. לכן, גם אם הממצאים הספציפיים המצויינים בסקר אינם מדוייקים, ההשוואה הרב שנתית מאפשרת ניתוח נכון יותר והסקת מסקנות תקפות יותר. לעתים, סקרים חד פעמיים הניזומים על ידי הארגון הנסקר מיועדים לענות על בעיה נקודתית בתפיסת הציבור את הארגון. וכך, כאשר ארגון סבור שהציבור אינו שבע רצון מהשירות שלו, הוא מהר יוזם סקר, ואם הממצאים טובים בעיניו – הוא גם מפרסמו.

הממצא השכיח הוא שבתחילת העשור הראשון של שנות האלפיים עלתה שביעות הרצון ממשטרת ישראל. השינוי היה פרי מעורבותה של המשטרה בכלל ושל שוטרים אמיצים בפרט, בטיפול באינטיפדת אל-אקצה ובטרור. אולם העונה של פירות אלו הייתה קצרה, וחיש מהר חזר הציבור להעריך את המשטרה לפי תרומתה לאיכות החיים, למאבק בפשיעה ובסדר הציבורי. כך, לדוגמא, בעוד שב  – 2005 הביעו 30% מהציבור אמון הציבור במשטרה (לפי מסמך של קרן יוזמות אברהם), רק 14% הביעו אמון במשטרה ב – 2007. לפי סקרים מתמשכים של המכון הישראלי לדמוקרטיה – ירד אמון הציבור בכ – 75% מ – 2000 ל – 2009. לפי מכון זה, רמת האמון של הציבור הישראלי במשטרה שלו היא הנמוכה ביותר בין מדינות המערב. במחקר של טל יונתן, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, נמצא שרמת האמון במשטרת ישראל אמנם עלתה בשיא האינטיפדה, אך ירדה מאז וב – 2007 הייתה נמוכה אף מרמת האמון במשטרה ב – 2000. אפילו השר לביטחון הפנים כבר לא נותן אמון במשטרה. אך, לא ברור מה הוא עושה בעניין.

תוצאת ההשוואה בין הסקרים האקדמיים ובין הסקר המשטרתי 4:1 לטובת הסקרים האקדמיים.

הסיבות לכך רבות. החשובות מביניהן הן רמת השירות הנמוכה של המשטרה וטיפולה בפניות התושבים, שהמשטרה כמעט אינה מתחשבת בציבור ובצרכיו בקביעת סדרי העדיפויות שלה (עניין שהיה ניתן לפתרון על ידי הקמת משטרות עירוניות, אך משטרת ישראל מתנגדת לכך בטעמי שווא או בטעמים אחרים שיש להם פתרונות ידועים), בחוסר הטיפול בתחומים שקשורים לאיכות החיים שלנו ולאו דווקא בעבירות החמורות, והישגיה הדלים מאד במאבקה בפשיעה.

רק אתמול פורסם בידיעות אחרונות סוד ידוע לכל מי שעוסק בתחום, שרק נגד 12% מהעבריינים  מוגשים כתבי אישום. במשטרה יודעים זאת היטב, אך אפילו הנתונים בדוחות הרשמיים של המשטרה מעוותים. כך, לדוגמא, בדוח השנתי של משטרת ישראל לשנת 2008 נרשם שהוגשו כ – 68,000 כתבי אישום. בדוח ל – 2009 נרשם שבאותה שנה הוגשו כ – 62,000 כתבי אישום. אך, הנתונים שבידי (מתוך מסמך רשמי של המשטרה) מצביעים שב – 2008 הוגשו רק מעט יותר מ – 50,000 כתבי אישום. על פי אותו מסמך, יש בעשור האחרון ירידה משמעותית במספר כתבי האישום המוגשים מידי שנה, מכ – 80,000 בתחילת העשור ועד כ – 50,000 לפני שנתיים. אז, אם הפשיעה יורדת, לפי נתוני המשטרה, וידי החוקרים, הבלשים ורכזי המודיעין עסוקות פחות, ואם יש גידול בכוח האדם המשטרתי, לא ברור מדוע יורד מספר כתבי האישום, אלא אם מדובר באוזלת ידיים.

המשטרה מפרסמת מידי שנה את שיעור הגילויים של העבריינים, וזה עומד על כשליש, ולא השתנה בעשורים האחרונים. משמעות שיעור כזה היא שהמשטרה מפענחת כ- 150,000 תיקים בשנה. איך הם מסבירים את הפער בין שיעור הגילויים הגבוה יחסית אל מול שיעור הגשת כתבי אישום, הנמוך מאד? אם לא מנסים להסביר, אלא רק לזרוק חול בעיני הציבור וליצור רושם כאילו הם מצליחים במשימת המאבק בפשיעה. אך כמו שכבר אמרו הגששים – אנחנו חיים במדינת כאילו, גם בתחום זה.

שתי אפשרויות עולות בראשי. הראשונה –  פיקוד המשטרה אינו מודע למצב הגרוע של המשטרה, הן המצב המהותי והן מצבה ציבורי, אך מתבסם בממצאי סקרים מטעם. זה לא מצב טוב. השנייה – פיקוד המשטרה מודע גם מודע למה שקורה, הוא מודע לירידה בפענוח העבירות (הפרסום בידיעות הוא מתוך מסמך פנימי של המשטרה), הוא מודע לירידה הקשה באמון הציבור במשטרה (הכל פורסם בכל כלי התקשורת). במקרה כזה – המשטרה אינה מספרת את האמת לציבור או לפחות את כל האמת. אפשרות זו גרועה מהראשונה, ואתם תחליטו איזו מהן נכונה.

ואנקדוטה אחרונה לקינוח. אתר משטרת ישראל הוא כלי עבודה לכל קרימינולוג ולכל מי שעוסק בתחום זה. לצורך כתבה זו, השוויתי בין הדוחות השנתיים של משטרת ישראל לשנים 2008 ו – 2009, ומצאתי את הפנינה הבאה:

בדוח לשנת 2008 נרשם: "בשנת 2008 הוגשו הוגשו כתבי אישום ב – 68.217 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 9% לעומת 2007". בדו"ח לשנת 2009 נרשם: "בשנת 2009 הוגשו כתבי אישום ב – 62,722 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 3% לעומת 2008". אני לא הצטיינתי בחשבון כשלמדתי בבית הספר, לכן, איני רוצה להיכנס לחישובים הכל כך מסובכים של אחוזים. אך עדיין אני זוכר את שהמספר – 62,722 קטן יותר מ – 68.217. אז, הסבירו נא לי כיצד יש עליה בכתבי האישום ב – 2009 לעומת 2007, ובאמת לא צריך לבדוק אם זה 3%, פחות או יותר. אני מציע שתיכנסו לאתר של משטרת ישראל ותשמרו את המסמכים, לפני שהמשטרה תוריד אותם משם (אני כבר שמרתי אותם למקרה הצורך).

בת האיכר אינה נערה חסודה מבית טוב

השם התמים עלול להטעות. מה יותר רומנטי וגם מעלה ניחוחות של לחם חם וטרי המוצא מתנור לוהט ושל נוסטלגיה מאשר קשר לאדמה ולחקלאות? אני לא מוצא כל רומנטיקה בחום האופף את רשת המסעדות המוצתות בנתניה. המשטרה אמנם הצליחה לשים מאחורי סורג ובריח מספר עבריינים המוגדרים על ידה כראשי משפחות פשע, אך היא עדיין בשלב שבו אל יתהלל חוגר כמפתח ואל לה להתהלל כמנצחת.

לא מכבר התבשרנו שרשות המסים החלה לגייס עובדים מקצועיים ליחידה למאבק בפשיעה המאורגנת, אחרי תקופה ארוכה מאד, שראשי הרשות לא עשו דבר וחצי דבר בנושא זה. אבל, על פעילות ממשית, שסופה הכנסה מאחורי סורג ובריח של פושעים וראשי ארגוני פשע, על עבירות כלכליות, על עבירות מסים ועל החרמת רכושם, עדיין לא שמענו. אף לא שמענו על "פשיטות" של פקחי מס על העסקים של ארגוני הפשע ועל חקירות או מעצרים של ראשיהם. הייתכן שעבודתם סמויה כל כך? גם המשטרה, עסוקה מאד, וכדין עסוקה, בחקירות של מושחתי צמרת, וכנראה לא מתפנה להמשיך את החקירות, המסובכות מאד – יש לומר, של ארגוני הפשע.

ה"יתרון" של ארגון פשע ופשע מאורגן על פשיעה "סתם", גם אם העבירות מבוצעות על ידי חבורות של עבריינים, הוא הארגון. לארגון, מעצם מהותו, יש חיים עצמאיים שאינם תלויים באנשים המרכיבים אותם, במקרים רבים ללא קשר לעומדים בראשם בזמן זה או אחר.

כך, גם ארגונים רשמיים ולגיטימיים. האם משרד ממשלתי נעלם או אפילו מפסיק לתפקד כאשר מתחלפים שר ומנכ"ל? האם כאשר מתחלפת צמרת המשטרה מידי מספר שנים, הארגון כארגון נעלם? נכון, שחילופים תכופים מידי פוגעים בתיפקודו של כל ארגון (ראה הדוגמא הקודמת של משרדי הממשלה והחילופים התכופים של השרים והמנכ"לים), אך הארגון ממשיך להתקיים ועובדיו ממשיכים לעבוד ולקיים לפחות את שגרת העבודה.

ארגוני פשיעה, כמו גם ארגוני טירור, אינה יוצאים מן הכלל הזה. ראינו זאת כאשר ראשי ארגוני טרור פלסטיניים חוסלו, ב"חיסול ממוקד" על ידי צה"ל. כמעט לכל ראש ארגון או בכיר בארגון שחוסל, קמו מחליפים, גם אם לעתים נכנס ארגון זה או אחר לתקופת "התארגנות", רק כדי שבסופה הוא יתנער ויבצע פיגועים, לא פעם קשים וחמורים יותר משביצע הארגון קודם. גם אם ראש הארגון נאסר לתקופה ארוכה, רוב ארגוני הפשיעה ממשיכים להתקיים, להפעיל בתי הימורים ובתי בושת, לייבא ולמכור סמים, להפעיל פרוטקשן (סחיטת דמי חסות) ולהילחם בארגונים אחרים על שטחי השפעה. גם הפעלת העסקים הלגיטימיים, שמשמשים, לעתים קרובות, כחליפה חיצונית מהוגנת, אך גם כשיטה להלבנת כספי הפשיעה, נמשכת כאשר ראש הארגון, יושב אחרי סורג ובריח, ואף ביתר שאת, כדי לממן את הגנתו המשפטית ולהנעים את שהותו שם.

"התקיפה הכלכלית", כפי שזה נקרא במשטרת ישראל, אמורה לסייע להוריד את מפלס הפעילות הפלילית, אך בהעדר שיתוף פעולה מצד רשויות מס, עבודת המשטרה קשה ביותר. אך, זו אינה סיבה לשבת בחיבוק ידיים. דווקא בתקופות בהן ראשי ארגון פשע אסורים, כפי שראינו במקרה הנוכחי של הצתת המסעדות של משפחת אבוטבול, המאבק בין ארגוני הפשע מחריף, שכן ארגונים מתחרים חשים שהארגון, שראשיו בבית הסוהר, חלש, וזה הזמן לנגוס ממנו חלקים או לנקום בחבריו ובעסקיו. על כן, זה הזמן בו המשטרה צריכה למקד את עבודת המודיעין והחקירות שלה על חברים אחרים בארגון, החברים (העבריינים) בדרגים שמתחת לראש הארגון, שמועמדים להחליפו, החברים בדרגי הביניים, האחראים על הפעילויות הפליליות של הארגון ואנשי הפעילות הפלילית עצמם: אנשי הזרוע, הסרסורים ומפעילי בתי הבושת, מפעילי בתי ההימורים ודומיהם. רק אם החקירה תכוון לכל החברים בארגוני הפשע לרמותיהם השונות, אפשר יהיה לרשום הישגים. אך גם במקרה כזה, לא ניתן לנוח על זרי הדפנה, כי על המשטרה להיערך מודיעינית כדי לבדוק מיהו הארגון החדש החפץ להיכנס לואקום שנוצר.

מישהו במשטרה מאותת לאולמרט: “אל תדיח את המפכ”ל"

בעוד מספר חודשים וועדת זיילר תפרסם את מסקנותיה ובערך באותו זמן, יצטרכו ראש הממשלה והשר לביטחון הפנים להחליט על בחירת המפכ"ל הבא או על המשך כהונתו של קראדי, לאחר שזה ישלים שלוש שנות כהונה. אף כי איני צופה מהפכות במשטרה ובמשרד לביטחון הפנים עם פרסום מסקנות וועדת זיילר, ואתפלא אם המסקנות יחייבו את הדחת המפכ"ל, במשטרה כבר צופים פני עתיד, ומתכוננים גם לתרחיש הגרוע מכל.

ואיך מתכוננים לתרחישי האימים של מסקנות קשות נגד המפכ"ל? ואיך מקדמים את פני הרעה, שתיתכן הדחת המפכ"ל בעקבות מסקנות וועדת זיילר? הדרך הבטוחה ביותר היא להסביר לו שהמפכ"ל הנוכחי הוא ששומר על גבו, שהמפכ"ל הנוכחי לא יאפשר לחקירת פרשת בנק לאומי להעמיק יתר על המידה ולא יאפשר לחוקרים להגיע לקרבתו של ראש הממשלה. אם ראש הממשלה יבין מי הוא המלאך השומר על גבו מפני כידונו של מבקר המדינה ומפני תוצאות רעות של חקירות, הרי עתידו של מלאך זה, יהיה זה המפכ"ל או יהיה זה קצין בכיר אחר במשטרה, מובטח. שהרי ראש הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה הנוכחי, הנמצא לעתים קרובות באזור סכנת החקירות, זקוק לאדם, ורצוי שיהיה בכיר במשטרה, שידע לשים גדרות לחוקרים, כדי שיסתפקו בדגיגים הקטנים, ולא יתקרבו לכרישים.

אף כי ראש הממשלה הנוכחי ניחן בשכל ובתבונה רבים, במשטרה לא לוקחים צ'אנס. הם לא מסתכנים שמא הידיעה כי קצין משטרה בכיר כלשהו מסייע לאולמרט מאחורי הקלעים ומאחורי גבו של מבקר המדינה, לא תגיע לידיעתו של ראש הממשלה, ועל כן הדרך הטובה ביותר היא להדליף לכתב הארץ את הידיעה המשמחת, שקרוב לוודאי שלא יימצאו ראיות נגדו. אמנם החקירה החלה זה מקרוב, הבדיקה טרם הסתיימה והיא עדיין בעיצומה (והכל כפי שכתוב באותה ידיעה), אך אותו מדליף בכיר אינו מתעניין בעובדות. הוא צריך שהידיעה תגיע לאולמרט, אך גם צריך שהידיעה תגיע לחוקרים, ובכך גם הם יירמזו שאין טעם להשקעת מאמצים בחקירה זו, ומוטב שיעשו הכל כדי לא למצוא ראיות נגד ראש הממשלה, גם אם יש כאלה.

הפטנט הזה עבד גם בעבר, כפי שהוזכר בראש הכתבה, אף כי בעניינו של ראש ממשלה אחר. הפטנט הזה עבד גם לאחרונה, כשהמשטרה עשתה את כל המאמצים, וגם הצליחה, למנוע מהממשלה ומהעומד בראשה מבוכה בעטיו של מצעד הגאווה. מצעד כזה היה מקומם מפלגות ופוליטיקאים על ראש הממשלה, הוא היה עלול להניע מפלגות דתיות החברות בקואליציה לצאת ממנה, הוא היה גורם להצעות אי אמון בממשלה מצד החרדים, הוא היה חוסם כניסת מפלגות מסוימות לממשלה ועוד ועוד.

מה עושים? המשטרה עשתה הכל כדי לעורר את תסיסת החרדים, לעודדם לצאת להפגנות הקשות שראינו בשבועיים שלפני מצעד הגאווה, לקרוא להם להקצין את איומיהם על מלחמת אחים ועוד ועוד. הדבר היחיד שמשטרת ישראל לא עשתה זה לתלות שלט ענק במאה שערים או לפרסם מודעה בעיתונים החרדיים הקורא לחרדים למסור למשטרה מידע אודות הכוונות שלהם לפגוע במצעד הגאווה. מלבד זאת, פיקוד המשטרה עשה הכל כדי להמציא מידע שעל פיו יוכל למנוע ממצעד הגאווה לצעוד.

כמובן, שמניעה מציבור שלם להביע את דעותיו, ובמיוחד מציבור שקולו חלש (בעוד המשטרה אישרה לחרדים ולבהמות לצעוד בירושלים במחאה על מצעד הגאווה, כי זהו ציבור שאוזנו של ראש הממשלה ולהקתו כרויה אליו), משתלבת בתהליך של מיליטריזציה שעובר על המשטרה מזה שלושים שנה, אך הוא מתחזק בשנים האחרונות

וכך, כאשר יגיעו ימי קראדי לסיים את שלוש שנות כהונתו הראשונות, יוכל ראש הממשלה לשקול את המשך הכהונה והארכתה. בעשותו זאת, יבטיחו בעלי הסמכות את גבם וידעו שלפחות כל עוד פיקוד המשטרה אינו מתחלף אין סכנת החקירה מרחפת על פניהם. וכולם יהיו מרוצים. באמת כולם?

תראו מי שמדבר: האם בדקה סגנית השר את הישגי אהרונישקי טרם מונה ליו"ר ועדה לאומית למיגור האלימות?

מאד שמחתי לקרוא בעיתון כי מפכ"ל המשטרה לשעבר, שלמה אהרונישקי, מונה, על ידי ההיא מארץ נהדרת, נו.. נו.. רוחמה אברהם, המכהנת כסגנית שר הפנים, לעמוד בראש ועדת תיאום לאומית למיגור האלימות ברשויות המקומיות. תפקיד יהיה להקים מודלים של משטרות עירוניות שבהן ישולבו בעבודה משותפת שוטרים ופקחים עירוניים. סוף סוף, ממנים אדם ששירת במשטרה לתפקיד שלשירות המשטרתי שלו יש ערך מוסף לאותו תפקיד. סוף סוף, ממנים אנשים לתפקידים ציבוריים על פי ניסיון רלבנטי ולא לפי קשרים פוליטיים.

סוף סוף, יוכל ההוא, שטבע את המונח "פיגוע פלילי", למצות את כישוריו ואת ניסיונו במשטרת ישראל, שאת שירותו בה סיים בתפקיד שאליו נשואות פני כל הקצונה הבכירה בה – המפקח הכללי של המשטרה. שלמה אהרונישקי שירת במשטרה במגוון תפקידים. הוא הגיע למשטרה ישירות מצה"ל ועמד בראש מחלקת החבלה, ואחר כך מילא תפקידי מפתח שונים, כמפקד מרחב, מפקד מחוז וכמובן מפכ"ל.

אם כך, כדאי לבדוק מה היו הישגי המשטרה בתקופתו כמפכ"ל.

את "הפיגוע הפלילי" הזכרנו. ואכן, בתקופת אהרונישקי כמפכ"ל, בשנים 2001 עד 2004, פרח, גדל וצמח הפשע המאורגן באין מפריע. היום הפשע המאורגן הוא אחת הבעיות העיקריות של המדינה, והמשטרה עדיין לא התאוששה מתקופת כהונתו של אהרונישקי, ועדיין אינה יודעת כיצד לטפל בפשע המאורגן בצורה יעילה. ובכלל, בתקופת אהרונישקי לא דיברו על הפשע המאורגן, אלא לכל היותר על פשיעה מאורגנת. ואם לא מדברים עליו, הוא לא קיים.

בארבע שנות כהונתו כמפכ"ל (1.1.01 – 1.8.04) עלתה הפשיעה כל שנה. בניתוח פנימי, עלתה בעיקר הפשיעה החמורה, הן בנפחה והן בחומרתה. עבירות האלימות הקשות והחמורות עלו אף הן (על אף ניסיון לא מוצלח להסוות עליה זו בפרסומים הסטטיסטיים המשטרתיים). אלימות הנוער עלתה, לא רק בהיקפה, אלא גם ובעיקר במהותה. עבריינות הנוער שינתה את פניה. כל נער מחזיק סכין, וכל נער שמחזיק בסכין מוכן להשתמש בה, ורבים עושים זאת. בני נוער מעורבים בעבירות חמורות יותר מאי פעם. אין ספק, שניסיונו המוצלח של אהרונישקי בלחימה באלימות בתקופת כהונתו כמפכ"ל, מצדיקה את מינויו לתפקיד זה.

אמנם, כתבתי במדור זה לפני מספר ימים, כי אכיפה משטרתית אינה משפיעה על תאונות דרכים, אך פטור בלא כלום אי אפשר, מה גם שאף בנושא זה לא צלחו ידי המשטרה בתקופת אהרונישקי. אף כי רק בשנה אחת עלה מספר תאונות הדרכים, מספר תאונות הדרכים הקטלניות עלה בשנתיים ומספר ההרוגים בתאונות אלו עלה בשלוש מתוך ארבע השנים, בהן עמד אהרונישקי בראש המשטרה.

ויודגש, כל מי שחפץ לבדוק נתונים אלו בעיניו, הלא הם רשומים באתר האינטרנט של משטרת ישראל.

אין אלו כל כישוריו של אהרונישקי, שידע להפעיל את המשטרה ביעילות, וזו אכן הגיעה לכל פיגוע ממש מספר דקות אחרי שאירע. הוא גם היה פרשן מצוין. הוא היה בין הראשונים להגיע לכל זירת פיגוע, ומסר פרשנות על הפיגוע הספציפי, כמו על הפיגועים בכלל.

ועל הרמה המוסרית הנדרשת מאדם שמחזיק בתפקיד ציבורי כה חשוב דיברנו? גם על זאת כבר כתבתי כאן, אך מן הראוי להזכיר, כי אהרונישקי, כמו אותו חבר כנסת שהחזיר את מה שלא לקח, שילם על כרטיסי חינם למשחק כדורסל, שלא קיבל. לפי העיתונות, הוא ניסה בתחילה להיתמם ולטעון שעליו להיות נוכח במשחק מתוקף תפקידו כמפכ"ל. ואז הוא נשאל ומה על הכרטיסים האחרים? לבנו למשל? האם נוכחותו של הבן מסייעת לאב השוטר המסור להחליט באשר להפעלת כוחותיו? אך, לאחר שהמיקרופונים הרגישים של התקשורת קלטו את השיחה, לא היה מה להכחיש, אלא למהר ולשלם. אבל, רגע, על מה לשלם? הוא הרי לא קיבל כרטיסים?!

אז מה יהיה לנו? אחרי כל אירוע אלימות קשה יופיע על מסכנו רב ניצב בדימוס וימסור לנו פרשנות מעודכנת על האירוע החמור. השאלה החשובה היא האם הוא יקבל כרטיסי חינם למשחקי ספורט, על מנת לבחון שם את רמת האלימות? והאם הוא ייקח עימו את בני משפחתו, כדי לסייע לו במשימה קשה זו?

אך, אולי אנו דורשים יותר מידי מסגנית השר רוחמה אברהם? ואולי בפוליטיקה הישראלית אי אפשר להתקדם ולשרוד ללא קורטוב של שחיתות?

המודיעין המשטרתי "על הקרשים" ובוודאי יתקשו לאתר את תופעת גניבות הנחושת המתקרבת

האם המשטרה תתחיל לפעול נגד גנבי נחושת באיחור של שנתיים ויותר, כפי שאיחרה את הרכבת ואת אדני הברזל שלה שנגנבו?

לפני כחודשיים פעלה משטרת ישראל, למיטב ידיעתי בפעם הראשונה בצורה ממוקדת, אך במסגרת חקירה רחבת היקף, נגד גנבי ברזל. דוברות משטרת ישראל עבדה שעות נוספות, והציגו בפני התקשורת חלקי מטוסים, חלקי טנקים ועוד פריטים מברזל שנגנבו ברחבי המדינה. אכן, הייתה זו פעילות ראויה להערכה, לו הייתה מתבצעת בזמן הנכון. גניבות הברזל אינן חדשות, אך מזה כשנתיים, עם הפיתוח הכלכלי המואץ בסין, גדל היקפן במאות אחוזים. מידי יום התפרסמו ידיעות בתקשורת על גניבת חפצי אמנות, אותיות על מצבות, תמרורים וכל פריט ברזל הנמצא בשטח, לרוב בשטח פתוח, ולעתים גם בתוך חצרות ומפעלים.
אולם, משטרת ישראל הייתה האחרונה להבחין בכך. אני בטוח שהשוטרים קוראים עיתונים, מאזינים לרדיו וצופים בטלויזיה. מידיעה אישית – כל קצין מדרגת ניצב משנה ומעלה זכאי לעיתון יומי, כחלק מתנאי השירות שלו, על חשבון המשטרה. למיטב ידיעתי, קצינים בדרגות ניצב זכאים לשני עיתונים יומיים (לפחות). ואין כל ספק, שהידיעות על גניבות הברזל הגיעו לידיעתם. אך, כנראה, בין קריאה על כך בעיתון ובין הבנה כי זהו נושא הראוי לאכיפה משטרתית יש מרחק של ת"ק פרסה.
כדי שהפעם לא יגידו במשטרה "לא ראינו, לא שמענו" – הנה ידיעה מודיעינית חדשה על תופעת פשיעה לא כל כך חדשה, שמן הראוי להיערך לטיפול מעמיק בה. בקרוב, יתחילו גנבי המתכות להתמקד בגניבות של נחושת. למען האמת, גניבות כאלה כבר מתרחשות יום יום, ואפילו היו מספר דיווחים שהמשטרה תפסה מספר גנבי נחושת. אך תפיסות ספורדיות ומקריות אינן מחליפות טיפול מערכתי ומעמיק. לפי הידיעה בעיתון, אף כי מחירי כל המתכות עולים בקצב מסחרר, מחירי הנחושת והאלומיניום הם הגבוהים ביותר והעליות במחירי מתכות אלו הן התלולות ביותר בתקופה האחרונה. אם כן, כל גנב שירצה להגדיל את רווחיו, יתמקד בגניבת מתכות יקרות יותר – נחושת ואלומיניום. לא ירחק היום שגנבים מומחים יגנבו כבלי טלפון, חשמל ועוד. ניתוקי טלפון יהיו מעשה יום יומי. אך המשטרה לא תעכל זאת, ולכל היותר יעצרו גנב קטן או שניים.
לפי הידיעה בעיתון, מחיר טון נחושת כיום הוא כ – 4,500$, אך מומחים צופים שהמחיר יגיע בחודשים הקרובים לכ – 8,000$. במחיר כזה, יתרבו הגנבים, יתרבו סוחרי הנחושת הגנובה, יתרבו בעלי מפעלים להתכת נחושת וישראל תהפוך ליצואנית נחושת, כפי שהיא כיום יצואנית ברזל. אכן, התגשם החלום וישראל הקטנה הפכה ל"ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים, ח', 9; ותודה לשולמית גבע על הציטוט המדויק). 
ועוד שאלה אחת קטנה למשטרת ישראל – מה קרה אחרי הפשיטה המתוקשרת שלכם על סוחרי הברזל? כמה גנבי ברזל וסוחרי ברזל גנוב העמדתם לדין? כמה מגרשי גרוטאות שסחרו בברזל גנוב סגרתם? כמה פשיטות, חיפושים ותפיסות עשיתם אחרי אותה פשיטה מתוקשרת?

עוד על תנועה ותאונות דרכים והרמה המקצועית של המשטרה ושל מפקדיה

רק לפני כחודש כתבתי כאן על ההתייהרות של שר התחבורה ומפקד משטרת התנועה במשטרת ישראל בכך שטענו שהם הם האחראים לירידה בתאונות דרכים, ובמיוחד בתאונות דרכים קטלניות, בשנה שעברה. הערכתי שם כי אם, חס וחלילה, יעלה מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנה הבאה, לא נוכל לצפות במסיבת עיתונאים כזו, ולכל היותר יצביעו דובריהם של מי שיכהן בתפקידים אלו (שכן אותם לא נוכל לראות כאשר יש כישלון), על משרדים וגורמים אחרים, האחראים לעליה כזו.

והנה, קראתי כתבה בעיתון די-מרקר, פרי עטו של פרופ' מיכאל בינסטוק, שכותרתה "משטרת התנועה אינה תורמת להפחתת תאונות הדרכים". ואז נזכרתי כי בשנת 1998 פורסם מאמר של פרופ' בינסטוק (יחד עם אחרים), בבטאון "משטרה וחברה", שמשטרת ישראל מוציאה לאור (למרבית הפליאה, זהו כתב עת איכותי וברמה גבוהה, בעיקר הודות לעורכיו: העורך הראשון תת-ניצב ד"ר דני גימשי ועורכיו הנוכחיים, מאז הגיליון השלישי שיצא ב – 1999 ועד היום: ניצב משנה ד"ר פיני יחזקאלי וד"ר אורית שלו). במאמר זה, מסוכם מחקר שבדק האם קיימים קשרים בין מאמצי האכיפה לפי דוחות של משטרת ישראל ובין תאונות דרכים בישראל. נבדקו נתונים של תאונות ודוחות בשנים 1993 – 1995 ב – 135 קטעי כביש בין עירוניים.

כבר במאמר ההוא קובעים הכותבים כי:
1. לאכיפה בכבישים הבין עירוניים, כפי שהתנהלה על ידי משטרת התנועה הארצית בתקופת המחקר לא הייתה השפעה מובהקת על תאונות הדרכים.
2. לאכיפה אין כל השפעה על מספר התאונות הקטלניות, גם לא לאכיפה מסיבית.
3. בשנים 1960 – 1996 יש ירידה בשיעור הארצי של תאונות הדרכים בישראל, כאשר מודדים זאת בצורה של יחס בין מספר התאונות ובין מספר כלי הרכב או הנסועה השנתית.
4. ירידה זו מוסברת בשיפורים הטכנולוגיים של הכבישים ושל כלי הרכב והירידה בכלי הרכב המיושנים.

עולות כאן שאלות כבדות משקל אודות תפקודו של פיקוד המשטרה, בין אם ההנחה היא שמפקד משטרת התנועה הארצית קרא את המחקר של פרופ' בינסטוק, ובין אם ההנחה היא שהוא אינו מכיר את המחקרים הללו.
מאחר שמפקד משטרת התנועה הארצית, למיטב ידיעתי, הוא אדם משכיל, ניתן להניח את ההנחה הראשונה שהוא קרא את דו"ח המחקר ההוא. אם כך, מה הוא מצא להתגאות בהישגים, שאינם שלו, אלא של שני גורמים אחרים לחלוטין? הראשונים הם חברת מע"ץ, העוסקת בסלילת כבישים, והממשלה, המקצה תקציבים נאותים לשיפור רשת הכבישים. קבוצת הגורמים השניה היא יצרניות הרכב, שלמזלנו אינן ישראליות, המשפרות את בטיחותם של כלי הרכב החדשים, ומתחרות ביניהן על רמת בטיחות גבוהה. אם רמזתי בכתבה הקודמת בנושא זה על פגם מוסרי בהתנהגות הגאוותנית של מפקד משטרת התנועה, הרי, לאור ממצאיו של פרופ' בינסטוק, זהו פגם הזועק לשמיים.

ההנחה השניה היא שמפקד משטרת התנועה, כמו רבים מחבריו בסגל פיקוד המשטרה, אינו מכיר את המחקרים האקדמיים העוסקים בתחומי עבודת המשטרה. על פי היכרותי עם מי שמשמש בתפקידים בכירים במשטרת ישראל, הם אינם מכירים בתרומה האפשרית של האקדמיה לתפעול המשטרה ולתיפקודה. האם מכיר ראש אגף החקירות והמודיעין את המחקר הענק שנעשה בשנות השבעים בארצות הברית על החקירות שם? האם מכיר ראש אגף אגף שיטור וביטחון (האחראי על פעילות הסיור המשטרתי) את המחקר הגדול שבוצע בקנזס סיטי בארצות באותן שנות שבעים? לשני מחקרים אלו השלכות עצומות על הפעילות המשטרתית המקצועית בשני תחומי פעולה בסיסיים אלו של המשטרה, אך מסופקני אם בכירי האגפים המקצועיים הרלבנטיים במשטרת ישראל מכירם אותם. אם יש בסיס להנחה זו, שמפקד משטרת התנועה הארצית אינו מכיר את המחקר של פרופ' בינסטוק וכנראה גם מחקרים אחרים בתחום עיסוקו, על סמך מה הוא מפעיל את משטרת התנועה? על סמך תחושות בטן? על סמך אינטואיציות בלתי בדוקות ובלתי אמינות? אולי על סמך מחקרים שהוא אישית עורך, ועל תוצאותיהם הוא סומך יותר, מאשר על תוצאות מחקריו של פרופ' בינסטוק?

התופעה של הזלזול באקדמיה במשטרת ישראל אינה חדשה, אך פגיעתה במשטרה היא חמורה. עד ראשית שנות השבעים לא היו אקדמאים רבים בשורות משטרת ישראל. המפכ"ל דאז, שאול רוזוליו, שהיה משכמו ומעלה, איש אשכולות, אדם נבון, רפורמטור, ואיש חזון הרואה את הנולד, הניח תשתית לגיוסם של אנשים מהאקדמיה ומצה"ל למשטרה, על מנת להעלות את רמתם של הקצינים והשוטרים. הוא קרא לכך "גיוס רב שכבתי". הגיוס הרב שכבתי הצליח בממדים מסוימים, אך נכשל לחלוטין בשינוי ערכים של המשטרה, ובין היתר בשינוי ביחס לאקדמיה. התרבות הארגונית ששררה עד אז ניצחה, והזלזול במחקר האקדמי נמשך עד היום (מלבד ביחידות מתמחות, בהן יש שיעור גבוה מאד של אקדמאים, כגון המחלקה לזיהוי פלילי. עם זאת, אלו הן יחידות שאינן עוסקות בתחומי העיסוק המרכזיים של המשטרה). גם על כך, ניתן לקרוא בכתב העת "משטרה וחברה", במאמריהם של ידידי גבריאל נובל ואריאלה שדמי.

ייתכן, שלו פיקוד המשטרה היה מקדיש שעה אחת בשבוע להתעדכנות במחקרים הרבים המתפרסמים בארץ ובעולם בנושאי משטרה, היו מצב המשטרה, רמתה המקצועית ותדמיתה הציבורית משתפרים.

למה מתכוון מפכ"ל המשטרה כשהוא אומר שהפשיעה ירדה?

המפכ"ל היה הפעם זהיר מאד וטוב שכך. הוא לא לקח לעצמו ולמשטרה את הקרדיט המלא להורדת הפשיעה בשנת 2005. הוא נזהר מלייחס את התוצאה היפה הזו לפעילות המשטרה בשנה הראשונה המלאה לכהונתו. אך לא יכלו להתאפק עד הסוף, ובאחד העיתונים נכתב ש"במשטרה הציגו אתמול בסיפוק רב נתונים שלפיהם בשנת 2005 דווחו למשטרה כ – 493 אלף אירועים פליליים, ירידה של 5.2% לעומת 2004", וכך גם באתר המשטרה עצמו.

בבואנו לבחון מה באמת קרה שם ומה מסתתר מאחורי הסטטיסטיקה הזו, אנו נתקלים בבעיה, שהמשטרה יכולה הייתה לפתור, אך אולי לא רצתה. לא מצאתי במצגת של המשטרה, שהוצגה על ידי המפכ"ל לעיתונאים, פילוח פנימי של העבירות, אלא לפי סוגים ראשיים. כך, לדוגמא אין פילוח פנימי בין העבירות החמורות לקלות, מתוך סך כל העבירות – כחצי מיליון. בשנים שעברו, גם שהוצגה ירידה בסך כל העבירות, מתוך למידת הפילוח הפנימי נמצא שאכן הייתה ירידה גדולה במספר העבירות הקלות, אך עליה במספר העבירות החמורות. אולם בסיכום כולל הייתה ירידה.

ירידה במספר הכולל של העבירות אך עליה בעבירות החמורות
האם זה מה שקרה גם בשנת 2005? כנראה שכן. ואכן בעבירות רכוש, שם סיפקה המשטרה את הפילוח הפנימי, רואים שהגם שהמשטרה דיווחה על ירידה כללית בעבירות הרכוש בשנת 2005, הירידה הייתה רק בעבירות הקלות, בעוד בעבירות החמורות חלה עליה אף כי קלה. ההבחנה היא בין עבירות, שבהן נפתח תיק פלילי מיד עם הגשת התלונה או מיד כאשר נודע למשטרה על ביצוע העבירה, ובין מקרים, הקרויים בעגה המשטרתית "אי תביעה" (או בקיצור א"ת). ואכן, מבין עבירות הרכוש הייתה ירידה של כחמישים אחוז בעבירות הקלות (א"ת), אולם עליה, אם כי לא גדולה, בעבירות החמורות.

ומה קורה בפשיעה החמורה?
בהעדר נתונים אודות הפילוח הפנימי של הפשיעה החמורה, נחזור לשנה קודמת. בקטגוריה של "פשיעה חמורה" נכללים שני סוגים של עבירות: עבירות חמורות, כגון רצח, ניסיון לרצח, שוד, סחיטה, הצתה ועוד, ועבירות של "פשיעה חמורה", על פי הגדרת המשטרה, אך הן פחות חמורות מהקודמות, כגון: הימורים, חבלות, תקיפות, סחר בנשים ועוד. הגם שהמשטרה דיווחה על ירידה קלה בפשיעה החמורה בשנת 2004, לעומת 2003, הפילוח הפנימי מראה שבעבירות החמורות הייתה עליה. כאמור, המשטרה לא סיפקה נתונים אלו לשנת 2005. עם זאת, פורסם בתקשורת כי בעבירות שוד הייתה עליה גם ב – 2005. האם זו התמונה בכל העבירות, הנכללות בקטגוריה של פשיעה חמורה? לא נותר לנו אלא לנחש, עד שהמשטרה תואיל ותפרסם נתונים אלו.

האם אנו מוגנים בתוך בתינו? או מדוע אין המשטרה מבחינה במגמות הפשיעה מבעוד מועד?
נמשיך את הניתוח הפנימי של עבירות הרכוש, שהמשטרה טענה כי הייתה ירידה בעבירות אלו בשנה הקודמת. ובכן, הייתה ירידה בהתפרצויות לבתי עסק, לעומת עליה בהתפרצויות לדירות ולבתים פרטיים. נתונים אלו מצביעים על מה שקוראים הקרימינולוגים "התקת הפשיעה". מאחר שבעלי העסקים משקיעים יותר במיגון משופר, הפורצים נמנעים מלהתמודד עם אמצעי המיגון המשופרים (שעולים לכל בעל עסק אלפי שקלים בשנה, אם לא יותר מכך), ועוברים לבצע התפרצויות לבתים. המשמעות היא פגיעה חמורה בביטחון של האזרח במבצרו. מי שמעיין בנתוני הפשיעה לאורך זמן, רואה, לא להפתעתו, כי זו היא מגמה שנמשכת כבר מספר שנים, למען האמת יותר מחמש שנים, אך משום מה המשטרה לא זיהתה מגמה זו (נכון, זה קשה, הנתונים מצווים באגף התכנון במחלקת הסטטיסטיקה, ואילו אלו שצריכים להיאבק בפשיעה נמצאים באגפים אחרים), ולא השקיעה משאבים מתאימים במאבק בהתפרצויות לדירות. לצערי, אין זה המקרה היחיד. גם במקרה של גניבות ברזל, המשטרה התעוררה מאוחר מידי ואולי גם מעט מידי, למרות שהכתובת הייתה על הקיר לפני מספר שנים, ובוודאי כבר בשנת 2004. לפי נתונים שהתפרסמו בעיתונות – מתוך 800 תיקים שנפתחו בשנת 2005, רק ב – 29 הוגשו כתבי אישום, פחות מ – 4%.

היכן היוזמה?
ניתוח חלק מתופעות הפשיעה וחלק מהעבירות מצביע כי המשטרה איבדה את היוזמה במאבק בפשיעה. לעתים היא פועלת, לעתים היא מגיבה, אך לרוב התגובה מאוחרת, כפי שראינו בתחום גניבות הברזל.
יש תופעות פשיעה ועבריינות, שבהן העליה בהיקפן היא פונקציה ישירה של פעילות משטרתית יזומה. העליה בפשיעה בתחומים אלו אינה מצביעה על כך שיש יותר עבירות, אלא שבעקבות מודיעין וחקירה נתגלו יותר עבירות כאלה. הסיבה היא פשוטה – בעבירות אלו אין מתלונן ואין מי שיביא את הידיעה על התרחשותן למשטרה. בעגה המשטרתית הן קרויות "עבירות חשיפה", קרי עבירות שחשיפתן מוטלת על המשטרה לבדה, ואין לצפות שיתגלו בעקבות תלונות או חקירות שגרתיות. בהעדר יוזמה – תתקבל תמונה של ירידה בפשיעה באותם תחומים.
והנה בחלק מתופעות הפשיעה של עבירת החשיפה יש ירידות מדאיגות. יש ירידה בעבריינות הנוער, יש ירידה בעבירות סמים, יש ירידה בעבירות סמים של בני נוער, יש ירידה ביוזמה המשטרתית ויש עליה בנרפות המשטרתית.
נכון, יש עליה בתיקים שנפתחו לבני נוער בגין נשיאת סכין. אך זו עבירה קלה לגילוי, ולא צריך חכמה גדולה, אין צורך בפעילות בילוש מתוחכמת, אלא פשוט צריך לערוך יותר חיפושים בכליהם של קטינים. אין אני ממעיט בחשיבות הפעילות לתפיסת נושאי סכינים, אך אין זו כל התמונה. אם, לפי נתוני המשטרה עצמה, חלה ירידה בעבריינות הנוער, למרות העליה הגדולה (בכחמישים אחוז) בעבירות של נשיאת סכין, הרי בשאר העבירות של בני נוער חלה ירידה גדולה יותר, כלומר המשטרה חשפה פחות עבירות של נערים ונערות. המסקנה הבלתי נמעת היא שהמשטרה השקיעה פחות משאבים, פחות יוזמה ופחות מחשבה מקורית בתחום עבריינות הנוער.
אמנם, המשטרה לא סיפקה לנו נתונים על עבירות חשיפה אחרות, אך מתוך הנתונים לשנים קודמות, מצאנו כי ב – 2004 הייתה ירידה גדולה בעבירות הימורים. גם עבירות ההימורים הן עבירות חשיפה. לולא פשיטות של משטרה על בתי הימורים ובתי קזינו, לא ייפתחו כלל תיקים בעבירה זו. גם כאן, מעניין מה קרה בשנת 2005, וזאת נדע כאשר המשטרה תואיל לפרסם את הנתונים המדוייקים.

למה הם מתכוונים כשהם אומרים ששיעור הגילויים הוא כמעט 37%?
הירידה בשיעור העבירות שהמשטרה גילתה בשנת 2005 הייתה קטנה – כאחוז אחד בלבד. ניתן להבין זאת, על רקע הקצאת המשאבים האדירה להתנתקות, כולל, כמובן, לאימונים לקראת המבצע עצמו, בעיות ביטחון פנים, והעסקת חוקרים, בלשים ואנשי מודיעין במשימות לא להם. עם זאת, אין להתייחס לכך בסלחנות, כי לא זו כל התמונה, וגם המשטרה עצמה אחראית להישג הנמוך הזה.
אך הגיע הזמן לגלות סוד גלוי למדי. כשהמשטרה טוענת שגילתה קצת יותר משליש מהעבירות, היא אומרת שהיא חושבת שהיא יודעת מי ביצע את העבירות הללו. היא אומרת שהיא לא ממש בטוחה שהיא גילתה ועצרה את העבריינים האמיתיים. כשהמשטרה אומרת שיותר משליש מהעבירות נתגלו על ידה, היא מתכוונת להגיד לכם, שרק בחלק לא גדול מתוך שליש זה יש ראיות מספיקות להעמדת העבריינים לדין, וכי לגבי חלק לא קטן מאותו שליש – יש לפחות ספק סביר באשר לאחריותם הפלילית. אין ספק שלו פרסמה המשטרה נתונים בכמה תיקים הוגשו כתבי אישום, היינו מוצאים ששיעור זה נמוך במידה משמעותית משליש. מדוע?
המשטרה סופרת כתיקים גלויים גם תיקים פליליים, שלאחר חקירה, נסגרו מחוסר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום, גם תיקים שלאחר חקירה נסגרו מחוסר עניין לציבור, וגם תלונות שנסגרו, בדרך כלל מעילה של חוסר עניין לציבור, מיד אחרי הגשת התלונה, מבלי שכלל נפתחו תיקים פליליים ומבלי שבוצעה ולו פעולת חקירה אחת. אז בואו ונשאל את המשטרה – בכמה מתוך כחצי מליון תיקים – הגשתם, אתם והפרקליטות, כתבי אישום? מדד זה ישקף יותר טוב את העשיה המשטרתית, לפחות בתחום החקירות והמודיעין.

 

כמו בבדיחה על הילד שחטף סטירה מאביו, לאחר שראה שבזמרה ציונו מצוין, אך בכל שאר המקצועות ציוניו היו שליליים, גם אני, במקום המשטרה, לא הייתי מנסה לשיר במקרה של נתונים כאלה.

מה לא יספרו לנו שר התחבורה ומפקד אגף התנועה במשטרת ישראל, אגב הירידה בתאונות?

אין לי ספק שההישג נרשם לזכותם של מפקד אגף התנועה ושר התחבורה הנוכחיים, וכינוס מסיבת העיתונאים (שר התחבורה אינו אשם שסיום שנת עבודה "נפגש" עם תקופת הבחירות) בהשתתפותם ובכך שהם לוהקו לתפקידים מרכזיים במסיבה היא בזכות ולא בחסד, ובין היתר בעקבות עבודה קשה במשך השנה האחרונה. מאחר שהשכר של בעל תפקיד נבחר (כשר התחבורה) הוא בקבלת אמון העם ובבחירתו מחדש, איני סבור שמגיע לו פרס כלשהו. אולם, למפקד אגף התנועה במשטרה מגיע יותר מאשר אייטם חדשותי, אם כי גם מבעלי תפקידים בכירים כאלה בשירות הציבורי אנו מצפים שיעשו את המיטב והמרב ללא ציפיה לפרס ממשי.

עד כאן – לשבחים, לאור ההישגים הראויים לציון בהפחתת תאונות הדרכים ובהורדת מספר ההרוגים. אך, נאמן לסיסמא של האתר – ניסיון לגלות מה מסתתר מאחורי מסך המלים – הבה נקדיש מספר דקות לבדיקה מהי המשמעות האמיתית של ירידה זו.

על פי הידיעה באחד מכלי התקשורת, התפארו שני השחקנים הראשיים במסיבת העיתונאים, שמספר ההרוגים השנה הוא הנמוך ביותר מזה 23 שנה. אכן, זהו הישג שראוי להתכבד בו. אולם, נשאלת השאלה – מה קרה לכל מפקדי אגף התנועה לדורותיהם (גם כאשר אגף זה נקרא בשמות אחרים, כגון: משטרת תנועה ארצית) שנכשלו בתפקידיהם ושבתקופותיהם לא רק שמספר התאונות ומספר ההרוגים לא ירד, אלא אף עלה? אמנם, הם לא זכו לקיים מסיבות עיתונאים כאלה, כיוון ש"הישגיהם" לא היו ראויים לציון, אולם הייתי מצפה כי מישהו יקרא אותם לסדר, שהם יודחו מתפקידם עקב כישלונם, שהמפכ"ל יכנס מסיבת עיתונאים, בה יכריז כי מפקד אגף התנועה מסיים את תפקידו לאחר שבתקופת כהונתו עלה מספר התאונות. זה כמובן לא קרה וכנראה שלצערנו גם לא יקרה. דרך אגב, אם למפכ"ל קשה לעשות זאת, כי הוא גדל עם אנשים אלה, היושבים סביב שולחן סגל הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל, לשר לביטחון הפנים, הממונה על המשטרה, קל יותר. אך, אין זה רק עניין של קלות או קושי, אלא גם חובה של השר להעביר מכהונתו קצין שנכשל בתפקידו. אולם, לדרגת אומץ זו עדיין לא הגיעו גם השרים הממונים על המשטרה.

המשמעות האמיתית של הידיעה המשמחת היא שבמשך 23 שנים, בהן לא הצליחו במשטרת ישראל להפחית את התאונות ואת ההרוגים בהן (אם כי, היו שנים עם ירידות קלות במספרים איומים אלו) כיהנו בתפקיד מפקד אגף התנועה קצינים כושלים, שבתקופות כהונותיהם עלו או לא פחתו מספר ההרוגים, אך למרות זאת הם לא נענשו, ואולי אף קודמו לתפקידים אחרים במשטרת ישראל וגם מחוצה לה. לו היו הדברים כך רק באגף התנועה – דייני. אך המשטרה נוהגת באופן דומה בכל שאר יחידותיה. רק ועדת חקירה חיצונית מסוגלת להעביר קצינים מתפקידיהם או לגרום לפיקוד המשטרה לפטרם. לעומדים בראש המשטרה – השרים לביטחון הפנים ולמפכ"לים לדורותיהם – חסר אומץ לעשות זאת (אני יודע שכך גם מתנהלת כל המדינה, אך ענייננו הנוכחי הוא במשטרת ישראל, מה גם שכשוטר וקצין ששירת במשטרה כמעט 30 שנה, חשובה לי משטרת ישראל. אני בטוח שהיא חשובה גם לשאר תושבי המדינה, ובעיקר לאלה הנזקקים לשירותיה).

לו פרשו בשקט למקומותיהם כל אותם קצינים שלא השאירו אחריהם כל שובל של הצלחה, ולו אמרו תודה על שלא הועברו מתפקידיהם בעקבות שירותם המוצלח ובאותה הזדמנות גם סתמו את פיהם, דייני. אולם, לא זו בלבד שלא ננקטו כלפיהם כל צעדים, הם מעזים, אחרי פרישתם, לבקר את את הדרגים הפוליטיים המאשרים את תקציביה, את העומס על בתי המשפט, את השופטים הרחמנים ואת מי לא, אך את קלסתרם שלהם עצמם – אין הם רואים. בתוך כך, הם אפילו מוסרים לעיתונאים נתונים כוזבים, והאחרונים מפרסמים אותם ללא בדיקה. הנה, ראיון שערך עיתונאי לפני מספר ימים עם ראש אגף החקירות ומפקד מחוז תל אביב לשעבר במשטרה. הוא אכן שולח אש וגופרית לכל עבר, אך את הדבשת של עצמו הוא לא רואה. אני מנסה להיזכר באיזו חקירה מוצלחת של איש ציבור בכיר שהגיעה למיצויה ולכתב אישום, שלא לדבר על הרשעה, בתקופתו כראש אגף החקירות, ואיני מצליח (ואם הייתה חקירה כזו, שנוהלה ביאחב"ל, ההישג כולו רשום על שם ניצב משה מזרחי, ולמרות ראש אגף החקירות). אני כן מצליח לזכור את "הפיגוע הפלילי" (כפי שכינה את האירוע המפכ"ל דאז, שאף הוא הצטיין יותר בפרשנויות מאשר במעשים), שהתרחש בעת שכיהן כמפקד מחוז תל אביב, בו נהרגו 3 אזרחים תמימים מפצצה שכוונה לארכי פושע, שאחריו רצה משטרת תל אביב במשך שנים רבות, לרבות בתקופתו של אותו מפקד, כמובן ללא הצלחה, עד שבאו האמריקנים וסייעו לנו גם בכך.

לטענתו של אותו ניצב בגימלאות, אחד הגורמים לחוסר יכולתה של המשטרה להתמודד עם משימותיה הוא מספר השוטרים, או כדבריו "רק שיגידו מנין לקחת משאבים במדינה שבה יש 2.2 שוטרים לכל 1,000 נפש". כה אמר ניצב לשעבר במשטרת ישראל! כדי שלא תטענו שאני מייפה את הנתונים, הבה ונפנה לנתוני המשרד לביטחון הפנים עצמו. על פי נתונים אלו, היחס בשנת 2001 היה 2.83 שוטרים לכל 1000 תושבים, אך ללא שוטרי משמר הגבול (המונה אלפי שוטרים). בשנת 2004 היה שיעורם 3.5 שוטרים לכל 1000 תושבים (הפעם עם שוטרי מג"ב). גם הטענה כי יחס שוטרים – אזרחים בישראל נמוך מהיחס המקובל במדינות אחרות, אינה עומדת במבחן המציאות, שכן במדינות רבות יש פחות שוטרים לכל אלף תושבים מאשר בישראל. כך על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים, שאין לחשוד בו שהוא מבקש את רעת המשטרה.

אך אילו הפסיק השר לביטחון הפנים את כהונותיהם של מפקדים כושלים במשטרה – מי היה נשאר בה? ובכן, בנושא זה אני דווקא אופטימי. כל אותם שוטרים וקצינים העושים את מלאכתם נאמנה, אך לא מתקדמים, אם מפני שהם אינם החברים של האנשים הנכונים, שאינם שייכים לקליקות הנכונות אם מפני שהם דבקים במשימותיהם ולא מרפים, אם מפני שהם מפנים אצבע אל עבר קצינים מושחתים ושמים נפשם בכפם בהעידם על כך קבל ועדת חקירה כשעם שלם מביט בם ורואה, מהווים עתודה טובה, מקצועית ומתאימה לקידום לתפקידי פיקוד גבוהים במשטרה.

ולסיום – מספר שאלות תם – האם יכנסו שר התחבורה ומפקד אגף התנועה במשטרה מסיבת עיתונאים חגיגית ורבת משתתפים כזו גם בסיום שנת 2006, אם חס וחלילה, יעלו בשנה זו מספרי תאונות הדרכים ומספר ההרוגים בכבישים ויודיעו שהם נכשלו ויתפטרו מתפקידיהם (אני, כמובן, לא מצפה מהם לבצע חרקירי בשידור ישיר) ? האם במסיבת עיתונאים כזו, יביא עימו מפקד אגף התנועה במשטרה כל כך הרבה קצינים נוספים, שיקשטו את הרקע עבורו? האם, במקרה כזה, יפטרו השר לביטחון הפנים והמפכ"ל את מפקד אגף התנועה או לפחות יעבירו אותו מכהונתו? נדמה לי, שאתם יודעים היטב את התשובה.

התנהגותו הנוכחית של המפכ"ל לשעבר מטילה צל כבד על יושרתן של החלטתיו בתקופת כהונתו

המפכ"ל הנוכחי בחר להעיד עדות אופי לטובתו של אדם שהורשע בהלבנת הון. עדויות אופי הוא מנגנון שליטה נוסף של האליטות ושל בעלי ההון ושל המקורבים לשלטון על בני המעמדות הנמוכים, העמלים יום יום לפרנסתם, אלו שאין להם די כסף למחייתם, לא כל שכן לתרומות נדיבות, בדרך כלל – על חשבוננו, ואם לא כולן, אז לפחות חלקן. בני המעמדות הנמוכים לא יימצאו עדי אופי, לכל היותר יוכלו להתחנן בפני בית המשפט לעונש קל. בעלי ההון לא צריכים להתחנן, הם מקבלים עונשים קלים, כפי שראינו גם במקרה זה – עונש מאסר על תנאי וקנס – מספיק להביא עדי אופי, שאינם מכירים אותם לעומק ומוכנים תמורת מה שקיבלו, הם או ארגוניהם בעבר, להעיד לטובתם. וכנראה תמיד יימצא עבורם איש ציבור בכיר שאינו רואה את הפסול בהתייצבות לצידם של עבריינים.

על פי כלי התקשורת, אדם בשם שלמה גואטה, הבעלים של חוף פופולרי על שפת הכנרת, הורשע בעבירת הלבנת הון, לאחר שביצע חמש משיכות כספים גדולות במהלך ימים אחדים. כל משיכה הייתה בסכום מעט קטן יותר מ – 200 אלף שקל, שזהו הסכום שמעליו הבנק חייב לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון על ההעברה. התופעה הזו, של פעולות בסכומים הנופלים במספר שקלים או דולרים בלבד מהסכום, שמעליו יש חובת דיווח ידועה זה מכבר, למעשה מאז נחקקו בעולם חוקים, שקבעו את הלבנת ההון כעבירה פלילית. לתופעה הזו קראו בארצות הברית – smurfing (על שמם של הדררסים הקטנים, שבסדרת הטלויזיה לילדים). על פי המדריכים השונים לחקירת עבירות של הלבנת הון, ה – smurfing היא שיטת הלבנת ההון הפשוטה והנפוצה ביותר, שבמהלכה מספר רב של אנשים מפקידים בחשבון מסוים או במספר חשבונות סכומים הנמוכים, אך במעט, מהסכום המינימלי, שמעליו יש לדווח לרשויות האכיפה. לאחר, שבארצות הברית נחקק החוק לאיסור הלבנת הון, ובו הסכום המינימלי לדיווח (10,000$), הירבו סוחרי סמים ומלביני כספים להשתמש בשיטה זו, כדי לעקוף את חובת הדיווח. בתגובה תוקן החוק האמריקני לאיסור הלבנת הון והוסף בו איסור לעשיית פעולות שנועדו לעקוף את החובה הזו. בחוק הישראלי (שנחקק באיחור רב, ורק לאחר לחץ של שנים של הקהיליה הבינלאומית) נקבע איסור זה מלכתחילה. הניסיון בכל העולם הוא שלמי שמעביר כספים בשיטת ה – smurfing יש מה להסתיר מעיני הרשויות.

עד כאן, הסיפור הוא שגרתי, הלא כלי התקשורת שלנו מלאים בידיעות על עבריינים ומושחתים שונים. מה שלא שגרתי היא העובדה ששלמה אהרונישקי, מי ששימש כמפקח הכללי של משטרת ישראל מתחילת 2001 ואד אמצע שנת 2004, העיד במשפטו של אותו גואטה כעד אופי, כמובן על אופיו הטוב. לא שגרתי אך גם לא מפתיע. אולם, אם ניזכר בהסטוריה של אהרונישקי, עובדה זו, כי יצא להגן על עבריין, לא תפיל אותנו לקרשים. זהו אותו אהרונישקי שקיבל ללא תמורה כרטיסים למשחקי כדורסל, בעת היותו מפכ"ל, ועד שכלי התקשורת לא רעשו ועד שלא ראה כי גדלו מאד הסיכויים שתיפתח נגדו חקירה, הוא לא החזיר אותם.

וגם תגובתו של אהרונישקי לשאלת כתב העיתון: "האם ראוי שמי שעמד בראש מערכת אכיפת החוק ייתן עדות אופי במטרה להקל בעונשו של עבריין?" אינה מפתיעה, שכן היא מעידה על חוסר הבנה מוחלט בתחום המוסרי, אם לא על חוסר ערכים. תגובתו הייתה: "שאלה לא לעניין". ובכן, אנחנו נשאל שאלות אחרות, שאולי גם הן תיחשבנה אצל אהרונישקי כשאלות לא לעניין: "האם שיקול דעת פסול בהווה, עלול להעיד גם על שיקול דעת פסול בעבר?", "האם ייתכן שבעת שכיהנת בתפקיד מפקד המשטרה, היית חבר לעבריינים?", "האם גם בהחלטותיך בתקופתך כמפכ"ל היו נגועות בליקויים מוסריים, כפי שהתגלה במקרה הנוכחי?". וכמובן, ניתן לשאול שאלות נוקבות רבות נוספות. אמנם, עתה מאוחר מידי לבדוק את כל ההחלטות שקיבל אהרונישקי בשלוש שנים וחצי שבהן כיהן כמפכ"ל, אך בהחלט יש מקום להטיל צל ענק על החלטות אלה.

במאמר מוסגר, מן הראוי לציין כי מפכ"ל המשטרה אינו לבדו. השבוע פורסם באחד העיתונים, כי גם אלוף משנה, ששימש עד לא מכבר כמפקד השייטת, ומשמש בתפקיד בכיר ורגיש במפקדת חיל הים, העיד אף הוא לטובתו של אותו מלבין כספים גואטה. גם הוא וגם צה"ל, על פי תגובת דובר צה"ל, לא רואים פגם מוסרי בהתנהגות זו. ייתכן, כי צה"ל כבר עיוור לפגמים מוסריים? ואולי זה כבר עיוורון ממוסד?

אם אלו אינם קשרים בין הון ושלטון, אינני יודע מהם קשרים אלו.

האם הגיעו ימות משיח? סוף סוף, שיתוף פעולה אמיתי בין המשטרה ובין הרבנים.

האם הכתבה על כך ששוטרים ורבנים מרמים יחד מרמזת על שחר חדש מפציע? לא עוד רדיפות רבנים, אנשי דת ובכירים דתיים אחרים בחקירות. לא עוד אפליה בולטת בהעמדתם של פוליטיקאים דתיים לדין, לעומת אחרים. מעתה, שוטרים ורבנים לומדים ביחד בישיבות ומתפלפלים בחברותא. הבעיה העיקרית היא שהם, כנראה לא לומדים תורה וגמרא, הם לא לומדים ומשננים משניות. לימודיהם כנראה מתמקדים בלימודי הונאה, כיצד לבצע "עוקץ" יפה, כיצד להיות רשום בישיבה מבלי ללמוד בה, כדי שהישיבה תקבל את ההקצבה המתאימה ממשרדי הממשלה או כיצד להרוויח כסף רב במאמץ קטן בלבד. מבחינת תלמידי הישיבות זהו מהלך מאד מחוכם – ככל שהשוטרים "יהרגו" יותר זמן באוהלה של תורה, הם יהיו פנויים פחות לרדוף אחריהם.

וקצת ברצינות – לצערי, לא התפלאתי לקרוא את הדברים. לא התפלאתי על כך שרבנים וראשי ישיבות מעורבים במעשים כאלה. גם לא התפלאתי למצוא את השם "דרעי" משורבב בכתבה (על אף, שנכתב שם שהוא לא נחקר) ולא התפלאתי למצוא בכתבה גם את שם בית המדרש של הרב יהודה דרעי – "קול יהודה" – כמקום ששם למדו אותם תלמידי חכמים חדשים. בטוחני, שהרב יהודה דרעי הסמיך את אותם רבנים, לאחר שבדק לא רק את ידיעותיהם המפליגות בתורה, בתלמוד, במשנה, בשו"ת, אלא גם שהם למדו חמש שנים בישיבות גבוהות, כמצוין בתעודה, שדוגמתה צורפה לכתבה, ולפיה הוסמכו אותם חכמולוגים בתורה על ידי "הרה"ג הרב אליהו כץ שליט"א וראב"ד באר שבע, וע"י הרה"ג הרב יהודה דרעי שליט"א רב העיר וראב"ד באר שבע". וכאן המקום להזכיר, כי סעיף האישום היחידי בו הורשע אריה דרעי ב"תיק הציבורי" היה בגין העברת כספים לבית המדרש "קול יהודה".

ועוד לא הפליאה אותי העובדה כי תרבות השקר במשטרת ישראל, עליה התריעו בעבר מבקר משרד המשטרה לשעבר, האלוף במיל. אברהם (ברן) אדן, ופרופסור מרדכי קרמניצר, בדוחותיהם על בעית האלימות של שוטרים, ממשיכה להתקיים. שהרי לא נעשה דבר לשרש אותה, ועל כן אין פלא שהיא רק התרחבה.

אך החמורה מכל, שגם היא לא הפליאה אותי, היא התופעה שלא נמצא מי האחראי לפרשת מרמה חמורה זו. כרגיל, אין נטילת אחריות במשטרה לכשלים (ולא רק בה, אך המשטרה מאד חשובה לי והיא עניינה של הכתבה הנוכחית). אין במשטרת ישראל מנהיגות אמיתית, אין הובלה של מנהיגות מוסרית, אין קצינים הרואים את ייעודם בהובלת המשטרה ובהצעדתה קדימה. יש התחמקות מאחריות, ולמיטב הבנתי, לבסוף יימצא איזה שהוא קצין בדרגת סגן ניצב או ניצב משנה שייתן את הדין, בעוד הניצבים והמפכ"לים, בעת התרחשות מעשי המרמה הללו, רוחצים בניקיון כפיהם.

על פי תגובותיהם של המפקחים הכלליים ושל ראשי אגף משאבי אנוש בתקופה הרלבנטית הדברים כלל לא קרו. למרות, שלפי הנתונים בכתבה, הלימודים החלו כבר בסוף שנות התשעים, טוענת מי שהייתה ראש אגף משאבי אנוש בשנים אלו, ש"בזמנה זה לא היה". מי שהיה בתפקיד זה מיד אחריה – משה קראדי, המפכ"ל הנוכחי – טוען ש"ההתנהלות סביב אישור תכניות הלימודים התרחשה עוד לפני כניסתו לתפקיד". האם המסקנה המתבקשת היא שמישהו משניהם משקר? מי שכיהן כמפכ"ל עד סוף 2000, יהודה וילק, שעל כשרונותיו הגדולים בניהול המשטרה בכלל ובניהול כוחות המשטרה באירועי אוקטובר 2000, שמענו מועדת אור, סירב בכלל לענות לשאלות העיתון. המפכ"ל שהחליפו, שלמה אהרונישקי, מסר ש"זה התחיל בתקופת קודמו".

כמו שלושת הקופים, גם שני ראשי אגפי משאבי אנוש ושני מפכ"לים לא שמעו, לא ראו ולא דיברו. גם התשובות של אלו שטענו שהדברים התחילו לפני כהונותיהם (קראדי כראש אגף משאבי אנוש ואהרונישקי כמפכ"ל) חמורות לא פחות ומצביעות על עצימת עיניים והתחמקות מהתרעה על אי סדרים, פגיעה בטוהר מידות ושחיתות. חלק מזה, קשור לתרבות השקר, שבכירי המשטרה שותפים לה, חלק מזה לקהות החושים המוסרית של קציני משטרה וחלק מזה לנאמנות של הקצינים הבכירים לחבריהם, אף אם הם חרגו חריגות קשות. ה"חברות" הזו והסולידריות כלפי עמיתים, עומדת במשטרת ישראל מעל לנאמנות לחוק, לאמת ולאינטרסים האמיתיים של משטרת שיראל ושל הציבור.

הדברים אינם חדשים, כפי שכתבו בדוחותיהם ברן וקרמניצר. תרבות השקר מושרשת היטב במשטרת ישראל וגם הפיקוד הבכיר בה לוקה בכך. הדברים קרו גם לי אישית, בעת שניהלתי את חקירות פרשות השחיתות בענייניהם של דרעי, פנחסי ויאיר לוי. אחד הנחקרים בפרשה, שמצא עצמו כנאשם שהורשע יחד עם דרעי עצמו, מסר לנו בעת שנחקר, כי הוא וחבריו מקבלים את כל הידיעות על האזנות הסתר שאנו מבצעים במסגרת חקירה זו. אחרי שדיווחתי על כך למפקדי ולפרקליטות המדינה, הוחלט שיש להמשיך בחקירת פרשיות השחיתות עצמן, בלא לטפל בחשדות החדשים, כדי לא לפזר את המשאבים המוגבלים שעמדו לרשות חקירה זו. כשנתיים – שלוש לאחר מכן, בעת שמשפטו של דרעי התנהל, חזר על כך אותו נאשם גם במשפט. הפעם, כיוון שהדברים נאמרו קבל עם ושופט, רעשה הארץ, ומונתה ועדת חקירה לבדוק את הנושא, ובמיוחד מדוע לא נעשתה כל פעולה בנושא זה, לאחר שנודע על כך למשטרה. הועדה חקרה וחקרה, ולבסוף המליצה להעמיד אותי לדין משמעתי, כי מצאה שלא דיווחתי על כך למפקדי. התברר לי, שכל מפקדי "השתפנו" ומסרו בחקירת הועדה שלא דיווחתי להם על מה שמסר אותו נחקר. משום מה, זכרונם נפגע קשה בדיוק באותו הקשר. למזלי, דווקא בכירי הפרקליטות, ששמעו את הדיווח בעצמם וידעו שגם מפקדי במשטרה קיבלו את הדיווח הזה, לא לקו בזכרונם, ודיווחו לועדה על כך. לו הועדה הייתה פונה אליהם מלכתחילה, לא הייתה ממליצה להעמידני לדין. מאחר שלא ניתן להעמיד לדין בגין אובדן זכרון, לא ננקטו הליכים נגד מפקדי הטובים.

כמובן, שכל שדרת המפקדים במשטרה התחלפה מאז, כל הגיבורים התחלפו, מה שלא השתנה זו תרבות השקר ותרבות הבריחה מאחריות, "ההשתפנות" והטלת האחריות של ה – ש"ג הקרוב ביותר. על כן, לא התפלאתי לקרוא בכתבה את תגובותיהם המתממות של מפקדי המשטרה הנוכחיים.

היכן השר לביטחון הפנים? האם לא זהו האירוע, שבגינו יש למנות ועדת חקירה עצמאית, חיצונית ובלתי תלויה? כנראה שהוא עסוק עתה במפלגת "קדימה" על שלל מושחתיה, ה"ותיקים" והמצטרפים החדשים. או שגם חושיו כבר קהו, והוא אינו מבחין בין אמת ובין שקר, בין טוהר מידות לבין שחיתות?