ארכיון קטגוריה: המשטרה שלנו

דברי הכחש של מח"ש

סגירת תיקי החקירה בעניין מותם של 12 ערבים ישראלים ופלשתיני אחד במהומות אוקטובר 2000 עוררה, בדרך הטבע, תגובות קשות וביקורתיות רבות, ולא רק במגזר הערבי. אך רוב התגובות, המתלהמות והמאוזנות, לא מצליחות לאחוז את השור בקרניו ולאתר את הבעיות העיקריות בתפקוד מח"ש.

חלק רואים בויתור על נתיחת הגופות כישלון חמור עקב ויתור על ראיות חשובות, חלק בעובדה שחלק ניכר מחוקרי מח"ש הם שוטרים או שוטרים לשעבר, וקשה להם לחקור את עמיתיהם וחלק מרחיקים את עדותם וטוענים כי מח"ש משרתת את הממסד היהודי.

במח"ש אכן טענו, בין היתר, כי בויתור על נתיחת הגופות, עקב התנגדות המשפחות ועקב רצונה של מח"ש להתחשב ברגשותיהן של משפחות החללים, היה גם ויתור על ראיות חשובות, שהיו אמורות לספק את המפנה בחקירה. כוונת מח"ש היא לויתורה על הוצאת קליעים מגופם של החללים, שהשוואתם לכלי הנשק שהיו בידי השוטרים הייתה עשויה להצביע על הקשר בין שוטר יורה לבין ערבי הרוג.

בתגובה נוספת לטענות נגד איכות החקירה, שלפו במח"ש שפן, זקן למדי יש לומר, מן הכובע – החלפת השוטרים העובדים במח"ש באזרחים. לשפן זה כבר אין כוח לרוץ, ובוודאי אינו השפן של אנרג'ייזר. עם הקמת מח"ש, בראשית שנות התשעים, סוכם כי החוקרים – השוטרים יוחלפו תוך שנתיים בחוקרים "אזרחיים" שלא שירתו בעבר במשטרת ישראל. בכך, אישר, בעקיפין, ראש מח"ש את הטענות, כי השוטרים מתקשים בחקירת עמיתיהם.
בתשובות אלו אין יותר מאשר התחמקות מהתמודדות עם המציאות המרה – יכולותיה האמיתיות של מח"ש לערוך חקירות הן מועטות, בין היתר עקב חוסר מקצועיות של מנהלי המחלקה וחוקריה.

 

המשטרה משאילה למח"ש את החוקרים החלשים

לאחר ביטול המפלג לחקירות פנים (שכותב שורות אלו שירת בו כחוקר וכסגן ראש המפלג), היא היחידה המשטרתית לחקירת עבירות של שוטרים, ועם הקמתה של המחלקה לחקירות שוטרים במסגרת פרקליטות המדינה, משטרת ישראל השאילה למח"ש חוקרים, על מנת שישרתו בה. המצב היה מאד נוח למנהלי המחלקה ולפרקליטות המדינה. הם לא היו צריכים לדאוג לגיוס החוקרים ולהכשרתם, ולמעשה כל הטיפול המינהלי בהם המשיך להיות באחריות המשטרה, למעט העברה תקציבית של משכורתיהם ממשרד המשפטים למשטרה. אך, כמו שאומרים במקומותינו – "את משטרת ישראל לא עשו באצבע" – המשטרה לא העבירה למח"ש את מיטב חוקריה. למעשה, החוקרים שהועברו למח"ש היו אלה שלא היה להם אופק קידום במשטרה וכאלה שהמשטרה שמחה להיפטר מהם. כך הצטברו במח"ש חוקרים בעלי מיומנות נמוכה, חסרי כישורים מתאימים להתמודד עם עבירות מתוחכמות של קציני משטרה בכירים, ברמה מקצועית ואישית נמוכה. אינני רוצה להעלות על דל שפתי את ההשערה, שהשאלת החוקרים הכושלים נעשתה בכוונה מיוחדת.

כותב שורות אלו שוחח על כך בעבר עם מנהל מח"ש בעבר, לא פעם. התיזה שלי הייתה: "חוקרי המשטרה מגיעים מקולקלים, ואני אוהב לקלקל את החוקרים שלי בעצמי". על כן, הצעתי שלא לקחת חוקרי משטרה, אלא לגייס חוקרים צעירים בוגרי האקדמיה, לאחר מערכת סינון קפדנית ולהכשירם לתפקידם, במסגרות הדרכה מיוחדות, שבה יקבלו המגוייסים הן את עקרונות החקירה, התיאוריות של החקירה, הנחיות מעשיות ותרגולים מעשיים, והן את הייחוד בחקירת שוטרים ובחקירת עבירות האופייניות לשוטרים (שימוש בכוח, שוחד, הפרת אמונים וכיו"ב). מטעמים שונים, שאני רק יכול לשערם, הצעתי לא התקבלה. חלק מהטעמים נעוץ בעלויות גבוהות של הקמת מערכת הדרכה עצמאית, אך חלק מהטעמים נעוץ בחוסר היכולת של מנהלי מח"ש להדריך את החוקרים החדשים, עקב חוסר מקצועיות שלהם עצמם, כפי שמפורט בקטע הבא.

 

מנהלי מח"ש מעולם לא עסקו בחקירות קודם למינויים לתפקידם

רמתם של החוקרים, שהמשטרה "השאילה" (ברוב טובה) למח"ש, אינה הגורם היחידי לרמה המקצועית הנמוכה של מח"ש. עם הקמתה של המחלקה לחקירת שוטרים הציבו בראשה מנהלים, שמעולם לא עסקו בחקירות, מעולם לא ראו במרחק של פחות מקילומטר חשוד, מעולם לא ביצעו חיפוש בביתו של חשוד, מעולם לא ביקרו בזירת עבירה, מעולם לא חקרו או תשאלו חשודים, עדים וקורבנות. מנהלים כאלה, אף כי כולם בעלי תואר של עורך דין ומוכשרים ככל שיהיו, אינם מסוגלים לקבל החלטות מקצועיות נכונות, אין להם ידע להדריך ולכוון את החוקרים, הם חסרי יכולת להתערב בצורה מקצועית בחקירות, חסרי ידע לבקר פעולות חקירה וגם חסרי יכולת לתת דוגמא אישית בביצוע חקירות. כדי להיות חוקר, לא מספיק להכיר את החוק והפסיקה. כפי שעריכת דין היא מקצוע, גם חקירות הוא תחום מקצועי, אפילו מקצועי מאד, אך במשרד המשפטים, מרובה עורכי דין, זלזלו בכך.
התוצאה של השילוב הקטלני של מנהלים לא מקצועיים ושוטרים ברמה נמוכה, הייתה כתובה על הקיר וידועה מראש – מח"ש הוקמה כיחידה חסרת כל יכולת מקצועית שכשלונה היה ידוע מראש. חלק ניכר מהחקירות נסגרו בהעדר ראיות מספיקות, וכמעט כל החקירות כנגד בעלי דרגות בכירות נכשלו, ואם הוגשו נגדם כתבי אישום – הם זוכו.
על כן, גם הפתרון של החלפת השוטרים בחוקרים "אזרחים" לא יביא לשיפורים ולשינויים מהותיים, כל עוד לא תיבנה מערכת הדרכה והכשרה ברמה גבוהה לחוקרים החדשים, וכל עוד מנהלי המחלקה אינם חוקרים, ומשרד המשפטים מסתפק במינוי עורכי דין (מוכשרים ככל שיהיו). כיוון ששני דברים אלו קשורים זה בזה, איני צופה לשיפור מהותי ביכולות החקירה של המחלקה לחקירת שוטרים.

 

התירוץ של אי נתיחת הגופות כמכשול בחקירה

מנהלי מח"ש ובכירי הפרקליטות טענו, כאמור לעיל, שסירוב משפחות החללים להתיר את נתיחת גופות יקירהן, לא איפשר מציאת ראיות מתוך הגופות, כגון קליעים, שיאפשרו לאתר את היורים במדויק. אולם, מאחר שרוב הנפגעים היו מכדורי גומי, שאין אפשרות להשוותם לקנה הרובה ממנו נורו, או מכדורי רובה מסוג M-16, המתפוררים עם הפגיעה בגוף, ועל כן גם בהם לא ניתן לערוך השוואה למקור הירי, אין שחר לטיעון זה.

זאת ועוד, החוק בישראל, לפיו מוסמך שופט להורות על נתיחה לאחר המוות, מתיר נתיחה כזו רק לשם קביעת סיבת המוות, ולא כמסע לאיסוף ראיות למי הגורם למוות. והיו כבר מקרים, בהם קבע בית המשפט, שאם סיבת המוות ידועה, למשל ירי בנשק חם, אין החוק מתיר לשופט להורות על נתיחה.

טיעון לא נכון ולא מקצועי זה, מעלה שתי אפשרויות: אפשרות אחת, הטוענים כך חסרי ידע מקצועי בסיסי באשר לפגיעות מירי, והאפשרות השניה, שהם טענו כך, על אף שידעו שהטענה אינה נכונה. איני יודע איזו אפשרות נכונה, שתיהן גרועות למדי, אם כי אני נוטה להאמין שאפילו חוקרי מח"ש מכירים את העובדות הללו. המסקנה, הנובעת מעובדות אלו, היא שהטענה שאי נתיחת הגופות פוגעת בחקירה אינה אלא כיסוי לחקירה שלומיאלית ולא מקצועית.

 

סוף סוף טיעון נכון – דחיית חקירה מח"ש עד לסיום עבודת ועדת אור הייתה שגויה

נטען לא אחת, כי עיכוב חקירת מח"ש על לסיום עבודתה של ועדת אור היה שגוי. בעקרון טענה זו נכונה, אך למרבית הפלא היא לא נטענה על ידי מח"ש. מחלקה זו, הכפופה לפרקליטות המדינה וליועץ המשפטי לממשלה, שמהם יצאה הוראה זו בעבר, מחויבת לנותני ההוראה (גם אם האישים עצמם התחלפו מאז), ועל כן מח"ש לא תשמיע כלפיהם ביקורת. אכן, כבר היו דברים מעולם, והיו חקירות שנפתחו מספר שנים לאחר אירועים ולאחר שאלו נחקרו על ידי ועדות (לדוגמא – החקירה המשטרתית בעניין ויסות מניות הבנקים נפתחה רק אחרי שועדת בייסקי סיימה את עבודתה). המבחין בין החקירות ההן והחקירה של מח"ש בעניין הרוגי מהומות אוקטובר 2000, הוא הרמה המקצועית הנמוכה של מח"ש.

אולם, בעיקרו טיעון זה הוא נכון. שגגה יצאה מנותן ההוראה לדחות את חקירת מח"ש עד לסיום עבודת ועדת אור. אין ספק שדחייה זו תרמה להיעלמות ראיות ולדהייתן ולטשטוש הזכרון של המעורבים באירועים אלו, עדים וחשודים כאחד. ניתן היה לתאם בין שתי החקירות: חקירת ועדת אור וחקירת מח"ש, ובכך, לא רק לנהל חקירות במקביל מבלי שזו תיפגע באחרת, אלא אף שחקירה אחת תסייע לשניה. זו העת להיזכר, בחקירה שניהלתי בעבר, בעת ששירתתי במפלג לחקירות פנים, בעניין הדלפת פרטים על חקירת רצח לחשודים בביצוע הרצח. החקירה שניהלתי הייתה בחשד ששוטרת, שהייתה מעורבת בחקירה הדליפה את פרטי החקירה לחשוד, שהיה קרוב משפחתה. את החקירה ניהלתי בתיאום עם ראש הצח"ם, שניהל את חקירת הרצח. במהלך החקירה של ההדלפה, התגלו ראיות נוספות שהובילו את הצח"ם אל הרוצח, וכך הועמדו לדין הן הרוצח והן השוטרת שהדליפה לו את פרטי החקירה.

אולם, מאחר שאלו הממונים על מח"ש אינם בקיאים בחקירות ואינם חוקרים מקצועיים, הם אינם יודעים כיצד לנהל שתי חקירות, שיש ביניהן ניגודים וסתירות מובנים, תוך תיאום והפרייה הדדית. ניהול חקירות אינו סדרת מתח בטלויזיה, וגם ידע מעמיק במשפטים אינו תחליף להתמקצעות בחקירות. בהעדר ידע ומיומנות מתאימה – ההחלטות המוטעות מובילות לטעויות גדולות יותר.

 

הנצחת הטעות והכשל

אופייני לאנשים שטעו שינסו להצדיק את הטעות בחזרה עליה. כך עושים עתה הממונים על מח"ש. התנועה למען איכות השלטון פנתה לשר לביטחון הפנים וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את מחדלי המשטרה והפרקליטות באשר לחקירה הקשורה בשוטר לשעבר צחי בן אור, שהיה חשוד ברצח, בשליחותם, לכאורה, של האחים פריניאן. אף כי, הן השר והן היועץ המשפט לממשלה נענו (כביכול) לדרישת התנועה למען איכות השלטון, החליט היועץ שהבדיקה תתחיל רק לאחר סיום חקירת המשטרה בעניין זה. החקירה המחודשת התחילה, כזכור, ב"פשלה" אדירה נוספת – התחמקות האחים פרי מהמשטרה, בעת שזו הגיעה לבתיהם לעוצרם, רק כי חוקרי היחידה המובחרת של המשטרה (יאחב"ל) שכחו לבדוק, לפני מועד המעצר, שהאחים נמצאים בבתיהם.

גם במקרה זה, אין ספק שניתן לערוך הן את החקירה המשטרתית והן את הבדיקה במקביל בעת ובעונה אחת, לא רק מבלי שזו תפריע לזו, אלא אף עם הפרייה הדדית. אלא, שבעצם ההחלטה להתחיל את הבדיקה מייד, יש הודאה בטעות הקודמת – דחיית החקירה של מח"ש עד לסיום עבודת ועדת אור. על כן, כל כך טבעי ואנושי הוא לחזור על הטעות הקודמת, והעיקר לא להודות בה.

שיטור עירוני נוסח ישראל – "להרגיש עם, ללכת בלי"

קראנו בעיתונות כי לועדת השרים לענייני אלימות בראשותו של השר גדעון עזרא תוגש המלצה להקים משטרות עירוניות, שיפעלו במשולב עם משטרת ישראל. המלצה זו והמלצות נוספות הן פרי עבודתה של ועדה בראשותו של מפכ"ל המשטרה לשעבר וראש עיריית באר שבע היום, יעקב טרנר, שלחתום מעלה היה הכבוד להיות שותף לעבודתה, אם כי לא לכל המלצותיה.

המנדט שניתן לוועדה היה רחב, וגם שמה העיד על כך: "הוועדה לבחינת שיטור קהילתי ומשטרה עירונית במאבק באלימות". ואכן, לפי החומר שהובא בפני הוועדה, סיוריה ברשויות המקומיות השונות, העמדות של ראשי הרשויות ש"העידו" בפני הוועדה ודיוני הוועדה עצמה, ניתן היה לקוות שהדברים יתבטאו בהמלצותיה, ובכך תסייע לקדם, במידה משמעותית, את השיטור ואת המאבק באלימות בכלל ואת השיטור העירוני והקהילתי.

הוועדה מצאה, או יותר נכון – אישרה את מה שידוע לציבור מזה זמן רב – כי יש ואקום באכיפת החוק ושמירה על הסדר הציבורי ושלום הציבור בנושאים השגרתיים והיומיומיים. ובתוספת אישית, שאינה קשורה לעבודת הוועדה, ניתן לקבוע בוודאות כי גם רמת החוקרים והחקירות אינן מרקיעות שחקים.

משטרת ישראל, בהיותה משטרה לאומית וארצית, רגישה (מאד) לרחשיהם של מנהיגי המדינה וראשיה יותר מאשר לצרכיו, לעמדותיו ולזכויותיו של "האזרח הקטן". על אף שחלפו יותר מחמישים וחמש שנים מאז עצמאותנו, עדיין משטרת ישראל לא שינתה את האסטרטגיה העקרונית של משטרת המנדט הבריטית (בניגוד למדיניות המשטרה הבריטית בביתה) – משטרה המשרתת את השלטון, ביטחונו והישרדותו. כל עוד המשטרה תהיה משטרה ארצית, לא יהיה שיטור קהילתי אמיתי, שהאג'נדה שלו היא מקומית. תמיד, נושאי ביטחון, הפגנות גדולות בירושלים, ובמיוחד ליד משרדי הממשלה, שירות לממשלה, ושמירה על האינטרסים הממשלתיים יהיו קודמים להגנה על זכויות האזרח, ולשמירה על אינטרסים מקומיים של תושבים ביישוב מסוים, בשכונה מסוימת או אפילו ברחוב מסיים. בדומה לכך, גם חקירות נגד ראשי השלטון אינן בראש מעייניה ובראש סדר העדיפויות של המשטרה.

גם כאשר המשטרה נדחפת לחקירות אלו בעל כורחה, ביצועיה נמוכים למדי, בין אם מדובר בחקירות הונאה ושחיתות רחבות היקף ובין אם מדובר בחקירות של פשע מאורגן (צר לי להזכיר חקירות שהייתי שותף להן בעבר, אך האם מישהו זוכר, מאז חקירת פרשיית גריגורי לרנר (צבי בן ארי), פיענוח של פרשיות הקשורות לפשע המאורגן ((ואיני מדבר על ארגונים קיקיוניים, שהמשטרה מכנה ארגוני פשע, כגון אלה העוסקים בזיוף דלק)? האם מישהו יכול להיזכר באילו פרשיות שחיתות חמורות, שנחקרו ביחידת העלית – היחידה הארצית לחקירות הונאה – הוגשו כתבי אישום, מאז נחקרו פרשיות דרעי – יאיר לוי – פנחסי? (מלבד כתב האישום נגד ח"כ עומרי שרון, היוצא מן הכלל המעיד על הכלל)?

אולם, ועדת טרנר, עסקה בעיקר בריקוד ולס – צעד קדימה ושני צעדים לאחור. מלבד ההמלצה ליישם את שיטת השיטור הקהילתי, שאר ההמלצות הן חלקיות לחלוטין. במקום הקמת משטרות עירוניות, ממליצה הוועדה ליישם את שיטת השיטור המשולב. במקום להציב מעל המשטרה העירונית או המשולבת גוף מנהל עם סמכויות, לרבות מינוי והדחת מפקד משטרה לא מוצלח, מומלץ על גוף נטול סמכויות מעשיות. במקום משטרה עצמאית – סיורים משותפים לפקחים ולשוטרים, הגם שכמעט בכל הרשויות המקומיות, בהן ביקרנו שבהן יש סיורים משולבים, רוב הזמן הם מבצעים תפקידים שאין להם ולא כלום עם המטלות, שהוצבו כמטרות השיטור המשולב.

כל מודל המבוסס על הסכמה של משטרת ישראל, דינו להתבטל. משטרת ישראל עצמה אינה מסוגלת לבצע את תוכניותיה היא. מזה יותר מעשרים שנה, מידי מינוי מפכ"ל חדש, נכנסת המשטרה לאמוק בהכנת תוכניות ארגוניות ומקצועיות חדשות, על מנת לשפר את תיפקודה. אולם, בטרם מספיקים ליישם את התוכניות החדשות ובטרם מפיקים מהן לקחים, מתמנה מפכ"ל חדש, המבטל את התוכניות, שהוכנו ביוזמת קודמו, ומורה על הכנת תוכניות חדשות. כך, לדוגמא, בתקופתו של אסף חפץ, התחילו ביישום תוכניות לשיטור קהילתי אמיתי, אך כאשר התמנה מחליפו – יהודה וילק – תוכניות אלו "ירדו" ליגה ותוכניות חדשות עם דגשים שונים לחלוטין הועלו על המפה. גם תוכניות אלו שונו על ידי מחליפו של וילק. ויש לכך דוגמאות רבות, מהן אתן אחת בלבד – וילק יזם הקמת יחידה שכל ייעודה היה להילחם בגניבות רכב. ואכן, יחידה כזו, שמנתה כמאתיים שוטרים, הוקמה ותרמה להורדת מספר גניבות הרכב. המפכ"ל שהגיע אחרי וילק החליט שלאחר ירידת גניבות הרכב (ירידה בלבד, ועדיין נגנבו כשלושים אלף כלי רכב בשנה), אין מקום ליחידה כזו, והורה על פירוקה. בימים אלו דנים על הקמת היחידה מחדש, לאחר עליה חוזרת במספר גניבות הרכב. לכן, מודל של שיטור משולב, המבוסס על הסכמה ולא על הוראות חוק מחייבות, אינו יעיל וספק אם יחזיק מעמד לאורך יותר מקדנציה של מפכ"ל אחד.

אחד הטיעונים החזקים של משטרת ישראל כנגד הקמת יחידות שיטור עירוניות ודבקותה בתפיסה של עבודה משותפת של פקחים וסיירים עירוניים יחד עם שוטרים, הוא שאין להשאיר עבודת שיטור מקצועית בידי פקחים לא מקצועיים. מבלי לפגוע במידת מקצועיותה של המשטרה בביצוע תפקידיה, הן בתפקידי סיור והן בתפקידי חקירות, ידוע לכל שמשטרת ישראל "אינה לבד". במסגרתה פועלים מידי יממה כשלושת אלפים מתנדבי המשמר האזרחי ומאות (אם לא יותר) של חיילים בשירות המשטרה. כמובן, שאפילו קצינים רציניים במשטרה אינם יכולים לטעון שמדובר בשיטור מקצועי. אם כך, גם טיעון חשוב זה נשמט מידיה של המשטרה.

אכן, יש חשש רציני מהקמת משטרות עירוניות, והוא החשש מהשחיתות של משטרות אלה, שיתפקדו תחת פיקוחם של ראשי הרשויות המקומיות. המשטרות העירוניות בארצות הברית היו מהמושחתות שבמשטרות בעולם הדמוקרטי, ורבים טענו כי שורש הרע הוא בהיותן עירוניות. גם השלטון המקומי בישראל אינו המגזר הזך ביותר, לעתים קרובות נראה שזהו מגזר מושחת ממגזרים אחרים. אולם, טיעון זה נראה חיוור בהשוואה לשחיתות שפשתה בשנים האחרונות בשלטון המרכזי (גם אם, עקב חולשת המשטרה והפרקליטות, לא הגיעו הדברים לכדי כתבי אישום). מה לנו ראש עיריה שנותן "שוחד קטן" בדמות משרה מכניסה לחבר מועצת העיר בתמורה לתמיכתו בקואליציה העירונית, לעומת שר שמורשע בלקיחת שוחד בעשרות אלפי דולרים ובשימוש במשרתו לצורך השפעה על הצבעה של שרים לטובת אינטרסים אישיים שלו ושל חבריו או בחבר כנסת המורשע בגניבה ובמרמה במאות אלפי שקלים? מה גם, שבבריטניה המשטרות הן עירוניות ולא ארציות (אם כי, יש פיקוח עליהן מטעם משרד הפנים), והמשטרות הבריטיות ידועות בנקיון כפיהן ובמידה מסוימת גם ביעילותן.

זאת ועוד, כדאי להפנות את המבט למשטרת ישראל עצמה ולבדוק מה קורה בשורותיה. זיכרונן של פרשיות שחיתות של קצינים באחת מיחידות הדגל של המשטרה – היחידה הארצית לחשיפת פשיעה בין לאומית – לפני מספר שנים עדיין טרי. זה מקרוב, הורשע קצין בכיר ביחידה במסירת מידע לעופר נמרודי, על הנעשה ביחידה. שני ניצבים עמדו לדין, אם כי זוכו, בגין קשריהם עם נמרודי, אך את עצם הקשרים עם אדם זה הם לא הכחישו. וטרם דיברנו על מה שקרה בפרשת "השוטר הרוצח" מהדרום ומעורבותו הנטענת של ראש היחידה המרכזית במחוז הדרומי.

אם כך, הזיווג בין משטרה עירונית ובין שלטון מקומי אינו מרשם בטוח לשחיתות. שחיתות יש כנראה בכל מקום, ובכל מקום צריך להיאבק בה, גם במשטרת ישראל.

על כן, הטיעונים של משטרת ישראל נגד הקמת משטרות עירוניות בטלים ו"ואינם מחזיקים מים". אין בכוונת המשטרה, אלא לטרפד הקמת משטרה עירונית, שבעצם הסכמתה להקמתה יש משום הודאה בכישלונה המתמשך.

הכרעה בדרכים לא מלחמתיות

זאב שיף, הפרשן המוערך מאד של הארץ, ממליץ במאמרו היום בפני צה"ל להפסיק ללכת בדרך של פשרות עם המתנחלים ולחתור להכרעה במאבק. דא עקא, אף כי המשימה שהוטלה על המשטרה ועל הצבא קשה ביותר, אין מדובר במלחמה. במלחמה יש לחתור להכרעה מהירה לפני שהכוחות יישחקו ואז האויב עלול לגבור על כוחותינו. אמנם, שיף בעצמו אינו מגדיר את המאבק הזה כמלחמה, אך לדעתו יש להכריע אותו "בצורה ברורה ולא בנקודות. אין זו התמודדות שצריך לחתור בה לפשרה – אלא להכרעה. אפילו אם צה"ל ייאלץ להשתמש בכוח". אולם, המלצתו זו עלולה להוביל למלחמה או לפחות למאבק קשה עם נפגעים פיזית משני הצדדים (נפגעי נפש כבר יש בשני הצדדים, ודומה כי לפחות המתנחלים אינם בוחלים בסוג זה של פגיעה בייחוד בחיילים ובחיילות הצעירים).

במאבק זה, כמו במאבקי כוח אחרים, יש צורך באורך רוח, בסבלנות רבה ואפילו בתחבולות, אך יש להפחית במידה רבה את האפשרות לעימות פיזי. לצה"ל ולמשטרה יש זמן רב. אמנם, ייתכן שהכוחות יותשו, אך זו התשה שהן הצבא והן המשטרה יוכלו לעמוד בה בהצלחה. כמו, שניהלו היטב את המאבק עם ההמונים המפגינים בשבועיים האחרונים בכפר מימון ובאופקים, כמו שני מתאבקים בסיבוב החמישה עשר, עייפים ומזיעים, ולכן במקום להכות איש ברעהו, "מחבקים" זה את זה וחגים יחד, כאילו חבוקים בריקוד ולס, בסופו של דבר, המשטרה על כוחותיה העדיפים, ולאחר שהתישו את המפגינים הרבים, היא שניצחה, וזאת לאחר שניתנה למתנחלים אפשרות להפגין, בהפרעה מזערית.

מאבק זה אף אינו דומה, כדברי שיף, לניסיון האצ"ל להביא באופן עצמאי וללא רשות הממשלה את אוניית הנשק "אלטלנה". שם עתידה של המדינה ממש היה מוטל על כף המאזניים, ולמהירות התגובה של בן גוריון הייתה חשיבות עצומה. במקרה של פינוי עזה, היחס של הממשלות למתנחלים, במשך יותר משלושים שנה, מוכר וידוע, מחד גיסא להשתתף, אם בעצימת עין, אם בהגנה על מאחזים לא חוקיים, אם בסיוע ממשי בכסף ובמשאבים אחרים, ומאידך גיסא להכשיר בדיעבד הליכים ומאחזים, שהוקמו בניגוד לחוק. ויתר הדברים הללו הלא הם רשומים בדו"ח טליה ששון.

אי לכך, אין מקום להיכנס "ראש בראש" במתנחלים, אף כי כל אלה שנשארו בישובי הרצועה וצפון השומרון אחרי המועד האחרון הם מפירי חוק, אלא להפחית למינימום את ההתנגשות החזיתית (שאותה המתנחלים מנסים בכל כוחם ללבות), ובצעדים בטוחים ונחושים, אך שקטים ולא מתלהמים, תוך גילוי אורך רוח, לפנות את המתנחלים, בידיעה ברורה שלבסוף כולם יעזבו את המקום בין אם מרצונם ובין אם שלא ברצון. תוך כדי תהליך זה, יש לאסוף ראיות על המנהיגים, הפורעים, התוקפים, המסתננים, המציתים והמזיקים, כדי שניתן יהיה לאחר הפינוי להעמידם לדין פלילי. במקרים קיצוניים, אין להימנע מלעצור את מבצעי העבירות החמורות ולהעמידם לדין במקביל לפינוי. אין בכך, כדי למנוע לחלוטין את השימוש בכוח, במקרים מתאימים, שכן אם לא יהיה שימוש בכוח לחלוטין, עוצמת ההרתעה של המשטרה תישחק לחלוטין.

בעבר המשטרה ידעה והיה בכוחה לעשות זאת. השאלה היא אם כיום היא תדע לנהל את ענייניה בתבונה, כפי שעשתה בכפר מימון ובאופקים, אם המשטרה לא תתכופף בפני צה"ל, שהוא הריבון בשטחים, ולא תתכופף בפני הדרג הפוליטי, שבוודאי לא ישמח להעמיד את חביביו – ראשי המתנחלים – לדין.

ועוד בנושא האלימות והמשטרה – תשובה לשאלות הקהל (הקטן)

אחד מקוראי (ואני מקווה שאינו הקורא היחיד) הוסיף הערה למאמר הקודם באותו נושא, כי הפשיעה אמנם עולה במספרים מוחלטים, אך יחסית לגידול האוכלוסיה – הפשיעה יציבה. לצערי, עלי לחזור למה שכתבתי במאמר העיקרי – משטרת ישראל מגלה לנו רק נתונים שלא יעמידו אותה באור שלילי. אמנם, בדו"ח השנתי של משטרת ישראל ל – 2004 יש השוואה למדינות אחרות, לפי מספר עבירות לפי 100,000 תושבים, אך בשנים קודמות אין נתונים כאלה. ניסיתי למצוא בין הנתונים הקיימים באתר משטרת ישראל מה קרה לשיעור העבירות לפי תושבים ולבדוק אם הגידול באוכלוסיית ישראל השפיע על העליה בפשיעה. כיוון שהדברים אינם גלויים, נאלצתי לאסוף נתונים ממספר מקורות ולעשות את החישובים, שהמשטרה לא רצתה שנעשה, בעצמי. אך מה לא עושים למען קוראי?
ובכן, השורה האחרונה מגלה ששיעור הגידול של הפשיעה עולה במידה משמעותית על הגידול באוכלוסיית המדינה. בשנת 1999 מספר העבירות ל – 100,000 תושבים היה 6254. בשנת 2002 – 7011 ל – 100,000 תושבים, ובשנת 2004 מספר העבירות ל – 100,000 תושבים הגיע ל – 7962. גם גידול בעליה (שהייתה מזערית בשנים אלו) אינו יכול להסביר את עליית הפשיעה. ב – 1996 נפתחו תיקים נגד11,000 עולים וב – 2004 נפתחו כמעט 28,000 תיקים נגד עולים חדשים פי שניים וחצי (ואפילו יותר).
המסקנה היא שיש עליה מוחלטת ויחסית בעבריינות בישראל, ואף כי משטרת ישראל אינה האחראית הבלעדית לתחום זה, לפחות יש לה אחריות לגלות לנו את הנתונים האמיתיים.

בתחרות הנוכחית בין המשטרה לאלימות – מנצחת האלימות, בינתיים בנקודות

האלימות גואה מזה מספר שנים והמשטרה אינה יכולה לה, אך גרוע מכך – היא אינה מנסה להדביר אותה. וכשלא מנסים להילחם בתופעה וכשהניסיונות המבוצעים המעטים נכשלים – מגמדים את התופעה. על פי הסטטיסטיקה הרשמית של המשטרה, האלימות ירדה מאז 1998 ועד 2003 (ב – 2004 חלה עליה בעבירות אלו). אלא, שניתוח של עבירות האלימות לסוגיהן, מצביע כי גם בשנים 1998 – 2003 הייתה עליה בעבירות האלימות החמורות יותר, אך למשטרה היה נוח להציג את המספרים הכוללים, המציגים ירידה. במשטרה פותחים שני סוגים של תיקים בגין עבירות פליליות: תיקים פליליים, הקרויים תיקי פ"א, ותיקי אי תביעה, הקרויים תיקי א"ת. תיקי הא"ת נפתחים בגין העבירות הקלות, ותיקי הפ"א בגין העבירות החמורות יותר. חלק ניכר מתיקי הא"ת אינו נחקר כלל, והמשטרה סוגרת את התיקים, מבלי לבצע כל חקירה בתלונות. כשנוח מציגים נתונים על שני סוגי התיקים יחד וכשנוח על כל סוג לחוד. כמובן, שלו התפרסמו נתונים על תיקי פ"א לבדם, היינו רואים עליה בעבירות האלימות. אך כדי שלא להציג עליה, ואולי להציג הצלחה במאבק באלימות, הנתונים בעניין זה כוללים את שני סוגי התיקים, ואז מוצגת ירידה בעבריינות זו.

לעתים המשטרה אף "מייפה" את הנתונים. כך, לדוגמא, על אף שב – 1988 הייתה עליה, אמנם קטנה, בעבירות האלימות לעומת 1997 (מ – 62,234 ל – 62,699), במלל המלווה את הגרף, המצוי באתר האינטרנט של משטרת ישראל, מצוין כך: "משנת 1997 חלה ירידה בכמות תיקי האלימות".

בסקר שבוצע במחצית השניה של 2004, על פי הזמנת מהשרד לביטחון הפנים (הוא האחראי על משטרת ישראל), בו השתתפו מעל 2000 אנשים, נמצא שהאלימות, לדעת המשיבים והמשיבות, צריכה להיות ראשונה בסדר העדיפויות של משטרת ישראל, אף לפני מניעת פיגועים חבלניים. משטרת ישראל לא למדה דבר מהסקר, שכן עד למחצית 2005, לאחר שהגיעה אלימות עד נפש והוקמה ועדת שרים מיוחדת לטיפול באלימות, לא עשתה משטרת ישראל דבר בעניין זה. אם כך, ניתן להבין שדעת הקהל אינה חשובה למשטרת ישראל, שאם לא כן, הייתה המשטרה משנה את סדר העדיפויות שלה, ומשקיעה יותר משאבי כוח אדם ומשאבים חומריים, אך בעיקר יותר משאבי חשיבה, בתחום, שלפי דעת הציבור, הוא המקבל את שירותי המשטרה וגם מממן את המשטרה, צריך להיות ראש וראשון בסדר העדיפויות המשטרתי. היא העדיפה להקצות את מרב משאביה בתחום ביטחון הפנים, בו היא אמנם משחקת תפקיד של שחקן זוטר, אך מקבלת כותרות טובות ואוהדות. לא רק עמדות הציבור, שהמשטרה עצמה בודקת, אינן מעניינות את משטרת ישראל ואינן גורמות לשינויים בתוכניות העבודה שלה (אם יש לה בכלל כאלה). גם הנתונים שלה עצמה אינם מניעים שינויים. לפי הסטטיסטיקה שמשטרת ישראל מפרסמת, כבר ב – 2004 חלה עליה לא קטנה בעבירות האלימות ביותר מ – 3%.

בימים עברו, אך לא רחוקים מדי, נתוני הפשיעה היו עולים על סדר היום של כל מפקדי המשטרה, החל ממפקד תחנה, עבור למפקד מרחב ומפקד מחוז וכלה במפכ"ל, כל יום, כל שבוע, כל חודש, וכמובן כל סיכום שנתי. אני זוכר, שלפני יותר כעשרים וחמש שנה, כאשר שימשתי בתפקידי חקירות במרחב ירושלים, נהגנו לדווח למפקד המרחב מידי בוקר את נתוני העבירות, דיווח שדרבן אותנו לנסות לתפוס כמה שיותר עבריינים ולהוריד, ולו במעט, את עקומת העבריינות. יותר מאוחר, כששימשתי דובר המחוז הדרומי (שכלל גם את ירושלים, שהיום היא מחוז נפרד), נהג מפקד המחוז לצלצל למפקדים המקומיים בכל פעם כאשר הבחין בשינויים בכמות העבירות, לעודד פעילות נגד העבריינים כאשר הייתה עליה בעבריינות ולתת מלה טובה כאשר הייתה ירידה בה או כאשר עלה שיעור התפיסות של העבריינם. מאז עליית החשיבות של ביטחון הפנים, זנחה משטרת ישראל את הטיפול בפשיעה וכמעט אין דורש במשטרה לנתונים על העבירות הפליליות. זה פשוט לא מעניין שם איש.

במשטרת ישראל יושבים קצינים ושוטרים משכילים, היודעים לקרוא ולהבין ממצאי סקרי דעת קהל ונתונים סטטיסטיים. אך הטיפול בעבריינות, לרבות באלימות, היא פעילות שגרתית, קשה ושוחקת, שאין בצדה תהילה וזרי דפנה אינם נקשרים לראש מפקדי המשטרה. פעילות זו אף אינה בכותרות כלי התקשורת, כמו בפעילות בתחום הביטחוני, שמאפשרת למפקדי המשטרה להופיע בכלי התקשורת ובעיקר בטלוויזיה, במרב הפעמים כפרשנים. זאת למרות שטיפולה של משטרת ישראל בפיגועים חבלניים הוא בעיקר בבחינת "פוסט מורטם" ולאחר שהפיגוע כבר התרחש, שכן את חלק הארי של עבודת הסיכול והמניעה מבצעים בצה"ל ובשב"כ.

זה לא רק עניין של תקציבים, כפי שחוזרים ואומרים ראשי המשטרה. זה בעיקר פרי הבאושים של הזנחה וחוסר חשיבה יצירתית של מפקדים. אם מגמה זו תימשך, ניצחונן של העבריינות ושל האלימות תהיה עובדה מוגמרת, ולא ניצחון בנקודות בלבד.