Category Archives: הרהורים וערעורים

מי דחף את אובמה להסכם לא טוב עם איראן

אף כי מעשיו והצהרותיו של נתניהו דחפו את אובמה ואת שאר מדינות המערב להטיל סנקציות כואבות על איראן, הוא גם האחראי להסכם הרעוע עם איראן ולהקלת הסנקציות עליה.

לפי ניתוחים שונים, לרבות כאלה שנערכו במערכות מודיעין בחו"ל על ידי פרופילאים מקצועיים, נתניהו מאמין באמת ובתמים כי איראן גרעינית היא סכנה קיומית לישראל, ועל כן יש להקדים תרופה למכה, גם אם ישראל תפעל לבדה. ואכן, נתניהו גם עשה וגם דיבר כדי להניע את העולם לנקוט סנקציות על איראן, כדי לפגוע בהתגרענות שלה.

על הדיבורים ואת הדיבורים של נתניהו על כך שישראל תתקוף את איראן כדי למנוע את התגרענותה, אם העולם יישב בחיבוק ידיים, שמענו וראינו בכל כלי התקשורת. על הדברים הללו הוא חזר וחוזר כל הזמן.

המעשים שלו בעניין זה כללו בעיקר השקעה (או בזבוז, תלוי במתבונן) של 10 מיליארד שקלים בהכנות של מערכת הביטחון להפצצת מתקנים גרעיניים באיראן, רק בקדנציה הקודמת. וזה רק הסכום שפורסם. סביר שהסכומים האמיתיים גבוהים יותר. איננו יודעים כמה הוצאו בעניין זה מאז תחילת הכהונה הנוכחית שלו כראש ממשלה.

אך, על פי טענות המומחים, בעולם ובישראל (למשל, אלוף במיל. יצחק בן ישראל, אך גם רבים טובים אחרים), גם אם תקיפה ישראלית של מתקני גרעין באיראן תהיה מוצלחת, היא לא תגרום לחיסול היכולות הללו, אלא לכל היותר לעכבן בתקופות מוגבלות מאד. וזאת, אף ללא התייחסות למצבה הפוליטי של ישראל בעולם לאחר הפצצה כזו. שלא לדבר על המחיר שכבר משלמת ישראל ביחסיה עם אובמה, עקב העימות הפומבי של נתניהו עימו, תוך שימוש ב"נשק יום הדין" – הסתה בקונגרס נגד אובמה.

האמירות של נתניהו והוצאות העתק להכנות לתקיפה באיראן הן ששיכנעו, בין היתר, את המדינות השונות, וארצות הברית בראשן, להטיל סנקציות על איראן. זו הייתה גם הדרך המועדפת הן על ידי אובמה, שלא רצה להסתבך במלחמה, והן על ידי רוסיה וסין, שרצו למנוע תקיפה של איראן.

איראן, בגיבוי רוסי וסיני, המשיכה להיות "הילד הרע" של העולם והמשיכה לפעול להשגת יכולות גרעיניות מלחמתיות. כמו כל המשטרים הטוטליטריים, גם שליטי איראן לא מתעניינים בסבל של תושבי מדינותיהם. הסבל של האיראנים והפגיעה הכלכלית במדינה שם היו קשים. אך, כאמור, גם הסנקציות וגם הבעיות הכלכליות הפנימיות לא הכניעו את השליטים שם.

אולם, נתניהו לא הבין ולא רצה להבין את גבולות הכוח של מדינות המערב ובעיקר לא את גבולות הרצון של אובמה להשתמש בכוח. הוא אף לא הבין את גבולות הכוח הצבאי והמדיני של ישראל. וכמו  ילדים שלא מפסיקים במה שהתחילו, כמו אנשים הלוקים בהפרעה של חזרה כפייתית (REPETITION COMPULSION) וכמו כאלה הדופקים את הראש בקיר עד זוב דם, המשיך להוציא סכומי עתק בהכנות של מערכת הביטחון לתקיפה באיראן, והמשיך לדבר על כל גבעה גבוהה ומתחת לכל עץ רענן כי ישראל בכוחותיה היא תפעל לחיסול יכולותיה הגרעיניות של איראן. כאן פעלה גם ההטייה של ההשקעה האבודה (sunk cost effect). זהו האפקט הגורם להמשיך השקעות בפרוייקט, שכבר ידוע שייכשל, רק כי הושקעו בו כספים ומשאבים רבים, בדרך כלל רבים מידי.

הדיבורים והמעשים של נתניהו שיכנעו, כנראה, את אובמה שנתניהו מתכוון ברצינות גמורה להפציץ את איראן, אם העולם לא יעשה זאת, ואף מוכן להעמיד את ישראל בסכנות קשות, רק כדי להראות כי הוא רציני באמירותיו. לכן, אובמה עשה את המעשה היחידי כדי להוציא את העוקץ מנתניהו ולנטרל כל אפשרות לפעולה צבאית ישראלית באיראן – הגעה להסכם עם איראן. אולם, את האיראנים "לא עשו באצבע", והם הבינו טוב שאובמה רץ לקראת הסכם, כל הסכם, וניצלו היטב את המצב הזה, תוך הפעלת לחצים על ארצות הברית על מנת להגיע להסכם הטוב ביותר האפשרי מבחינתם.

וכך, נתניהו, בלי דעת או עם דעת, דחף במו פיו את אובמה ואת העולם להסכם לא מיטבי לישראל.

זהות מזמין הסקר משפיעה על תוצאותיו או מדבר סקר ממומן תרחק

לפני מספר ימים פורסם סקר, לפיו ל – 41% מהאוכלוסייה סומכים על בתי המשפט. היום פורסמה ידיעה על סקר אחר, לפיו ל –  60% אמון בבית המשפט. האם במשך שבוע עלה שיעור התמיכה בבית המשפט במחצית?

הרבה דובר ונכתב על סקרים ושקרים. ההשוואה בין שני סקרים אלו מאפשרת הצצה לחצר האחורית שלהם, ומגלה טפח אחד המשפיע על תוצאותיהם.

ממצאי סקר אחד מצביעים כי 41% בלבד מהאוכלוסייה סומכים על בתי המשפט, 24% לא סומכים ו – 24% נוספים "ככה ככה" (זהו ציטוט מדויק מהשאלות בסקר). יש בסקר פילוחים נוספים למי שמתעניין. לפי הסקר האחר 60% מאמינים בבתי המשפט ו – 40% לא. זה הבדל גדול מההבדל הצפוי לפי טעויות הדגימה. גם אם נניח שטעות הדגימה היא 5% (בדרך כלל מעט פחות מזה במדגמים כאלה), הרי שיעור הסומכים על בית המשפט בסקר הראשון היא לא יותר מ – 43% – 44%, ואילו לפי הסקר השני, שיעור נותני האמון בבתי המשפט לא פחות מ – 57% – 56%. מה קרה?

ייתכנו מספר הסברים. כך, למשל, בסקר הראשון שאלו על בית המשפט העליון, ואילו בשני על מערכת המשפט בכללה (אציין כי שאלות הסקר הראשון פורסמו, ואילו על שאלות הסקר השני ניתן להסיק רק מהפרסום בכלי התקשורת). אך, לא סביר שאנו מבחינים הבחנה כה רבה בין "מערכת בתי המשפט" ובין "בית המשפט העליון".

בהסתייגות ש"כל סקר הוא רק סקר", אני מציע נקודה נוספת למחשבה.

עורך סקר מושפע, בין במודע ובין שלא במודע, מזהות מזמין הסקר ומעמדותיו. שהרי אם תוצאות הסקרים לא ישביעו את רצונו של המזמין, יפנה המזמין והמממן בפעמים באות לחברת סקרים אחרת, וכאלה יש רבות.

סקר אחד, לפיו מידת האמון של הציבור בבתי המשפט נמוכה, בוצע על ידי "מאגר מוחות", בניהולם של פרופ' יצחק כ"ץ, פרופ' ברוך מבורך וד"ר אמיר הורקין, בעבור העיתון "מקור ראשון". הסקר השני, לפיו רוב הציבור נותן אמון בבית המשפט ומידת האמון עלתה בשנתיים האחרונות, בוצע על ידי פרופ' ערן ויגודה-גדות מאוניברסיטת חיפה ופרופ' שלמה מזרחי מאוניברסיטת באר שבע, במסגרת פרוייקט של המרכז לניהול ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, שהתחיל לפני כעשר שנים, לבדיקת ביצועי המגזר הציבורי, ומבוצע מידי שנה.

בעוד למזמין הסקר הראשון עמדה פוליטית ברורה, וגם לרוב קוראיו עמדה פוליטית דומה, הסקר השני מבוצע במסגרת עבודה אקדמית של עורכיו. נכון, גם אקדמאים, אפילו פרופסורים, מושפעים מעמדותיהם האישיות. אך בעבודה אקדמית – מדעית יש מבחנים שונים לבדיקת אמינותם של מחקרים וסקרים ומהימנותם. אף כי, איני יודע כיצד מומן הסקר של ויגודה-גדות ומזרחי, סביר שלא מומן על ידי גורמים פוליטיים.

"מקור ראשון" מחויב לספק לקוראיו הנאמנים סיבה להמשיך לקרוא אותו. אם הם ימצאו שם יותר ויותר כתבות המנוגדות לעמדותיהם ומרגיזות אותם הם יפסיקו לקרוא את העיתון ואף יבטלו את החתימה עליו. בעיקר, שכיום יש לעיתון זה חלופה ימנית, אפילו בחינם, בדמות "ישראל היום". לכן, מבצע הסקר מחויב קודם כל למזמין הסקר, המשלם עליו. העובדה שבשנים האחרונות הוקמו מספר לא קטן של מכוני סקרים ושיש תחרות ביניהם, רק מגבירה את הנטייה שלהם לרצות את מזמיני הסקרים. אני תומך בתחרות, אך כדאי לדעת לאן לעתים היא מובילה.

האקדמיה מחויבת דבר ראשון, לא למקור ראשון, אלא לקני מידה מדעיים, של אובייקטיביות, שיטתיות, הגינות, חתירה לאמת ופתיחות לבדיקה ולהפרכה.

אני לא מתברך שבשנתיים האחרונות לפי הסקר של פרופ' ויגודה-גדות ופרופ' מזרחי יש עליה במידת שביעות הרצון של הציבור מבתי המשפט וששיעור נותני האמון בהם הגיע ל – 60%. אני גם לא נכנס לדיכאון בעקבות ממצאי הסקר של מקור ראשון. המסקנה היא שככל שיש למזמין סקר או מחקר עניין רב יותר בתוצאות מסוימות דווקא, יש סיכוי רב יותר שתוצאות הסקר יתאימו לציפיותיו, ולכן מידת האמון במהימנות ממצאיו – יורדת.

ועדת טרכטנברג משכתבת את ההיסטוריה

גיא רולניק כותב היום במוסף השבועי של דה מרקר כי טרכטנברג "כתב מחדש את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות". עיון בדו"ח מראה שטרכטנברג כותב מחדש גם את ההיסטוריה הכללית של ישראל, ולא רק לא מדייק בעובדות, אלא גם מטעה. טעות זו מעידה על כך שהוא והוועדה שעמד בראשה לא היו עצמאיים, כפי שהוא טוען, אלא נכנעו לתכתיבים של הממנים אותם.

בהקדמה לדו"ח מצוין ש"אל מול ההתפרצות בוואדי סאליב או זעקת הפנתרים השחורים, הממשלות דאז שילחו לא ועדות מקצועיות אלא אלות שוטרים, והתבצרו זמן רב בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה. הפעם הממשלה נהגה אחרת, ומינתה ועדה עם מנדט רחב ביותר, עצמאות מרבית, ומשימה לבצעה בשבועות ספורים". אף כי קשה לי, אני רוצה להאמין שהדברים נכתבו מתוך בורות ולא בזדון, אך הם רחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב.

היריעה כאן לא מאפשרת לספר את הסיפור המלא של שני "הסיבובים" בין המדינה והמשטרה ובין המפגינים (ונכתבו על כך מספר ספרים ומחקרים, חלקם מעין רומנים היסטוריים וחלקם מדעיים). אין ספק שהתגובה הראשונה להתפרעויות (לידיעתך פרופ' טרכטנברג – התפרעויות ולא הפגנות שקטות והקמת מאהלים) הייתה משטרתית, אך חשוב לתאר את תגובות הממשלות אחרי אירועים אלו, כי כבר כאן טמונה ההטעייה, והיתר כתובים בין דפי ההיסטוריה.

בעקבות אירועי ואדי סאליב, מונתה ועדת חקירה (כן, פרופ' טרכטנברג – ועדה) בראשות השופט משה עציוני, ובהשתתפות הסוציולוג פרופ' שמואל נח אייזנדשטדט, שתפקידה היה לבדוק את הנסיבות והגורמים למהומות בוואדי סאליב. הוועדה קבעה בין היתר ש"המשטרה פעלה בצורה שנועדה להעניש את המתפרעים". אך למרות ש"ההתארגנות הונעה על ידי הסתה", כתבו חברי הוועדה ש"מאורעות וואדי סאליב הם אות הזעקה למעצבי המדיניות", והמליצו על שורה ארוכה של שיפורים בעיקר במערך הרווחה.

בעקבות האירועים אבא חושי, שראה בכל המהומות כישלון אישי שלו, הפשיל שרוולים ובתוך כמה שנים הרוב הגדול של תושבי ואדי סאליב הועברו לשיכונים אחרים טובים יותר, במבצע אולי חסר תקדים בתולדות המוניציפאליות הישראלית (בואו נמתין ונראה כמה שנים או עשורים ייקח לממשלת ישראל הנוכחית ליישם את מסקנות ועדת טרכטנברג, המתעלמות לחלוטין מבעיית הדיור, שהייתה הטריגר להפגנות השנה), הוגדלו התקציבים לטיפול במעברות ולפינוין, ושופר הסיוע למשפחות ברוכות ילדים ובחיילים משוחררים. כל זאת, כאשר מצבה הכלכלי של המדינה היה לאין שיעור גרוע יותר מאשר היום.

בהשפעת המחאה של "הפנתרים השחורים", הקימה ראש הממשלה גולדה מאיר את ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה, בראשותו של ד"ר ישראל כ"ץ (מי שכיהן מאוחר יותר כשר הרווחה). הוועדה קבעה שיש לפעול לצמצום הפערים החברתיים, המתבטאים בצפיפות דיור, בריאות, חינוך, השכלה (כן, אותה השכלה שהניבה בעשור האחרון מספר כה רב של פרסי נובל לישראלים היא פרי ההשקעות בשנים ההן ועד בערך אמצע שנות התשעים. עד שבאו ימים אחרים, בהם קיצצו ממשלות ההפרטה את תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה) ועוד. הפעולות לפתרון בעיית צפיפות הדיור החלו עוד קודם, כבר בממשלת אשכול וגם אחרי מותו ב – 1969 בממשלת גולדה, והמשיכו גם בממשלת רבין הראשונה, על אף המצוקה התקציבית של המדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים. נתון מפתיע מצביע כי מספר הילדים החיים בצפיפות דיור ירדה בשנה אחת בלבד מכ – 230,000 למעט יותר מ – 200,000 (והיום – כמה זמן ייקח לממשלה להגיע להישג כזה?). בנוסף לכך, קודמו תוכניות רווחה רבות נוספת, כגון: העלאת סכומי ההלוואות לזוגות צעירים, הונהג לראשונה ביטוח אבטלה, החלו להעניק קצבאות ילדים החל בילד הראשון ועוד.

לפחות דבר אחד נכון בדוח – המשטרה הפעם לא פעלה לדיכוי ההפגנות ולא פעלה לפירוק המאהלים מיד. אך גם זה לא מדויק לחלוטין (המשטרה פיזרה בכוח מספר הפגנות), ובכלל הסיבה למתינות המשטרה לא הייתה מדיניות הממשלה. קודם כל וחשוב מכל – כמעט כל המחאה הייתה בעיקר על פסים לגיטימיים. כמעט לא היו התפרעויות ושוטרים לא היו בסכנה של תקיפה. כאשר המפגינים חשו שהגזימו – מיהרו לבקש את סליחת המשטרה והשוטרים. כמו כן, המשטרה לא פעלה לפינוי המאהלים מאחר שראשי הרשויות המקומיות לא התלוננו על כך במשטרה, ודווקא במקרה כזה – בהעדר תלונה אין סמכות למשטרה לפנות את הפולשים. וגם – המשטרה עצמה הפגינה איפוק, בהבינה את מצוקת המוחים.

אך, לו המתין טרכטנברג בסבלנות עד עתה, היה נוכח איך הרשויות המקומיות, על ידי פקחיהן ובגיבוי המשטרה, חיש קל, טרם יבשה הדיו על הדוח שלו, פירקו את המאהלים ופיזרו את המוחים. נכון, הממשלה, הרשויות המקומיות הפגינו מעט סבלנות, אך לא יותר מזה.

לטעון, כפי שכתב טרכטנברג, כי הממשלות בתקופת אירועי ואדי סאליב והפנתרים "התבצרו בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה" הוא סילוף קשה של ההיסטוריה. הממשלות הללו לא רק בדקו, באמצעות ועדות מקצועיות (לא רק אתה מקצועי, פרופ' טרכטנברג), את שורשי המחאה, אשר נתנו המלצות לתיקון המצב, אלא גם יישמו את ההמלצות הללו בקצב מהיר.

כל זה, מבלי לומר מלה על תוכן הדוח עצמו, שכבר נשפכו עליו, על המצוי בו ועל החסר בו שבו, אגמי דיו ומבלי לנסות להעריך כיצד הממשלה תפעל ליישמו, אם בכלל. ואז נראה מי מתבצר בהכחשה עיקשת. אך על האמת ההיסטורית יש לשמור מפני הרוצים לשנותה בשם האינטרסים שלהם ושל מי שמינה אותם, שלהם ולא של תושבי המדינה.

האם הגיעו ימות משיח? ח"כ יעקב כץ מסיעת הבית הלאומי מגן על השמאל ועל בית המשפט העליון

הייתכן, שח"כ כץ (המכונה בשם החיבה כצל'ה) לא חשב עד הסוף או הייתכן שהוא שינה את עורו? נמר לא יהפוך את חברבורותיו וכושי לא ישנה את עורו. דווקא חבר כנסת מהסיעה הימנית מראה שהכול עוד אפשרי במדינתנו.

על פי הצעת החוק של המכונה כצל'ה, מהבית הלאומי, שאושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, ניתן יהיה להגיש תביעה נגד מי שביקר את המדינה, את גופיה ושלוחותיה, וכתב או אמר דברי ביקורת גם על ציבורים שונים של אנשים, אם יש בביקורת זו לשון הרע. אפשר יהיה גם להגיש תובענה ייצוגית בעניין כזה, ואפילו להגיש כתב אישום פלילי.

לא אכנס לפרשנות על כוונתו של חה"כ כצל'ה, זה עניין לפרשנים למשפט ולגאווה לאומית. אך, מאחר שחוק צריך להיות שוויוני, ברור שזו עלולה להיות חרב פיפיות, אם רק יהיו כאלה שירימו את הכפפה, במקרים המתרחשים אצלנו חדשות לבקרים. ולהלן דוגמאות ספורות ומעטות בלבד. איך אומר על דברים כאלה ארז טל? "לא נגענו":

  • חרדים מפגינים נגד בית המשפט העליון וטוענים שהוא "שונא חרדים" ולכן "יש אפלייה של חרדים בבית המשפט".
  • חרדים המקללים את השוטרים וקוראים לעברם "נאצים".
  • רב חרדי ידוע כינה את השופטים "רשעים, סוררים ומורים", "ריקים ופוחזים", והכריז ש"בגללם באים כל הייסורים לעולם".
  • שר בכיר (בכיר, נו?!) מאיים שהעובדים הזרים יביאו עימם מחלות קשות.
  • חברי כנסת חרדים טענו שהחלטות בית המשפט העליון הן "אנטישמיות".
  • אתראינטרנט שמופעל מאחת ההתנחלויות הקיצוניות בשטחים קורא לשמאלנים "עוכרי ישראל".
  • אדם שמתיימר להיות היסטוריון צבאי כותב ש"השמאל הקיצוני – סכנה קיומית למדינת ישראל".
  • פעיל באחת ההתנחלויות בשטחים הקורא לשמאלנים "אנטישמיים".

כל אלה הן רק מעט מהדוגמאות והמקרים הרבים שהצעת החוק של חבר הכנסת כצל'ה ושל ועדת השרים לענייני חקיקה, שבראשה יושב פרופ' שר המשפטים יעקב נאמן, תאפשר סוף סוף להגיש כתבי אישום ותביעות אזרחיות בגין לשון הרע נגד אומריהן.

אם כך המצב, איני מבין מדוע יש טענות, עד כדי התלהמות, נגד מציעי החוק. הרי זה אחד החוקים המתקדמים ביותר ואף מקדמים את הדמוקרטיה, הצולעת גם ככה בישראל. רק דבר אחד צריך לעשות כדי שהחוק החדש לא יהיה אות מתה (כמו חוקים רבים אחרים בישראל) – להקים יחידות חקירה במשטרת ישראל ויחידת תביעות בפרקליטות המדינה שיחקרו ויגישו כתבי אישום בגין מעשים אלו, ויפה שעה אחת קודם. ועוד דבר שכחתי – להקים בית משפט מיוחד (כדוגמת בית המשפט למשפחה, בית המשפט לנוער ועוד) ולהוסיף תקני שופטים, כדי שכתבי האישום והתביעות שיוגשו לא ימתינו שנים רבות וייטמעו בעומס הרב על בתי המשפט. אני בטוח שבין אנשי "אם תרצו" ניתן יהיה למצוא אנשים ראויים ומתאימים ברמה גבוהה ובעלי השכלה מתאימה ליחידה זו ואפילו עורכי דין שישמשו כשופטים בבתי משפט אלו.

ועוד דבר חשוב, אך כי מתרוצצת במסדרונות הכנסת הצעה לתקן את חוק יסוד: מבקר המדינה ולהקנות לו חסינות על דברים שאמר וכתב במסגרת תפקידו, לרבות על דוחות ביקורת שכתב, כל עוד לא התקבל התיקון – ניתן יהיה להעמידו לדין בגין כל דוח ביקורת שהוא מפרסם.

חבר הכנסת כצל'ה ושאר חבריו לכנסת אינם צריכים לדאוג. להם כבר יש חסינות גם אם יוציאו לשון רע, בין אם על הימין, בין אם על השמאל וגם סתם ככה, כי מתחשק להם לנצל את החסינות שלהם.

הציבור מאמין במבקר – אך האם המבקר מאמין לציבור?

לפני מספר ימים פורסם דו"ח שנתי של נציב תלונות הציבור, הוא מבקר המדינה בכובעו השני, ממנו עולה שמעולם לא הוגשו כל כך הרבה תלונות על ידי הציבור. מבקר המדינה רואה בכך הבעת אמון של הציבור בו כגורם חשוב שנאבק בליקויים במינהל הציבורי ובשחיתות הציבורית.

על פי הנתונים שפורסמו – הגיעה העת לשאול את השאלה עד כמה מאמין מבקר המדינה לציבור ועד כמה הוא נוטה לקבוע שהצדק הוא עם הרשויות ולא עם המתלוננים מהציבור?

"שנת 2010 הייתה שנת שיא בכל הזמנים: כ – 14,000 תיקי תלונה חדשים נפתחו באותה שנה. זהו גידול של כ – 10% במספר התלונות לעומת 2009 וגידול של כ – 80% במספר תיקי התלונה שנפתחו בנציבות לעומת 2005. הדבר מעיד יותר מכול על האמון הרב של הציבור במוסד נציב תלונות הציבור ועל ההתייעלות ההולכת וגוברת של הנציבות במתן השירות לפרט". כך כותב מיכה לינדנשטראוס בהקדמתו לדו"ח.
אין לכפור בחשיבותו של מוסד נציב תלונות הציבור, בהיותו לעתים קרובות מפלט אחרון של האזרח והתושב מהתעמרות השלטון והביורוקרטיה. אך אחת השאלות העולות מהדו"ח האחרון היא האם באמת נציב תלונות הציבור הוא עדיין המפלט האחרון?
אם מספר התלונות המוגשות לנציב תלונות הציבור הוא מדד לאמון הציבור בנציב, הרי המדד החשוב לאמון שנותן לינדנשטראוס בציבור המתלונן בפניו על עוולות שנגרמו לו הוא שיעור התלונות שהוא מוצא אותן כמוצדקות. כאן כבר התמונה שונה. שיעור התלונות המוצדקות בשנת 2004, לפני שלינדנשטראוס נכנס לתפקידו (באמצע 2005), היה 33.9%. מאז ירד שיעור התלונות המוצדקות והגיע בשנה האחרונה ל – 28%. האם יש יותר תלונות כוזבות? האם הציבור מתלונן סתם כך ללא עילה מוצדקת? הנציב שלנו לא נותן לכך כל תשובה. לו סבר שהציבור מגיש יותר תלונות כוזבות, צריך היה הנציב לנקוט צעדים כלשהם לריסון התלונות הכוזבות. אולי, אף היה עליו לשקול לנקוט צעדים כלשהם נגד שקרים ומוסרי תלונות כוזבות. הרי תלונה כוזבת מכפישה עובדי ציבור ישרים והגונים, ללא עוול בכפותיהם. ואם אין לו סמכויות לכך, היה עליו להעביר את הטיפול למי שבידיו סמכויות לטפל בשקרנים או ליזום שינוי חקיקה שתאפשר טיפול בכאלה. הרי אין להתיר דמם של עובדי ציבור ישרים. ועד שיתוקן החוק – היה עליו לפרסם את הנתונים הללו עם פרטים כלשהם על הטופלים אשמת שווא על עובדי הציבור הנאמנים.
אבל, לינדנשטראוס לא עשה דבר מכל אלה, ולכן המסקנה הסבירה ביותר היא שהוא לא רוכש אמון מיוחד לציבור, הוא נוטה לקבל בקלות יחסית את העמדות של עובדי הציבור, והוא סבור שהציבור או לפחות חלקו הגדול – יותר משני שלישים – שקרן.
עוד מציין הנציב הנוכחי שהנתונים מעידים על התייעלות הולכת וגוברת של הנציבות במתן שירות לפרט. באמת? בכך שהוא דוחה יותר מ – 70% מהתלונות הוא נותן שירות לפרט? על איזה שירות בדיוק הוא מדבר?
כדאי לשים לב לנתון נוסף, שצריך לחשב אותו עפ"י הנתונים המפורסמים בדו"ח כדי לגלותו. שיעור התלונות שבירורן מסתיים לגופו של עניין, מבין כל התלונות שבירורן הסתיים, הולך ויורד. כלומר, הנציבות דוחה יותר ויותר תלונות על הסף, תוך מציאת עילות או אולי גם תירוצים (ואכן יש תלונות שהסירוב לבררן הוא כחוק. אך הפרשן הלגיטימי של החוק, לרבות הפרשן של גבולות הבירור, הוא מבקר המדינה עצמו) לסירוב לטפל כלל בתלונות. בשנת 2005 (להזכירכם – הנציב התחלף באמצע השנה) עמד שיעור התלונות שבוררו לגופן על 52%. בשנה האחרונה בוררו לגופן 40% בלבד. הנציב וצוותו בחרו לא לטפל בכמעט שני שליש מהתלונות. אכן, זהו מענה של הנציב לציבור שרוכש לו אמון.
ואם מדובר ביעילות, זו נמדדת גם במשאבים. נכון, שמספר התלונות גדל, וייתכן שהיה צריך אף להגדיל את המשאבים המוקדשים לבירורן. אך כדי לטעון שהמשרד התייעל – צריך להוכיח שהוא מבצע את תפקידו באותם אמצעים ובאותם משאבים שהוקדשו לכך בעבר.
לפי הדוחות לפי חוק חופש המידע שמפרסם המשרד, יש גידול לא קטן בתקציב של נציבות תלונות הציבור ובשכר עובדי הנציבות. כך, לדוגמא, תקציב הנציבות שנת 2005 היה 30 מיליון ₪ ותקציב לכוח אדם היה 3.04 מיליון ₪ . בשנת 2009 תקציב הנציבות עמד על 38.9 מיליון ₪ והתקציב לכוח אדם גדל כבר ל – 3.7 מיליון ₪. מדובר בעליות של כ – 30%. אני לא בטוח שזו התייעלות, עליה כותב הנציב.
גם השכר של עובדי המשרד עלה בסכומים ובשיעורים יפים. לפי הנתונים באתר משרד מבקר המדינה, היה השכר החודשי הממוצע של העובדים המינהליים 9,430 ₪ וממוצע השכר החודשי של עובדי הביקורת 20,912 ₪. ב – 2009 עמד השכר החודשי הממוצע של העובדים המינהליים על 13,491 ₪ של עובדי הביקורת על 28,793 ₪. טענה אפשרית שמדובר בצבירת ותק של עובדים ובעליה בדרגות צריכה להיבדק על פי נתונים קשים. לפי מיטב ידיעתי, בשש השנים האחרונות, סיימו את עבודתם במשרד עשרות עובדים (רובם ביציאה לגמלאות) והתקבלו עשרות עובדים חדשים (להערכתי יותר ממאה עובדים). סביר להניח שרבים מבין הפורשים היו בעלי שכר גבוה והעובדים החדשים התקבלו לדרגות הנמוכות עם שכר נמוך (כמובן, שהכול יחסי. שכר נמוך במשרד מבקר המדינה הוא גבוה יחסית למשרדי ממשלה אחרים). לכן, דינה של טענה כזו הוא להידחות. גם נתונים אלו אינם מעידים על התייעלות. יסביר לנו נציב תלונות הציבור על איזו התייעלות הוא מדבר.
וכל זה, מבלי להזכיר כלל שעדיין (נכון להיום) לא פורסם הדו"ח לפי חוק חופש המידע לשנה 2009 – 2010. לפי אתר מבקר המדינה, הדוחות הקודמים התייחסו לשנה המתחילה ב – 1.7 ומסתיימת ב – 30.6, ולכן היה עליו לפרסם את הדו"ח ביולי 2010. אז בהזדמנות זו, כדאי להזכיר לו שאו-טו-טו הוא כבר צריך לפרסם את הדוח לשנת העבודה 2010 – 2011.

מבקר המדינה בכפל תפקידיו הוא גורם חשוב בהגנה על הציבור ותרומתו של המבקר הנוכחי חשובה, אך ראוי שהוא יאמץ קני מידה שאותם הוא דורש מהרשויות אותן הוא מבקר.

על תבונה ורגישות – מחשבות על שופטת מכובדת ויום השואה

חכמינו ידעו מזה שנים שיפה שתיקה לחכמים (וכיוון שאיני רוצה להלעיז, איני כותב את המשכו של הפסוק). השופטת ורדה אלשיך צריכה לחזור על תלמודה ולשנן פסוק זה. ומתברר שגם תבונה רבה אינה מחסום מפני חוסר רגישות.

לא הייתי נדרש לרגישותה וגם לא לתבונת דבריה של השופטת ורדה אלשיך, לו הסתפקה בדברי ביקורת בלבד על חוק ייעול הליכי האכיפה ברשות ניירות ערך. חוק זה מקנה לרשות גם סמכות לאכיפה מינהלית, בנוסף לסמכותה, באמצעות הפרקליטות, להגיש כתבי אישום בגין עבירות פליליות על חוק ניירות ערך. אולם, ההשוואה שלה לשואה היא שקוממה אותי וצריכה לקומם כל יהודי, וקרוב לוודאי שגם כל אדם.

אם היא צוטטה נכון בכתבה ב"די מרקר", היא הביעה עמדה לפיה לא יאה שרשות מינהלית תטיל סנקציות מינהליות על עבריינים על חוק ניירות ערך, ואמרה ש"מישהו ילך עם טלאי צהוב כי כך קבעו ברשות". ייתכן שביקורתה הייתה ראויה (וכפי שאסביר בהמשך – גם בכך איני בטוח כלל), אך השימוש שלה ב"טלאי הצהוב" להדגיש כי אין מקום להעניק לפקידים סמכות להטיל סנקציות, ראוי לכל גנאי.

היא אינה הראשונה ולצערי גם לא האחרונה, שעושה שימוש במונחים הקשורים לשואה. השימוש הרב שעשו במונחים כאלה ובהשוואות של אירועים בהווה או בעבר הקרוב לשואה, גורמים לזילות השואה. מנחם בגין הירבה לעשות זאת. כבר בדבריו לפני יותר משישים שנה, הוא ערך השוואה (אף כי משתמעת) בין מעשי הנאצים והגרמנים בשואה ובין מעשיהם של בריטים ושל ישראלים (יהודים) בתקופת המנדט והסזון, וכך כתוב מפיו בביוגרפיה של גרוזברד עליו: "פיך מלא הצהרות סוציאליסטיות, קין אך […] אתה מסית,  מלשין, בוגד, חוטף ומסגיר. אתה הרדמת באופטימיות כוזבת את העם בגולה ובציון; אתה ויתרת על עבר-הירדן מזרחה ועל שני שלישיו של עבר-הירדן מערבה, ועל עליה חופשית, על מדינה עברית, על מולדת עצמאית […] וכשיקראו לדין האשמים בהשמדת עמנו ובשברו, יובאו לפניו: הגרמני הרוצח, האנגלי הבוגד ואתה – קין" (ההדגשה שלי). הדברים  נאמרו כשנה אחת בלבד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כשריח המשרפות עדיין היה באויר העולם. קין, במינוח של בגין, הוא ארגון ההגנה. ייתכן שהאנגלים וייתכן שגם ההגנה פעלו, לפי תפיסתו של בגין, נגד עמנו. אך ההשוואה בין הגרמנים מחד גיסא, ובין האנגלים וההגנה מאידך גיסא, מקוממת (וזה בלשון המעטה) ומקטינה את חומרתה של השואה, שאין לה שיעור ואין אירוע הדומה לו בחומרתו.

אכן, לבגין הייתה, לכאורה ורק לכאורה, הצדקה לעשות שימוש בשואה (כפי שגם המשיך לעשות אחרי שהליכוד עלה לשלטון ב – 1977), מאחר שכמעט כל משפחתו, לרבות הוריו, הושמדו בשואה. אך, דווקא מסיבה זו, הוא היה צריך להבין שלא ניתן להשוות את השואה לאירועים אחרים, בוודאי לא למעשי אנשי ההגנה, גם אם, לטענתו ולתפיסתו, עשו מעשים פסולים. ואני כבר לא מזכיר ששלושים שנה אחרי שאמר את הדברים הללו, הוא ויתר על כל סיני, ובנספחי הסכם השלום עם מצריים הוא הכיר הלכה למעשה בפעם הראשונה באוטונומיה הפלסטינית, ובכך הניח את היסודות למדינה פלסטינית.

אולם, משופטים אני מצפה לרגישות רבה יותר מאשר מראשי מפלגות, ראשי ממשלות ובכירים אחרים בשלטון. כל זה באשר לרגישות שלא גילתה השופטת אלשיך, ולא מצאתי מועד טוב יותר מלהזכיר זאת בערב יום השואה.

באשר לתבונה – לא מובן מדוע מצאה השופטת לנכון לנגח את רשות ניירות ערך, ממספר סיבות, שכל אחת לבדה מספיקה כדי להראות את חוסר התבונה בהתקפה הזו:

  1. מדובר בחוק שנחקק על ידי הכנסת. אני מצפה משופט שיכבד את חוקי הכנסת (אם אני זוכר היטב הוא גם נשבע לעשות זאת. אך ייתכן שהשופטת אלשיך נשבעה לפני שנים רבות, ואינה זוכרת את נוסח השבועה בבית הנשיא).
  2. בישראל היקנה החוק לרשויות רבות סמכויות לאכיפה המינהלית. די להזכיר את רשות המסים, ועדות עיצומים לפי החוק לאיסור הלבנת הון ועוד חוקים ורשויות רבות מאד.
  3. אכיפה מינהלית היא קצרה יותר מאשר הליכי המשפט הארוכים, ארוכים יותר מידי, באותם בתי משפט בהם עובדת השופטת אלשיך. אף כי היא מודעת להתמשכות ההליכים, היא לא מהססת לתקוף את הניסיון לקצר הליכים על ידי העברת הליכים לוועדה מינהלית. אנו יודעים היטב שאחד מהגורמים התורמים להרתעה היא מיידיות העונש. התמשכות הליכים רק מפחיתה את השפעת העונש ופוגעת בהרתעה.
  4. אכיפה מינהלית יעילה יותר, לעתים קרובות מאד, מאשר אכיפה פלילית, לא רק במהירות האכיפה, אלא גם בענישה עצמה. באותם מקרים שגם בית המשפט לא ישלח את העבריין לכלא, אלא יטיל עליו קנס כספי, הקנס הכספי שיוטל עליו במסגרת האכיפה המינהלית יהיה לא פעם גבוה יותר מהקנס הפלילי, ועשוי להרתיע יותר.
  5. במסגרת אכיפה מינהלית ניתן להטיל סנקציות גם כאשר הראיות אינן עוברות את הסף של ספק סביר, אלא כמו בהליכים אזרחיים על פי מבחן העמידה במאזן ההסתברויות. במקרים כאלה, אין צורך שהרשות תשקיע בחקירה מאמצים ומשאבים כפי שמשקיעים בחקירה פלילית. כך, ניתן יהיה להעניש גם עבריינים שהראיות נגדם יהיו טובות דיין, גם אם לא יגיעו לסף של ספק סביר.
  6. באותה הזדמנות הביעה כבודה את דעתה כי יש לאפשר למנהלי חברות ציבוריות לרכוש ביטוח מנהלים שישפה אותם גם בהליכים של אכיפה מינהלית. אולם, אם חברות הביטוח ישלמו את הקנסות שיוטלו על העבריינים, תהיה זו תרומתה של השופט לאיון ההרתעה שעשויה להיות מושגת באכיפה מינהלית. אני בטוח שהיא נגד ביטול האיסור לשיפוי עבריינים על ידי חברות הביטוח מפני קנסות פליליים. מה מותר הקנס הפלילי מהקנס המינהלי?
  7. השופטת אלשיך טענה שהעובדה שפרופ' גושן לא הופיע בבית המשפט זה חסרון. אולי העובדה שלשופטת אלשיך אין תואר שלישי במשפטים הוא החסרון. אני בטוח שלא, אך אני גם בטוח שהעובדה שפרופ' גושן לא הופיע בבית משפט אינה חסרון שלו. הלא הוא בוודאי מתייעץ עם עורכי דין של הרשות ועם החברים בוועדת האכיפה המינהלית. ומה עם שופטים שלא הופיעו בבתי משפט טרם מונו לתפקידם זה? אכן מדובר במיעוט, אך יש די כאלה כדי לפגוע בטיעון של אלשיך.
  8. אמנם מציון תצא תורה, אך צריך להזכיר שגם לרשויות ניירות ערך במדינות אחרות יש סמכויות אכיפה מינהליות. לעתים, ראוי לאמץ גם פרקטיקות הנהוגות במדינות הים, אם הן מתאימות לישראל, ופרקטיקה זו מתאימה מאד לישראל.
  9. וטיעון אחרון להפעם – על החלטות וועדת העיצומים המינהלית ניתן לערער לבית המשפט המחוזי. לכל היותר, תשב השופטת אלשיך בערעורים אלו ותקבע את מה שתקבע בתוקף תפקידה המשפטי. אז ניתן יהיה לערער על פסיקתה לערער לבית המשפט העליון.

מהגילוי של בלומה זייגרניק, המשך ב"התחלתי ולכן אסיים" של יצחק שמעוני וכלה בפוליטיקאים שמסיימים את "שליחותם" בהבטחה לבוחרים

מידי פעם, כשמלצר או מלצרית במסעדה אינם רושמים את ההזמנה, אלא סומכים על זיכרונם, שב אלי תלמודי מהשנה הראשונה בחוג לפסיכולוגיה אודות "אפקט זייגרניק". או אז, אני שואל את עצמי – מדוע פוליטיקאים שוכחים את הבטחותיהם לבוחרים זמן קצר בלבד אחרי כן ומדוע פוליטיקאי המפזר הבטחות במסיבות עיתונאים, המשודרות בכל כלי התקשורת, לא עושה דבר כדי לקיימן.

בלומה זייגרניק, הייתה פסיכולוגית רוסיה, כנראה ממוצא יהודי, שלמדה בגרמניה, בין היתר אצל אחד מגדולי הפסיכולוגים באותה עת קורט לוין (גם הוא יהודי). הרעיון למחקר שלה צץ כאשר ישבה במסעדה והבחינה שהמלצרים זוכרים את ההזמנות של הסועדים שעדיין לא סופקו. ברגע שהאוכל הוגש לשולחן, ההזמנות נמחקו מזיכרונם של המלצרים.

היא חזרה למעבדה לבחון את התופעה ואת ההשערה שלה. היא ביקשה מהמשתתפים בניסוי למלא מספר משימות ולפתור מספר חידות. תוך כדי פתרון החידות היא הפריעה למשתתפים והפסיקה אותם ממעשיהם. לאחר מכן, היא ביקשה מהם לפרט את המשימות והחידות שהוצגו בפניהם. המשתתפים זכרו בעיקר את המשימות והחידות שעדיין לא סיימו בעת ההפרעה, ואילו את המשימות שכבר השלימו לפני ההפרעה – שכחו. את הדברים היא פרסמה ב – 1927 והתופעה קרויה על שמה – אפקט זייגרניק.

מעט יותר מחמישים שנה לאחר מכן, שני פסיכולוגים שבו לבחון את התופעה הזו. גם הם מצאו כי האנשים זכרו יותר טוב את המשימות שטרם השלימו, מאשר את המשימות שכבר השלימו לפני שהופרעו.

הוותיקים בינינו בוודאי זוכרים את הביטוי של המנחה של משחק הטלוויזיה מקבילית המוחות, יצחק שמעוני, התחלתי ולכן אסיים. ביטוי זה מדגים את אפקט זייגרניק.

אך הפוליטיקאים הישראלים, כנראה עמידים בפני אפקט זייגרניק, כי הם "שוכחים" את ההבטחות שלהם לבוחרים זמן קצר בלבד לאחר שניתנו. הרי, אם אפקט זייגרניק היה "פועל" עליהם, היה עליהם לזכור את כל ההבטחות שלהם לפחות עד למילוין?!  אבל הרושם שלנו הוא שברגע שפוליטיקאי קם מכיסאו עם סיום מסיבת עיתונאים, ששודרה בכל הערוצים, ובה הבטיח לנו הרים וגבעות, הוא שוכח את כל מה שאמר.

אני בכלל לא בטוח שזה לא פגם בזיכרון שלהם וגם לא ליקוי במערכת הקוגניטיבית שלהם. אני מציע שני הסברים (ייתכנו כמובן גם הסברים אחרים, אך תקצר היריעה מלפרט את כולם):

כיצד מגדירים הפוליטיקאים את מטרותיהם – מטרת המלצר היא להגיש את המנה שהוזמנה. בהגשת המנה הוא הגשים את המטרה של תפקידו, ולכן אינו צריך לזכור אותה יותר. המטרות של הפוליטיקאי הישראלי המצוי הן לטווח הקרוב בלבד. איש מהם לא מעמיד לעצמו מטרות מעבר לקדנציה שלו. בדרך כלל, גם הסוף הרשמי של הקדנציה הוא בטווח הרחוק, מעבר לאופק של הפוליטיקאי. כיוון, שהוא מגדיר את מטרתו כהישרדות, זו מטרה עם טווח קצר ביותר. עליו לשרוד כל העת את היום והשבוע ולא מעבר לכך. לכן, המטרות של הפוליטיקאי הישראלי המצוי מתמצות בדברים שהוא אומר ולאו דווקא במימושם, בהבטחות שהוא מפזר ולא במימושן. מבחינת הפוליטיקאי שידור דבריו היא המטרה, שאין מעבר לה דבר. לכן, הוא זוכר את ההבטחות שיאפשרו לו לשרוד עוד יום – יומיים, וברגע שהוציאן לאוויר העולם הוא מוחק אותן מזיכרונו.

חוסר מוטיביציה להשגת המטרה – לאפקט זייגרניק יש יוצא דופן חשוב – הוא אינו מופיע ואינו נמצא כאשר המוטיבציה להשיג את אותה מטרה נמוכה או שהדרך אליה קשה ומסובכת. גם אם הפוליטיקאי הגדיר לעצמו מטרות רחוקות טווח, הוא חסר כל מוטיבציה להשיגן, כי עוד מספר שנים – איש לא יזכור את הדברים, כי הוא צריך להיבחר מחדש בעתיד הקרוב ולא בעתיד הרחוק, כי גם הבוחרים לצערנו אינם זוכרים הבטחות זמן רב (זוכרים שב – 1996 הצטלמו נתניהו, אז ראש ממשלה חדש, ורוני מילוא, אז ראש עיריית תל אביב, בעת שהם השיקו את פרוייקט הרכבת התחתית של תל אביב וגם זכו בתמונה בולטת בתקשורת?). לכן, המוטיביציה להשגת מטרה רחוקת טווח, הנמוכה גם ככה, הולכת ופוחתת ככל שהיא תלויה בדרך המפותלת והארוכה להשגתה, זו הדרך המתפתלת בין מפלגות, משרדי ממשלה, תקציבים וסדרי עדיפויות שונים ובין קבוצות לחץ שונות. העובדה שהמשימה למלא את ההבטחה לא הושלמה לא תסייע לפוליטיקאי לזכור אותה, אלא להיפך. הוא ימהר ויעשה עליה delete וימהר לשלוף איזו שהיא הבטחה חדשה, שתאפשר לו לשרוד עוד יומיים, הבטחה שגם אותה ישכח מיד עם צאתה מפיו.

ואולי כדאי לבחור בפוליטיקאים שבצעירותם עבדו כמלצרים? אולי הם זוכרים שיש להגיש את מה שהם הבטיחו להגיש לפי בקשת הסועדים. או שגם את זה הפוליטיקאים שלנו הצליחו לשכוח.

על רצח רבין והבקשה לזיכוי מרגלית הר-שפי – מבט קצת אחר

ההתייחסות של חוגים נרחבים בציבור, בעיקר בקרב הציבור הדתי והימני, לרצח רבין והבקשה לזיכוי מרגלית הר שפי מייצגים את ההתבדלות של חוגים אלו מהציבור הכללי במדינה, את חוסר האמון בשלטון ואת הניסיון האקטיבי שלהם להשכיח את חלקם באירועים אלו. זהו הרקע לצמיחתן של תיאוריות הקונספירציה.

לא על הרצח הפוליטי הנורא, לא על ההסתה שקדמה לרצח ושאי אפשר להבין את הרצח ללא הכרת פרק ההסתה, לא על המחדל שבאי נקיטת סנקציות נגד המסיתים, לא על ההכאה לחטא של חוגים בימין ושל  חוגים דתיים מסוימים– שהיכו על החזות של כולם, בעיקר על חזות אנשי המרכז והשמאל, רק לא על חזותיהם הם – על כל אלה, שהם ידועים, ברורים וכתובים בתולדות ישראל, לא אכתוב היום. גם לא על ניסיונות ההשכחה הבלתי נלאים של הרצח ובעיקר של נסיבותיו וגורמיו.

מאז רצח רבין אנו עדים להצצת עשבים שוטים רבים בצורת תיאוריות קונספירציה, שרובן ככולן מנסות להסיט את הדיון מאחריות קבוצות ימין מסוימות לאירועים שקדמו לרצח, שהובילו את יגאל עמיר לרצוח את רבין. במסגרת זו, מצביעים על סדקים, כביכול, בראיות שהובילו להרשעתו (ויורשה לי לומר – החד משמעית) של יגאל עמיר בביצוע הרצח ועל מעורבות, כביכול, של השב"כ במעשה. אך, אין להתבלבל, הבסיס לטענות אלו אינו ברצון לזכות את עמיר, ואפילו לא את הר שפי, מליבה ובשרה של תנועת ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון. כל הטענות הללו מכוונות למטרה אחת בלבד – השכחת חלקם של אותם חוגים בהסתה, שהובילה, כאמור, לרצח.

אך, תיאוריות קונספירציה אינן נולדות יש מאין. תיאוריות כאלה הן פרי בלבול ומבוכה חברתיים. כאשר עם מפסיק להאמין באמת בסיסית, הקשורה לקיומו של העם, במקרה זה בציונות החילונית, שהקימה את מדינת ישראל, הוא מפסיק להאמין בכל דבר אחר. בעיקר נשחק האמון של הציבור בשלטון ובבכיריו. בנוסף מתפתחת גם חוסר הסכמה על התהליכים למציאת אמת בסיסית זו. בהעדר הסכמה כזו (שנקראת בהקשר אחר גם צדק תהליכי), ההחלטות עצמן נדחות.

במחקרים רבים, נמצא שכאשר תהליכים נתפסו כצודקים על ידי אנשים וקבוצות שונות, גם ההחלטות, שהתקבלו בעקבות תהליכים אלו, נתפסו כצודקות, אף אם היו בניגוד לאינטרס האישי של אותם אנשים ואותן קבוצות. אצלנו אין הסכמה אפילו לא על צדקתם של הליכים משפטיים. היום כל קבוצה מוצאת לה את דייניה ואת הפרוצדורות שלה למציאת האמת (להזכיר, למשל, את "פורום תקנה" והוא אינו היחיד), אף שההבטחה היחידה של פרוצדורות אלו היא אישוש עמדתם על בני הקבוצה ותו לא. באמת הם אינם מעוניינים.

זה הרקע לפריחתן של תיאוריות קונספירציה ולאמונות תפלות. בני העם, הלכודים בין פונדמנטליסטים מצד אחד, לבין ניהיליסטים ורלטיויסטים קיצוניים מצד שני, מוצאים עצמם במבוכה. הם אף אינם יודעים כיצד לענות על השאלות המענות אותם.

המפיצים את תיאוריות הקונספירציה בעניין הרצח של יצחק רבין, מודעים היטב לקרקע הנוחה הקיימת היום במדינת ישראל, לירידה של אמון הציבור במוסדות השלטון השונים, הם אף מלבים חוסר אמון זה ועושים בו שימוש לרעה.

שינוי הכיוון אינו קל. אך מי שאמור להתחיל בו הם דווקא מי שקרוי מנהיגי העם (בסדר, הם לא בדיוק מנהיגי העם, אך לפחות עומדים בראש מוסדות השלטון). אולם, נראה שלפחות חלקם מעוניין בהמשך המבוכה ואולי אף בצמיחתה. לכל היותר, מנסים העומדים בראש, ולצערי גם גופים ציבוריים, היודעים את האמת, להיות "ממלכתיים". בשנים האחרונות זו מלת קוד לגנות את יגאל עמיר, אך לא להזכיר את ההסתה המרושעת של חוגים רחבים למדי בימין ובקרב דתיים (אם כי בהחלט לא כולם) לפגיעה ברבין, רק בגין מעשיו בתחום הפוליטי.

לכן, לא נותר לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו, ולהנחיל לכל הקרובים אלינו את האמת. ואלו שבעבר עסקו בהסתה – מצאו עיסוק חדש – ייצור תיאוריות קונספירציה, שאין ביניהן והאמת – כל קשר.

יש פתרון לשלטון ההון – הקמת ועדת בדיקה אחרי האסון

אלוף פיקוד צפון הקים ועדת בדיקה לבירור נסיבות השריפה הגדולה בגמלא, שכילתה את אחת השמורות היפות בארץ. וזה נתן לי רעיון נהדר – מדוע להתנגד להקמת מתקן הגז בחוף הכרמל? הרי תמיד ניתן להקים וועדת בדיקה אחרי שהאסון יתרחש. אז מה אם יישרפו עשרות או מאות אלפי דונם? הנה, בגולן נשרפו 70,000 דונם, ואיש לא מת.

ביום שישי בשעות הצהריים, השתתפתי, יחד עם רעייתי, בהפגנה של תושבי אזור חוף הכרמל בצומת פוריידיס, נגד הקמת מתקן הגז באזור מיושב ותיירותי.בהפגנה השתתפו רבים מתושבי הישובים במקום: תושבים מהמושבים והקיבוצים באזור, מפוריידיס ומזיכרון יעקב. שמחתי שלפחות בנושא כזה יש שיתוף פעולה. מידי פעם, פרצו מפגינים לכביש וחסמו אותו למספר דקות, על אף שהמארגנים קראו ברמקולים לחצות את הכביש רק במעברי החציה ורק בהידלק האור הירוק להולכי הרגל. המשטרה, שנכחה במקום, הפגינה איפוק רב, אולי כי ברור לה שההפגנה צודקת. אין ספק, שה"נזקים" שגרמה ההפגנה (עיכובים קלים בתנועה בצומת) הם אפסיים לנוכח הנזקים האפשריים מהקמת מתקן הגז באזור זה. או אז, תצטרך המשטרה לעבוד קשה הרבה יותר.

אך בתקופה האחרונה הוצגו בפנינו מספר קדימונים למה שעלול לקרות, אם יהיו תקלות במתקן הגז, ותקלות, כפי שהכל יודעים, קורות תמיד. זה רק עניין של זמן עד שיתרחשו.

פיצוץ בבאר הנפט במפרץ מקסיקו

מזה יותר מחודש נאבקים, אם אפשר לקרוא למחדל שם מאבק, בכתם הנפט ההולך וגדל במפרץ מקסיקו, עקב פיצוץ בבאר הנפט במקום. מומחים סבורים שמדובר באחד הנזקים הסביבתיים הגדולים ביותר אי פעם. אלא, שלמרות שמדובר בחברות ענק ובמדינה, כמעט כל יכולה, כארצות הברית, רק בימים אלו מסתמן, עדיין רק מסתמן הפתרון. מאחר שהפיצוץ אירע בים – אין אבידות בנפש אדם (בעלי החיים באזור בוודאי לא ייצאו מהאסון בחיים).

השריפה במפעל מתכת בעכו

גם כאן, שריפה כילתה מפעל שלם, והכבאים עמלו שעות ארוכות ביותר עד לכיבוי השריפה. אך, בשעות אלו – נשרף כל המפעל. אני מעריך שיש לבעלי המפעל ביטוח על הרכוש, שבזכותו ניתן למזער את הנזקים ברכוש. גם במקרה זה, לא נפגעו בני אדם. על פגיעות בבני אדם לא ניתן לפצות בכל סכום כסף.

השריפה ברמת הגולן בשמורת גמלא

70,000 דונם – שבעים אלף דונם – נשרפו בעקבות רשלנות. לפי מה שפורסם, השריפה נגרמה רק מספר ימים לאחר שגורמי כיבוי סיכמו על גורמים בצה"ל, שבעקבות האימונים שלו שם נשרפה השמורה, על דרכים למניעת שריפות. כיבוי השריפה נמשך יותר מיממה, על אף שמלבד כוחות גדולים של כיבוי אש, עסקו בכיבוי השריפה כוחות גדולים מאד של צה"ל וגורמים נוספים. מאחר שבסביבה הקרובה לשמורה אין ישובים, לא נפגע איש. אפילו את הנשרים הצליחו להציל.

השריפה בכרמל

בשריפה בכרמל, ליד הישובים עין הוד וניר עציון, כבר היה צורך לפנות אנשים, שמתגוררים בסמוך לאזור השריפה. כפסע היה בין שריפת היער ובין התפשטות השריפה אל תוך היישוב ולשריפת בתים. גם כאן, מיטב הכוחות עסקו בכיבוי השריפה, שנמשך זמן רב.

את השריפה שעלולה להידלק במתקן הגז – אולי רק אלוהים יוכל לכבות

עד כאן, מדובר בשריפות "קונבנציונאליות" או בשריפה שקרתה בתוך הים, הרחק מכל ישוב. מתקן הגז, שיוקם בחוף הכרמל, נמצא מאות מטרים מבתים ומישובים. עם כל הכבוד, לשירותי כיבוי האש שלנו, אין להם כל יכולת להתמודד עם שריפות של חומרים דליקים כמו גז. וכדאי לדעת, בכל קידוח של גז, עולה גם נפט. הגז דליק מאד וניתן להצתה בקלות רבה, והנפט, שיוצת על ידי הגז (ואפשר גם שיוצת ללא הגז) יגביר את עוצמת האש ואת משך השריפה, ויקשה על הכיבוי.

אך, כל אלה לא מעניינים את בעלי ההון, וגם לא את אלו שאמורים להגן עלינו מפניהם ומפני האסונות, שעלולים להתרחש בעטיים של בעלי ההון. הרי, כבר נאמר, ששילוב בין הון ושלטון מסוכן מאין כמוהו. חשבנו ששילוב כזה מסוכן לדמוקרטיה, לכלכלה, לשירות לתושבים. מסתבר שהוא מסכן גם חיים.

אפילו נתניהו לא יתנהג לפי מה שמבקש הליכוד בתעמולתו מאולמרט

אינני חשוד כאוהד מושבע של אהוד אולמרט ושל בנימין נתניהו. יחסי אליהם מושפע בעיקר עקב העשן שעלה ממעשיהם ומהתנהגויותיהם, אף אם אש של ממש לא נמצאה שם. על שניהם ניתן לומר את מה שאמר בזמנו זלמן ארן, שר החינוך לשעבר. על אהוד אולמרט ניתן לומר את הדברים כלשונם "מעולם לא זוכיתי", ועל נתניהו ניתן לומר בפרפרזה על דברים אלו "מעולם לא נסגר תיק חקירה נגדי". התנהגויות שניהם מותירות ריח רע, גם אם עד כדי הרשעה בבית המשפט – הם לא הגיעו.

אולם ללא קשר ליחסי לדמויות אלו, התעמולה של הליכוד, המציגה את צה"ל ככליל השלמות, ועל כן כאשר אולמרט דוחה את המלצות צה"ל ומערכת הביטחון, הוא משתפן, ובין השורות ניתן להבין שהוא פועל בניגוד לאינטרסים הלאומיים שלנו, רחוקה מהאמת וגם חותרת תחת אושיות המשטרה הדמוקרטי ותחת הסמכויות של הממשלה להחליט, גם בניגוד להמלצות הדרג המבצעי.

במודעות שפירסם הליכוד, מוצג אולמרט כמי שנמנע מלהטיל סנקציות על הרשות הפלסטינית בניגוד להמלצות הצבא, שכללו הטלת מצור כלכלי, מניעת מעבר פלסטינים מעזה ליו"ש, הקפאת פרוייקטים שונים (כגון הנמל) ועוד.

תנא דמסייע לטענות הליכוד הוא הרמטכ"ל לשעבר, "בוגי" יעלון, שהתנגד להתנתקות מעזה ואף חזר על כך בימים האחרונים. אף כי מנקודת זמן זו, תקופה קצרה כל כך אחרי ההתנתקות קשה לקבוע אם היא הצליחה או נכשלה מבחינה צבאית טהורה, ברורות מספר עובדות: ההתנתקות הייתה הצלחה מדינית עצומה ומעמדה של ישראל בעולם בעקבותיה התחזק, רוב העם תמך בהתנתקות ועדיין תומך בה (וההצלחה המטאורית של מפלגת יש מאין קדימה בסקרים מעידה על כך יותר מכל), עד כה אין הוכחות כי ההתנתקות הייתה כישלון צבאי, ייתכן אף שהייתה הצלחה (אך כאמור לעיל עניין זה יתברר רק בעתיד) ואחרון – הטענה של יעלון כי ההתנתקות היא שהעלתה את החמאס מנוגדת לעובדות הידועות היטב אפילו לרמטכ"ל לשעבר, ובוודאי לכל קורא עיתונים אינטלגנטי – עליית החמאס נמשכת זה מספר שנים, וטעות ההערכה של השב"כ ושל גורמים ביטחוניים אחרים, אינה צריכה להסתיר עובדה זו.

אין צורך לנבור עמוק מידי בנבכי ההיסטוריה של צה"ל ושל משרד הביטחון, כדי לבדוק מתי הוא צדק בהערכותיו ומתי טעה:

צה"ל טעה בהערכת כוונותיו של נאצר לפני מלחמת ששת הימים, בהערכת כוונות מצרים וסוריה לפני מלחמת יום כיפור, בהערכת כוונותיו של סאדאת לפני ביקורו בישראל לכינון השלום, המלחמה שהחלה בלבנון בשנת 1982, בשם הגרוטסקי "שלום הגליל" הייתה כולה טעות אחת ענקית, הפחדים שצה"ל הפיץ לפני היציאה מלבנון והמקלות בגלגלי הנסיגה שהכניס צה"ל על מנת לנסות לטרפד את החלטת ראש הממשלה דאז אהוד ברק והנבואות השחורות של מה שעלול להתרחש כאן אחרי הנסיגה, חוסר יכולת להעריך את פריצת שתי האינטיפדות ב – 1987 וב – 2000, ולאחרונה – את מה שהזכרנו לפני שורות אחדות – הטעות של גורמי ההערכה הביטחוניים, לרבות ראש השב"כ, שהעריכו שהחמאס לא ינצח בבחירות ברשות הפלסטינית.

ראיה נוספת, שלעתים קרובות בכירי הצבא אינם יודעים את אשר הם מדברים ואם הם יודעים – הרי אינם יודעים מתי לשתוק, הם דבריהם של שני אלופי צה"ל היום, בדבר חוסר היציבות של המשטרים של המדינות השכנות לנו. היכן יש חילופי שלטון ובחירות כל שנתיים – שלוש? היכן נופלת ממשלה לפני שהפסיקה לסיים את כהונתה כסדרה? היכן מחזיקים מספר קטן של חברי פרלמנט את ראש הממשלה במקום עדין בגופו וכובלים אותו בניגוד לרצון רוב העם? אתם תשיבו. ולעומת זאת, היכן יושבים השליטים על כסאותיהם במשך עשרות שנים? היכן השליט והשלטון יציבים ואינם מוחלפים כל יומיים או כל שנתיים? היכן המדיניות נשארת קבועה במשך שנים ארוכות ואינה משתנה עם כל רוח? למי שאינו יודע את התשובה, וכנראה קציני צה"ל הבכירים נמנים על קבוצה זו, הרי רצוי שיסתכלו אל שכנותינו.

גם בעניין היחס לרשות הפלסטינית לאחר עליית החמאס, דעתו של הצבא אינה מקובלת על הכל. על פי מספר פרסומים, חוות הדעת שנמסרה לממשלה על ידי המועצה לביטחון לאומי שונה מהמלצות צה"ל. על כן, כשהליכוד מפרסם מודעת תעמולה, לפיה אולמרט דחה את המלצות הצבא, מן הראוי היה לדייק ולציין שיש הערכות שונות מהערכות של צה"ל. אך פרסום כזה לא היה משרת את מטרות התעמולה הליכודית.

אך, הדברים החמורים באמת הם, כאמור לעיל, אלו החותרים תחת סמכותה של ממשלה ריבונית במדינה דמוקרטית להחליט בכלל ולהחליט בניגוד לעצת המומחים מהדרג המינהלי והמבצעי. האם בתעמולה זו מתכוון הליכוד שאם וכאשר נתניהו ירכיב את הממשלה, הוא מבטיח לאמץ תמיד וללא כל שינוי את המלצות הצבא? אני בטוח שלא.

אז בקשה לי לליכוד – עזוב את הצבא. לא רק שהוא לא צריך לשמש במשחק הפוליטי המלוכלך, אלא אין כל ביטחון שהמלצותיו הן הנכונות. ההיסטוריה מצביעה על כך שיש סבירות לא נמוכה שהמלצותיו אפילו מוטעות.