ארכיון קטגוריה: הרהורים וערעורים

עד עתה שמענו על הון ושלטון. הגיע הזמן לדון בשלטון ההון

לא הצלחתי לייבש את דמעותי, כשקראתי את המודעה, שעלתה קרוב לוודאי עשרות אלפי שקלים, של אביבה וסמי עופר, על ביטול התרומה למוזיאון תל אביב. לו, היו מבטלים את התרומה למוזיאון, ואת הכסף ששילמו עבור המודעות בכל העיתונים היו תורמים לנזקקים – דייני. אך, גם מכבסת המלים שבמודעה אינה מצליחה להסתיר את האמת – הם לא באמת רצו לתרום, הם רצו להנציח את שמם בזול ככל האפשר, ומוזיאון תל אביב היה הפראייר התורן.

לא סמי עופר התנה את התרומה בקריאת המוזיאון על שמו. זו הייתה, בסך הכל הצעת המוזיאון, כפי שהמיליארדר כותב במודעה שפרסם: "הסכמת המוזיאון להוסיף לשמו 'מוזיאון תל אביב לאומנות' את המלים 'על שם סמי ואביבה עופר'". לו זה היה נכון, והמניע היחיד לתרומה היה התרומה עצמה ו"הכוונה הטהורה לקדם את האמנות הישראלית" (כפי שנכתב במודעה), מה הפריע להם לתרום ולוותר על קריאת המוזיאון על שמם?

סמי עופר ואחיו יולי עופר מוכרים כתורמים נדיבים למטרות חשובות שונות, ולא ניתן לקחת מהם זאת. ועינינו אינן צרות בהונם. לא שלא היה לי מה לעשות בפרומיל אחד מההון האישי שלהם(על פי העיתונות הונם נאמד בכ – 1.6 מיליארד דולר, ולכן פרומיל שווה כשבעה מיליון שקלים חדשים), אך איני שואף לכך, ואסתפק במה שיש לי. וכמובן, כאשר מזכירים את אומדן ההון האישי, יש לזכור שאין הוא כולל את ערכן של כל החברות שבבעלותם, שרווחיה של אחת מהן בלבד, החברה לישראל, בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2005 הגיע ל – 1.37 מיליארד שקלים חדשים.

עינינו אף אינן צרות בכך שההוצאה האמיתית מכיסו של סמי עופר אינו באמת 20 מיליון דולר, שכן על תרומות כאלה מקבל התורם ניכוי ממסים שהוא משלם. וגם צריך לזכור ששיעור המסים, שמשלמות החברות בבעלות עופר, נמוך ממה שאנו השכירים משלמים, שכן תקרת מס החברות נמוכה במידה משמעותית מתקרות המס של שכירים, וזאת גם אם הם אינם נעזרים בתכנוני מס (לגיטמיים) המאפשרים להם להפחית עוד יותר את שיעור המס שהחברות משלמות.

גם אין עינינו צרות ב"מתנה" שהאחים עופר היו אמורים לקבל מהמדינה בסכום זעיר של 130 מיליון שקל, ורק עירנותה של התנועה למען איכות השלטון ועתירה שלה לבג"ץ מנעה זאת.

אך, הביקורת, שספג סמי עופר במקרה של הנכונות שלו לתרום למוזיאון תל אביב, ניתכה עליהם בצדק רב. למיטב הבנתי משמעות המושג תרומה היא – מתנה שאין בצידה החזרת טובת הנאה כלשהי. לכן, סמי ואביבה עופר חפצו לקנות מוזיאון שישא את שמם, וכמו שאנשי עסקים טובים עושים בדרך כלל, זו הייתה אמורה להיות קניית מציאה בזיל הזול. בתרומה שתכסה בניית אגף אחד בלבד או אף חלק מאגף אחד, הם רצו שכל המוזיאון ייקרא על שמם.
אין ספק, שסמי עופר התנה את התרומה בתמורה – קריאת המוזיאון על שמו. שאם לא כן – היה תורם את כל הסכום העצום של 20 מיליון דולר, גם ללא קריאת המוזיאון על שמו. אך במכבסת המלים, שהוא משתמש במודעה שפרסם בעיתונים, הוא לא אומר את כל האמת. בסך הכל המוזיאון הסכים לעסקה זו, ולו עצמו אין יד בכך, הוא בקושי ידע על כך.
אנשי העסקים מנקים את מצפונם בתרומות שונות. זה יפה, אפילו יפה מאד. אך אתם, אנשי עסקים ותורמים יקרים, אל תבקשו דבר תמורת התרומה, מלבד תודה. הרי בחלק מהעסקים התורמים תרומות נדיבות פחות או יותר למטרות נעלות וחשובות מעסיקים עובדים בתנאי עבדות ללא קביעות ותנאים סוציאליים, בשכר מינימום, דרך קבלני כוח אדם למיניהם, שעושקים את העובדים. כמוזכר קודם, התורמים למיניהם אינם מזכירים את סכום התרומה "נטו", כלומר לאחר שמתוך המסים שהם משלמים, ינוכו סכומים נכבדים בגין התרומה. וגם בכך יש אלמנט של הונאת הציבור.

האם ההשפעה הרבה שיש לכם – אנשי עסקים יקרים – על המדיניות הכלכלית והחברתית של כל הממשלות אינה מספיקה לכם? האם מעכשיו תרצו לשלוט גם במה שמוצג לנו במוזיאונים? ואולי תרצו לתרום לתיאטרונים, המצויים תמיד בקשיים, ולהחליט מה יהיה הרפטואר שלהם?

עשו לנו טובה – לא מדובשכם ולא מעוקצכם. שלמו את מלוא המסים, כפי שאנו משלמים, ואז המדינה לא תזדקק לתרומותיכם. סכומי המסים שאתם לא משלמים (ואיני טוען שבדרך של העלמות, אלא בגין ההטבות שמעניקה לכם המדינה) יהיו גבוהים הרבה יותר מכל התרומות שלכם.

למצער, תוכלו תמיד לתרום את הסכום של עשרות אלפי שקלים חדשים, במקום לפרסם מודעות יקרות בכל העיתונים. לו עשיתם זאת – דיינו.

חדשנות לאחור או שלומיאלים עליך ישראל: תוכנית בצה"ל רצועת ביטחון בעזה

הכשל של "תסמונת המלחמה הקודמת" מוכר וידוע, וגם צה"ל אינו מחוסן ממנו. ביטוייה של תסמונת זו בלטו במיוחד בהכנות של צה"ל למלחמה אחרי מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים עצמה, אם כי ניתן היה לראותן גם בפעולות אחרות, אם במלחמות ממש, אם במלחמות בעצימות נמוכה, שמנהל צה"ל מזה שנים ואם במבצעים שונים.

עיקרה של תסמונת זו הוא בכך שצבא מתכונן למלחמה הבאה על פי הישגיו ונצחונותיו במלחמה הקודמת. לעתים, בצבאות מתקדמים במיוחד, הצבא מצליח להפיק לקחים מכשלונות קודמים ולהתכונן למלחמה הבאה, על פי ההישגים של צבאות האויב.

נראה, שהפעם צה"ל הגדיל לעשות והוא מתכונן למלחמה הבאה בדיוק לפי כשלונותיו במלחמה קודמת, וגם הפעם מבלי להפיק את הלקחים המתאימים. בכך צה"ל משחזר את היערכותו בעבר, אותה היערכות שנכשלה כשלון חרוץ במערכות קודמות.

 

פרופסור יהושפט הרכבי, אלוף במילואים וראש אמ"ן בעברו, קורא לתסמונת המלחמה הקודמת כשל החשיבה האנלוגית. בספרו המונומנטלי "מלחמה ואסטרטגיה" הוא כותב כך (עמוד 585): "חשיבה אנלוגית מניחה, שדרך פעולה שהוכיחה עצמה בנסיבות היסטוריות מסוימות תתאים גם בנסיבות אחרות… חשיבה אנלוגית מונעת על ידי דחפים פסיכולוגיים, שכן החדש והלא מוכר נראה על ידה כאילו הוא מוכר, ופוחתת הזורת של הנסיבות החדשות. חשיבה אנלוגית היא חשיבה סטריאוטיפית, היכולה להסתתר מאחורי הקריאה "ללמוד מן הניסיון", ההופכת לדבקות במרשם כלשהו, ולמעין over-learning – המתבטא בייחוס משמעות רחבה יותר לאירוע מסוים, ולהתייחסות אליו כמלמד לקח השווה לכל נפש ולכל המצבים… השכיחות של חשיבה אנלוגית נגרמת גם מכך, שלא רק גורמים פסיכולוגיים דוחפים לה, אלא אף גורמים מחשבתיים, קוגניטיביים. האדם אינו מסוגל לתפוס דברים אלא על ידי הכנסתם לקטגוריות של הבנתו, למסגרת הקונספציות שלו, או הפרדיגמות שלו. אמפיריציזם גולמי, הסבירו הפילוסופים, אינו אפשרי. אולם קטגוריות וקונספציות אלה עלולות להיות לו למכשול… מחשבה אנלוגית היתה טמונה ביחסה של ישראל למצרים ב – 1973 בהשפעת הנצחון ב – 1967… בתפיסה שלפיה הצלחה בעבר היא ערובה בעתיד, טמונה חשיבה אנלוגית. נצחון אינו מהווה תקדים מחייב לקראת הבאות. יתרה מזו, קרוב לוודאי שמה שהצליח בעבר לא יצליח עוד, אלא דווקא עלול להיכשל בפעם הבאה. חשיבה אנלוגית מונחת ביסוד ראייתה של המלחמה הבאה באספקלריה של המלחמה הקודמת".
ניסויים פסיכולוגיים שונים הראו שסטריאוטיפיזציה מובילה לחזרות רבות על פעולה שנכשלה, מעין "הכנסת הראש בקיר", מבלי לבחון את המצב ואת נסיבותיו מחדש, כדי למצוא את דרך הפעולה המיטבית. תופעה זו מתפתחת, בין היתר, באופן פרדוכסלי, כתוצאה מתסכולים ומכשלונות.

אך, כפי שרמזתי קודם, צה"ל מתעלה אפילו על הכשל של תסמונת המלחמה הקודמת. אם לפי כשל זה, מנסים גנרלים להתכונן למלחמות הבאות לפי נצחונותיהם ממלחמות הקודמות, צה"ל נערך למלחמה הבאה בדיוק כפי שנערך למלחמה קודמת, בה הוא נכשל כישלון חרוץ.

לפי ידיעות בתקשורת מתגבשת בצה"ל תכנית להקמת רצועת ביטחון בעזה. לפי תוכנית זו תופעל בצפון רצועת עזה רצועת ביטחון בשלט רחוק, קרי אזור סטרילי, אליו לא יורשה להיכנס איש, וכל מי שינסה להיכנס יהפך למטרה חיה ויירה, מהאויר, מהים ומהיבשה.

צה"ל כבר בוגר תוכניות של רצועות ביטחון. פעם ראשונה, לפחות לפי זכרוני, עבדה השיטה, כהופעל בסוף שנות הששים בעמק בית שאן. מי שזוכר, מחבלים השתמשו באזור זה – הבקעה הירדנית – כשטח כינוס והיערכות לחוליות רצח ופיגועים לפני שיגורן לעבור את הירדן ולבצע פיגועים ביישובים הישראלים וכמקומות מהן נורו פגזים ורקטות לעבר יישובי עמק בית שאן, רכב נוסע בכביש בית שאן – טבריה וסיורי צה"ל לאורך הגבול באותו אזור. צה"ל פעל במקום בשיטת "האדמה השרופה" – הוא הרס כל מבנה בשטח, שעלול היה לשמש כמסתור למחבלים, וירה בכל אדם שנכנס לאזור. השיטה הזו, יחד עם פעולות נוספות בתוך האזור הזה ובעומק ירדן, שכללו בין היתר חדירות של כוחות קטנים של צה"ל אל מעבר לירדן ופגיעה במחבלים שם, עבדה. לאחר תקופה מסוימת נרגע האזור.

את ההצלחה הזו לא שכחו בצה"ל וניסו ליישם אותה, לאחר שנים רבות, בדרום לבנון. אלא, שהנסיבות, כפי שכותב הרכבי, היו שונות לחלוטין, והקונספציה שהתאימה למצב בירדן לא התאימה למצב בלבנון, ורצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה למלכודת מוות למאות חיילי צה"ל במשך שנים ארוכות, מבלי שהדרג הצבאי תבע לשנות את השיטה או לסגת מלבנון. דווקא הדרג הפוליטי הוא שהחליט על יציאה מלבנון. אם כי, אהוד ברק עצמו, שהחליט, כנראה לבדו, על הנסיגה מדרום לבנון, לא פעל בכיוון זה כאשר שימש בתפקידים בכירים מאד בצה"ל, לרבות כרמטכ"ל (כנראה, שגם כאן נכונה הסיסמא: "מה שרואים מכאן לא רואים משם". ראה מקרה שרון וההינתקות ונטישת ההתנחלויות בעזה).

הדעת הייתה נותנת שצה"ל היה צריך ללמוד מכשלון הפטנט של רצועת הביטחון בלבנון, ולא ליישם את אותה שיטה במקומות אחרים. אלא, שכפי שציינתי בתחילת הכתבה, צה"ל הוא צבא יוצא דופן, חדשני, מאלתר, עם קצינים בעלי חשיבה יצירתית ביותר, מקוריים וגם אמיצים. אין ספק, שיישום שיטה שנכשלה הוא מעשה יצירתי מאין כמוהו, שלא יעלה על דעת אויבינו. על זה הם לא יכלו לחשוב בכלל. וזה מזכיר לי את מסקנותיו של נורמן דיקסון, בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא", שאומץ לב אינו מעיד דווקא על תבונה. לעתים קרובות, צבאות שבוררים את קציניהם על פי אומץ ליבם, אינם מקדמים את הקצינים החושבים, בעלי רמה גבוהה של אינטלגנציה.

אולם, בצה"ל מתעקשים להעלות מן האוב תוכניות שנכשלו. כפי שמציין הרכבי, יש בתוכניות המוכרות הללו כדי להפחית את החרדה מתוכניות חדשות ולא מוכרות, וגם אין צורך במאמצים מחשבתיים רבים במיוחד כדי למצוא בארכיון את התוכנית הזו, לשנות את התאריך ולהציגה בפני הדרג הפוליטי, שגם הוא, כזכור, היה שם בעבר, וגם הוא נמנה על אותם קצינים בכירים, אותם מכנה דיקסון בספרו – שלומיאלים. הכשלונות הקודמים של תוכניות של "רצועות ביטחון", להן היו שותפים גם קצינים בכירים בעבר והיום בכירים בדרג הפוליטי – ביטחוני, והתסכולים עקב אותם כשלונות, מבטיחים כי הן יתקבלו וייושמו.

מה שמדאיג אותי יותר מכל היא העובדה, ששני הספרים שהזכרתי ברשימה זו, ספרו של יהושפט הרכבי "מלחמה ואסטרטגיה" וספרו של נורמן דיקסון "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא", פורסמו בהוצאת מערכות של משרד הביטחון. הייתכן שאומץ ליבם של הקצינים הבכירים בצה"ל הוא גם על חשבון הקריאה בכלל והקריאה בשני ספרים חשובים אלו ועל חשבון הסקת המסקנות המבצעיות משני הספרים הללו?

הם יש סמליות בשם ששרון בחר למפלגתו החדשה?

בעבר, הלא רחוק, שרון נהג לפי אחד מהסמלים החשובים של הפלמ"ח ואחריו של צה"ל – קריאת המפקדים "אחרי", כשהמפקד בראש מול האש, ואחריו נוהים כל פקודיו. המפקד הוא המסתכן ראשון והוא לעתים גם נפגע ראשון (ואז עוטרת את ראשו תחבושת מוכתמת). כיום, שרון המזדקן, כבר אינו רץ ראשון אלי קרב ואינו קורא "אחרי". לכל היותר, הוא קורא "קדימה", אך נשאר מאחור.

 

דפוס זה אינו חידוש בהתנהגותו של אריאל שרון. שנים רבות הוא קרא למתנחלים "קדימה", אך הוא לא עבר לגור בשטחים. אפילו, כשקנה, בכספי משלם המסים, בית במזרח ירושלים, הוא לא עבר להתגורר בו, והעדיף את חוותו רחבת הידיים. גם בשנתיים האחרונות, מאז נפתחה החקירה בענייני מימון הבחירות, הוא המשיך לקרוא "קדימה", ובעוד בניו רצים לפניו, הוא נשאר מאחור במקלט הבטוח, שהקים בטענה כי לא ידע דבר וכי קרא לכל מי שניהל את כספי מערכת הבחירות לנהוג על פי החוק.

אין פלא, כי, ייתכן שבלי דעת ומבלי להיות מודע ממש למשמעות של שמה של מפלגתו החדשה, הוא ביכר את השם "קדימה". גם כאן, הוא ישלח לפניו, אל קווי האש, את ההולכים עימו, והוא יישאר מאחור, במקום בטוח, לפחות עד הבחירות הבאות. ליותר מזה ולטווח ארוך יותר – הוא כנראה לא מתכנן. במקרה כזה, יימצאו עצמם כל ההולכים עם שרון, ללא רועה וללא משכוכית, וסופם להתפזר לכל רוח. כבר לא יהיה מי שיוביל אותם אחריו, ואפילו לא יהיה מישהו שיראה להם את הדרך קדימה.

אין לי שום דבר נגד אנשים בעלי ליקויים פיזיים, אך לא ידעתי שבמועצה לישראל יפה יושבים עיוורים.

אני מרבה ללכת ולצעוד ברגל ברחובות גילה, השכונה בה אני גר, וגם ברחובות ירושלים העיר (שכן לנסוע ברכב בעיר, זו משימה בלתי אפשרית, הן עקב התכנון הלקוי של נתיבי התנועה ושל הצמתים, והן בשל החפירות של כבישי ירושלים, במסרת ההכנות המתארכות לרכבת העירונית). לא קל להבין כיצד ירושלים, שנטלה תשעה קבין של לכלוך מתוך העשרה שירדו ארצה, זכתה בתחרות "קריה יפה בישראל יפה" בחמישה כוכבי יופי.

קראתי באחד המקומונים של ירושלים, במודעה שפורסמה ומומנה על ידי עירית ירושלים, כי ירושלים זכתה בתחרות "קריה יפה בישראל יפה" במירב הנקודות ואף זכתה בדגל היופי. בתחתית המודעה מברך ראש העיריה את אגפי העיריה ובמיוחד את אגף התברואה על תרומתם לנקיון העיר ולשיפור איכות החיים והסביבה.

בתחילה לא הבנתי בדיוק למה מתכוונת המודעה. חיפשתי איזשהו "עוקץ", אולי מישהו עובד עלינו, אולי זו מהתלה או מעשה קונדס, אולי השתילו מודעה זו בעיתון כדי לשים אותנו – תושבי ירושלים – ללעג ולקלס, על כך שאנו חיים בעיר מלוכלכת, שרחובותיה ומדרכותיה חפורים מזה חודשים ארוכים (ואפילו שנים), שמרכז העיר מכוסה באבק העבודות ועל שהולכי רגל שמים נפשיהם בכפותיהם, כי אין להם אפשרות ללכת בביטחה על המדרכה, והם צריכים ללכת בצידי נתיבי התחבורה, הצרים בלאו הכי.

מבט שני למודעה, מטעם עירית ירושלים, שמומנה בכספי הארנונה שלי ושלכם, הבהירה לי כי המודעה אותנטית. אם כך, חשבתי לתומי, אולי השופטים בתחרות כלל לא ביקרו בירושלים? אולי הם שפטו על סמך תמונות? אולי הם העניקו לירושלים את דגל היופי על סמך תיאורים שסופקו להם על ידי ראש העיריה ואנשיו? אולי זו לא ירושלים, בירת ישראל, הלא בארצות הברית, יש ערים רבות בשם זה? אך בתחתית המודעה ראיתי את בירכת ראש העיריה אורי לופוליאנסקי, והוא למיטב ידיעתי – ראש עירית ירושלים בישראל.

במסגרת שמירה על הכושר, אני צועד ברגל מידי שבוע, בדרך כלל עם הכלבה ולעתים גם עם רעייתי, ברחובות שכונת גילה. גם בעיר עצמה, עקב התנועה הבלתי נסבלת שם, אני הולך ברגל ממקום למקום. אני מעריך שהקילומטרז' שלי ברגל רב מזה של ראש העיריה. ירושלים, למי שאינו מבקר בה ולמי שאינו מהלך ברגליו ברחובותיה ובמדרכותיה, היא אחת הערים המזוהמות בישראל. די להלך ברחובותיה בשבת בבוקר ולראות את היוצאים מבתי הכנסת ומטיילים לאיטם ולהנאתם עד לבתיהם, כשהם מפצחים גרעינים ואת קליפותיהם הם יורקים על המדרכה. אפשר לראות בדיוק את המקומות בהם הם פגשו בידידים ועמדו ושוחחו עימם, לפי ערימות הקליפות. אני בטוח שדירותיהם ובתיהם של ה"יורקים" מצוחצחים ונקיים ואפילו גרגר אחד של אבק קשה למצוא אצלם. מי יתננו חזרה לזמנים ש"שביל קליפות התפוזים" היה חלק מסיפור מתח של ילדות. רחובות העיר וצידיהם מלאים באשפה, בקנקלים ריקים למיניהם, שקיות ניילון מתעופפות ברוח לכל עבר, עטיפות של חטיפים, וכל לכלוך שיעלה על דעתכם, נמצא ברחובות העיר, מבלי שאיש מנקה. הגינות הציבוריות בשכונתי אינן מטופחות כלל, בקיץ הצמחים נובלים, ששתלו עובדי העיריה, מחוסר מים ובחורף הן לא יותר משלוליות, שהבוץ שולט בהם .
אכן, לא רק את העיריה יש להאשים. קודם כל, האשמה מוטלת על התושבים, שתרומתם לזיהום רבה לאין שיעור. אך גם העיריה תורמת תרומה נכבדה ללכלוך ולפגיעה באיכות החיים והסביבה בעיר. רמת הניקיון שהיא מספקת ירודה מאד. איני זוכר מקרה של אכיפה כנגד מלכלכים, ולמרות השלטים הרבים, הפזורים בעיר, בעניין החובה לאסוף צואת כלבים, לא שמעתי על רישום דוחות למלכלכים.

למיטב ידיעתי, ראש עירית ירושלים אינו עיוור וקרוב לוודאי שהוא גם פיקח ונבון. לפי הדיווחים השונים, היוצאים מלשכתו, הוא יוצא מידי פעם מהלשכה לרחובות העיר. אני אף משער, שכאשר הוא יוצא מלשכתו המפוארת, לא נוסעת לפני מכוניתו ופמלייתו מכונית לטאטוא הכבישים ולא מנקים לילה לפני ביקורות באתר זה או אחר את המקום (בהערת אגב, זה דווקא היה רעיון טוב. שכן, לפחות את אותם כבישים בהם עובר ראש העיריה ואת אותם מקומות בהם הוא מבקר, היו מנקים יום לפני הביקור). איך ייתכן, אם כך, שהוא אינו רואה את הזוהמה בעיר שאת מועצתה ואת העיריה שלה הוא אמור לנהל? אין לי ספק, שראש עירית ירושלים מודע למצבה הגרוע בתחום הניקיון, ואם כך – הדברים במודעה, מטעם העיריה, הם שקריים במודע.

לכן, מסקנתי היא שהתרומה העיקרית והחשובה ללכלוך ולחוסר המודעות לחובה החוקית והמוסרית לשמור על ניקיונה של העיר, היא של העיריה ושל העומד בראשה. ראש עיריה (כן, ראש עירית ירושלים, כמו ראשי עיריות אחרים בישראל, אינם ראשי עיר, על אף שהם אוהבים לחתום בתואר זה. התואר הרשמי הוא ראש עיריה, כי הם אינם ראשי העיר. אפילו ראש הממשלה אינו ראש המדינה, אלא עומד בראש הגוף המושל בנו בין בחירות לבחירות ותו לא. רק הנשיא הוא נשיא המדינה) המברך, שחור על גבי עיתון, את עובדי אגף התברואה בעיריתו, על תרומתם לניקיון העיר ולשיפור איכות החיים והסביבה בה, מאותת הן להם והן לשאר התושבים שרמת הניקיון הקיימת (ויותר נכון לדבר על רמת לכלוך) מספקת אותו.

אין כל קשר בין הנאמר במודעה לבין המציאות העגומה של מצב הניקון והלכלוך בבירת ישראל, ואין בה דבר מלבד תעמולת בחירות לטובת ראש העיריה המכהן והאחראי למצב זה, במימון משלמי הארנונה (ובירושלים הם אינם רבים, שכן העיריה פטרה מגזרים שלמים מתשלום הארנונה, אם כי את הפטור לקשישים הוא ביטל).

כבוד השופטת – למה את מתכוונת כשאת אומרת "ענישה מרתיעה ומשמעותית"?

בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט משלם מס שפתיים כאשר הוא מתייחס בחומרה יתרה בפסקי דינו לעבירות שונות, בעיקר לעבירות החמורות, שלעתים הן, מה שניתן לכנות "מכת מדינה". אך בהגיע בית המשפט להוציא את המסקנות הנכונות מתוך פסק הדין המחמיר, הוא לפתע משנה כיוון והעונש שנגזר הוא קל ועל גבול הגיחוך, אם לא מעבר לכך.

העונש המירבי – 20 שנות מאסר, בפועל – אף לא יום אחד של מאסר
שני צעירים רבו, אחד מהם שלף סכין והרג את האחר. בית המשפט המחוזי הרשיע את הדוקר, לאחר שדחה את טענתו להגנה עצמית, אך עקב נסיבותיו האישיות (בין היתר, גילו הצעיר – כבן שבע עשרה), גזר עליו עונש של ששה חודשי מאסר, אותם ירצה בעבודות שירות, ומאסר על תנאי. כלומר, ההורג לא ירצה אף לא יום אחד במאסר. לשם קבלת קנה מידה, העונש המירבי על הריגה הוא 20 – עשרים!!! – שנות מאסר. הצעיר ערער לבית המשפט העליון על עצם ההרשעה, אך גם שם נדחו טענותיו כי הוא רק הגן על עצמו. המדינה ערערה על קולת העונש, ובית המשפט העליון, לאחר שכתב מלים כדורבנות על תופעות הסכינאות ("תופעת הסכינאות אשר פשתה במקומותינו וקנתה לה אחיזה מדאיגה בקרב בני הנוער, מחייבת ענישה מרתיעה ומשמעותית"), החמיר בעונשו, והעמידו על שנה וחצי מאסר בפועל. בפסק הדין של בית המשפט העליון מצוטטת החלטה קודמת שלו עצמו, שגם בה שופך בית המשפט אש וגופרית על תופעת הסכינאות: "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית". בפסק דין אחר נכתב כי: "שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך בנסיבות הענין אין הם יכולים לגבור על חובתו של בית המשפט להעניש בשל מעשה אלימות קשה ופוגעני. בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו בקירבנו, בהטלת עונשים מרתיעים. אם אכן היטיב המערער את דרכו ועלה על דרך השיקום, יש לקוות שיתמיד בה גם לאחר ריצוי עונשו".

אולם, לאחר שקראתי את פסק הדין, התברר לי שהתבדיתי וטעיתי, לא סתם טעות – טעות גדולה. גם בית המשפט העליון, שקבע כי מעשה כזה מחייב עונש מתריע ומשמעותי, גזר עליו עונש של שנה וחצי מאסר בפועל, אם כי ברור לכל כי הוא "ישב" ממש לא יותר מכעשרה חודשים. זה שוויים של חיי אדם, על פי בית המשפט העליון, וזהו עונש שאמור להרתיע אחרים מלשאת סכינים או לדקור בהם אחרים.

מה אמרה המשטרה לפני שלושים שנה
במחצית הראשונה של שנות השבעים, שירתתי במדור עבריינות נוער, שבאגף החקירות במטה הארצי של המשטרה. מספר שנים לפני כן, בשנת 1971 נחקק בכנסת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), שביטל את החקיקה המנדטורית, שהייתה בתוקף עד אז, לפיה גיל הקטינות של נערים הוא שש עשרה שנה (גיל הקטינות של נערות כבר היה שמונה עשרה שנים). חוק הנוער החדש קבע שגם נער ייחשב קטין אם לא מלאו לו 18 שנה. עם זאת, נקבע כי החוק ייכנס לתוקפו כעבור מספר שנים, כדי לאפשר לרשויות האכיפה והטיפול להתארגן לתוספת הקטינים הנחקרים, הנתבעים, הנשפטים, הנאסרים והמטופלים. בשנת 1975, לפני שלושים שנה בדיוק, הוטל עלי, במסגרת תפקידי, לבחון את ההשפעה האפשרית של העלאת גיל הקטינות משש עשרה שנה לשמונה עשרה שנה, וניסיתי להעריך את התוצאות של שינוי זה. המסמך נקרא "סקר מאפייני ההתנהגות הפלילית של גילאי 16 – 18 בישראל". הסקר איננו בידי והכתוב כאן אודות ממצאיו ומסקנותיו נסמך על זכרוני.

לא נביא אנוכי ולא בן נביא (וגם לא בולס שקמים), אך ניסינו ללמוד מההיסטוריה של שינויים דומים במדינות שונות וללמוד מניסיון מעשי ותיאוריטי אודות ההבדלים בין שתי קבוצות גיל אלו – צעירים עד גיל שש עשרה שנים וצעירים בגיל שש עשרה עד שמונה עשרה שנים – על ההשלכות הצפויות משינוי החוק. למדנו מה נכתב במחקרים רבים בתחום זה ובדקנו גם מה עשויות/עלולות להיות התוצאות של השינוי על פי גישות תיאורטיות שונות. הדברים אינם פשוטים מסיבות שונות, אך בעיקר עקב העובדה שאנו מדברים על ממוצעים, בעוד קצב הצמיחה הפיזית והגדילה הנפשית והרגשית של צעירים הוא שונה מאד וייחודי אצל כל אחד. מה גם, שבסך הכל מדובר בשתי קבוצות גיל סמוכות מאד, ללא פסק זמן ביניהן.

למרות שאין הבדל מהותי בין שתי קבוצות אלו בגיל הכרונולוגי, הסתבר שדווקא בתחומים אחרים ההבדלים אכן גדולים, והם משפיעים על ההתנהגות העבריינית ועל ההיתכנות שבני נוער בגיל זה יפיקו תועלת מהגישה הטיפולית. הממצאים הצביעו כי מדובר בשתי קבוצות שיש ביניהן הבדל איכותי, ולא רק הבדל כמותי של גיל, וכי להבדלים אלו השלכה ייחודית על ההתנהגות העבריינית שלהם. היו למחקר מספר מסקנות, מהן מסקנות עם השלכות מעשיות ומהן תיאורטיות, אך אני הערכתי שהמסקנה החשובה ביותר הייתה כי התייחסות טיפולית לצעירים בני שש עשרה – שמונה עשרה שנים, כפי שמצווה החוק החדש, וכפי שנהגה לקטינים עד גיל שש עשרה שנים עד אז, אינה מתאימה לקבוצת גיל זו ועלולה להוביל להחמרה בעבריינות שלהם. ממצא חשוב נוסף היה כי קבוצת בני הגיל 16 – 18 שנים מורכבת למעשה משתי קבוצות. האחת כוללת נערים, שזו להם העבירה הראשונה וקרוב לוודאי שאף האחרונה. הנערים בקבוצה השניה הם נערים שכבר בחרו בדרך החיים העבריינית, הם חברו לעבריינים אחרים, שרובם בגירים והנורמות שלהם הם נורמות עברייניות. לשתי הקבוצות איפיונים מובחנים, וניתן במאמץ לא גדול לאבחן האם נער, שעבר עבירה ונתפס על ידי המשטרה, שייך לקבוצה הראשונה, שנקיטת דרכי טיפול ושיקום תועיל להם בדרך כלל, ולכן לא ימשיכו בדרך עבריינית, או האם הוא כבר עבריין מתויג על ידי הסביבה ובעיני עצמו, והדרך הטיפולית תשים את מערכת אכיפת החוק לחוכא ואיטלולא בעיניו ובעיני סביבתו העבריינית הקרובה. ה"לקחים" שיפיקו הנערים מהקבוצה השניה יהיו הפוכים מכוונת המערכת, ו"הטיפול התומך" רק יחזק את דרכם העבריינית.

המלצותינו היו, איפוא, לדחות את כניסת העלאת גיל הקטינות לתוקף, שהסיבה העיקרית לכך הייתה כי רשויות האכיפה והטיפול אינן ערוכות לשינויים הנדרשים. כמובן, שזו נחשבה להמלצה שמרנית ושביטאה נסגנות במקום קידמה, ולכן נדחתה בקלות.

ומה המצב היום?
מאז ועד היום השתנו כליל פניה של עבריינות הנוער בישראל. השינוי העיקרי לא היה כמותי (אם כי היה גם גידול כמותי בעבריינות הנוער), אלא היה שינוי איכותי. שני השינויים – הכמותי והאיכותי – לא התרחשו מיד. שינויים חברתיים (שלא מתרחשים בדרך של מהפכות) הם תהליכים ממושכים וארוכים, וכזה היה גם השינוי בצורתה של עבריינות הנוער. אמנם, לא היה זה השינוי היחידי בחברה הישראלית מאז, אך ארגוני פשיעה, פשיעה מאורגנת וגם פשע מאורגן היו קיימים כבר אז. בעניין זה מן ראוי להזכיר את סדרת הכתבות בעיתון "הארץ", את הדו"ח המשטרתי (המכונה דו"ח בוכנר מ – 1977) ואת דו"ח ועדת שימרון ("הועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל"), שפורסם ב – 1978. שכולם עסקו בפשע המאורגן, גם אם המשטרה ניסתה להחביאו ולטאטאו מתחת לשטיח (כפי שהיא מנסה גם היום. האם מישהו שמע שהמשטרה מדברת על פשע "מאורגן"? כמובן שלא, היא לכל היותר מודה בקיומה של "פשיעה מאורגנת". לא כאן המקום להרחיב על ההבדלים ביניהם, אך יש ביניהם לא מעט הבדלים עמוקים ביותר). הגוף המוסמך ביותר, ועדת שימרון, ניסתה לרכך במקצת את הממצאים, וקראה ליצור הזה "פשע מאורגן נוסח ישראל".

נחזור לעבריינות הנוער כיום. עד לאמצע שנות השבעים, חלק הארי של העבירות שבוצעו על ידי קטינים היו עבירות רכוש, רובן ככולן – גניבות, התפרצויות לדירות ולבתי עסק, שימוש ברכב ללא רשות לצרכי "כיף" וכיו"ב. עבירות הרכוש הללו הן עבירות קלות יחסית, מה גם שהמלקוח – הרכוש הגנוב – היה פעוט ערך, בדרך כלל. על פי ד"ר לוי עדן וד"ר מאיר חובב, שניהם קצינים בכירים לשעבר במשטרת ישראל ושניהם מילאו את התפקיד של ראש מדור עבריינות נוער במשטרה, משנת 1977 חלה החמרה בסוגי העבירות ומעבר לעבירות אלימות ועבירות סמים. העליה הכמותית החלה במחצית שנות השמונים, עם קפיצות מדרגה בשנות התשעים (בספר "משטרת ישראל והנוער בראי הזמנים", הוצאת צ'ריקובר, 2004). היום גם נערים "בני טובים" מחזיקים סכינים, ונושאים סכינים לא בהולכם לשדות הקרב במועדונים שונים, אלא גם בבית הספר. הם לא מהססים "לשלוף" את הסכין ולעשות בה שימוש (והרי לשם מה הם נושאים אותה כל הזמן?) כאשר נדמה להם שהם מאוימים, אף אם לא מדובר באיום אובייקטיבי וממשי. העבירות בהן הם מעורבים חמורות יותר, בין היתר עקב היותם משוחררים מכל עכבות, לאחר שהם מערים אל קרביהם כמויות גדולות של משקאות חריפים. הם לא מהססים להתארגן ולנקום במי שנדמה להם שמזלזל בהם ומעליב אותם, והנקמה, לעתים קרובות, היא קשה וללא פרופורציה לגרוי המקורי. כמובן, שלכך יש השלכות גם על יכולתה של המשטרה לאסוף ראיות נגד העבריינים הקטינים. משטרת ישראל אינה מצטיינת כלל בתחום החקירות, וגם בתחום עבריינות הנוער, יכולותיה לא השתפרו אלא אף הידרדרו, בעוד ה"נוער" משתכלל, וגם התנגדותו לרשויות בכלל ולמשטרה בפרט גוברת.

המשטרה לא תמיד טועה
ההבדלים הללו בין שתי הקבוצות מחייבת התייחסות שונה. בעוד שההליך החקירתי והמשפטי של נערים צעירים צריך להיות בגישה טיפולית, שיקומית ומניעתית, ענישה של נערים על סף הבגירות, בגילאי חמש עשרה – שש עשרה שנים ומעלה, שביצעו עבירות חמורות, בין אם יש להם עבר פלילי ובין אם אין להם, צריכה להיות דומה יותר לענישה של בגירים. כלומר, הענישה צריכה לכלול יותר אלמנטים של צדק, גמול והרתעה, ופחות אלמנטים של טיפול ושיקום. בית המשפט צריך "לסגור" את הפער שהוא עצמו יצר בין השיח המשפטי בפסקי הדין שלו, כולל האימרות השונות על חומרת העבירה, ובין גזרי הדין הקלים. לפעמים נדמה לי שככל שפסק הדין ובנימוקים לגזר הדין, משתמשים השופטים במונחים קשים יותר ומחמירים יותר, גזר הדין עצמו יהיה קל יותר, לאחר ששילמו מס שפתיים לחומרת העבירות.

השופטים צריכים לשוב ולהתחשב בקורבנות, לעתים קרובות קורבנות תמימים ותמיד יקרים להוריהם ולקרוביהם. אף כי חברתנו היא שבעת אבל, אל לנו להסכין ולהסכים עימו, ובייחוד כזה שניתן למנוע בעתיד. אובדן בן או בת הוא האובדן הקשה ביותר. מה יגידו הוריו של הקטין שנרצח על ידי הסכינאי? האם חייו שווים 10 חודשי מאסר? מן הראוי שהם יזכרו את דבריהם עצמם: "על פי עמדתו העקבית של בית משפט זה, … יש ליתן משקל נכבד לשיקולי הגמול וההרתעה ולאינטרס הציבורי כאשר מדובר בשימוש בסכין הגורם לחבלות גוף ומסכן חיי אדם".

מה יקרה למתנחלים, לאחר שאמונתם של רבים מהם, שההתנתקות לא תתגשם, נכזבה?

כפי שכתבתי במאמרי הקודם: המתנחלים עשו הכל כדי להעצים את הטראומה של ילדיהם ובמידה רבה הם הצליחו בכך, ברשימה נוספת זו אתייחס למה שעלול לקרות למתנחלים אחרי ההתנתקות, לאותם מתנחלים שהאמינו בכוח עליון והאמינו לרבניהם שטענו שאותו כוח עליון יגרום לנס, ויבטל באחת את ההתנתקות, אך תקוותם ואמונתם נכזבה והנס, כפי שראינו כולנו, לא התרחש.

אנו היינו מצפים, שהעובדה שההתנתקות קרתה אף על פי ולמרות כל האמונות של רבים מהמתנחלים שהקדוש ברוך הוא לא יתן לה לקרות, תהיה ההוכחה הניצחת כי המשיח לא קיים, אלא בדמיונם, וכל אמונתם תיפגע. קרוב לוודאי שזו לא תהיה התוצאה, וסביר להניח כי היא אף תהיה הפוכה.

כדי להבין באמת מה עתידם ועתיד אמונתם, הבה ונחזור לחלק אחר בתיאוריות של ידידנו ליאון פסטינגר, אשר טבע את המונח דיסוננס קוגניטיבי, ובדיוק על תופעה כזו כתב את ספרו: "כאשר נבואה נכזבת". מעשה שהיה כך היה: גב' מריאן קיץ' קיבלה מסרים מהחלל, וביניהם מסר מהכוכב קלאריון, כי ב – 21 בדצמבר העיר לייק סיטי (כך נקרא המקום בספר), בה היא ומאמיניה מתגוררים, תוצף במבול, אך היא ומאמיניה, שיעמדו הכן בבוא העת, ינצלו ויעלו בכרכרה השמיימה. מאמיניה של גב' קיץ' נחלקו לשתי קבוצות: האחת, התקבצה סביב גב' קיץ' עצמה בלייק סיטי והמתינה למבול יחד בביתה, והאחרת, בעיר שכנה – קולג'ויל – שחבריה המתינו להצלתם כל אחד בביתו. אחרי המועד שבו המבול היה צריך להציף את עיר חלף, מבלי שהמבול הגיע, התרחשו שני תהליכים שונים בקרב שתי הקבוצות של המאמינים. אמונתם של חברי הקבוצה, שהמתינה יחד, במריאן ובמסרים שקיבלה לא התערערה, אלא אף התחזקה. אך אמונתם של מאמיניה של מריאן, שהמתינו לבדם, מפוזרים בבתיהם וללא תמיכה חברתית, התערערה לחלוטין והם "הכירו" בכך שמריאן היא נביאת שקר.

תהליך ההתחזקות באמונה, שהתרחש אצל המאמינים שהיו מקובצים יחד, היה תוצאה של ניסיון לסגור פער בלתי נסבל בין עמדותיהם המוצהרות ברבים (שיהיה מבול), שהביאו אותם גם לביצוע הכנות ממשיות לקראתו, ובין המציאות (שלא היה מבול). קשה לאדם להכיר בקיומו של פער כזה בין התנהגותו, עמדותיו ואמונותיו ובין המציאות. אך קשה לא פחות להכיר בכך שהאמונות, העמדות ובמיוחד ההתנהגויות הגלויות הן חסרות שחר. על כן, מכחישים את המציאות והאמונה אך מתחזקת.

 

פרדוכס הפרכת האמונה – התחזקותה
תהליך כזה התרחש ומתרחש בקרב קבוצות רבות של מתנחלים. הם (או לפחות חלקם) גם מכחישים שההתנתקות קרתה ואף מכריזים כי עוד ישובו לגוש קטיף, והם גם מתנתקים מהחברה הישראלית והמדינה. הביטויים לכך הם רבים, וחלק מהמתנחלים עצמם אף ערים לכך. כך הוא הביטוי של אי הסרת הסרטים הכתומים מהמכוניות (בעוד כל שאר הסרטים – כחול, לבן וירוק – הוסרו מיד עם תום הפינוי), כך הדגלים הכתומים הנושאים את הכיתוב: "לא נשכח ולא נסלח", שממשיכים את הניסיון הנואל של המתנחלים לקשור בין שואת היהודים במלחמת העולם השניה ובין פינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון. כך הקריאה של תנועות הימין להקים מוזיאון "יד ושם" לקהילות גוש קטיף (כתבתו של רוני שקד בידיעות אחרונות מ – 9.11.05. האם ידע רוני שקד או אותם הקוראים להקים מוזיאון כזה, שבאותו יום בשנת 1938 פרעו הנאצים ביהודים במה שנקרא "ליל הבדולח"? יש לשער שאותם קיצונים ידעו ואף התכוונו לכך).

כפי שמצוטט רב היישוב אלון מורה בכתבתה של אריאלה רינגל-הופמן (ידיעות אחרונות, 26.8.05): "לא ציפינו שבכוח נבלום את צה"ל, ציפינו שנבלום אותו בכוח האמונה". ומשלא הצליחו לבלום אותו בכוח האמונה, כלומר הקדוש ברוך הוא לא עצר את ההתנתקות, כדי להמשיך ולהאמין באותו קדוש ברוך הוא כל יכול, ברור מאליו שלא היה זה רצונו, אלא מעשה ידי הממשלה וצה"ל, שלא כוונו על ידי ההשגחה העליונה. כדברי בחורה צעירה מנוה דקלים (באותה כתבה): "ידענו שהולך להיות פינוי, שאף אחד לא יעצור את זה, אלא אם הקדוש ברוך הוא יחליט לעשות צונאמי, והיה ברור שהוא לא יחליט. אבל לא ידענו שבסוף כך הצבא יעשה". לקטן אמונה כמוני ברור, כפי שברור לאותה בחורה, שאם הקדוש ברוך הוא רוצה לעצור את הפינוי, ביכולתו לעשות זאת. אך מכאן נפרדות דרכינו – היא תאמין שהפינוי אינו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, ועל כן היא תמשיך להאמין בו ואמונתה אף תתחזק. אני אחליט על אחת משתיים. אם האמנתי קודם בקיומו של האל, ועתה משלא הצליח לבטל את רוע הגזירה, כנראה שכוחו אינו כה גדול או שאינו קיים כלל, או שהוא כן קיים וכוחו רב לו, אך הוא רצה בהתנתקות ובפינוי של אותה בחורה. ואם לא האמנתי בקיומו של האל, הרי אין משמעות דתית להתנתקות ובסך הכל זו החלטתה של הממשלה ומעשה ידיה, וכך צריך לקבל אותה. אך יש גם אפשרויות אחרות, כגון אלו המוזכרות במקום אחד בכתבתו של תומר פרסיקו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה אומר שכל המעשים הללו מכוונים מלמעלה, וגם אם הם נראים כנסיגה, הם אינם אלא צעד אחד לאחור כדי לאפשר שני צעדים לפנים בעתיד. בנו, הרב צבי יהודה קוק, ממשיכו של אביו כרבה של ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, עד מותו ב – 1982, היה מכחיש כי ההתנתקות התרחשה בכלל, לו חי היום. הרב צבי יהודה קוק מדגים היטב למה התכוון ליאון פסטינר כאשר כתב את ספרו "כאשר נבואה נכזבת". האמונה באל אינה מתערערת כלל, אך תפיסת המציאות מעוותת.

כלומר, התוצאה הפרדוכסלית של התרחשות ההתנתקות, למרות האמונה, שאותה אף גילו ברבים, שהקדוש ברוך הוא לא יתן לה לקרות, היא התחזקות האמונה באותו אל. הצד השני של התחזקות האמונה הוא למצוא שעיר לעזאזל להתרחשות זו והתנתקות מאותו שעיר. זאת כדי שאפשר יהיה להטיל עליו את האחריות להתנתקות, כדי לחלץ את האל מהאחריות לכך. ומאחר שהוא אחראי לשבר הקשה שקרה למתנחלים, הרי צריך להתנתק ממנו.

 

מי האשם בהתנתקות?
כצפוי, המתנחלים לא מאשימים את עצמם בהתנתקות, הם הרי שליחיו של הקדוש ברוך הוא. כמובן, שהם אינם מאשימים את האלוהים עצמו. לפי דברי ולרשטיין, החברה הישראלית צריכה לעשות חשבון נפש. החברה הישראלית התירה את דמם של המתנחלים, התקשורת, בתי המשפט ועוד. הצבא והמשטרה אשמים שמילאו פקודות בלתי חוקיות של הדרג המדיני. גם במסמך שהוציאה מועצת יש"ע, ובו הם עושים חשבון נפש על הטעויות שהביאו להצלחת תוכנית הפינוי וההתנתקות, הם מכים בחזות של אחרים, ולא בחזותיהם הם. הם מאשימים את האליטות בשתיקתן, את שיתוף הפעולה של המשטרה עם השלטון ואת היעדר הביקורת מצד העיתונאים. אם יש בהם אשמה כלשהי היא בכך שהם היו ותרנים, שלא חתרו להתנגשויות אלימות עם המשטרה והצבא, שהם ביטלו את צעדת ההתחברות מכפר מימון לגוש קטיף, שויתרו על פריצה בכוח של מעגל השוטרים והחיילים ועוד. לנו, אומרים מתנחלים, מגיע פרס ישראל.

 

משמעות התחזקות האמונה – התנתקות מהאחראים להתנתקות
כאמור לעיל, התהליך שמתרחש עתה בקרב הקהילות החרד"ליות, ובעיקר בקרב המתנחלים, הוא של התנתקות מהחברה הישראלית וממדינת ישראל. העדות החרדיות התנתקו מהמדינה עם הקמתה. הן אינן מכירות במדינה, באופייה החילוני ובשלטון החילוני בה ורואות בה ישות גויית לא יהודית. עם זאת, בשלושת העשורים האחרונים הם החליטו החלטה מודעת להשתתף בפוליטיקה הישראלית כדי להשיג משאבים, בבחינת "ונצלתם את המצרים", כפי שציווה הקדוש ברוך הוא את משה (שמות, ג', 22). עתה, הגיע תורה של הקהילות הקרויות "הציונות הדתית" (שספק אם בעקבות תהליכים אלו ניתן לקרוא להן ציוניות) להתנתק מהמדינה, אם כי כמו עמיתיהם החרדים – לא ממשאביה. כך כותבים שני הפרופסורים מאוניברסיטת בר-אילן, אבי שגיא וידידיה שטרן במאמרם "הפער בין ההלכה לחיים מעולם לא היה גדול יותר" בהביאם את מסקנותיהם של המתנחלים: "אם המדינה בוגדת בתפקידה הגאולי, אין לה חשיבות.. יהרסו הם את שלהם, ואנו נבנה את המדינה שלנו". כך הבחין גם ישראל הראל: "סימנים שונים מעידים שצדקו אלה שניבאו כי לאחר ההתנתקות הציבור האמוני יימצא במשבר אמונה. אבל הם טעו בכתובת: עם האלוהים הציבור הזה דווקא ממשיך להסתדר… אם זאת, קיימות יותר מדי הוכחות על משבר אמונה חמור עם הציבור החילוני ועם הציונות". המתנחלים מכחישים את האפשרות שאמונתם נכזבה: "השבר הוא לא שלנו. המדינה היא שנשברה", אומר אחד הרבנים המתנחלים.

הביטויים לכך הם רבים:

אנו נוכחים בקריאות שלא לשרת בצה"ל ולהחרים אותו, כפי שהתבטא אלוף משנה במיל., שהוא ראש ישיבה בשטחים: "הצבא שאצל בני הנוער שלנו הפך היום לסדין אדום. אנשים לא לובשים מדים" (כתבתה של רינגל-הופמן המוזכרת לעיל).

קריאות להתבדל ממערכת המשפט במדינה (שאישר את חוק ההתנתקות, שאישר מעצרים של בני נוער שהפגינו נגד ההתנתקות ועוד), בין היתר בחיזוק המוסדות הדתיים והחרדיים להתדיינויות ביניהם לבין עצמם ובניסיון להקמה מחדש של הסנהדרין.

התנתקות כללית מהמדינה, כפי שאומרת בחורה יוצאת נווה דקלים: "אני מעדיפה להיות אזרחית במדינת פלשתין" (אצל רינגל-הופמן) (במאמר מוסגר, אני באמת מזמין אותה לעבור לפלשתין, וכולנו נראה כמה זמן היא תחזיק שם מעמד, בעיקר בלי הכספים שהמדינה העבירה למתנחלים בארבעים השנים האחרונות) .

אחרים מתכננים להקים מדינה חילופית, לבנות במחתרת מערכות חדשות של חינוך, מערכת משפט חדשה וגם לבנות את צה"ל מחדש, בקיצור – להשתלט על המדינה מבפנים או במלים קיצוניות יותר – לעשות מהפיכה פוליטית שלטונית, להדיח את השלטון, שנבחר בדרכים דמוקרטיות, ולהמליך מלכים חדשים, שינהגו לפי הוראות הרבנים מההתנחלויות.

 

התוצאה – המשך חליבת כספי המדינה לשם חתירה מתחתיה
כפי שכותב פסטינגר, התוצאה של הפרכה של אמונה, שבוטאה בפומבי והתלוו לה גילויים התנהגותיים, לא תהיה החלשותה, אלא הכחשת המציאות והתחזקות האמונה בכל שהכזיב. המתנחלים שימשיכו לחיות בקהילותיהם, ולא יתפזרו, יתחזקו באמונתם הדתית וימצאו הסברים שונים ומשונים לכך שהקדוש ברוך הוא לא מנע את ההתנתקות (ואם כבר בוחרים המתנחלים לעשות גזירה שווה עם השואה, הסבריהם יהיו דומים להסברים מוכרים מדוע הוא לא מנע את השואה ובמיוחד את רציחתם של מיליון וחצי ילדים תמימים). כדי לממש את אמונתם, הם יתחפרו במערכות מתבדלות, שיקימו לעצמם, יתרחקו מהציבוריות ומהמציאות הישראלית, אם כי מבלי לוותר על התקציבים, שהמדינה, אותה מדינה שהם כה מבזים, מואילה לתת להם. הם ימשיכו לנצל את המדינה החילונית, כפי שניצלו במצוות אלוהים את המצרים, ולחתור תחתיה עד שהיא תיפול. אנו רואים כבר את הניצנים הפורחים של ניצול זה, בדרישות בלתי מתקבלות על הדעת ליישובים מיוחדים ונפרדים, על קרקעות יקרות במיוחד, עם נוף לחוף הים ועוד.

הבעיה היא, שכאשר המדינה תתמוטט אל תוך המחילות, שהם יחפרו מתחתיה, גם הם יפלו אל אותן מחילות.

לונדון לא מחכה לי…

לכן נסעתי למקום אחר. נתראה בעוד כעשרה ימים.

ג'וב לא רגיל לאלוף במיל.

"ארגונים צבאיים גורמים לשלומיאליות צבאית בשתי דרכים: במישרין, כאשר הם מאלצים את אנשיהם לפעול באורח שאינו תורם להצלחה צבאית דווקא; ובעקיפין, בכך שהם מושכים אליהם מיעוט של אנשים בעלי ליקויים מסוימים בתבונה ובאישיות, בוררים אותם ומקדמים אותם".
הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא, נורמן דיקסון. 

 

אין לי ספק, שכוונותיו של ראש המועצה, יהיה זה אלוף במיל., ראש שב"כ לשעבר או ראש אגף לשעבר במוסד, תהיינה טובות, אולי אף מצוינות. אך אדם שראה את תחום הביטחון הלאומי דרך כוונת אינו מתאים לעמוד בראש מוסד חשוב זה. תחום הביטחון הלאומי הוא הרבה יותר רחב מאשר התחום הצבאי, אך ראייתם של יוצאי צבא או מנגנוני ביטחון אחרים את הביטחון הלאומי נגזרת מחינוכם ומעיסוקיהם בצבא, בשירות הביטחון או במוסד לתפקידים מיוחדים. תחום הביטחון הלאומי הוא רחב ביותר וכולל, לא רק את תחום המלחמה באויב חיצוני, אלא גם ובמיוחד את תחומי מדיניות החוץ, משתנים גיאו-פוליטיים, החינוך והרווחה, החברה, הכלכלה, התעשייה, התעסוקה והפיתוח, ביטחון הפנים והטיפול בפשיעה ועוד.

אלוף במיל. המתכנן קרב או את המלחמה הבאה (בדרך כלל על פי המלחמה הקודמת, ולכן הוא ייכשל בתכנון ובביצוע) או ראש אגף בשב"כ המתכנן את אבטחת ראש הממשלה או מבצע לחיסול ארכי מחבל, יראה לנגד עיניו את המשימה הזו בלבד, כשהיא מנותקת מההקשר הכולל של המדינה ומהתחומים שנמנו למעלה. הוא לא תמיד יראה את ההיבטים האסטרטגיים ובדרך כלל הוא יתעלם מההיבטים המדיניים. גם יהושפט הרכבי, בספרו המונומנטלי "מלחמה ואסטרטגיה", מפריד בין התחומים הללו, כמו קלאוזביץ שטבע את האימרה: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הגנרלים אמונים על האמצעים המלחמתיים ולא על האמצעים המדיניים ולעתים קרובות הם "עיוורים" לגבי שאלות של אסטרטגיה רבתי ומדיניות. ולעומת שתי תפיסות רחבות אלו, מוצגת בספר "ביטחון לאומי", שנכתב על ידי אלוף לשעבר, ישראל טל, תפיסה מאד צרה של ביטחון לאומי, זו הקשורה לניהול המלחמה ותו לא. גורמים משפיעים אחרים על הביטחון הלאומי, כגון משק ותשתית, מוזכרים רק כשיש להם השלכות ישירות להיערכות למלחמה.

אמנם, במכללה לביטחון לאומי של צה"ל, מלמדים ביטחון לאומי מנקודת ראיה רחבה, אפילו רחבה מאד, הכוללת גם את התחומים המפורטים למעלה. (מאחר שאני למדתי במכללה לביטחון לאומי יחד עם קציני צה"ל, בכירי שב"כ, מוסד וגופים אחרים, אני האחרון שיזלזל בלימודים אלו. שנת הלימודים במכללה הייתה מהשנים המאלפות ביותר והמעניינות ביותר בחיי המקצועיים, שבהם מעולם לא השתעממתי, וברובן הגדול עסקתי בחקירות מהמעניינות, מהמורכבות, מהמסובכות ומהמאתגרות שנוהלו במשטרה).אך לימוד זה מגיע בשלב בו עמדותיו הביטחוניות והצבאיות של הקצין כבר מעוצבות, לאחר שירות צבאי ארוך, בן עשרים שנה ויותר. עם כל הכבוד למכללה וללימודים שבה, לא הם ישנו את ההשקפות והעמדות של הקצונה בצבא. מה גם, שלמרבית הפלא, אין הלימודים במכללה לביטחון לאומי, למרות שהם יקרים מאד, מהווים תנאי מחייב לקידום לדרגות גבוהות מאלוף משנה. ואכן, רבים מאד מבין אלופי צה"ל, אשר "רצו" במהירות וקפצו מתפקיד לתפקיד, לא למדו במכללה. למיטב זכרוני, אפילו חלק ניכר ממפקדי המכללה לא למדו בה בעברם. על כן, לא רק שהקצונה הבכירה ביותר חסרה תשתית של ידע חשוב לכל מי שעוסק בביטחון הלאומי שלנו, אלא המסר לקצינים הוא שעצם הלימודים במכללה אינם חשובים, וגם התכנים, שמלמדים בה, הם חסרי כל חשיבות למילוי תפקידים בכירים יותר בצה"ל.

זה המקום להביא קטעים מספר לא חדש אך מצוין: הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא של נורמן דיקסון.
דיקסון אינו תולה את השלומיאליות הצבאית רק ברמה שכלית נמוכה של קציני הצבא הבכירים. עיקר טיעונו הוא שהמבנה של הארגון הצבאי והסוציאליזציה רבת השנים בצבא גורמים לכך שכאשר קציני הצבא יגיעו לתפקידים בכירים לאחר שירות ארוך, הם לא יהיו מיומנים דיים לנהל אירועים חמורים כמו מלחמות: "טיבו של המיליטריזם מבליט ומחזק דווקא אותם קווי אופי העלולים להתגלות לבסוף כהרי אסון" או "רבה האירוניה בכך, שאחד המקצועות השמרניים ביותר (קצונה בכירה בצבא – מ"ג) מתבקש לעסוק בפעילויות המצריכות את היפוכן הגמור של תכונות נפשיות שמרניות (מלחמה – מ"ג). הרי זה כאילו נתבקש האפיפיור לנהל מרפאה יעילה לתכנון הילודה". הוא מסכם את ספרו החשוב, (שלמרבית האירוניה, הוצא בישראל בהוצאה הצבאית מערכות, כדי שקציני הצבא יקראו בו), במשפט: "הקושי הרב ביותר הוא במציאת המרשם המתאים למפקדים בלוחמה קונבנציונלית. עליהם להיות מחוננים בשתי סגולות: הראשונה היא תכלית – האומץ לחתור לקראת מטרות רצויות שאינו מוגבל על ידי ניפוץ שגיונות הילדות, על ידי אשמה ועל ידי הפחד המכביד מעונש. השנייה היא חכמה – ראיית החיים בעיניים מפוכחות מתוך החיים עצמם לנוכח פני המוות. למרבה הצער, אדם הניחן בשתי הסגולות הללו עלול בהחלט שלא לגלות כל רצון להיעשות מפקד בכיר בצבא". עם זאת, הוא אף אינו מפחית מביקורתו לגבי הרמה האישית הלא גבוהה של קציני הצבא הבכירים: "לארגונים צבאים יש נטיה מיוחדת למשיכת מיעוט של אנשים העלולים להתגלות כמוקדי אסון בדרגי הפיקוד הבכירים".
שלפורד בידואל, שכתב את ההקדמה לספרו של דיקסון, טוען שמצביאים מוכשרים מופיעים כאשר מתנפצות מסגרות חברתיות, למשל במהפכות, או כאשר מתפתחת חברה חדשה. וההשוואה למצב מדינת ישראל ב – 2005 היא ברורה: אחרי יותר מחמישים שנות עצמאות, אחרי יותר מחמישים שנה לאחר מהפכת הקוממיות שלנו, הסיכוי שיתגלו מצביאים מוכשרים בצה"ל נמוך מאד. אחרוני המצביאים המוכשרים כיהנו בתפקידי בכירים במלחמת ששת הימים, ומאז, כאשר הצבא שלנו יושב על סיר הבשר – לא מייצרים מודלים כאלה.

על כן, מוטב למנות אדם שהיה מרוחק מהמערכת הביטחונית של ישראל לתפקיד של היועץ לביטחון לאומי שלנו. הסיכוי שלחייה של המועצה לביטחון לאומי יוורידו תחת אדם כזה – רבים מאד.

המתנחלים עשו הכל כדי להעצים את הטראומה של ילדיהם ובמידה רבה הם הצליחו בכך

איני יודע מהן כוונות ראש הממשלה לגבי עתידם של שאר השטחים המוחזקים על ידי המדינה, קרי – יהודה ושומרון (מה שיישאר אחרי החזרת צפון השומרון). אך הדברים כבר נאמרו בהזדמנויות שונות, הן על ידי ראשי המתנחלים והן על ידי פרשנים לכוונות המתנחלים, שהמטרה המרכזית של המערכת נגד ההינתקות, בצד ניסיון להפסיקה וגם אם לחלק היה ברור מראש כי ניסיון זה לא יצלח, הוא למנוע החזרת שטחים נוספים בעתיד. זאת, הם יעשו, על פי דבריהם ודברי הפרשנים, על ידי "צריבה בתודעה הישראלית" של הטראומה הקשה שבהחזרת עזה וצפון השומרון (מעניין שהשימוש הראשון, לפחות שאני זוכר, בביטוי זה היה לגבי הפלסתינים, והכוונה הייתה להרתיע אותם מהפיגועים בישראל ולצרוב בתודעתם כי דרך הפיגועים אינה טובה להם, על ידי התגובות הקשות של צה"ל על הפיגועים. איך מתהפך הגלגל). צריבה כזו תתממש רק אם הציבור הישראלי וממשלת ישראל יחוו את ההינתקות הנוכחית כטראומה קשה במיוחד, ועל כן לא תעלה בדעתם כל נסיגה נוספת משאר השטחים.

כדי לצרוב את התודעה שלנו, ניסו ראשי יש"ע והמתנחלים, ביניהם עושי דברי ראשי יש"ע וביניהם כאלה שאינם נשמעים להם, לעשות הכל כדי שההינתקות תהיה קשה ככל האפשר, באמצעים השונים, מיעוטם חוקיים ורובם בלתי חוקיים לחלוטין. אולם עקלקלות דרכי ההיסטוריה, ואיני מתכוון רק לכך שפינוי הישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון הוכיח בדיוק ההפך מכוונת המתנחלים – הפינוי הוכיח קבל עם ועדה כי ניתן לפנות ישובים בשטחים תוך שימוש מזערי בכוח וכמעט ללא נפגעים, גם אם זה עולה הרבה כסף.

את תודעתו של מי צרבו המתנחלים?

כוונתי היא שהמתנחלים הצליחו לצרוב בתודעה את הטראומה שבפינוי, אך לא כפי שתכננו. בעוד שהם תכננו לצרוב את הטראומה בתודעת הציבור ובמודעותם של מנהיגי הציבור וראשיו (בהערת אגב – מוזר מאד שהם ניסו לצרוב משהו למודעות של ראשי הציבור, על אף שבתי המשפט חזרו וקבעו, כאשר זיכו אישי ציבור בכירים מאד מעבירות פליליות, בטיעון שמודעותם של ראשי ציבור אלה לקויה מאד, באשר הם אינם מודעים לסימני אזהרה, שאפילו עיוור היה מבחין בהם, מפני עבירות פליליות ואף אינם מודעים להתנהגותם הם), הצריבה העיקרית הייתה בתודעתם ובנפשם של המתנחלים עצמם ובמיוחד של הדור הצעיר שלהם.

גרירת התינוקות, הילדים והנערים לאירועים אלו, בעיקר לאירועים, שהפכו לאלימים בעטיים של ההורים עצמם, ההסברים שנותנים ההורים והמבוגרים (ולאו דווקא הבוגרים) לילדים ולצעירים, ה"תוכחות" המוטחות בפני הקצינים, החיילים והשוטרים, בנוכחות התינוקות של בית רבן, ה"טקסים" של הבכי המשותף הקורע את הלב (ואין לבכי אינסטרומנטלי זה ולבכי על מנהיג שנרצח לפני עשור דבר וחצי דבר. יש טקסי פרידה בריאים ויש טקסי אבל המאפשרים את עיבודו, ויש טקסי פרידה ואבל פתולוגיים), ההמתנה המשותפת לנס מהשמיים, כולל ניסיון להמשיך ולחיות "כרגיל" על אף שברור שאין לכך כל תקווה, והאכזבה הגדולה מאי התרחשות נס, אילוץ ילדים לענוד את סמלי השואה ולצאת לאוטובוס המפנה בידיים מורמות, הבאת ילדים ותינוקות למצבי בכי (בין אם בהחזקתם על ידי ההורים בעת שהם נסחבים על ידי שוטרים וחיילים, בין אם על ידי הושטתם מחלון הקומה השניה אל עבר התהום ובין אם בהושטתם לידיהם של המפנים ככלי אין חפץ בו), כל אלו וכל השיטות הנלוזות האחרות אותן נקטו המסרבים להתפנות, נועדו בכוונת מכוון לצרוב את הטראומה בלב האומה הישראלית ובלב מנהיגיה. אך, לדאבון ליבם של המתנחלים, התוצאה העיקרית של התנהגויות אלו היא – העצמת הטראומה של הדור הצעיר של המתנחלים. אותותיה יישארו לשנים רבות ואין ספק שגם השפעתה תוצא מן הכוח אל הפועל בעתיד בדרכים שונות.

הלמידה החזקה ביותר היא למידה מתוך הזדהות ולמידה מתוך השתתפות ולמידה לא מכוונת. הילדים והנוער בעזה ובישובי צפון השומרון לומדים כעת היטב שמותר לא לציית לחוק שמטעמים פרקטיקולרים הם אינם מכירים בו, הם לומדים שניתן להיות אלימים כלפי נציגי הממשלה (הם כבר למדו מזמן שמותר להיות אלימים כלפי הפלסתינים), הם לומדים שמה שלא מקבלים בכוח הם יוכלו לקבל ביותר כוח, והם גם יכלילו את מה שלמדו להקשרים רבים אחרים, כי זו טיבה של למידה. למידה זו תהיה חזקה מאד וקשה לשינוי, כפי שגבוהה היא עוצמת למידה, המלווה בחיזוק שלילי חזק ומפחיד במיוחד. הטראומה הזו, שנצרבה בליבותיהם ובמוחותיהם של תינוקות, ילדים ונערים (וגם כמובן ילדות ונערות) מבני המתנחלים, עלולה להתבטא בעתיד בהפרעות התנהגות שונות, אך גם ובעיקר בתחושת ניכור קשה מהמדינה על מוסדותיה, מהצבא ומהמשטרה ודחיה של כל מופע של שמירה על החוק ועל שלטון החוק.

הסיוע הפסיכולוגי להעצמת הטראומה

באחד מימי הפינוי, רואיינה בערוץ מסוים, עמיתה שלי לספסל הלימודים בקורס בנושא ייעוץ ארגוני (התכנית לייעוץ ופיתוח ארגוני: גישה פסיכואנליטית-מערכתית, של מרכז פרויד באוניברסיטה העברית ושל ארגון אפק) – ד"ר ניצה קליש-זנדמן. ניצה היא בעלת ניסיון רב בתחום הטיפול הנפשי בטראומות שחוו מתנחלים וילדיהם בעקבות פיגועים והפגזות של ההתנחלויות וידה רבה לה הן במחקר בתחום זה והן במעשה הטיפולי עצמו. במהלך שתי שנות הקורס, נהניתי מחכמתה הרבה ומהידע הנרחב שרכשה בשנות לימודיה ומניסיונה המעשי. אולם, דבריה באותו שידור העידו כי עמדותיה הפוליטיות ורגשות ההזדהות שלה עם המפונים העיבו על מה שהיו צריכות להיות עמדותיה המקצועיות.

בשידור שצפיתי בו, ראיתיה יושבת בצל אחד העצים באחד מישובי גוש קטיף, ומסבירה את הקלקולים בעשייה של הממשלה, שעיקרם חוסר מוכנות לפינוי, ושהם עלולים לגרום להעצמת הטראומה של המתנחלים המתפנים. קלקולים אלו מצדיקים תגובה עוינת של המתנחלים. יתכן שמנהלת סל"ע לא ערכה את כל ההכנות הנדרשות לפינוי, לא הכינה מלאי מספיק של דירות וכיו"ב (ואיני נכנס כאן לויכוח, שלו היו המתנחלים פונים למנהלת מיד עם הקמתה ולא מנסים לדחוק את הקץ עד לאחרי הפינוי, קלקולים אלו היו נמנעים. וכאן מן הראוי להפנות גם לטענות נוספות של המתנחלים המפונים, שנשמעות ביומיים האחרונים, כי הם אינם יודעים אינם ילמדו ילדיהם, למרות, שלפי טענות משרד החינוך, הם עצמם לא פנו למשרד והמשרד אינו יודע היכן הם גרים, כדי להכין מקומות בבתי הספר לילדיהם). למיטב זכרוני, ניצה הצדיקה את התנהגויותיהם של המתנחלים בהתנהגות הלא אחראית של הממשלה וגופיה. לצערי ועם כל הכבוד המקצועי שאני רוחש לה, בכך היא הייתה שותפה להעצמת הטראומה של ילדי המתנחלים. לו הייתה פועלת מתוך עמדה מקצועית בלבד, הייתה ניצה צריכה לייעץ למתנחלים לבצע מבעוד מועד את כל ההכנות שלהם למעבר ולהכין, מוקדם ככל האפשר, את כל בני המשפחה ובעיקר את הילדים והילדות לקראת הפינוי והמעבר, מעבר דירה, מעבר לבית ספר חדש, היכרות עם המקום החדש ועם השכנים החדשים וכיו"ב, הכנות, שפסיכולוגים בדרך כלל ממליצים עליהן לקראת שינויים, על מנת שלא "יפלו כרעם ביום בהיר" על ראשי ילדים ללא הכנה מוקדמת והכל על מנת למזער את הטראומה ואת קשיי המעבר.

נבואה המגשימה את עצמה – הטראומה תתעצם

כל הדיבורים על הצריבה התודעתית של האירועים וכל הדיבורים והמעשים סביב הפינוי מיישובים אלו, אינם מסייעים למתנחלים, ובייחוד לצעירים שביניהם, להתמודד בצורה בריאה עם האירועים הללו ועם הפגיעה האפשרית בנפש המתפנים. לא זאת אף זאת, הם מעמיקים את השריטה הנפשית שתישאר, כך שלא תירפא לעולם וביטוייה ההתנהגותיים יופיעו בעתיד בהזדמנויות שונות. התנהגות המתנחלים ושיתוף ילדיהם ב"עשייה הטראומטית" היא בבחינת, מה שתואר על ידי הפסיכולוג החברתי ליאון פסטינגר, "נבואה המגשימה את עצמה". המתנחלים, במו ידיהם, עשו הכל כדי שהשריטה בנפשותיהם של הדור הצעיר תהיה כמה שיותר עמוקה ותישאר חרוטה לאורך ימים, גם אם רצו לשרוט את הציבור ה"אחר".

אולם, השריטה הזו וצריבת התודעה הזו כבר קיימות אצל בני הנוער בקרב המתנחלים, אותם ילדים ונערות שהסתננו לשטחים הסגורים, שהתבצרו בבתי כנסת ועל גגות, שזרקו חומרים צורבים על שוטרים ועל חיילים, שקיללו אותם ושהטיחו בהם עלבונות, שהתנגדו בכוח לפינוי ושניסו לשכנעם לסרב פקודה, ובסופו של דבר גם לא נשמעו לראשי מועצת יש"ע, הוריהם הביולוגיים והרוחניים. הרי ההקצנה של אותם ילדים ונערים – המסתננים – שהגיעו לחזק את תושבי גוש קטיף, לא התרחשה בואקום. "נוער הגבעות" לא גדל על שירי ערש מרגיעים. הם ינקו את ההפגנות בסבסטיה ואת הפרות החוק שליוו את ההתנחלויות מאז עלייתן על הקרקע ואת הפרות ההתחייבויות לנציגי הממשלה בחברון. הם אכלו את הדייסה שלהם מעורבת ב"עליות" הלא מורשות לקרקע ובבניית יישובים חדשים ללא היתר ממשלתי, את המנה העיקרית של הפגיעות בערבים שכניהם וקינחו במעשיהם היום, בפגיעה בחיילים ובשוטרים, בהסתננות לעזה בניגוד לחוק, בסגירת שערי היישובים בפני הצבא והמשטרה ואף בפני תושבי יישובים אלו שחפצו לצאת משם כחוק.

מה אמר ואנס פאקארד על תוצאות חברתיות ואישיות של העתקת מקום מגורים?

אני מסכים כי גם העתקת מקום מגורים בלבד עלולה להיות כרוכה בהפרת האיזון הנפשי של היחיד ואולי אף בפגיעה בהיבטים חברתיים של הקבוצה הקטנה והגדולה. וכדאי לשוב ולקרוא בספרו של ואנס פאקארד "אומה של זרים", על התוצאות של הניידות הגבוהה והתדירה של האמריקנים. אלו, שבעבור חופן דולרים, יחליפו את מקום עבודתם הנוכחי במקום עבודה חדש, גם אם ההחלפה כרוכה בהעתקת מקום מגורים מחוף אחד לחוף שני, תוך התרחקות מהמשפחה, מהחברים ומהסביבה המוכרת. אך, למרות שפאקארד חושש שניידות זו תגרום לפגיעה בגיבוש של החברה האמריקנית, בהעדר תחושה של קהילה, בתחושה של חוסר שורשים, זה לא מה שקרה מאז שפורסמם הספר לפני יותר משלושים שנה. מה גם, שבישראל המצב שונה לחלוטין, הן מבחינת הניידות בעבודה ועיקר ההבדל הוא במרחקים. הגם שאני עבדתי תקופה מסוימת בתחנת המשטרה באילת, וכמובן גם גרתי שם וכיום אני צריך לנסוע במשך כשעתיים כדי לראות את נכדי האהובים, ובממדים ישראליים אלה הם מרחקים ארוכים, אין אלו מרחקים של שעות טיסה יקרות כבארצות הברית. על כן, לו היו המתנחלים מתייחסים להנתקות כאל החלפת מקום מגורים, הם היו מסייעים לילדיהם להתגבר על הטראומה בקלות רבה, אך הם עשו בדיוק את ההיפך – הם העצימו את הטראומה לממדים מפלצתיים.

מאחר שלמתנחלים היה ברור שהעברת דירה סתם אינה מהווה גורם לטראומה קשה, הם עשו את הכל כדי שהפינוי לא יעבור על ילדיהם בשלום. הם הצליחו מעל למשוער. בפינוי זה, לא ציית הנוער למנהיגי המתנחלים, שלא נגררו לשימוש בכוח פיזי ואלים, אלא עשו דין לעצמם בתקיפת השוטרים והחיילים וניסו לגרור עימם גם את שאר תושבי ההתנחלויות בעזה ובצפון השומרון להתנגדות פיזית. הילדים ובני הנוער הצעירים, שחוו את הפינוי על זרועות הוריהם הבוכיים, הם יהיו בני הנוער והבוגרים שבפינוי הבא יתנהגו בקיצוניות רבה יותר, ואולי בפעם הזו תוקפנותם לא תופנה רק לשוטרים ולחיילים המפנים, אלא אף כלפי מנהיגי המתנחלים ה"מתונים". אלא – אם הם עצמם יובילו את כל המחנה לקיצוניות ולתוקפנות.

ומה הלאה?
ומה יקרה למתנחלים עתה? מה קורה למאמינים בנסים כאשר הנס אינו מתרחש? על כך ברשימה נוספת. אך ברמז דק – נזדקק לעיון בספר נוסף של ליאון פסטינגר, והפעם בנושא דיסוננס קוגניטיבי.

למה אתה מתכוון ב"הרמת מסך"?

אתר זה יעסוק בניסיון לגלות את המשמעות האמיתית, המסתתרת מאחורי המלים והתמונות שמציגים בפנינו כלי התקשורת, כבבואה של המציאות, בידיעה ברורה שכלי התקשורת הם מעין מערכת מראות, המעוותות את הבבואות הנשקפות בהן.
במובן זה, מדובר בפרשנות, אך כזו המבוססת על ידע וניסיון של הסתכלות על עובדות או דברים המוצגים כעובדות, תוך מאמץ להבין מהם המסרים האמיתיים הסמויים מן העין ומן האוזן. בפרפרזה על דברים ששמענו בשיעורי ספרות בבית הספר – "למה התכוון המשורר?".
מאחר שיותר משלושים שנה עסקתי בחקירת עבירות, בעיקר במשטרת ישראל, וגם היום אני עוסק בהוראה של תחומי העבריינות, המשטרה ואכיפת החוק, מטבע הדברים אתמקד באתר בנושאים הקשורים לכך, כמו גם בנושאים הקשורים לבית המשפט, אם כי בעין לא משפטית. עם זאת, כאדם סקרן וביקורתי, אציץ גם למראות נוספות, שבהן משתקפים חיינו הציבוריים.

מהי הרמת מסך? זהו ביטוי משפטי לביטול ההפרדה החוקית הקיימת בין האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד לבין האישיות המשפטית של בעלי המניות או נושאי המשרה של התאגיד.