אין ראיות לטענה בדבר ריבוי הרשעות מוטעות בישראל

בשקט בשקט מתנהל דיון רציני בוועדה, בראשותה של גב' עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העלין בדימוס, בבין היתר בנושא התוספת הנדרשת להודיית חוץ של נאשם (בעברית קלה – הודייה או הודאה שמוסר חשוד בחקירה במשטרה, אך מכחיש כי ביצע את העבירה או כי הודה או כי ההודאה הוצאה מפיו באמצעים פסולים, אך בית המשפט קבע כי אכן הודה בחקירה, וכי הודאתו קבילה במשפט. כיום נדרשת תוספת ראייתית שנקראת "דבר מה נוסף", שהיא ראיה קלה. בשנים האחרונות הוגשו בכנסת מספר הצעות חוק לקבוע כי התוספת הראייתית תהיה מסוג "סיוע", שהיא ראייה חזקה יותר).

לאחרונה הופעתי בפני הוועדה והצגתי בפני חבריה את עמדתי, והרי היא לפניכם:

עיקרה הטענה שלי היא:

1. רבים מהטוענים לריבוי הרשעות מוטעות, משתמשים בהגדרות סובייקטיביות של הודאות שווא והרשעות מוטעות, ולא בהגדרות מדעיות מקובלות. לפי ההגדרה המשפטית – מקצועית המקובלת המקרים כגון אלו: יוסף זוהר, ולנטין טוקילה, רגב שוובר, אינם בבחינת הרשעה מוטעית (במקרה הראשון, בו היו הועמדו לדין יוסף זוהר וולנטין טוקילה, מסר טוקילה הודיית שווא, ובמקרה של רגב שוובר מדובר במחדלי חקירה קשים. שלושתם זוכו במשפטיהם).
2. על פי הגדרה זו, יש מתי מעט הרשעות מוטעות בישראל. גם הודאות שווא יש בישראל פחות מאשר בארה"ב, אך יש בישראל יותר הודאות שווא מאשר הרשעות מוטעות, כי רובן הגדול נחשף במהלך החקירה, התביעה והמשפט, ואינו גורם להרשעות מוטעות.
3. בהמשך לסעיף 2 – במערכת האכיפה לכל אורכה, החל מהמשטרה וכלה בבתי המשפט, יש מנגנוני סינון יעילים מפני חדירת הודאות שווא. רוב הודאות השווא אינן מביאות לכתבי אישום, וגם במקרים המעטים שהוגשו כתבי אישום – בתי המשפט מצליחים לאתר אותן ולזכות את הנאשמים.
4. ויתור על התשאול, תוך שימוש בשיטות חקירה פסיכולוגיות, הוא הרבה מעבר לאיזון החברתי והמשפטי הנדרש בין חקירות יעילות למאבק בפשיעה ובין שמירה על זכויות נחקרים ואי הרשעת חפים מפשע. המחסומים הקיימים היום בישראל שעל התביעה לעבור כדי שאדם יורשע (המתבטאים בסטנדרט הספק הסביר ובמחסומי ההגנות הנוספות שיש לנאשם – קבילות לפי פקודת הראיות ולפי יששכרוב, מחדלי חקירה והגנות נוספות) מהווים סטנדרט הולם ואף יותר מכך לצד השמירה על זכויות חשודים ונאשמים.
5. מעולם לא נערך מחקר רציני בישראל בנושא זה (אף שאני מכיר את הטיעונים מדוע לא פותח כאן פרוייקט חפות, אני חושד שמחקר כזה לא נערך כי יש חשש מפני תוצאותיו, שיפריכו את הטענה שיש הרשעות מוטעות רבות. בהערה אישית – אני הצעתי למספר פרופסורים למשפטים, הטוענים שיש הרבה הודאות שווא והרשעות מוטעות, לערוך מחקר משותף בנושא, אך כולם סירבו). לכן, האמירות שיש הודאות שווא בישראל, מעבר לבודדות שנמצאו במהלך ששים ושש השנים – אינה רצינית, אין לה כל בסיס מדעי אובייקטיבי ואינה יותר מאשר ספקולציה לא מבוססת.
6. אי אפשר ללמוד ממה שקורה בחו"ל, ובעיקר מפרוייקט החפות בארה"ב, בנושא הודאות שווא והרשעות מוטעות – פירוט בהמשך.
7. רוב עצום מבין אנשים "רגילים" שנחקרים במשטרה – עמיד בפני הודאת שווא, למעשה קרוב ל – 100% מהם. אוכלוסיית "אנשי השוליים" היא שנמצאת בסיכון גבוה יותר למסירת הודאת שווא, ועליהם יש להגן. אוכלוסיית "אנשי השוליים" כוללת – חסרי משענת משפחתית וחברתית, חסרי גב כלכלי, בעלי מוגבלויות שכליות ונפשיות, לרבות: קטינים, עניים, מובטלים, חסרי בית, זונות ודומיהם. כך, אם בודקים את המקרים הישראלים, וכך גם במחקרים שעיבדו את המקרים שנחשפו בפרוייקט החפות.

הרחבה קטנה של חלק מהטיעונים

ההגדרה

רבים מהטוענים לתופעה רחבה, מאמצים הגדרה משלהם, שהיא בעיקרה סובייקטיבית, שהקריטריון היחיד הוא שיקול הדעת שלהם ולפי החומר הידוע להם, ולפעמים בניגוד לראיות.

ראוי להדגיש כי ברוב המקרים הישראליים שעונים להגדרה המשפטית – מדעית, אותם מקרים שהטוענים לריבוי הרשעות מוטעות בישראל מזכירים, כגון: כנופיית מע"ץ, עמוס ברנס, בר יוסף, לא נערך משפט חוזר אמיתי. הגם שאיני טוען כי אלו אינן הרשעות מוטעות, מקרים כאלה הם בודדים ביותר.

אותם חוקרים ומשפטנים כוללים בין מה שהם קוראים הרשעות מוטעות, גם כאלה שאינן נכנסות להגדרה המשפטית – מדעית מקובלת, וכאמור – בניגוד לראיות.

כך בעניינו של אל-עביד – שמוזכר שוב ושוב כדוגמא להודאת שווא ולהרשעה מוטעית – משום מה לא מוזכר חלק חשוב מהודאתו הראשונה בפני המדובב, לו הוא סיפר שהשליך את גופת חנית קיקוס בבורות ליד הכביש. בדיוק באותו מקום בו נמצאה הגופה בשלב מאוחר הרבה יותר. אך האמירה הספונטנית שלו הוכחה כנכונה, ומהווה סיוע אפילו לדעת המחמירים ובעלי דעת המיעוט בוועדת גולדברג. איך בהמשך החקירה טען אל עביד שהשליך את הגופה במזבלה, ומדוע החוקרים עצמם הגיעו למסקנה זו – זה עניין אחר. אפשר החוקרים טעו ונאחזו בקונספציה שהגופה הושלכה במזבלה ואפשר שזו הוכחה שאל עביד לא כל כך מפגר כמו שחשבו, והוא החליט לשתול נתון לא נכון בהודאתו בפני החוקרים, כדי שיוכל בקלות להוכיח שההודאה אינה נכונה.

דוגמא נוספת אפשר למצוא במאמר של ד"ר חגית לרנאו, שנכתב לאחר ששנינו הופענו בכנס בנושא הודאות שווא. היא מדווחת שם על חמישה מקרים של הודאות שווא. עם זאת, היא מודה שמדובר בהתרשמות אישית שלה, שמעוגנת בגישתה הסניגוריאלית ואין מדובר במאמר מדעי – אקדמי. היא אינה מסבירה שם במה ההתרשמות שלה טובה מהתרשמות השופטים, ומדוע גישה זו אינה דוגמא לקונספציה מוטעית, גם אם של סניגורית. אם אלו המקרים שהיא מצאה כהוכחה ניצחת לריבוי הודאות שווא אחרי כל כך הרבה שנות עבודה כסניגורית, ובהנחה, לדעתי שניתן להפריכה בנקל, שאכן אלו הודאות שווא, זו הוכחה מצוינת שיש מתי מעט הודאות שווא.

אך שני עניינים חשובים יותר עולים מתוך המאמר הזה

1. מתוך חמשת המקרים שהיא מונה – ארבעה הורשעו בבית משפט תוך הסתמכות על ההודאה, ורק הודאתו של החמישי – נפסלה, אף כי הוא הורשע בעבירה פחותה מזו שהואשם בה. אחת הסכימה להסדר טיעון, אחד סירב להעיד, אחת המשיכה לטעון כי הודאותיה אמת. כלומר, לפי עמדת השופטים ארבע הודאות אינן הודאות שווא. אז חגית חשבה ההיפך, נו?!.
2. המקרים שהיא מונה מחזקים את הטענה שלי ומוכיחים אותה באותות ובמופתים, כי "אנשי השוליים" פגיעים להודאות שווא, ולאו דווקא נחקרים רגילים. כל חמשת האנשים, שחגית מונה, שייכים לקבוצת "אנשי השוליים". ניתן להגדירם גם כ"עלובי החיים" – זרים או חדשים בישראל, ידיעת העברית שלהם דלה מאד, מבודדים מהחברה הרחבה וחסרי משענת חברתית וכלכלית, אחד עם פיגור שכלי גבולי וכיו"ב. אין ביניהם אף לא נורמטיבי אחד.

 למידה מחו"ל

אי אפשר ללמוד ממה שקורה בחו"ל, לרבות פרוייקט החפות בארה"ב, משלוש סיבות עיקריות:

1. שיעור החפים שזוכו שם לאחר שהורשעו הרשעות שווא הוא מיזערי

פרוייקט החפות מתרכז, בדרך הטבע, בעבירות חמורות, ובעיקר רצח, הריגה, אונס. בשנים האחרונות יושבים, מידי שנה, בבתי הסוהר בארה"ב כ – 160,000 עד 200,000 אסירים בגין מעשי רצח והריגה, ויותר מ – 50,000 אסירים בגין אונס. בבתי הסוהר הפדרליים בלבד – יושבים בין 5,000 ל – 6,000 אסירים בגין רצח, הריגה וחטיפה. בבתי סוהר פדרליים (שיש בהם כעשירית מכלל האסירים בארה"ב) כלואים בכל שנה יותר מ – 2,000 אסירים שהורשעו ברצח, ולא בעבירות אחרות. גם אם עד כה זוכו כ – 2000 אסירים, שהורשעו בטעות, במשך יותר מעשרים שנה (בפרוייקט החפות בניו יורק זוכו עד כה 325. השאר בפרוייקטים אחרים ברחבי ארה"ב, או עקב חשיפת שערוריות של בידוי ראיות על ידי שוטרי – על כך ראו בהמשך), השיעור הידוע של הרשעות מוטעות מתוך כלל האסירים הוא אפסי, ואין ב"התעמלות מחשבתית תיאוריטית" כדי לבסס טיעון שונה.

2. פערי ענישה בהסדרי טיעון ומשפטי הוכחות

בעוד שבישראל פערי הענישה בין משפטים שמסתיימים בהסדרי טיעון ובין משפטי הוכחות הוא קטן, לפי התרשמותי עניין של שנים בודדות, בעיקר כאשר לא מדברים על רצח והריגה, פערים אלו בארה"ב הם עצומים.

על כך ניתן ללמוד משתי פרשות שחיתות מזעזעות שם – פרשת רמפרט ופרשת טוליה. המדובר בהתארגנות של שוטרים בשתי תחנות המשטרה הללו להפללה של אנשים, שהם סברו שהם עבריינים, אך הם לא מצליחים לאסוף ראיות בשיטות החוקיות לשם העמדתם לדין. עיקר ההפללה הייתה בדרכים של שתילת סמים ונשק אצל אותם אנשים ו/או פברוק הודאות.

לאחר שנחשפו הפרשות הללו, נבדקו הפערים בין העונשים שהושתו על אותם אלו שזוכו, לאחר שהוברר שהופללו על לא עוול בכפם.

 

	טוליה	רמפרט
ענישה בעקבות הסדר טיעון	4 שנות מאסר	שנה וחצי מאסר
ענישה בעקבות משפט הוכחות	51 שנות מאסר	8.5 שנות מאסר

 

אין ספק שכאשר נאשמים יודעים על פערים כאלה, הם בוחרים בהסדר טיעון, גם אם הם חפים מפשע. בישראל הפערים לא מתרבים לפערים אלו.

3. ההבדלים בין חובת גילוי חומר חקירה וחסיון חומר מודיעיני

בישראל חובת הגילוי לפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי רחבה, כמעט עד אין קץ. בית המשפט העליון הרחיב את חובת הגילוי גם לחומר בפריפריה של החקירה, ואף לפריפריה של הפריפריה – לחומרים שביניהם ובין כתב האישום הרלוונטי אין קשר. לעומת זאת, חסיון חומר מודיעיני הוא צר ביותר ומוגבל מאד. בתי המשפט נוטים לבטל תעודות חסיון בקלות רבה יחסית. התביעה, בהכירה נטייה זו, מסכימה פעמים רבות להסדרי טיעון מבישים, רק כדי לא להעביר חומר מודיעיני לסניגוריה, כלומר לעבריינים, כדי לא להסגיר מקורות ושיטות עבודה. במקרים יוצאי דופן, התביעה אף חוזרת בה מכתב האישום, גם אם זה "עולה" בזיכוי נאשמים. כתוצא מכך, קציני איסוף במשטרה לא יכולים באמת להבטיח למקור חסיון מוחלט, ואם הם עושים זאת, הם בסך הכול משקרים.

בארה"ב המצב בדיוק הפוך – חובת גילוי חומר חקירה צרה מאד והחסיון של חומר מודיעיני רחב. התביעה חייבת להעביר לסניגוריה את חומר החקירה שהיא מתכוונת להציג במשפט, כלומר זה שקשור לעדים שיעידו וחומר מזכה ומנקה. זה הכול! לעומת זאת, רק לעתים נדירות ביותר ובמצבים קיצוניים ביותר יצווה בית המשפט על התביעה להעביר חומר מודיעיני לסניגוריה. ההגנה על מודיעים שם יציבה וטובה.

 

והערה אחרונה לגבי טענת "עקרון התאונות הנסתרות" של פרופ' סנג'רו והמודל המתימטי – הסטטיסטי המוצע על ידו (כתב על כך מאמרים וגם בספרו האחרון בנושא הרשעות מוטעות(. עד היום לא נמצאה אף לא הוכחה אחת לעקרון התאונות הנסתרות, ולכן כל ניסיון להכללה ממקרים של הרשעות חפים מפשע שנמצאו לאוכלוסיות רחבות – אינו עומד במבחן המציאות. תיאוריה זו, כמו "תיאוריית הקרחון", מאד שובות לב, אך אין להן כל בסיס מדעי.

טענה זו מזכירה לי סיפור על אדם, שפקיד השומה חקר אותו מהיכן היה לו הכסף לבנות את ביתו המפואר, שהרי הכנסותיו הרשומות זעומות. הנישום אמר לו: לא תאמין לי אבל הכל אמת. בלילה הופיע בחלומי גמד קטן שאמר לי ללכת אחריו אל תוך היער. שם הצביע לי על קרחת יער, אמר לי תחפור כאן ונעלם. חפרתי וחפרתי ולבסוף המעדר פגע בתיבת מתכת כבדה, וכשפתחתי אותה גיליתי ערימה ענקית של מטבעות זהב, ובאוצר הזה השתמשתי לבניית הארמון שלי. פקיד השומה ביקש ממנו הוכחות, והנישום אמר – הנה הסתכל על הבית, זו ההוכחה.

מה אני מציע?

1. ככלל, אין מקום לשנות את הפסיקה בעניין משקלה של הראיה התומכת בהודאת חוץ. כלומר, להשאירה בגדר "דבר מה נוסף".
2. יש לקבוע מספר שינויים באשר לחקירה ומשפט של אנשי שוליים, שהם נמצאים בסיכון רב למסירת הודאות שווא.
3. אימוץ עקרונות חוק הליכי חקירה והעדה (בעלי מוגבלויות) לאנשי שוליים.
4. קביעת חובת תיעוד מצולם של חקירות בעלי מוגבלויות.
5. אזהרה מפורשת וברורה במונחים מובנים, ולא בנוסח הרשמי.
6. תוספת ראייתית להודאת אנשי שוליים – סיוע.
7. חובת הגשת תסקיר, ככלי תומך החלטה לעניין קבילות הודאה.
8. הכשרת חוקרים.

 

חקירה, מחקר מדעי ואמת

בפברואר 2012 יצא לאור ספר חדש: "הרשעות שווא: היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים", בעריכת ד"ר רונית פלד-לסקוב, פרופ' אפרת שהם וד"ר מאיר כרמון. בספר מאמר שלי בשם: "חקירה ומחקר מדעי – או האחריות המוגברת של החוקר לחשיפת האמת בהליך הפלילי".

למי שיש סבלנות וזמן – מוזמן לקרוא את 45 העמודים – לקריאה לחץ כאן.

שתיקה כהודאה – האם האינטואיציה של החוקרים נכונה?

עורכי דין רבים דוחים את הטענה, הנשמעת בעיקר מפיהם של חוקרים, כי לחף מפשע אין מה להסתיר ולכן מי ששותקים או אלו שלא משתפים פעולה בחקירה קרוב לוודאי שהם האשמים. הויכוח נסב גם על הוראת החוק ועל הפרקטיקה השיפוטית המאפשרות הסקת מסקנות שליליות נגד נאשם שותק. האם עורכי הדין מגנים על עבריינים ועל פרקטיקה עבריינית או שהם נאבקים להשגת צדק?

כבר לפני כמעט מאתיים שנה, טען הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם כי זכות השתיקה היא המתנה הטובה ביותר שמעניקה חברה לאלה הפוגעים בה. מאז, רק חוזקה ההגנה על זכות השתיקה, בטיעונים שונים, מהם נכונים ותקפים ומהם ללא כל ביסוס עובדתי. לדיון העקרוני על זכות השתיקה, נילווים מספר דיוני משנה. ביניהם הדיון האם יש להמשיך ולחקור חשוד גם כאשר הוא שותק והאם יש מקום להסיק מסקנות לחובת נאשם ששתק בחקירה וששותק במשפט. על אלה, ולא על הדיון בנושא זכויות החשוד והנאשם, מחקר חדש שופך אור.

המחקר הזה, שנערך על ידי מריה הרטויג מג'ון ג'יי קולג' בניו יורק (המוסד האקדמי הראשון והבולט ביותר בתחום אכיפת החוק) וצ'רלס בונד מאוניברסיטה בטקסס, בודק ממצאים מעשרות מחקרים, שנערכו בשנים האחרונות, בנושא איבחון שקרים לפי סימנים התנהגותיים (ולא על ידי פוליגרף). מחקר זה אינו מסתפק בבדיקת היכולת של החוקרים להעריך אם האדם שלפניו דובר אמת או שקר, אלא בודק האם הסימנים שלדעת החוקרים מעידים על שקר או אמת, אכן הם נכונים.

נכון, לא כל הסימנים שדווחו על ידי הנבדקים בניסויים אלו כמעידים על אמת או שקר אכן מוכיחים זאת. אולם, ממצאי המחקר מחזקים את האינטואיציות של החוקרים שחשוד  או עד שאינו משתף פעולה, שלא עונה ישירות לשאלות החוקר, אלא מנסה להתחמק מתשובה ישירה, אינו דובר אמת. ממצאים אלו מחזקים את הגישה, לפיה אין להפסיק חקירה או תשאול של חשודים ועדים גם כאשר הם שותקים, ותהא הסיבה לשתיקה אשר תהא. זו יכולה להיות הסתרת חלקם בעבירה, אך גם הגנה על אחר, חשש מנקמת שותפים ועוד. כמובן, שהמשך החקירה צריך להיות במגבלות החוק והפסיקה, אך כל עוד אין סוטים מהמותר, לא רק שרשאי החוקר להמשיך בתשאול החשוד, הוא גם חייב לעשות זאת, אם הוא רוצה להגיע לעובדות האמיתיות של העבירה הנחקרת. מכאן, גם הגישה, המקובלת בישראל וגם במדינות נוספות, כמו אנגליה, לפיה שתיקת חשוד או נאשם עשויה לחזק את הראיות נגדו, מעוגנת לא רק בתחושת הבטן של החוקרים, אלא מבוססת גם על ממצאים מדעיים.

כפי שכבר נקבע בפסקי דין רבים ביותר, המסקנה מהשתיקה לחובת נאשם באה להוסיף על הראיות הקיימות, ואינה באה במקומן, אך אין להתעלם ממנה. החיזוק לראיות הקיימות כתוצאה משתיקה עשוי להיות גורם מכריע, במקרים בהם הצטברו ראיות רבות לחובתו של נאשם, אך נשאר ספק סביר אך קל באשמתו. בכך, תורם המחקר המדעי תרומה נוספת להבחנה בין העבריין האמיתי, ומסייע להרשיעו, ובין חף מפשע ודובר אמת. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, מגדיר בספרו החדש (Thinking fast and slow) אינטואיציה כך: המצב סיפק רמז, אשר יצר אצל המומחה קשר למידע האגור בזיכרונו, והמידע הזה סיפק לו את התשובה. האינטואיציות של מומחים בחקירות בעניין שתיקתם של חשודים ועדים – אינן מוטעות.

ביקורת בשבע שגיאות

דברי מיכה לינדנשטראוס ובעז ענר, מ"מ מנכ"ל משרדו, בפגישה עם בני המשפחות השכולות באסון השריפה בכרמל, מעלים שאלות קשות: האם הדו"ח שמתכוון לינדנשטראוס לפרסם לוקה בלהיטות יתר, בתאוות פרסום ובהתרברבות מיותרת, ברצון להשאיר רושם עז לפני פרישה, בחשש לטעויות עובדתיות ולהשפעת הטיות קוגניטיביות, בחשש להקדמת המסקנות לעובדות ובחשש לגיבוש עמדה לפני שמיעת המבוקרים?

כותרות כלי התקשורת מלאו בפרטים על דו"ח המבקר בעניין השריפה בכרמל. בכתבות מפורטים ממצאים ומסקנות בדבר אחריות אישית של שרים ושל מפקדים בכירים בכיבוי אש, במשטרה בשב"ס. כיוון שהטיוטה האחרונה טרם יצאה מהמשרדים ברחוב בית הדפוס 12 בירושלים, רק יושביהם מכירים את הפרטים הללו, ובעיקר יושבי הקומה השביעית שם. וכדאי להזכיר שדין המפרסם דוחות המבקר או חלקים מהם לפני פרסומם הרשמי הוא מאסר שנה.
אך, חומרת ההדלפה בטלה בששים לעומת הכשלים, הבולטים במיוחד נוכח דברי לינדנשטראוס וענר, שפורסמו בערוץ 2. מתוך דבריהם עולה שהם כבר החליטו מזמן מה קרה בכרמל, ומי הם האחראים לכשלים החמורים שהתגלו בעת כיבוי השריפה ובעקבותיה. כל נשיא סביר של בית משפט מחוזי היה מבטל כל החלטה שניתנה לפני שמיעת אלו שעליהם היא משפיעה, מפני שלא ניתנה בנפש חפצה ושפגעה בזכות השימוע שלהם, אך גם מאחר שההחלטה התקבלה לפני שהעובדות נפרשו במלואן בפני מקבל ההחלטה.
חובה גם לשאול לשם מה סיפר לינדנשטראוס למשפחות השכולות שהוא הורה לשר מסוים לחזור ארצה לצורך הביקורת, בעת ששהה בחו"ל? האם אין בכך התרברבות מיותרת? שאלה נוספת היא מה הייתה המטרה של אמירתו שמי שלא יקיים את הוראות המבקר יהיה במצב קשה ושמי שלא מבצע את הוראותיו צפוי לדין משמעתי. והוא אף הוסיף שאינו חושב שכדאי למי מהמבוקרים "להתעסק איתנו". גם בכך יש התרברבות רבתי, מה גם שאין כל בסיס חוקי לאמירותיו. למבקר המדינה אין כל סמכות לתת הוראות למאן דהוא, מי שמחליט על העמדת עובד ציבור לדין משמעתי על שלא מילא המלצת מבקר הוא לא המבקר וכפי שקבע בג"ץ בעניין חוות דעת שכתב המבקר אך לפני זמן קצר "להמלצות המובאות בה [בחוות הדעת] אין תוקף מחייב". יתר על כן, האיום המרומז שלא כדאי למבוקרים להתעסק עם המבקר ועמיתיו, חושף פן נוסף חמור – על כזה כבר נאמר שהוא נוקם ונוטר. לא כך צריך לנהוג מבקר מדינה. גם אם התכוון לינדנשטראוס לתמיכה ציבורית בהמלצותיו (ולא הוראותיו), הרי דבריו גודעים גם את הענף החשוב הזה, עליו צריך להישען מבקר מדינה.
אף כי טרם קראתי את טיוטת הביקורת ובזהירות הראויה אומר כי אני מקווה שהפעם לא טעה המבקר בקביעת העובדות כפי שטעה בעבר, למרות שהמבוקרים שם העמידו אותו על טעותו כבר בשימוע שערך להם, לפני שפירסם את הדו"ח הסופי. טעויות כאלה מתרחשות כאשר אדם מגבש עמדה מוקדמת, ההופכת לקונספציה קשיחה, הגורמות לו להתעלם מראיות חדשות, המנוגדות לקונספציה שלו, ואף להפסיק חיפוש אחר ראיות חדשות (Tunnel Vision).
מהדברים שאמרו לינדנשטראוס וענר למשפחות השכולות עולה חשש כבד שהמבקר ועוזריו נפלו קורבן להטיית החכמה לאחר מעשה – Hindsight. הטענות שמקבלי ההחלטות במשטרה, בשב"ס ובכבאות האש היו צריכים להבחין בסיכונים המסתברים מהשריפה, הקביעות המיוחסות להם בדבר פינוי כלא דמון והסיכונים שהיו צריכים להתחשב בהם מתעלמות לחלוטין מהמציאות באירועים כאלה. יותר מכל, חמורה האמירה של מ"מ מנכ"ל משרד המבקר שבדוח ניתן למצוא תשובה לשאלה אם ניתן היה להציל את הנספים. מעבר לכך שזוהי אמירה מתייהרת וחסרת כל בסיס עובדתי, היא אינה אלא חכמה לאחר מעשה וכשל של "מה היה אילו", שכל היסטוריון או שופט מתחילים יודעים לא להיכנס אליו.
לפי השמועות, ניתח מבקר המדינה את אירועי האוטובוס דקה אחר דקה, כאשר כל המידע שנאסף במהלך הביקורת פרוש לפניו, ויפה שעשה כן. אך, הדברים שונים לחלוטין בעת שריפה כה גדולה. אין ספק שבפני המפקדים במקום לא היה כל המידע שהיה בפני המבקר, גם לו הפעילו חפ"קים ומפקדות. בעת אירוע כזה, רב הנעלם, וקבלת ההחלטות נעשית במצב משתנה תדיר ובמהירות, שבו רמה גבוהה מאד של חוסר ודאות. ייתכן, שאפשר להפיק לקחים בדיעבד מאירוע כזה, אך קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לנעליהם של המפקדים ולקבוע כי היה עליהם להחליט אחרת. אולם, כאשר הדברים מנותחים בדיעבד, בחדרים הממוזגים של משרדי המבקר, המלאכה פשוטה יחסית והכול כה ברור. אין ערפל מלחמה ואין עשן של שריפה והחל"ם, כפי שקרא לחכמה לאחר מעשה פרופסור ישראל ליבליך ז"ל, עולה, פורח ומתנפח.

שחיקה במעמד ההודאה בחקירה היא תרומה לשחיקת ההרתעה

התעלמות מהמציאות והבאת "הוכחות" ממקרים בודדים וספורים, גם אם קשים, מוכיחה פעם נוספת את הטיית האישוש, לפיה אנו מתעלמים מעובדות לשם הוכחת דעתנו. כך, מחלץ פרופ' נבנצל מסקנה כי דרישת תוספת ראייתית, המעוגנת "במציאות האובייקטיבית" תיצור "תמריץ לחוקרים למקד את מאמציהם באיסוף ממצאים מהשטח במקום לחילוץ הודאות". התמונה האמיתית שונה.

שיעור החשודים המודים בחקירות משטרה נמוך מ – 50%, ולא עומד על 95%, כפי שמציין הכותב (הכותב בוודאי מתכוון להודאות במסגרת הסדרי טיעון. גם נתון זה אינו מדויק ובכל מקרה אין מדובר בחקירה משטרתית). המקרים המובאים ל"הוכחת" טענתו, נבחנו בבתי המשפט וטענות על הודאות שווא נדחו. זדורוב הורשע בבית המשפט המחוזי, אך כי עדיין לא נידון ערעורו בביהמ"ש העליון.  רצח דני כץ ז"ל נבדק על ידי מספר ערכאות, לרבות במשפט חוזר, ובכל ההליכים הורשעו רוצחיו של הילד.

איש מהטוענים, לרבות אנשי משפט בשדה ובאקדמיה והתנועה להפחתת מעמד ההודאה, לשיעור גבוה של הרשעות מוטעות בכלל ושל הודאות שווא בפרט, לא ערך מעולם מחקר בישראל על כך ואין בידיהם כל נתון על מספרם ושיעורם של מקרים כאלה. פעם אחר פעם הם נתלים בנתונים מחו"ל (שם תהליכי החקירה והמשפט שונים) ובמקרים ידועים מעטים מאד (שכל אחד חמור לכשעצמו) שאירעו במהלך של כמעט 40 שנה, כגון ברנס, כנופיית מע"ץ ומספר קטן מאד של מקרים נוספים, שעוררו הדים ציבוריים חזקים, אך נשארו בודדים. מספרם הקטן של מקרים אלה, מוכיח כי כל המשתמש במונח "תופעה", לתיאור מקרי הודאות השווא וההרשעות המוטעות, טועה ומטעה את הציבור ומעוות את תמונת המציאות על פי עמדותיו האישיות.

גם הקריאה לחוקרים להתמקד באיסוף ראיות מדעיות אובייקטיביות, מבוססת על טעות, כאילו יש בחקירת הזירה כדי להגדיל במידה משמעותית את פענוח העבירות, ולא היא. משטרת ישראל משקיעה מאמץ ומשאבים עצומים בשכלולה של המחלקה לזיהוי פלילי ובחקירת זירות העבירה. זירות של פשעים חמורים נחקרות על ידי חוקרי זירה בעלי הכשרה מקצועית ארוכה ויסודית מאד (אלה חוקרי המעבדות הניידות לזירת העבירה), העמלים למיצוי כל הראיות האפשריות מזירות העבירה. לפי נתוני המשטרה, נבדקות יותר מ – 150,000 זירות עבירה בשנה. אולם, למרות מאמצים אלו, תרומתם של הממצאים מחקירות הזירה לפענוח העבירות נמוכה. המשטרה מפענחת כ – 4,000 – 4,500 טביעות אצבעות ומאות בודדות של די.אנ.אי בשנה. מספר הגילויים על פי ראיות מדעיות אחרות הוא מזערי. גם במדינות מפותחות בעולם שיעור העבירות המפוענח בסיוע ראיות מדעיות, מכלל העבירות המפוענחות, נמוך מ – 10%.

זאת ועוד, לעולם תידרשנה ראיות נוספות לראיות המדעיות. לא הייתה וכנראה גם לא תהיה הרשעה על פי ראייה מדעית אחת בלבד, חזקה, אובייקטיבית ואמינה ככל שתהיה. גם אם תימצאנה בזירת העבירה טביעת אצבע או די.אנ.אי. של אדם, לא ניתן להרשיעו ללא ראיות נוספת.

שיעור ההודאות בחקירה משטרתית עומד על כ – 20% – 30%, ומתוך התיקים בהם מוגש כתב אישום שיעור הנאשמים שהודו בחקירה הוא כ – 50%. בחלק ניכר מהמקרים הללו לא היה ניתן להגיש כתב אישום ללא ההודאה. גם ככה, מספר כתבי האישום המוגש מידי שנה הולך ויורד וההרתעה נשחקת. שינוי מהותי במעמד ההודאה, בלא מתן כלים לשמירת האיזון, עשוי להעלות את המחיר החברתי של הפשיעה, שהחברה הישראלית תתקשה לעמוד בו.

בשנים האחרונות נוספו, ובצדק, הגנות חדשות לחשודים בכלל ומפני הודאות שווא במיוחד, כגון תיעוד חקירות בוידיאו, פסילת הודאות שניתנו מבלי שנשמרו זכויות החשוד, הוספת ההגנה מן הצדק לספר החוקים, קיצור משך המעצר המשטרתי ועוד. הגנות אלו, יחד עם הכשרה מקצועית מעמיקה יותר של החוקרים במשטרה בכלל והמתמקדות ביכולת להבחין בין שיטות תשאול לגיטימיות ובין שיטות פסולות שעלולות להביא להודאות שווא בפרט, פיקוח מקצועי על החקירות וטיפוח תרבות של טוהר מידות ודיווח אמת, ייתנו תשובה הולמת לבעיה של הרשעות מוטעות והודאות שווא, שלפי הידוע מצומצמת למדי.

לצערי הרב, השיח הציבורי בישראל והשיח המשפטי בכלל זה, כמעט אינו מתבסס על נתונים ועל עובדות, אלא על הסקת מסקנות מתוך עמדות אישיות (שעשויות לעניין בזכות עצמן) ועל הנחות, שאין ביניהן ובין המציאות קשר אמיתי. כך גם טענותיו של פרופ' נבנצל.

מאמר זה פורסם במתכונת קצרה יותר ב"הארץ" ב – 1.3.11.