מיועץ לרועץ – מנדלבליט נגד חקירות של שחיתות פוליטית

רק תחת לחץ בג"ץ פירסם מנדלבליט הנחיה בנושא בדיקה מקדימה, במקום פתיחה ישירה בחקירה נגד בכירים. הנחייתו מעקרת חקירות נגד בכירים בכלל ובחשדות של שחיתות פוליטית בפרט. הביקורת של בית המשפט העליון על ההנחיה התמקדה בהפרת עקרון השוויון, שהוא חשוב כשלעצמו. ברשימה זו אמנה את הפגיעות (העיקריות) בחקירה, פגיעות שתאפשרנה לחשודים לחמוק מעונש:

לפי ההנחיה, אין לגבות עדות, קל וחומר חל איסור לחקור תחת אזהרה את נשוא התלונה, שבעדינותו הרבה קורא לו מנדלבליט "נילון" ולא "חשוד", כפי שצריך לקרוא לו. כיוון שהידיעה על ה"בדיקה" תגיע לאותו חשוד, החקירה לא תהווה הפתעה עבורו, ועד להחלטה על פתיחה בחקירה, אם בכלל תהיה כזו, הוא יוכל להתכונן לחקירה, לתאם גירסאות, להשפיע על עדים ולשבש את החקירה בדרכים נוספות. באוסרו לבצע חיפושים, מאפשר מנדלבליט לחשודים להשמיד ראיות, להסתירן או שעם חלוף הזמן הן יאבדו וגם זיכרון העדים יתעמעם.

מאחר שמנדלבליט אוסר על ביצוע האזנות סתר בעת בדיקה מקדימה, שניתן לבצען ללא ידיעת החשוד, נותרות בידי המשטרה כמעט רק פעולות גלויות, והחשש שדבר קיום הבדיקה יגיע לידיעת החשוד הופך לוודאי. האזנות סתר הן כלי חשוב ביותר לאסוף ראיות אמינות וקבילות ללא הפרעה. היותן נסתרות דווקא מסייעת לשמירה על שמו הטוב של החשוד, אם ההאזנות יפריכו את החשדות. העדרן אף לא יאפשר למשטרה לדעת על שיבושי חקירה על ידי החשודים, אם יהיו כאלה. גם בכך, מנדלבליט מבטיח שהבדיקה תוליד את סגירתה.

מנדלבליט יאשר פתיחה בחקירה נגד בכיר רק אם יאספו נגדו ראיות משמעותיות. אולם, נגד "פשוטי העם" המשטרה חוקרת גם כאשר הראיות אינן ברמה גבוהה. די בתלונה פשוטה כדי להצדיק פתיחה בחקירה נגד אחרים. הוא מפרש את החוק לטובת הבכירים. לפי החוק, על המשטרה לפתוח בחקירה כאשר נודע לה על ביצוע עבירה ותו לא. בית המשפט אישר פעולות חקירה חודרניות, ואפילו מעצרים, כאשר הראיות היו קלושות, כגון כאשר שוטר מריח ריח של סם, עדות על פי השמועה, מידע מסוכן ועוד ראיות חלשות, שאף אינן קבילות במשפט עצמו. מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, כתב כי אין לפסול הגשת כתב אישום נגד איש ציבור בכיר, אף אם חומר הראיות הינו גבולי ולא הגיע לרף של סיכוי סביר להרשעה (שהוא הרף שקבע בית המשפט העליון להגשת כתב אישום), הגם שהוא קרוב מאד לרף זה. עמדה דומה מאד ביטאה גם פרופסור רות גביזון. ואם ניתן להגיש כתב אישום נגד בכיר כאשר חומר הראיות גבולי, קל וחומר יש לנהוג כך בפעולה פחות חמורה ופחות פוגענית כפתיחה בחקירה.

הנחייתו האחרונה של היועץ המשפטי לממשלה נותן הנחות לבכירי השלטון, מערימה מכשולים גבוהים על דרכה של המשטרה, מסמנת לבכירים דרכים להתחמק מלתת את הדין על מעשיהם ונותנת רוח גבית למושחתים ולשחיתות.

אין קדושה בחוק הפוגע בדמוקרטיה

נתניהו, שעליו אמר שטייניץ, הפודל שלו, הוא צ'רצ'יל של הדור הזה, מעריץ את וינסטון צ'רצ'יל. אך, נתניהו סולד מאמירתו של צ'רצ'יל ש"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו". אחרת, לא ניתן להבין את החגיגה של נתניהו עם קבלת חוק הלאום, שהוא פוגע במיעוטים, אותם מיעוטים שהדמוקרטיה אמורה להגן עליהם.

גם אם לכנסת יש סמכות מכוננת לחוקק חוקי יסוד, היא מוגבלת בחקיקת חוקים שתוכנם אינו סותר את ערכי היסוד המחייבים שנקבעו בהכרזת העצמאות: זיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי ושיטת ממשל דמוקרטית. די שחוק יסוד יסתור את אחד מהערכים הללו כדי שיהיה פסול.

אם יש גוף שהוכיח יותר מכולם שחוק יסוד, ובכלל זה חוק הלאום, הוא רק מעט יותר מחוק רגיל, זוהי הכנסת. חוקי היסוד שונו, בעיקר מסיבות פוליטיות, עשרות פעמים. חוק יסוד: הכנסת לבדו עבר כמעט 50 שינויים. העובדה שברוב המקרים המניעים היו פוליטיים צרים, ולא ערכיים, מעידה שאין קדושה בחוקי היסוד. כך, למשל, שונו חוק יסוד: חופש העיסוק, עקב לחצים של מפלגות חרדיות וחוק יסוד: הממשלה, עקב רצון ראש ממשלה להגדיל את מספר השרים. השיא היה בתיקון חוק יסוד: הממשלה, שתיקונו השנה איפשר לממשלה לאצול סמכויות להכרזת מלחמה לראש הממשלה ולשר הביטחון בלבד. כעבור חודשיים וחצי בוטל תיקון זה. אפילו חוקים רגילים לא מבוטלים בקצב כזה.

חוקי יסוד, כתשתית של חוקה, אמורים לשקף הסכמה ציבורית רחבה ככל האפשר, ולא אינטרסים ספציפיים של רוב זה או אחר. הפער הקטן בין תומכי חוק הלאום בכנסת ובין מתנגדיו משקף מחלוקת קשה ולא הסכמה, ולו מסיבה זו הוא אינו ראוי להימנות בין חוקי היסוד של מדינת ישראל.

מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, כתב שהריבון בישראל הוא העם, והכנסת ריבונית רק במובן זה שהיא עצמאית, ולכן "לכבילת בית המחוקקים [על ידי עצמו] יהיו גבולות". כלומר, הכנסת אינה יכולה לחוקק חוקים הפוגעים בערכים דמוקרטיים, כמו שוויון.

חוק יסוד ניתן לשינוי על ידי הכנסת בחוק יסוד אחר. במדינות דמוקרטיות עם חוקות, הליך תיקון החוקה כולל אישור על ידי מעגלים רחבים הרבה יותר מהפרלמנט לבדו. בכל מקום ובכל מקרה, זכות "המילה האחרונה" הפרשנית נתונה לשופטים. גם אם אין הסכמה שלשופטים יש סמכות לפסול חוק יסוד, מתן פירוש מחייב הוא תפקידה המובהק של הרשות השופטת. לכן, בית המשפט יכול וחייב לפרש את חוק הלאום לפי ערכים דמוקרטיים.

מנחם בגין, שבוודאי מתהפך בקברו נוכח חקיקת חוק הלאום, אמר ש"התבונה והחירות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט". בחוק הלאום אין תבונה ואין חירות. על התהליכים ההרסניים שעוברת הדמוקרטיה הישראלית בניצוחה של הממשלה בשנים האחרונות, אמר ג'ון אדמס, ממייסדי הדמוקרטיה האמריקנית והנשיא השני שם: "דמוקרטיה אף פעם לא מחזיקה מעמד הרבה זמן. היא תיהרס במהרה, מותשת, תרצח את עצמה". כדי לעצור את תהליך התאבדות הדמוקרטיה הישראלית, יש לבטל את חוק הלאום בנוסחו הקיים ולחדשו ברוח מנחם בגין.

פורסם השבוע ב"חדשות קיסריה"

הקונדנסט: אנחנו מול הון – שלטון – עיתון

תקצר היריעה מלפרט ברשימה קצרה זו את כל הבעיות הקשות הכרוכות בהקמת אסדת הגז בקירבת החוף ובהנחת צינור הגז בקרבת ישובים כה רבים. כמעט כל המומחים מסכימים שפוטנציאל הנזק, הן המיידי והן לטווח ארוך, הוא גדול ואף רב מהתועלת של השימוש בגז ומהנזק של המשך השימוש בפחם. אתמקד בחלק מהבעיות המשיקות לשחיתות, הקיימות באישור הממשלה להקמת האסדה מול חוף דור והנחת הצינור בקרבת אוכלוסייה כה גדולה.

הקמת האסדה ומתקניה במרחק של 120 קילומטרים מהחוף, לרבות הנחת צינור הגז במרחק כזה,  כדרישת תושבי האזור, שלמעשה צריכה להדאיג את כל תושבי ישראל, אך מדאיגה בעיקר את שותפות הגז, לרבות חברת נובל אנרג'י ויצחק תשובה. פרוייקט כזה יקר, יקר מאד. לא רק עצם המרחק קובע, אלא גם סוג האסדה. גם ההתנגדות של חברת נובל ושותפיה, תשובה ושרי אריסון (האסדה ממומנת, בין היתר, על ידי בנק הפועלים), להקים אסדה צפה נובעת, בין היתר, מהרצון לחסוך בהוצאותיהם ובכך להגדיל את רווחיהם, שגם ככה הם עצומים.

התקשורת לא אוהבת במיוחד לדווח על נזקי התוכנית, שנועדה לצ'פר את בעלי לוויתן, ולא על המאבק נגדה. נזכור שתשובה הוא אחד הגורמים המשפיעים בשידורי קשת. גל נאור, ביתו של תשובה, היא בעלת 20% ממניות קשת. בין אם יש לכך ראיות ממשיות ובין אם לאו, התקשורת חוששת שהעסקים של יצחק תשובה יפסיקו לפרסם אצלם.

ומי לא רצה לעקוף את הממונה על הגבלים עסקיים, שהתנגד למתווה הגז של נתניהו ושטייניץ? קרן דלק, חברה לתועלת הציבור השייכת לחברת דלק של יצחק תשובה, העבירה בשנים האחרונות כ–200 אלף שקל לעמותת "מפעלות שמחה", שיפה דרעי עומדת בראשה, שיפי סננס, ביתו של דרעי, מנהלת אותה ומועסקות בה אחיותיה, שמחה אביטן ודסי אילוז. בשבתו כשר הכלכלה סירב דרעי לחתום על סעיף 52א לחוק ההגבלים העסקיים, שנועד לעקוף את הממונה על ההגבלים בדרך לאישור מתווה הגז — אינטרס מובהק של תשובה ושותפיו בחברת נובל אנרג'י. לבסוף התפטר דרעי מהתפקיד והעביר את סמכויותיו לנתניהו. בהצבעה על המתווה בממשלה, תמך בו.

אחד המדענים, שכבודו במקומו מונח, התומך בהקמת האסדה סמוך לחוף, הוא פרופ' רפי סמיט. , בתכתובת שלו, המצויה בידי, הוא אמנם כותב שהוא עוזר לנובל אנרג'י, אך לא מציין שהוא דובר ויועץ רשמי לשותפויות הגז, קרוב לוודאי שבתשלום, ואולי אף לא נמוך במיוחד. ואחד הדובדבנים שעל הקצפת, כותב פרופ' סמית ש"מערך ההפחדה המתרחש ברשת נגד נובל אנרג'י גובל לעתים בתעמולה נוסח גבלס". כן גם הוא, כמו נתניהו, מגייס את השואה לתמוך בטיעוניו. אם הטיעונים היו אמיתיים ותקפים – מדוע לגייס את השואה?

הון – שלטון – עיתון כבר אמרנו? האם קומבינה כהלכתה? אתם תחליטו.

המבקר ובעז ענר – בין שקיפות לצביעות

למאמר שלי מהיום שפורסם בדה-מרקר על השיטות שנקט מיכה לינדנשטראוס למנוע פרסומים אודות ליקויים של בכיר במשרדו ועל כך שהוא עצמו נמע מלנקוט כלפיו אמצעי משמעת הולמים. כי בבית ספרו של לינדנשטראוס מותר לעשות את כל מה שהוא לא מרשה לבתי ספר אחרים.

לקריאת המאמר לחצו כאן

המרחק בין השופטים ובין האמת גדל והולך

פעם חשבנו לתומנו, שצדק במשפט משיגים על ידי מציאת האמת. אז חשבנו. השופטים חושבים שהם אינם צריכים לחפש את האמת, וכנראה מספיק לעשות משפט. אך משפט ללא אמת הוא הליך יבש ועקר ובעיקר מביא לעיוות דין.

אמנם, במאמר האחרון שלי, שפורסם לפני כחודשיים בספר על הרשעות שווא (ראו הפוסט הקודם מ – 3.3.12), כתבתי כי המרחק בין האמת המשפטית ובין האמת העובדתית הולך וגדל, אך כשקראתי את הידיעה על הרצאות של שופטים בפני עורכי דין בנושא חקירת עדים – נדהמתי (מחדש) וחשתי כאילו הלמו בפטיש כבד על ראשי.

שימו לב מה אומרת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר: "האם מותר לשופט לשאול שאלה חשובה שהצדדים לא שאלו? אולי זכות הנאשם ליהנות מכך? מצד שני, אני צריכה לכתוב פסק דין וזקוקה לעתים לתשובה לשאלה שלא נשאלה. אני מתלבטת". משמעותה של ההתלבטות של השופטת הבכירה, שאף שירתה במינוי זמני בבית המשפט העליון (ואולי נוכח דברים אלו טוב שלא קבלה מינוי קבוע שם), היא שהיא עלולה לא לשאול שאלה חשובה, ובכך לגרום להרשעה של חף מפשע, או לזיכוי של אשם (היא לא אומרת זאת, אך מותר לי להוסיף). והיא עדיין מתלבטת, התלבטות שספק רב אם תביא אותה לחשיפת האמת.

הוסיף השופט המחוזי גלעד נויטל: "אני לא זוכר שבכל שנותיי שאלתי שאלה מכרעת". האם לא תפקידו של השופט לשאול שאלות כדי להגיע לפסק הדין הנכון ביותר האפשרי? טוב, ייתכן שלא היה צורך בכך, כי עורכי הדין של הצדדים שאלו את כל השאלות הללו. אך הוא ממשיך: "אסור לשופט באמצעות שאלותיו לעשות את העבודה עבור אחד הצדדים". כלומר, השופט נויטל סבור שאם הוא שואל שאלות שלא נשאלו על ידי הצדדים, אף אם התשובות לשאלות אלו עשויות לסייע לו לחשוף את האמת, הוא מסייע לצדדים. ומה אם הסיוע לצד של משפט צדק? ומה עם הסיוע של השופט והחובה שלו לגלות את האמת ולפסוק על פיה, ולאו דווקא לפי הכישרון (או גם המעמד הרם) של עורכי הדין או של התובעים והנתבעים מולו?

גם אם יש תמיכה מסוימת בעמדה זו בפסיקה של בית המשפט העליון, ויש להדגיש כי התמיכה בכך מאד מסויגת , העמדה הבסיסית של בית המשפט העליון היא שכדי למנוע עיוות דין מותר לשופט להתערב. שופטים שוכחים לעתים שהם אינם שופטי צד במגרש הכדורגל, אלא חורצים גורלות של בני אדם.

אם הדברים הללו מייצגים עמדות של שופטים רבים ואם שופטים רבים נוהגים באותה צורה, אין להתפלא שקרנו של בית המשפט ירדה בשנים האחרונות. הרי אנשים מגיעים לבית המשפט (בין אם כתובעים ביוזמתם ובין אם ביוזמת צד אחר, כנאשמים או כנתבעים) במטרה שבית המשפט יחשוף את האמת ועל כך יוציא משפט. אך, לפי עמדות שני שופטים בכירים מאד – אין טעם להגיע לשם. מבחינתי, שניהם אינם ראויים להיות שופטים בישראל.

מבקר המדינה והתעויות

מבקר המדינה טעה טעות עובדתית קשה בחוות דעתו בעניין האזנות הסתר, בעקבות משפט חיים רמון, הוא הודה בכך בפני שופטי בג"ץ, אך, משום מה, עדיין לא התנצל בפני שתי הפרקליטות הבכירות. לכן, המלצתי היא לקרוא בעיון רב את דו"ח המבקר, שיצא בקרוב בנושא השריפה בכרמל, ולא לקבלו כתורה מסיני, שכן גם הוא לא חף מטעויות.

במספר ראיונות בתקשורת בשנה האחרונה, טענתי שטוב עשה היועץ המשפטי לממשלה, שלא שעה להמלצת מבקר המדינה להסיק מסקנות אישיות כלפי שתי הפרקליטות ושני קציני המשטרה שעסקו בפרשת חיים רמון. הגיע הזמן לפרט חלק מהבסיס לטענתי זו.

תחילה לטענות של מבקר המדינה:

בדו"ח בעניין האזנות הסתר, קבע מבקר המדינה כי שתי הפרקליטות הבכירות פעלו בניגוד להנחייה קיימת של פרקליט המדינה, שלטענת המבקר כללה חובות מסוימים המוטלים על פרקליט, באשר לטיפול בתיק חקירה, שהועבר אליו ושיש בו חומר מודיעיני, לרבות חומר שהושג בהאזנות סתר. וכך כתב מבקר המדינה:

"למרות הנחיית פרקליט המדינה האמורה חתמה פרקליטת המחוז, ב-23.8.06, יום כינוסה של ישיבת החסיונות, על כתב האישום מבלי שדרשה לראות את דפי ההפקה של עמדות ההאזנה…

…משרד מבקר המדינה מטעים כי פרקליטת המחוז ידעה כי נעשו האזנות סתר ולכן אמורים להיות בתיק גם דפי הפקה. היה עליה לדרוש לעיין בהם כנדרש בהנחיית פרקליט המדינה, המחייבת עיון בכל חומר החקירה לרבות החומר המודיעיני".

חשוב לציין, כי בהעדר המרכיב של אי מילוי ההנחייה – לא יכול היה המבקר להמליץ להסיק מסקנות אישיות נגד הפרקליטות. לכן, מישהו שם במשרד החליט שהייתה הנחייה כזו ושהיא הופרה.

אך מה קרה כאשר שתי הפרקליטות עתרו לבג"ץ? רק כשהגיעו הדברים לדיון בבג"ץ, נזכר מבקר המדינה שהוא טעה, וכי הנחייה כזו כלל לא קיימת. וכך, נכתב בהחלטת הבג"ץ: "במקרה דנן הסכים בא כוח המבקר בדיון.. בפנינו כי אכן אין בנמצא נוהל כתוב המחייב את הפרקליטוּת לדרוש מהמשטרה את דפי ההפקה…".

תאמרו מיד, מדוע זה חשוב, הרי הבג"ץ, מטעמים שונים, לא פסל את חוות הדעת? ובכן, הנה ההסבר:

איש לא חלק על כך שהיו תקלות בטיפול במשטרה ובפרקליטות בתיק חיים רמון (אך אין לשכוח – הוא הורשע ומעולם לא ערער על הרשעתו). הדברים נחשפו כבר בדוחות של השופטים בדימוס ברנר וזיילר. לו חזר המבקר על ממצאיהם – לא היה מחדש דבר (ובאמת, לא היה מה לחדש כאן), אך הוא רצה שהדו"ח יניב כותרות, כפי שהוא אוהב. אי לכך, הוא היה חייב "לעלות מדרגה" בממצאים, להחמיר את האחריות של המשטרה ושל הפרקליטות, ותוך כדי כך להצטרף לחבורה המכה במערכת אכיפת החוק חזור והכה וגם להפחית את חומרת ההרשעה של רמון ואולי במידה מסוימת גם להלבין את הכתם על בגדיו של רמון.

איך הוא יכול לעשות זאת?

קודם כל, הוא היה צריך להראות שהמחדלים ייראו הרבה יותר חמורים מאשר הם באמת (שהיו ואיש לא התכחש להם. גם הפרקליטות הודו בכך בחקירת המבקר), שלא הייתה שום פגיעה בהגנה של חיים רמון. הוא גם רצה להניע את המערכת להטיל סנקציות על הפרקליטות ועל השוטרים. אך, אם נשארים ברמת הפשלות, אותן פשלות שכבר הצביעו עליהן שני השופטים שבדקו את החומר, אין הצדקה להטלת סנקציות ולא ניתן לייצר סנסציות.

יהיו כאלה שיאמרו מיד, שגם למבקר מותר לטעות, בוודאי אם זו טעות בתום לב. אני טוען שלא, ממספר נימוקים:

1. ביקורת מבקר המדינה אינה עומדת בכל ביקורת אחרת. למעשה אי אפשר לערער על ממצאיו, ואלו לעולם עומדים. אפילו בג"ץ לא בודק את העובדות, אלא אם נפגעו זכויות של מבוקר, כפי שעשה הבג"ץ בעניינו של טרנר לפני כמעט עשרים שנה. זאת, בשונה ממסקנות של חקירה משטרתית, העומדות לביקורת הפרקליטות, ואם מוגש כתב אישום – גם של בית המשפט. וגם על כך – ניתן לערער. לכן, אחריותו של מבקר המדינה לעובדות גבוהה מאד. אי הקפדה על העובדות ועל דיוקן הוא פגם חמור בדוחות המבקר.
2. בדו"ח הביקורת נכתב במפורש ששתי הפרקליטות טענו בפניו שלא הפרו כל הנחייה, אך למרות טענתן קובע המבקר במפורש שהן כן הפרו את ההנחייה האמורה. או שהמבקר לא בדק כלל את טענתן (זיכרו שטענת הפרקליטות הוכחה כנכונה, גם לפי הודאת נציג המבקר עצמו בבג"ץ) או שלא בדק אותה ביסודיות ובקפדנות הנדרשת ממנו.
3. בדו"חות האחרים של משרד מבקר המדינה, בהם הביקורת נעשית על ידי עובדי הביקורת במשרד, המבקר מלווה את הליך הביקורת מלמעלה ומאשר אותה בשלביה האחרונים, לעתים קרובות אחרי שהביקורת וטיוטת הדו"ח הסופית מונחת בפניו. בביקורת הנוכחית המבקר לינדנשטראוס היה מעורב אישית בביקורת זו. הוא אישית עמד בראש הצוות הבודק, הוא נכח בכל התשאולים של המעורבים, או לפחות של רובם, הוא ראה אישית חומרים שהובאו לצוות וכמובן הוא שנתן את הטון של הביקורת וגם נטל חלק פעיל ביותר בעיצוב דוח הביקורת, גם אם לא כתב אותו בעצמו.

במצב דברים כזה, קשה לטעון לטעות בתום לב.

 לצערי הרב, שופטי הבג"ץ לא ידעו איך לצאת מהבוץ, אליו הכניס אותם מבקר המדינה, והם היו בטרילמה: ראשית, למי שקורא את החלטת הבג"ץ ברור שהמסקנה שלהם הייתה שלהמלצת המבקר להסיק מסקנות נגד אנשי הפרקליטות אין ידיים ואין רגליים. שנית, שופטי הבג"ץ כנראה חששו שיאשימו אותם בהגנה עיוורת על הפרקליטות, אם יפסלו את הדו"ח (גם ככה ההתקפות הרבות עליהם הן צדקניות וצבועות). מצד שלישי – הם מאד לא רצו לפגוע במעמד המבקר. התוצאה היא שהבג"ץ ניסה לאכול מהעוגה וגם להשאירה שלמה, וכאחד שאוהב עוגות זה בלתי אפשרי. כיצד הם יצאו מהבוץ? איך הם סללו את הדרך ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות לקדם את אחת הפרקליטות לתפקיד בכיר, מבלי לבטל את חוות הדעת של המבקר, אך גם לעמיד את המבקר בפינה?

שופטי בג"ץ כתבו וחזרו שבחוות הדעת של המבקר נפלה טעות, שלהמלצות המבקר אין תוקף מחייב, והגדילו לעשות כשכתבו "אי התערבות אין משמעה אישור חוות דעת המבקר גופה". כלומר, הם אמנם לא פסלו את חוות הדעת, אך גם לא אישרו אותה. המשמעות של אי אישור דו"ח המבקר כמוה כאמירה שערכו כערך קליפת השום. כמובן חזרו על כך שבחוות דעתו של המבקר נפלה טעות. ועוד ציינו השופטים, כי הביקורת לא עוסקת ביושרתן ובאמינותן של הפרקליטות, והמשמעות היא שיושרתן ואמינותן לא נפגעו, למרות מסקנות המבקר. בהעדר אישור חוות הדעת, לאחר שנמצאה טעות, לדעתי חמורה, של מבקר המדינה, אין כל עילה להסיק מסקנות אישיות נגד המבוקרים המעורבים באירועים אלו.

ואולי עתה, הגיע הזמן לשאול מספר שאלות:

1. מי הוא האחראי האמיתי ברמה של רשלנות ממשית לפשלות? הפרקליטות או מבקר המדינה שקבע שהן הפרו הנחייה שלא קיימת כלל?

2. מדוע מבקר המדינה לא פרסם, כפי שהוא יודע לעשות זאת כאשר מדובר בדו"חות על אחרים, שהוא טעה? מדוע הוא לא התנצל בפני הפרקליטות קבל עם ועדה, ודאג שהדברים יתפרסמו באותן כותרות שפורסמה חוות הדעת שלו?

3. האם הטעות הזו נגרמה עקב להיטות יתר לנקות את חיים רמון, להצטרף למלעיזים על הפרקליטות ולמהרסי מערכת אכיפת החוק? ואולי תאוות הפרסום היא שהייתה בעוכריו של הטועה?

אני ממתין לתשובות.

ועוד חקיקה לטובת החזקים והעשירים

בעוד קבוצות רחבות בציבור מוחות נגד הממשלה, שזנחה אותם לטובת העשירים והפוליטיקאים בעלי הכוח וההון, ממשיכה הקואליציה בכל הכוח והתנופה לאשר חוקים המשפרים את מצבם של החזקים הללו, גם אם בתחום אחר.

במסווה של עור של כבש, מסתתרים זאבי הצעת החוק לאיסור פרסום פרטים של חשוד, תוך שהם משתמשים בציניות במושגים כגון הגנת האדם הקטן מפני הדורסנות של המשטרה ושל התקשורת. המציאות היא שהם מבקשים אך ורק להגן על החזקים ביותר, אם בעלי כוח כלכלי ואם בעלי כוח פוליטי. ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת אישרה זה מקרוב הצעת חוק האוסרת לפרסם פרטיו של חשוד למשך 48 שעות מרגע שנודע לו על קיום חקירה נגדו או מהמועד בו היה אמור להתייצב לחקירה.

כמה שמות של חשודים ונחקרים אתם חושבים שמתפרסמים בתקשורת? אף כי לא ספרתי במדויק, אני מעריך שלכל היותר מתפרסמים בתקשורת שמותיהם של כעשרה חשודים מידי יום. אולם, גם אם נניח שהתקשורת מפרסמת שמותיהם של 20 חשודים מידי יום, אין זה יותר מ – 3% מכל החשודים הנחקרים במשטרה, לרבות חשודים שנעצרו.

אם כך, מדוע נדמה לכולם שהתקשורת מפרסמת שמות של חשודים רבים? התשובה היא כי שמותיהם של בכירים, מפורסמים, ידוענים, פוליטיקאים, טייקונים ודומיהם, שהמשטרה מנהלת נגדם חקירה, מתפרסמים לעתים קרובות, למעשה בכל פעם שנודע לכלי התקשורת על חקירה כזו (או כמעט בכל פעם). למעשה, התקשורת מפרסמת רק שמות מעטים ביותר של חשודים, שאינם ידוענים או בכירים. שמו של "בוזגלו" מתפרסם רק לעתים רחוקות ביותר.

יש חשיבות עליונה לפרסום שמות של חשודים בכירים. בדרך כלל, מונים את הסיבות הרגילות לפרסום שמותיהם – זכות הציבור לדעת ולהכיר את מעשיהם של נבחריו, החשיבות לידיעת שמות חשודים של אלו המשפיעים עלינו כלכלית, בין אם מחזיקים בכספנו בבנקים או בקופות גמל או בקופות הפנסיה, או אלו בעלי חברות המעסיקות עובדים רבים ועוד. אך יש סיבה נוספת, שחשיבותה אינה פחותה מהאחרות. אי חשיפת שמו של בעל מאה ודעה, החשוד בעבירות שונות, עשויה לסייע לו ללחוץ על מערכת אכיפת החוק להקל עליו, עד כדי סגירת התיק, מבלי שהציבור ידע בכלל שאותו אדם חשוד בביצוע עבירה. בידי אותם בכירים ובעלי כוח אמצעי שאינו קיים בידי בני השכבות החלשות – השפעה על המחליטים, בין אם על קציני משטרה, בכירי הייעוץ המשפטי והפרקליטות ואפילו שופטים. נוסף לכך, הם עושים שימוש בהונם הרב, ומגישים תביעות דיבה, גם אם הידיעה נכונה.

ניתן לטעון, כי בסך הכול מדובר באיסור פרסום ליומיים, אך לעתים זה מספיק לבעל מאה להפעיל את עורכי דינו להוצאת צו לאיסור פרסום שמו ופרטיו, וכידוע לנו, בתי המשפט נעתרים לעתים מזומנות לבקשות שכאלה. מאחר שבשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת כבר אינה חופשית כבעבר, אלא נמצאת בבעלות בעלי הון, שהם עצמם מקורבים לשלטון, ושיקולי הפרסום שלהם תלויים יותר בשיקוליהם הפרטיים של בעלי כלי התקשורת, קשה לסמוך על האובייקטיביות שלהם. נמצא, שאיסור כזה דווקא מחזק את הקשרים השליליים בין הון לשלטון. אין כל ספק, שתקשורת לא עצמאית היא מקל בגלגלי הדמוקרטיה ותורמת לצמיחת השחיתות. השוואה פשוטה בין כלי תקשורת לא עצמאיים ובין כלי תקשורת עצמאיים, מצביעה כי הראשונים נמצאים במדינות דיקטטוריות ו/או מושחתות. ואילו במדינות, להן אנו בישראל רוצים להידמות, כלי התקשורת עצמאיים יותר.

מה שמדאיג יותר היא העובדה שהצעת החוק נתמכת על ידי משרד המשפטים. אולי זו התוצאה של "השלטון" החדש שם, המצוי בידיהם של נציגי בעלי הון ושל אלו שהגנו בעבר על כאלה. אפילו ועדת השופט וינוגרד (משנת 2000), שדנה בפרסומים מחקירות המשטרה והמליצה להפחית פרסומים כאלה ואפילו לנקוט צעדים משמעתיים ו/או פליליים נגד מדליפים, קבעה כי "אישי ציבור צריכים להיכלל בקטגוריה שונה, ויש מקום לידע את הציבור על החשדות שעולים נגדם כבר בשלבים הראשונים של החקירה. הוא הדין בקשר לעבירות שיש בהן עניין ציבורי מיוחד".

זהו חוק נוסף, מבית היוצר של הממשלה הנוכחית, שעד עתה תרמה לחיזוק מעמדם הכלכלי של בעלי ההון ולהחלשת השכבות הנמוכות, ועתה מנסה לחזק את מעמד החזקים גם ככה, כלפי רשויות אכיפת החוק ולהחליש את החלשים בלאו הכי.

האם "הארץ" מקדם שחיתות בשם "אג'נדת השלום" או מה "הארץ" לא רוצה שקוראיו יראו?

כאן תוכלו לקרוא את מה ש"הארץ" לא רצה לפרסם, בטענה של מחסור במקום. האם בעיתון "הארץ" מעדיפים להחזיר אדם מושחת לפוליטיקה ולהנהגת המדינה, רק בתקווה (כוזבת, כפי שתראו בהמשך) שהוא יקדם את השלום?

"הארץ" פרסם מאמר של פרופ' רז-קרקוצקין, בזכות שיבתו של אריה דרעי לפוליטיקה. המאמר רצוף אי דיוקים ואמירות שרחוקות ממה שניתן לצפות מפרופסור להיסטוריה. אך כשביקשתי מהעיתון לפרסם מאמר תגובה לכך, ובו תיקונים, העמדת דברים על דיוקם, הדגשת השחיתות במעשים בהם הורשע דרעי, ואולי אף חשיפה מה עומד מאחורי הקמפיין למען חזרתו לפוליטיקה, השיבו לי מהמערכת שאין להם מקום לפרסם זאת. תחת זאת הודיעו לי כי הם מעבירים את רשימתי לפרסום במדור מכתבים למערכת. כיוון, שהמכתבים במדור זה הם מצומצמים בהיקפם, הודעתי ל"הארץ" בצורה חד משמעית שלא יפרסמו את רשימתי כמכתב, אלא אם תפורסם הרשימה במלואה. למרות זאת ובניגוד להודעתי למערכת "הארץ", רשימתי המקוצצת ומצונזרת פורסמה ב"מכתבים למערכת".

בצד מכתבי למערכת, פורסמו שני מכתבים נוספים, התומכים בשיבתו של דרעי לפוליטיקה, למרות העבירות החמורות בהן הורשע. כיוון ששיקולים של פרסום בתקשורת מוכרים לי, עולות אצלי תהיות לא מעטות על התנהלותו של "הארץ". כאן תוכלו לקרוא את המאמר המקורי שלי. בסופו – מספר הערות גם לעניין המכתבים למערכת.

להלן המאמר שנמנע מקוראי הארץ לקרוא במלואו:

חזרת מושחתים לפוליטיקה וחוסר שוויון

אין טוב מחצאי אמיתות כדי להצדיק עמדה לא צודקת, וברשימתו של פרופ' רז-קרקוצקין יש כאלה. בית המשפט העליון הרשיע את דרעי במספר עבירות, ולא בלקיחת שוחד בלבד. דרעי הורשע שלקח שוחד של 60 אלף דולר ושל סכומים נוספים בלתי ידועים, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובפעמיים במרמה והפרת אמונים. מעשיו  כללו מכירה פיקטיבית של מבנה לעמותה פיקטיבית, כדי לשאוב כספים מהמדינה (כמעט 800,000 שקל), ולא לצרכי ציבור. הוא עשה שימוש בתפקידו כעובד ציבור כדי לקדם עניינים כלכליים פרטיים של חבריו ומקורביו. כשר הפנים הוא הסדיר תמיכה של 400,000 שקלים לעמותה על שם חותנו וחותנתו, שנוהלה על ידי אחיו וגיסו. חלק מהגרסאות של דרעי בחקירה ובמשפט נדחו, ובית המשפט העליון קבע כי מסמכים שהגישו דרעי ועורכי דינו בחקירה ובמשפט נטולי ערך ראייתי. אחת השאלות שעלו במשפט (ולא עיקרו, כפי שכתוב ברשימה) אינה כיצד הגיע לדירותיו, אלא האם הוא רכש אותן בכספים שקיבל בניגוד לחוק. על כך, ענה בית המשפט, שלפחות בחלקה התשובה חיובית. עד כאן, באשר לדיוק בעובדות, וכל זאת מבלי לדון ב"תרומתו לשיח הפוליטי בישראל" (באמת, מהי?) ומבלי להתייחס לטיעון, שלא ציפיתי מפרופסור להיסטוריה, שאילו לא היה דרעי בכלא הדברים היו יכולים להיות אחרת. דרך אגב, כיוון שדרעי נוהג לפי פסיקות הרב עובדיה יוסף, כפי שאף הוא התבטא לא פעם, מה ההבדל בינו ובין כל אחד אחר שימלא אחר הוראות של הרב עובדיה?

הכותב אף מציין ש"דרעי קיבל עליו את הדין". משמעות קבלת הדין אינה בהתייצבות לריצוי העונש בכלא. האם הודה אי פעם שביצע עבירות? האם הביע חרטה על ביצוע העבירות? האם פיצה את הנפגעים (גם אם זו המדינה או עיריית ירושלים)? האם החזיר כספים שנלקחו בניגוד לחוק? זו המשמעות האמיתית של קבלת הדין.

אין פחד מדרעי עצמו. השאיפה היא להגיע לפוליטיקה נקייה יותר מהפוליטיקה הישראלית היום. כדי להתקדם למטרה זו, יש להדיר מההנהגה רמאים, לוקחי שוחד, מפירי אמונים, כמו גם עבריינים אחרים (אם נזכיר את קצב, רמון ומרדכי). איך ניתן לסמוך על אדם שניצל את תפקידו הציבורי הרם לטובתו האישית, לטובת משפחתו, קרוביו, חבריו ומקורביו? לא ניתן לסמוך על אדם שעשה שימוש במשאבים, שניתנו לו לשם ביצוע תפקידו הציבורי, לצרכים אישיים. המאבק אינו בשאיפותיו של דרעי עצמו לחזור לפוליטיקה, אלא לניקוי הפוליטיקה על ידי מניעת שובם של אישי ציבור רבים (מידיי), נבחרים וממונים כאחד, שעשו מעשים מושחתים.

טוהר מידות היא ערך נעלה. לשמירה על ערך זה יש גם השפעות חברתיות וכלכליות חיוביות. השחיתות, שאת אחד מאלו שהורשעו בה מבקש הכותב להלבין, מסייעת להפניית משאבים למקורבים ולקדם אינטרסים שלהם, מבלי להתחשב בצרכי החברה והקהילה ובאינטרסים של המדינה ועל חשבון שכבות מצוקה. היא מחזקת את מעמדם של בעלי ההון ושל בעלי הכוח ומאפשרת להם להשפיע על השלטון לטובתם הם. יש קשר שלילי בין שלטון החוק ובין השחיתות. התוצאה היא שככל שיש יותר מושחתים בקרב מקבלי ההחלטות, המדינה והחברה פחות שוויוניות, פחות הוגנות ויותר קבוצות מודרות מהשיח הציבורי ומשותפות בחלוקת משאבי המדינה ומופלות לרעה גם בהתייחסות מערכת אכיפת החוק אליהם.

חזרתם של המושחתים לפוליטיקה תגביר את הדיכוי והאפליה של כל מי שלא מקורב להם: סטודנטים, עניים, תושבי הפריפריה, שכבות נמוכות ואפילו שכבות הביניים וגם ערבים, שעל מצוקותיהם מבקש הכותב להקל.

ועוד מספר הערות:

את מי שמנסה לקדם את שיבתו של דרעי לפוליטיקה לא מעניינות העובדות, ולכן מנסים להקטין ולגמד את העבירות בהן הורשע, ולא מזכירים כיצד הוא קידם את ענייניו הוא, ענייניהם של קרוביו, חבריו ומקורביו על חשבון כספים של המדינה.

כפי שהערתי בקיצור רב ברשימה למעלה, טענה כגון "מה היה אילו?", או במקרה זה התרפקות על העתיד הצפוי שנגדע אילו דרעי לא היה נכנס לכלא, לא רק אינה יאה למי שכותב שהוא פרופסור להיסטוריה, אלא אף מנוגדת ליסודות מדע ההיסטוריה. ואם כבר שואלים מה היה קורה אילו דרעי לא היה מורשע ונכנס לכלא, אני אשאל את פרופ' רז-קרקוצקין מה היה אילו דרעי לא היה נתפס בשעתו והיה ממשיך לדהור במעלה הסולם הפוליטי? הרי, ככל שאדם בדרגה גבוהה יותר, הוא קרוב יותר לצלחת הכספים ויכול ליטול ממנה כספים רבים יותר. אולי החקירה, ההרשעה והישיבה בכלא הפסיקה מסע של שימוש בכספי המדינה לטובת מקורביו? כמובן, שזו שאלה היפותטית, בדומה לשאלה שפרופ' רז-קרקוצקין לא התבייש לשאול בניגוד לפילוסופיה המדריכה את ההיסטוריונים הרציניים.

אף שרק הזכרתי זאת במאמר, שנשלח למערכת העיתון, עד היום לא ברורה לי מהי תרומתו של דרעי לשיח הפוליטי בישראל. האם ש"ס באמת נאבקה למען החלשים ולהיטיב את מצבן של שכבות המצוקה או רק של קומץ חברים ומקורבים? וכבר נכתב הרבה על "התרומה הגדולה" של ש"ס לשכבות החלשות.

ומספר מלים על המכתבים הנוספים שפרסמה מערכת "הארץ" לצידו של המכתב המצונזר שלי. מכתב אחד נכתב על ידי דן דרין. האם לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב? למי שלא זוכר כדאי להזכיר נשכחות: דן דרין שימש כסגן ראש עיריית תל אביב, ובכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי חברת שי ומיה, שבבעלותו ובבעלות ילדיו, החזיקה ב – 33% ממניותיה של חברת ג.ב.א שירותי קייטרינג, שנוהלה על ידי בנו של דרין ואדם נוסף. בין חברת ג.ב.א. ובין חברת גני יהושע שבבעלות עיריית תל אביב נחתם חוזה זיכיון, להפעלת מרכז תרבות ובידור בפארק הירקון בת"א. דרין הודה, כי הוא לא הודיע בכתב למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה על התקשרות זו. בכך עבר עבירה על פקודת העיריות, המחייבת חבר מועצה המעוניין בחוזה, להודיע על כך למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה. לכן, איני מתפלא על ההגנה שמספק דרין לדרעי.  בנוסף לכך, וזה מתקשר לקטע הבא, הוא היה חבר בתנועות שמאל (ולא, אין לי דבר וחצי דבר נגד שמאלנים באשר הם).

אין לי מושג מיהו כותב התגובה הנוספת, אלא שמתגנב אצלי החשד, שבשם אג'נדה של קידום השלום ושיפור מצבם של ערביי ישראל (שתי אג'נדות שגם אני תומך בהן בכל לב), אין לשמאל הישראלי, שגם רז-קרקוצקין נמנה על שורותיו, כל בעיה לשכוח את אחת הבעיות העיקריות של מדינת ישראל – שחיתות ציבורית שגורמת להידרדרות קשה של מצבה החברתי והכלכלי של המדינה, לרבות של המגזר הערבי במדינה, כפי שמבטאים בימים אלו דרי האוהלים בשדרות רוטשילד ובמקומות רבים אחרים, במחאה שאין צודקת ממנה. ועל כך כבר כתבתי.

האם "הארץ" חוזר על התקופה בה "איתרגו" את אריק שרון ואת אהוד אולמרט והעדיפו לשכוח את החקירות שנוהלו נגדם, בשם "אג'נדת השלום וההתנתקות"?

כיצד מעמיקה מדיניותו הכלכלית של ביבי נתניהו את השחיתות?

אחד מעיקרי המדיניות של נתניהו הוא הורדת שיעורי המסים הישירים, והוא אכן עשה רבות להורדתם. אלא, שאת מצבן של השכבות הנמוכות, שכמעט לא משלמות מס, הוא כמעט לא שינה בכך. עיקר הורדת שיעורי המסים הישירים תרמו לכיסיו, העמוקים גם ככה, של עשירון העליון, לכאלה שרוב ההכנסות שלהם אינו משכר ולכן משלמים מעט מסים ישירים ולחברות. בעוד יש ויכוח האם הורדת נטל המס מסייע לכלל הציבור, ולא רק לעשירונים הגבוהים ביותר, והאם הורדת המסים הישירים תורמת לצמיחה (הצמיחה של מי?), אין ספק שהם מגדילים את הפערים הכלכליים והחברתיים. אך לאי השוויון יש גם השפעה שלילית נוספת על המשק, שעליה נתניהו וגם אנשי האוצר לא חשבו או יותר חמור חשבו, ידעו ולמרות זאת הורידו מסים.

 

דו"ח מעודכן של ה – OECD מראה כי כיום משקל המסים הישירים בתוצר בישראל נמוך בהשוואה למדינות המפותחות. לעומת זאת, משקל המסים העקיפים גבוה בהשוואה לאותן מדינות. לפי הדו"ח, מגמה זו של הפחתת המסים הישירים, לצד בסיס מע"מ רחב ועליה במסים עקיפים נוספים, עלולה להביא להגדלת הפער החברתי בישראל, שכפי שנראה מיד, הוא גבוה מאד ממילא.

משנת 2000 ל – 2008 ירד משקל המסים הישירים בתוצר בכמעט שלושה אחוזים וחצי, והפער במשקל זה בין ישראל לממוצע מדינות המפותחות עלה משני אחוזים לכמעט חמישה אחוזים. כלומר משקל המסים שמשלמים בעיקר אנשי המעמד הגבוה נמוך ממשקלו במדינות אליהן אנו רוצים להידמות ואף המשיך לרדת והפער גדל. באותה תקופה עלה משקל המסים העקיפים בתוצר של ישראל והגיע ליותר מששה עשר אחוזים, בעוד משקל המסים הללו ב – OECD עמד ב – 2008 על כעשרה אחוזים בלבד. מסים אלו אינם פרוגרסיביים ועל כן מכבידים על השכבות הנמוכות במידה גדולה הרבה יותר מאשר על העשירון העליון. שינויים אלו במסים תרמו לעליה תלולה ביותר במדד ג'יני  – מדד אי השוויון הכלכלי.

נכון, ייתכן שהיו גורמים נוספים שתרמו לאי השוויון, אך גם אותם היד הנעלמה של מי שעמד בראש משרד האוצר אך לפני מספר שנים וכיום משמש כשר-על כלכלי טלטלה. ואם ההישגים האולימפיים שלנו עדיין מדשדשים, במדד אי השוויון הגענו כמעט למקום הראשון, בין המדינות המפותחות. למעשה, אנו באותו מקום "מכובד" עם ארצות הברית. אמנם, יוסי בנאי אמר בזמנו שכל דבר שקשור באמריקה הוא רוצה לרכוש, אך לזה הוא לא התכוון. אנו מצויים היום בסביבה של מדינות שכנות לנו, וזו הוכחה שאכן השתלבנו היטב במזרח התיכון. כיוון שעיניו של ביבי בראשו, סביר מאד להניח, שגם אם לא התכוון להתפתחויות אלו, הוא ידע שהן יתרחשו.

משרד האוצר וגם השר-על כלכלי בוודאי יתפארו במערכת הביטוח הסוציאלי המפותחת שלנו, ויטענו כי תשלומי הביטוח הלאומי מסייעים לעשירונים התחתונים להיחלץ מהעוני. אך גם נושא זה נבדק, הן על ידי בנק ישראל והן על ידי ה – OECD. בעשור האחרון ירדה התרומה הישירה של הורדת המסים הישירים, לרבות מס הכנסה שלילי, ושל תשלומי העברה (תשלומי ביטוח לאומי) להקטנת אי השוויון. כלומר במו ידיהם עשו השרים, מי שעומד בראשם ובכירי האוצר להגדלת אי השוויון. רק בארבע השנים האחרונות ירדה ה"תרומה" של הממשלה להורדת מדד ג'יני, שניתן לראותו כמדד הקיפוח, באחוז וחצי (מאחורי כל אחוז עשרות אלפי משפחות עניות ומיליארדי שקלים). כך, תרמה מדינת ישראל להגדלת הפערים ואי השוויון.

ביבי מתגאה כי הוא הוריד את האבטלה וממשלתו תרמה לתעסוקה לרבים יותר. הוא מתעלם מכך, שרוב המשרות שנוצרו בשנים האחרונות הן משרות חלקיות או משרות בשכר מינימום או פחות מכך. וכך כתוב בדו"ח בנק ישראל:

"תחולת העוני בקרב עובדים מאופיינת במגמת עלייה לאורך העשור האחרון, והיא גבוהה מאד בהשוואה למדינות OECD. עליית העוני בקרב עובדים מבטאת מצד אחד את הצטרפותן של אוכלוסיות חלשות יותר למעגל התעסוקה ומהצד האחר -העדר מדיניות מספקת לשיפור ההון האנושי והתמורה לעבודה לאוכלוסיות שכושר השתכרותן נמוך. אכיפתם הרופפת של חוקי העבודה היא גורם נוסף לשכר הנמוך של עובדים בתחתית הסולם השכר, ומכאן שהיא משפיעה גם על תחולת העוני בקרבם".

עד כאן על העמקת העוני ועל גידול עצום באי השוויון בישראל בעשור האחרון, שבכמחציתו ביבי היה ועודנו נמצא בדיוק במקומות ובתפקידים שתרמו להתפתחויות אלו.

ההיבט הנוסף הוא ההשפעה המשחיתה של הפערים הללו על הציבור. במספר מחקרים נמצא שיש קשר חזק בין גידול בפערים כלכליים וחברתיים ובין העלמות מסים. אף כי החוקרים נזהרים מלקבוע שיש קשר סיבתי בין שני הגורמים, אך בהעדר גורמים אחרים בעלי משקל, נשאר הגידול באי השוויון כתורם לגידול בהעלמות מסים. כך, למשל, הם בדקו אם יש קשר בין העלמות ובין ביקורות של מס הכנסה, שכן ניתן לשער שיותר ביקורות יחשפו יותר העלמות. קשר כזה לא נמצא.המחקר הקיף חמישים שנות גביית מסים ובדיקת פערים כלכליים מ – 1947 ועד ל – 1999, והדפוס העולה מהממצאים הוא שיש מתאם הדוק בין שני המשתנים. אף כי, המחקר נערך בארצות הברית, אין שום סיבה להניח שבישראל המצב שונה.

אם כך, לא רק שהממשלות בעשור האחרון בכלל וביבי נתניהו במיוחד תרמו לאי השוויון החברתי, אלא גם להעלמות מס גבוהות יותר. ציבור שמתרגל להעלים מסים, יתרגל גם להתנהגות פסולה ומושחתת בתחומים אחרים, שכן שחיתות אינה קופאת על שמריה, אלא מתפשטת, גולשת, פושטת צורה ולובשת צורה חדשה כל הזמן. לכן, לא כדאי להתפלא שבנושא נוסף ישראל אוספת גביעים – עליית השחיתות, כפי שנמצאת במדדים בין לאומיים שונים וכפי שחלק ניכר מתושבי המדינה חשים.

במו ידיו תרם ביבי נתניהו להעמקת הפערים החברתיים ולכן גם לעליית השחיתות. ומכאן ועד הוצאת הקיטור בצורת המחאה החברתית הצודקת – המרחק קצר. ותהא זו תרומתי הצנועה להצלחת המחאה.

דרעי לראשות הממשלה

מאז שאריה דרעי הכריז (והוא שב ומכריז כבר כשנתיים) על חזרתו לחיים הציבוריים ולפוליטיקה, שבים ושואלים אותי רבים מאד האם יש להתיר לו זאת. אכן, יש לאפשר לדרעי לחזור לפוליטיקה הישראלית, אך יחד איתו יש להחזיר רבים וטובים אחרים, שמצאו את עצמם מחוץ לפוליטיקה ללא כל הצדקה אמיתית. הפוליטיקה הישראלית ראויה להם.

להלן הרשימה הלא מלאה:

אריה דרעי יוחזר ישירות לתפקיד ראש הממשלה. מגוון העבירות בהן הורשע מאפשרות לו להקיף תחומים רבים מאלו שמטפל בהם ראש הממשלה.

חיים רמון – שר הביטחון, הוא באמת יודע מה הדבר הנכון לעשות לפני דיון בממשלה על מלחמה.

אברהם הירשזון – יוחזר לתפקידו כשר האוצר, הוא יודע כיצד להעביר כספים מסעיף לסעיף. הוא בהחלט יודע לשמור על הקופה (שלו).

שוקי פורר – שר הפנים. אמנם רק ראש עיריית רחובות בעבר, אך צבר ניסיון בחלוקת כספים ברשויות המקומיות.

צחי הנגבי – שר המשפטים, יש לו כבר ניסיון גם בחקירות גם במשפטים, ובעיקר כיצד לזהות עדי שקר.

שלמה בניזרי – שר העבודה – אשף בסידור עבודה לעובדים זרים.

יאיר לוי ועופר חוגי – שרי החינוך ברוטציה. הראשון –  לאחר שהצליח למצוא כספים ללא שימוש ברשת החינוכית של ש"ס אל המעיין. והשני – בגין הידיעות שרכש איך לקבל כספים ממשרד החינוך בעבור תלמידים שלא קיימים.

ד"ר ולדימיר יקירביץ – שר הבריאות, יודע לנתח נהדר ולחלק את זמנו בין מי שמשלם לו לבין מי שלא משלם. הוא גם יודע לחתום על תעודות פטירה לכאלה שמתו על שולחן הניתוחים.

משה קראדי – שר לביטחון הפנים הפסיק לכהן כמפכ"ל טרם זמנו, בעקבות דו"ח ועדת זיילר. לכן, מגיע לו פיצוי.

נחום מנבר – שר לאיומים אסטרטגיים – הוא אמנם לא היה בממשלה בעבר, אך הוא מבין היטב שמכירת מפעל של גז רעיל לאיראן הוא איום אסטרטגי, ועל כן יש לשחררו לאלתר מהכלא ולמנותו לתפקיד חשוב זה.

ויש גם מועמדים רבים לתפקידים מרכזיים אחרים בממשל:

משה קצב – ממונה על מעמד האשה.

ג'קי מצא – יוחזר לתפקידו כמנהל רשות המסים. הוא יודע ממי לקבל עצות על מינויים כל כך מוצלחים, שעליו להמשיך בהם.

חיים ברביבאי – אחראי על פרסומים ממשלתיים, שהוא יודע כיצד להדפיס פרסומי בחירות בעלות נמוכה ביותר.

רפאל פנחסי ועומרי שרון – מועמדים לתפקיד מבקר המדינה, הם יודעים היטב כיצד להכין את חשבונות הסיעות לביקורת. ואולי ישמשו בתפקיד ברוטציה.

איציק מרדכי – רמטכ"ל – אלוף שלושת הפיקודים הוא כבר היה, ועכשיו הוא זה שיחזיר את החיילות למקומן הנכון בצה"ל.

יואב גלנט – כפיצוי על שלא מונה לרמטכ"ל, יהיה מועמד למנהל מינהל מקרקעי ישראל, בעקבות הניסיון שלו בחלוקת קרקעות במושבים.

יאיר פרץ – ראש המועצה להשכלה גבוהה, בעקבות ניסיונו בהגשת עבודות אקדמיות.

סלאח טריף – ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, בעקבות ניסיונו לסדר רישיונות לישיבת קבע בישראל תמורת כספים לכיסו.

יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי – יו"ר הכנסת, הם יודעים איך לארגן הצבעות בכנסת.

רציתי להציע גם את תפקיד נציב שירות בתי הסוהר, אך על כך היו כל כך הרבה מועמדים עם ניסיון שלא יסולא בפז, שוויתרתי.

אני מתנצל בפני מועמדים נוספים, רבים מאד, שלא מניתי ברשימה הזו, אך אם הם יבקשו יפה, אעשה מאמצים נוספים למצוא להם תפקיד מתאים לכישוריהם ולניסיונם המקצועי.