Category Archives: קשה לזהות פגיעה בטוהר מידות

המבקר ובעז ענר – בין שקיפות לצביעות

למאמר שלי מהיום שפורסם בדה-מרקר על השיטות שנקט מיכה לינדנשטראוס למנוע פרסומים אודות ליקויים של בכיר במשרדו ועל כך שהוא עצמו נמע מלנקוט כלפיו אמצעי משמעת הולמים. כי בבית ספרו של לינדנשטראוס מותר לעשות את כל מה שהוא לא מרשה לבתי ספר אחרים.

לקריאת המאמר לחצו כאן

המרחק בין השופטים ובין האמת גדל והולך

פעם חשבנו לתומנו, שצדק במשפט משיגים על ידי מציאת האמת. אז חשבנו. השופטים חושבים שהם אינם צריכים לחפש את האמת, וכנראה מספיק לעשות משפט. אך משפט ללא אמת הוא הליך יבש ועקר ובעיקר מביא לעיוות דין.

אמנם, במאמר האחרון שלי, שפורסם לפני כחודשיים בספר על הרשעות שווא (ראו הפוסט הקודם מ – 3.3.12), כתבתי כי המרחק בין האמת המשפטית ובין האמת העובדתית הולך וגדל, אך כשקראתי את הידיעה על הרצאות של שופטים בפני עורכי דין בנושא חקירת עדים – נדהמתי (מחדש) וחשתי כאילו הלמו בפטיש כבד על ראשי.

שימו לב מה אומרת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר: "האם מותר לשופט לשאול שאלה חשובה שהצדדים לא שאלו? אולי זכות הנאשם ליהנות מכך? מצד שני, אני צריכה לכתוב פסק דין וזקוקה לעתים לתשובה לשאלה שלא נשאלה. אני מתלבטת". משמעותה של ההתלבטות של השופטת הבכירה, שאף שירתה במינוי זמני בבית המשפט העליון (ואולי נוכח דברים אלו טוב שלא קבלה מינוי קבוע שם), היא שהיא עלולה לא לשאול שאלה חשובה, ובכך לגרום להרשעה של חף מפשע, או לזיכוי של אשם (היא לא אומרת זאת, אך מותר לי להוסיף). והיא עדיין מתלבטת, התלבטות שספק רב אם תביא אותה לחשיפת האמת.

הוסיף השופט המחוזי גלעד נויטל: "אני לא זוכר שבכל שנותיי שאלתי שאלה מכרעת". האם לא תפקידו של השופט לשאול שאלות כדי להגיע לפסק הדין הנכון ביותר האפשרי? טוב, ייתכן שלא היה צורך בכך, כי עורכי הדין של הצדדים שאלו את כל השאלות הללו. אך הוא ממשיך: "אסור לשופט באמצעות שאלותיו לעשות את העבודה עבור אחד הצדדים". כלומר, השופט נויטל סבור שאם הוא שואל שאלות שלא נשאלו על ידי הצדדים, אף אם התשובות לשאלות אלו עשויות לסייע לו לחשוף את האמת, הוא מסייע לצדדים. ומה אם הסיוע לצד של משפט צדק? ומה עם הסיוע של השופט והחובה שלו לגלות את האמת ולפסוק על פיה, ולאו דווקא לפי הכישרון (או גם המעמד הרם) של עורכי הדין או של התובעים והנתבעים מולו?

גם אם יש תמיכה מסוימת בעמדה זו בפסיקה של בית המשפט העליון, ויש להדגיש כי התמיכה בכך מאד מסויגת , העמדה הבסיסית של בית המשפט העליון היא שכדי למנוע עיוות דין מותר לשופט להתערב. שופטים שוכחים לעתים שהם אינם שופטי צד במגרש הכדורגל, אלא חורצים גורלות של בני אדם.

אם הדברים הללו מייצגים עמדות של שופטים רבים ואם שופטים רבים נוהגים באותה צורה, אין להתפלא שקרנו של בית המשפט ירדה בשנים האחרונות. הרי אנשים מגיעים לבית המשפט (בין אם כתובעים ביוזמתם ובין אם ביוזמת צד אחר, כנאשמים או כנתבעים) במטרה שבית המשפט יחשוף את האמת ועל כך יוציא משפט. אך, לפי עמדות שני שופטים בכירים מאד – אין טעם להגיע לשם. מבחינתי, שניהם אינם ראויים להיות שופטים בישראל.

מבקר המדינה והתעויות

מבקר המדינה טעה טעות עובדתית קשה בחוות דעתו בעניין האזנות הסתר, בעקבות משפט חיים רמון, הוא הודה בכך בפני שופטי בג"ץ, אך, משום מה, עדיין לא התנצל בפני שתי הפרקליטות הבכירות. לכן, המלצתי היא לקרוא בעיון רב את דו"ח המבקר, שיצא בקרוב בנושא השריפה בכרמל, ולא לקבלו כתורה מסיני, שכן גם הוא לא חף מטעויות.

במספר ראיונות בתקשורת בשנה האחרונה, טענתי שטוב עשה היועץ המשפטי לממשלה, שלא שעה להמלצת מבקר המדינה להסיק מסקנות אישיות כלפי שתי הפרקליטות ושני קציני המשטרה שעסקו בפרשת חיים רמון. הגיע הזמן לפרט חלק מהבסיס לטענתי זו.

תחילה לטענות של מבקר המדינה:

בדו"ח בעניין האזנות הסתר, קבע מבקר המדינה כי שתי הפרקליטות הבכירות פעלו בניגוד להנחייה קיימת של פרקליט המדינה, שלטענת המבקר כללה חובות מסוימים המוטלים על פרקליט, באשר לטיפול בתיק חקירה, שהועבר אליו ושיש בו חומר מודיעיני, לרבות חומר שהושג בהאזנות סתר. וכך כתב מבקר המדינה:

"למרות הנחיית פרקליט המדינה האמורה חתמה פרקליטת המחוז, ב-23.8.06, יום כינוסה של ישיבת החסיונות, על כתב האישום מבלי שדרשה לראות את דפי ההפקה של עמדות ההאזנה…

…משרד מבקר המדינה מטעים כי פרקליטת המחוז ידעה כי נעשו האזנות סתר ולכן אמורים להיות בתיק גם דפי הפקה. היה עליה לדרוש לעיין בהם כנדרש בהנחיית פרקליט המדינה, המחייבת עיון בכל חומר החקירה לרבות החומר המודיעיני".

חשוב לציין, כי בהעדר המרכיב של אי מילוי ההנחייה – לא יכול היה המבקר להמליץ להסיק מסקנות אישיות נגד הפרקליטות. לכן, מישהו שם במשרד החליט שהייתה הנחייה כזו ושהיא הופרה.

אך מה קרה כאשר שתי הפרקליטות עתרו לבג"ץ? רק כשהגיעו הדברים לדיון בבג"ץ, נזכר מבקר המדינה שהוא טעה, וכי הנחייה כזו כלל לא קיימת. וכך, נכתב בהחלטת הבג"ץ: "במקרה דנן הסכים בא כוח המבקר בדיון.. בפנינו כי אכן אין בנמצא נוהל כתוב המחייב את הפרקליטוּת לדרוש מהמשטרה את דפי ההפקה…".

תאמרו מיד, מדוע זה חשוב, הרי הבג"ץ, מטעמים שונים, לא פסל את חוות הדעת? ובכן, הנה ההסבר:

איש לא חלק על כך שהיו תקלות בטיפול במשטרה ובפרקליטות בתיק חיים רמון (אך אין לשכוח – הוא הורשע ומעולם לא ערער על הרשעתו). הדברים נחשפו כבר בדוחות של השופטים בדימוס ברנר וזיילר. לו חזר המבקר על ממצאיהם – לא היה מחדש דבר (ובאמת, לא היה מה לחדש כאן), אך הוא רצה שהדו"ח יניב כותרות, כפי שהוא אוהב. אי לכך, הוא היה חייב "לעלות מדרגה" בממצאים, להחמיר את האחריות של המשטרה ושל הפרקליטות, ותוך כדי כך להצטרף לחבורה המכה במערכת אכיפת החוק חזור והכה וגם להפחית את חומרת ההרשעה של רמון ואולי במידה מסוימת גם להלבין את הכתם על בגדיו של רמון.

איך הוא יכול לעשות זאת?

קודם כל, הוא היה צריך להראות שהמחדלים ייראו הרבה יותר חמורים מאשר הם באמת (שהיו ואיש לא התכחש להם. גם הפרקליטות הודו בכך בחקירת המבקר), שלא הייתה שום פגיעה בהגנה של חיים רמון. הוא גם רצה להניע את המערכת להטיל סנקציות על הפרקליטות ועל השוטרים. אך, אם נשארים ברמת הפשלות, אותן פשלות שכבר הצביעו עליהן שני השופטים שבדקו את החומר, אין הצדקה להטלת סנקציות ולא ניתן לייצר סנסציות.

יהיו כאלה שיאמרו מיד, שגם למבקר מותר לטעות, בוודאי אם זו טעות בתום לב. אני טוען שלא, ממספר נימוקים:

  1. ביקורת מבקר המדינה אינה עומדת בכל ביקורת אחרת. למעשה אי אפשר לערער על ממצאיו, ואלו לעולם עומדים. אפילו בג"ץ לא בודק את העובדות, אלא אם נפגעו זכויות של מבוקר, כפי שעשה הבג"ץ בעניינו של טרנר לפני כמעט עשרים שנה. זאת, בשונה ממסקנות של חקירה משטרתית, העומדות לביקורת הפרקליטות, ואם מוגש כתב אישום – גם של בית המשפט. וגם על כך – ניתן לערער. לכן, אחריותו של מבקר המדינה לעובדות גבוהה מאד. אי הקפדה על העובדות ועל דיוקן הוא פגם חמור בדוחות המבקר.
  2. בדו"ח הביקורת נכתב במפורש ששתי הפרקליטות טענו בפניו שלא הפרו כל הנחייה, אך למרות טענתן קובע המבקר במפורש שהן כן הפרו את ההנחייה האמורה. או שהמבקר לא בדק כלל את טענתן (זיכרו שטענת הפרקליטות הוכחה כנכונה, גם לפי הודאת נציג המבקר עצמו בבג"ץ) או שלא בדק אותה ביסודיות ובקפדנות הנדרשת ממנו.
  3. בדו"חות האחרים של משרד מבקר המדינה, בהם הביקורת נעשית על ידי עובדי הביקורת במשרד, המבקר מלווה את הליך הביקורת מלמעלה ומאשר אותה בשלביה האחרונים, לעתים קרובות אחרי שהביקורת וטיוטת הדו"ח הסופית מונחת בפניו. בביקורת הנוכחית המבקר לינדנשטראוס היה מעורב אישית בביקורת זו. הוא אישית עמד בראש הצוות הבודק, הוא נכח בכל התשאולים של המעורבים, או לפחות של רובם, הוא ראה אישית חומרים שהובאו לצוות וכמובן הוא שנתן את הטון של הביקורת וגם נטל חלק פעיל ביותר בעיצוב דוח הביקורת, גם אם לא כתב אותו בעצמו.

במצב דברים כזה, קשה לטעון לטעות בתום לב.

 לצערי הרב, שופטי הבג"ץ לא ידעו איך לצאת מהבוץ, אליו הכניס אותם מבקר המדינה, והם היו בטרילמה: ראשית, למי שקורא את החלטת הבג"ץ ברור שהמסקנה שלהם הייתה שלהמלצת המבקר להסיק מסקנות נגד אנשי הפרקליטות אין ידיים ואין רגליים. שנית, שופטי הבג"ץ כנראה חששו שיאשימו אותם בהגנה עיוורת על הפרקליטות, אם יפסלו את הדו"ח (גם ככה ההתקפות הרבות עליהם הן צדקניות וצבועות). מצד שלישי – הם מאד לא רצו לפגוע במעמד המבקר. התוצאה היא שהבג"ץ ניסה לאכול מהעוגה וגם להשאירה שלמה, וכאחד שאוהב עוגות זה בלתי אפשרי. כיצד הם יצאו מהבוץ? איך הם סללו את הדרך ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות לקדם את אחת הפרקליטות לתפקיד בכיר, מבלי לבטל את חוות הדעת של המבקר, אך גם לעמיד את המבקר בפינה?

שופטי בג"ץ כתבו וחזרו שבחוות הדעת של המבקר נפלה טעות, שלהמלצות המבקר אין תוקף מחייב, והגדילו לעשות כשכתבו "אי התערבות אין משמעה אישור חוות דעת המבקר גופה". כלומר, הם אמנם לא פסלו את חוות הדעת, אך גם לא אישרו אותה. המשמעות של אי אישור דו"ח המבקר כמוה כאמירה שערכו כערך קליפת השום. כמובן חזרו על כך שבחוות דעתו של המבקר נפלה טעות. ועוד ציינו השופטים, כי הביקורת לא עוסקת ביושרתן ובאמינותן של הפרקליטות, והמשמעות היא שיושרתן ואמינותן לא נפגעו, למרות מסקנות המבקר. בהעדר אישור חוות הדעת, לאחר שנמצאה טעות, לדעתי חמורה, של מבקר המדינה, אין כל עילה להסיק מסקנות אישיות נגד המבוקרים המעורבים באירועים אלו.

ואולי עתה, הגיע הזמן לשאול מספר שאלות:

1. מי הוא האחראי האמיתי ברמה של רשלנות ממשית לפשלות? הפרקליטות או מבקר המדינה שקבע שהן הפרו הנחייה שלא קיימת כלל?

2. מדוע מבקר המדינה לא פרסם, כפי שהוא יודע לעשות זאת כאשר מדובר בדו"חות על אחרים, שהוא טעה? מדוע הוא לא התנצל בפני הפרקליטות קבל עם ועדה, ודאג שהדברים יתפרסמו באותן כותרות שפורסמה חוות הדעת שלו?

3. האם הטעות הזו נגרמה עקב להיטות יתר לנקות את חיים רמון, להצטרף למלעיזים על הפרקליטות ולמהרסי מערכת אכיפת החוק? ואולי תאוות הפרסום היא שהייתה בעוכריו של הטועה?

אני ממתין לתשובות.

ועוד חקיקה לטובת החזקים והעשירים

בעוד קבוצות רחבות בציבור מוחות נגד הממשלה, שזנחה אותם לטובת העשירים והפוליטיקאים בעלי הכוח וההון, ממשיכה הקואליציה בכל הכוח והתנופה לאשר חוקים המשפרים את מצבם של החזקים הללו, גם אם בתחום אחר.

במסווה של עור של כבש, מסתתרים זאבי הצעת החוק לאיסור פרסום פרטים של חשוד, תוך שהם משתמשים בציניות במושגים כגון הגנת האדם הקטן מפני הדורסנות של המשטרה ושל התקשורת. המציאות היא שהם מבקשים אך ורק להגן על החזקים ביותר, אם בעלי כוח כלכלי ואם בעלי כוח פוליטי. ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת אישרה זה מקרוב הצעת חוק האוסרת לפרסם פרטיו של חשוד למשך 48 שעות מרגע שנודע לו על קיום חקירה נגדו או מהמועד בו היה אמור להתייצב לחקירה.

כמה שמות של חשודים ונחקרים אתם חושבים שמתפרסמים בתקשורת? אף כי לא ספרתי במדויק, אני מעריך שלכל היותר מתפרסמים בתקשורת שמותיהם של כעשרה חשודים מידי יום. אולם, גם אם נניח שהתקשורת מפרסמת שמותיהם של 20 חשודים מידי יום, אין זה יותר מ – 3% מכל החשודים הנחקרים במשטרה, לרבות חשודים שנעצרו.

אם כך, מדוע נדמה לכולם שהתקשורת מפרסמת שמות של חשודים רבים? התשובה היא כי שמותיהם של בכירים, מפורסמים, ידוענים, פוליטיקאים, טייקונים ודומיהם, שהמשטרה מנהלת נגדם חקירה, מתפרסמים לעתים קרובות, למעשה בכל פעם שנודע לכלי התקשורת על חקירה כזו (או כמעט בכל פעם). למעשה, התקשורת מפרסמת רק שמות מעטים ביותר של חשודים, שאינם ידוענים או בכירים. שמו של "בוזגלו" מתפרסם רק לעתים רחוקות ביותר.

יש חשיבות עליונה לפרסום שמות של חשודים בכירים. בדרך כלל, מונים את הסיבות הרגילות לפרסום שמותיהם – זכות הציבור לדעת ולהכיר את מעשיהם של נבחריו, החשיבות לידיעת שמות חשודים של אלו המשפיעים עלינו כלכלית, בין אם מחזיקים בכספנו בבנקים או בקופות גמל או בקופות הפנסיה, או אלו בעלי חברות המעסיקות עובדים רבים ועוד. אך יש סיבה נוספת, שחשיבותה אינה פחותה מהאחרות. אי חשיפת שמו של בעל מאה ודעה, החשוד בעבירות שונות, עשויה לסייע לו ללחוץ על מערכת אכיפת החוק להקל עליו, עד כדי סגירת התיק, מבלי שהציבור ידע בכלל שאותו אדם חשוד בביצוע עבירה. בידי אותם בכירים ובעלי כוח אמצעי שאינו קיים בידי בני השכבות החלשות – השפעה על המחליטים, בין אם על קציני משטרה, בכירי הייעוץ המשפטי והפרקליטות ואפילו שופטים. נוסף לכך, הם עושים שימוש בהונם הרב, ומגישים תביעות דיבה, גם אם הידיעה נכונה.

ניתן לטעון, כי בסך הכול מדובר באיסור פרסום ליומיים, אך לעתים זה מספיק לבעל מאה להפעיל את עורכי דינו להוצאת צו לאיסור פרסום שמו ופרטיו, וכידוע לנו, בתי המשפט נעתרים לעתים מזומנות לבקשות שכאלה. מאחר שבשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת כבר אינה חופשית כבעבר, אלא נמצאת בבעלות בעלי הון, שהם עצמם מקורבים לשלטון, ושיקולי הפרסום שלהם תלויים יותר בשיקוליהם הפרטיים של בעלי כלי התקשורת, קשה לסמוך על האובייקטיביות שלהם. נמצא, שאיסור כזה דווקא מחזק את הקשרים השליליים בין הון לשלטון. אין כל ספק, שתקשורת לא עצמאית היא מקל בגלגלי הדמוקרטיה ותורמת לצמיחת השחיתות. השוואה פשוטה בין כלי תקשורת לא עצמאיים ובין כלי תקשורת עצמאיים, מצביעה כי הראשונים נמצאים במדינות דיקטטוריות ו/או מושחתות. ואילו במדינות, להן אנו בישראל רוצים להידמות, כלי התקשורת עצמאיים יותר.

מה שמדאיג יותר היא העובדה שהצעת החוק נתמכת על ידי משרד המשפטים. אולי זו התוצאה של "השלטון" החדש שם, המצוי בידיהם של נציגי בעלי הון ושל אלו שהגנו בעבר על כאלה. אפילו ועדת השופט וינוגרד (משנת 2000), שדנה בפרסומים מחקירות המשטרה והמליצה להפחית פרסומים כאלה ואפילו לנקוט צעדים משמעתיים ו/או פליליים נגד מדליפים, קבעה כי "אישי ציבור צריכים להיכלל בקטגוריה שונה, ויש מקום לידע את הציבור על החשדות שעולים נגדם כבר בשלבים הראשונים של החקירה. הוא הדין בקשר לעבירות שיש בהן עניין ציבורי מיוחד".

זהו חוק נוסף, מבית היוצר של הממשלה הנוכחית, שעד עתה תרמה לחיזוק מעמדם הכלכלי של בעלי ההון ולהחלשת השכבות הנמוכות, ועתה מנסה לחזק את מעמד החזקים גם ככה, כלפי רשויות אכיפת החוק ולהחליש את החלשים בלאו הכי.

האם "הארץ" מקדם שחיתות בשם "אג'נדת השלום" או מה "הארץ" לא רוצה שקוראיו יראו?

כאן תוכלו לקרוא את מה ש"הארץ" לא רצה לפרסם, בטענה של מחסור במקום. האם בעיתון "הארץ" מעדיפים להחזיר אדם מושחת לפוליטיקה ולהנהגת המדינה, רק בתקווה (כוזבת, כפי שתראו בהמשך) שהוא יקדם את השלום?

"הארץ" פרסם מאמר של פרופ' רז-קרקוצקין, בזכות שיבתו של אריה דרעי לפוליטיקה. המאמר רצוף אי דיוקים ואמירות שרחוקות ממה שניתן לצפות מפרופסור להיסטוריה. אך כשביקשתי מהעיתון לפרסם מאמר תגובה לכך, ובו תיקונים, העמדת דברים על דיוקם, הדגשת השחיתות במעשים בהם הורשע דרעי, ואולי אף חשיפה מה עומד מאחורי הקמפיין למען חזרתו לפוליטיקה, השיבו לי מהמערכת שאין להם מקום לפרסם זאת. תחת זאת הודיעו לי כי הם מעבירים את רשימתי לפרסום במדור מכתבים למערכת. כיוון, שהמכתבים במדור זה הם מצומצמים בהיקפם, הודעתי ל"הארץ" בצורה חד משמעית שלא יפרסמו את רשימתי כמכתב, אלא אם תפורסם הרשימה במלואה. למרות זאת ובניגוד להודעתי למערכת "הארץ", רשימתי המקוצצת ומצונזרת פורסמה ב"מכתבים למערכת".

בצד מכתבי למערכת, פורסמו שני מכתבים נוספים, התומכים בשיבתו של דרעי לפוליטיקה, למרות העבירות החמורות בהן הורשע. כיוון ששיקולים של פרסום בתקשורת מוכרים לי, עולות אצלי תהיות לא מעטות על התנהלותו של "הארץ". כאן תוכלו לקרוא את המאמר המקורי שלי. בסופו – מספר הערות גם לעניין המכתבים למערכת.

להלן המאמר שנמנע מקוראי הארץ לקרוא במלואו:

חזרת מושחתים לפוליטיקה וחוסר שוויון

אין טוב מחצאי אמיתות כדי להצדיק עמדה לא צודקת, וברשימתו של פרופ' רז-קרקוצקין יש כאלה. בית המשפט העליון הרשיע את דרעי במספר עבירות, ולא בלקיחת שוחד בלבד. דרעי הורשע שלקח שוחד של 60 אלף דולר ושל סכומים נוספים בלתי ידועים, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובפעמיים במרמה והפרת אמונים. מעשיו  כללו מכירה פיקטיבית של מבנה לעמותה פיקטיבית, כדי לשאוב כספים מהמדינה (כמעט 800,000 שקל), ולא לצרכי ציבור. הוא עשה שימוש בתפקידו כעובד ציבור כדי לקדם עניינים כלכליים פרטיים של חבריו ומקורביו. כשר הפנים הוא הסדיר תמיכה של 400,000 שקלים לעמותה על שם חותנו וחותנתו, שנוהלה על ידי אחיו וגיסו. חלק מהגרסאות של דרעי בחקירה ובמשפט נדחו, ובית המשפט העליון קבע כי מסמכים שהגישו דרעי ועורכי דינו בחקירה ובמשפט נטולי ערך ראייתי. אחת השאלות שעלו במשפט (ולא עיקרו, כפי שכתוב ברשימה) אינה כיצד הגיע לדירותיו, אלא האם הוא רכש אותן בכספים שקיבל בניגוד לחוק. על כך, ענה בית המשפט, שלפחות בחלקה התשובה חיובית. עד כאן, באשר לדיוק בעובדות, וכל זאת מבלי לדון ב"תרומתו לשיח הפוליטי בישראל" (באמת, מהי?) ומבלי להתייחס לטיעון, שלא ציפיתי מפרופסור להיסטוריה, שאילו לא היה דרעי בכלא הדברים היו יכולים להיות אחרת. דרך אגב, כיוון שדרעי נוהג לפי פסיקות הרב עובדיה יוסף, כפי שאף הוא התבטא לא פעם, מה ההבדל בינו ובין כל אחד אחר שימלא אחר הוראות של הרב עובדיה?

הכותב אף מציין ש"דרעי קיבל עליו את הדין". משמעות קבלת הדין אינה בהתייצבות לריצוי העונש בכלא. האם הודה אי פעם שביצע עבירות? האם הביע חרטה על ביצוע העבירות? האם פיצה את הנפגעים (גם אם זו המדינה או עיריית ירושלים)? האם החזיר כספים שנלקחו בניגוד לחוק? זו המשמעות האמיתית של קבלת הדין.

אין פחד מדרעי עצמו. השאיפה היא להגיע לפוליטיקה נקייה יותר מהפוליטיקה הישראלית היום. כדי להתקדם למטרה זו, יש להדיר מההנהגה רמאים, לוקחי שוחד, מפירי אמונים, כמו גם עבריינים אחרים (אם נזכיר את קצב, רמון ומרדכי). איך ניתן לסמוך על אדם שניצל את תפקידו הציבורי הרם לטובתו האישית, לטובת משפחתו, קרוביו, חבריו ומקורביו? לא ניתן לסמוך על אדם שעשה שימוש במשאבים, שניתנו לו לשם ביצוע תפקידו הציבורי, לצרכים אישיים. המאבק אינו בשאיפותיו של דרעי עצמו לחזור לפוליטיקה, אלא לניקוי הפוליטיקה על ידי מניעת שובם של אישי ציבור רבים (מידיי), נבחרים וממונים כאחד, שעשו מעשים מושחתים.

טוהר מידות היא ערך נעלה. לשמירה על ערך זה יש גם השפעות חברתיות וכלכליות חיוביות. השחיתות, שאת אחד מאלו שהורשעו בה מבקש הכותב להלבין, מסייעת להפניית משאבים למקורבים ולקדם אינטרסים שלהם, מבלי להתחשב בצרכי החברה והקהילה ובאינטרסים של המדינה ועל חשבון שכבות מצוקה. היא מחזקת את מעמדם של בעלי ההון ושל בעלי הכוח ומאפשרת להם להשפיע על השלטון לטובתם הם. יש קשר שלילי בין שלטון החוק ובין השחיתות. התוצאה היא שככל שיש יותר מושחתים בקרב מקבלי ההחלטות, המדינה והחברה פחות שוויוניות, פחות הוגנות ויותר קבוצות מודרות מהשיח הציבורי ומשותפות בחלוקת משאבי המדינה ומופלות לרעה גם בהתייחסות מערכת אכיפת החוק אליהם.

חזרתם של המושחתים לפוליטיקה תגביר את הדיכוי והאפליה של כל מי שלא מקורב להם: סטודנטים, עניים, תושבי הפריפריה, שכבות נמוכות ואפילו שכבות הביניים וגם ערבים, שעל מצוקותיהם מבקש הכותב להקל.

ועוד מספר הערות:

את מי שמנסה לקדם את שיבתו של דרעי לפוליטיקה לא מעניינות העובדות, ולכן מנסים להקטין ולגמד את העבירות בהן הורשע, ולא מזכירים כיצד הוא קידם את ענייניו הוא, ענייניהם של קרוביו, חבריו ומקורביו על חשבון כספים של המדינה.

כפי שהערתי בקיצור רב ברשימה למעלה, טענה כגון "מה היה אילו?", או במקרה זה התרפקות על העתיד הצפוי שנגדע אילו דרעי לא היה נכנס לכלא, לא רק אינה יאה למי שכותב שהוא פרופסור להיסטוריה, אלא אף מנוגדת ליסודות מדע ההיסטוריה. ואם כבר שואלים מה היה קורה אילו דרעי לא היה מורשע ונכנס לכלא, אני אשאל את פרופ' רז-קרקוצקין מה היה אילו דרעי לא היה נתפס בשעתו והיה ממשיך לדהור במעלה הסולם הפוליטי? הרי, ככל שאדם בדרגה גבוהה יותר, הוא קרוב יותר לצלחת הכספים ויכול ליטול ממנה כספים רבים יותר. אולי החקירה, ההרשעה והישיבה בכלא הפסיקה מסע של שימוש בכספי המדינה לטובת מקורביו? כמובן, שזו שאלה היפותטית, בדומה לשאלה שפרופ' רז-קרקוצקין לא התבייש לשאול בניגוד לפילוסופיה המדריכה את ההיסטוריונים הרציניים.

אף שרק הזכרתי זאת במאמר, שנשלח למערכת העיתון, עד היום לא ברורה לי מהי תרומתו של דרעי לשיח הפוליטי בישראל. האם ש"ס באמת נאבקה למען החלשים ולהיטיב את מצבן של שכבות המצוקה או רק של קומץ חברים ומקורבים? וכבר נכתב הרבה על "התרומה הגדולה" של ש"ס לשכבות החלשות.

ומספר מלים על המכתבים הנוספים שפרסמה מערכת "הארץ" לצידו של המכתב המצונזר שלי. מכתב אחד נכתב על ידי דן דרין. האם לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב? למי שלא זוכר כדאי להזכיר נשכחות: דן דרין שימש כסגן ראש עיריית תל אביב, ובכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי חברת שי ומיה, שבבעלותו ובבעלות ילדיו, החזיקה ב – 33% ממניותיה של חברת ג.ב.א שירותי קייטרינג, שנוהלה על ידי בנו של דרין ואדם נוסף. בין חברת ג.ב.א. ובין חברת גני יהושע שבבעלות עיריית תל אביב נחתם חוזה זיכיון, להפעלת מרכז תרבות ובידור בפארק הירקון בת"א. דרין הודה, כי הוא לא הודיע בכתב למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה על התקשרות זו. בכך עבר עבירה על פקודת העיריות, המחייבת חבר מועצה המעוניין בחוזה, להודיע על כך למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה. לכן, איני מתפלא על ההגנה שמספק דרין לדרעי.  בנוסף לכך, וזה מתקשר לקטע הבא, הוא היה חבר בתנועות שמאל (ולא, אין לי דבר וחצי דבר נגד שמאלנים באשר הם).

אין לי מושג מיהו כותב התגובה הנוספת, אלא שמתגנב אצלי החשד, שבשם אג'נדה של קידום השלום ושיפור מצבם של ערביי ישראל (שתי אג'נדות שגם אני תומך בהן בכל לב), אין לשמאל הישראלי, שגם רז-קרקוצקין נמנה על שורותיו, כל בעיה לשכוח את אחת הבעיות העיקריות של מדינת ישראל – שחיתות ציבורית שגורמת להידרדרות קשה של מצבה החברתי והכלכלי של המדינה, לרבות של המגזר הערבי במדינה, כפי שמבטאים בימים אלו דרי האוהלים בשדרות רוטשילד ובמקומות רבים אחרים, במחאה שאין צודקת ממנה. ועל כך כבר כתבתי.

האם "הארץ" חוזר על התקופה בה "איתרגו" את אריק שרון ואת אהוד אולמרט והעדיפו לשכוח את החקירות שנוהלו נגדם, בשם "אג'נדת השלום וההתנתקות"?

כיצד מעמיקה מדיניותו הכלכלית של ביבי נתניהו את השחיתות?

אחד מעיקרי המדיניות של נתניהו הוא הורדת שיעורי המסים הישירים, והוא אכן עשה רבות להורדתם. אלא, שאת מצבן של השכבות הנמוכות, שכמעט לא משלמות מס, הוא כמעט לא שינה בכך. עיקר הורדת שיעורי המסים הישירים תרמו לכיסיו, העמוקים גם ככה, של עשירון העליון, לכאלה שרוב ההכנסות שלהם אינו משכר ולכן משלמים מעט מסים ישירים ולחברות. בעוד יש ויכוח האם הורדת נטל המס מסייע לכלל הציבור, ולא רק לעשירונים הגבוהים ביותר, והאם הורדת המסים הישירים תורמת לצמיחה (הצמיחה של מי?), אין ספק שהם מגדילים את הפערים הכלכליים והחברתיים. אך לאי השוויון יש גם השפעה שלילית נוספת על המשק, שעליה נתניהו וגם אנשי האוצר לא חשבו או יותר חמור חשבו, ידעו ולמרות זאת הורידו מסים.

 

דו"ח מעודכן של ה – OECD מראה כי כיום משקל המסים הישירים בתוצר בישראל נמוך בהשוואה למדינות המפותחות. לעומת זאת, משקל המסים העקיפים גבוה בהשוואה לאותן מדינות. לפי הדו"ח, מגמה זו של הפחתת המסים הישירים, לצד בסיס מע"מ רחב ועליה במסים עקיפים נוספים, עלולה להביא להגדלת הפער החברתי בישראל, שכפי שנראה מיד, הוא גבוה מאד ממילא.

משנת 2000 ל – 2008 ירד משקל המסים הישירים בתוצר בכמעט שלושה אחוזים וחצי, והפער במשקל זה בין ישראל לממוצע מדינות המפותחות עלה משני אחוזים לכמעט חמישה אחוזים. כלומר משקל המסים שמשלמים בעיקר אנשי המעמד הגבוה נמוך ממשקלו במדינות אליהן אנו רוצים להידמות ואף המשיך לרדת והפער גדל. באותה תקופה עלה משקל המסים העקיפים בתוצר של ישראל והגיע ליותר מששה עשר אחוזים, בעוד משקל המסים הללו ב – OECD עמד ב – 2008 על כעשרה אחוזים בלבד. מסים אלו אינם פרוגרסיביים ועל כן מכבידים על השכבות הנמוכות במידה גדולה הרבה יותר מאשר על העשירון העליון. שינויים אלו במסים תרמו לעליה תלולה ביותר במדד ג'יני  – מדד אי השוויון הכלכלי.

נכון, ייתכן שהיו גורמים נוספים שתרמו לאי השוויון, אך גם אותם היד הנעלמה של מי שעמד בראש משרד האוצר אך לפני מספר שנים וכיום משמש כשר-על כלכלי טלטלה. ואם ההישגים האולימפיים שלנו עדיין מדשדשים, במדד אי השוויון הגענו כמעט למקום הראשון, בין המדינות המפותחות. למעשה, אנו באותו מקום "מכובד" עם ארצות הברית. אמנם, יוסי בנאי אמר בזמנו שכל דבר שקשור באמריקה הוא רוצה לרכוש, אך לזה הוא לא התכוון. אנו מצויים היום בסביבה של מדינות שכנות לנו, וזו הוכחה שאכן השתלבנו היטב במזרח התיכון. כיוון שעיניו של ביבי בראשו, סביר מאד להניח, שגם אם לא התכוון להתפתחויות אלו, הוא ידע שהן יתרחשו.

משרד האוצר וגם השר-על כלכלי בוודאי יתפארו במערכת הביטוח הסוציאלי המפותחת שלנו, ויטענו כי תשלומי הביטוח הלאומי מסייעים לעשירונים התחתונים להיחלץ מהעוני. אך גם נושא זה נבדק, הן על ידי בנק ישראל והן על ידי ה – OECD. בעשור האחרון ירדה התרומה הישירה של הורדת המסים הישירים, לרבות מס הכנסה שלילי, ושל תשלומי העברה (תשלומי ביטוח לאומי) להקטנת אי השוויון. כלומר במו ידיהם עשו השרים, מי שעומד בראשם ובכירי האוצר להגדלת אי השוויון. רק בארבע השנים האחרונות ירדה ה"תרומה" של הממשלה להורדת מדד ג'יני, שניתן לראותו כמדד הקיפוח, באחוז וחצי (מאחורי כל אחוז עשרות אלפי משפחות עניות ומיליארדי שקלים). כך, תרמה מדינת ישראל להגדלת הפערים ואי השוויון.

ביבי מתגאה כי הוא הוריד את האבטלה וממשלתו תרמה לתעסוקה לרבים יותר. הוא מתעלם מכך, שרוב המשרות שנוצרו בשנים האחרונות הן משרות חלקיות או משרות בשכר מינימום או פחות מכך. וכך כתוב בדו"ח בנק ישראל:

"תחולת העוני בקרב עובדים מאופיינת במגמת עלייה לאורך העשור האחרון, והיא גבוהה מאד בהשוואה למדינות OECD. עליית העוני בקרב עובדים מבטאת מצד אחד את הצטרפותן של אוכלוסיות חלשות יותר למעגל התעסוקה ומהצד האחר -העדר מדיניות מספקת לשיפור ההון האנושי והתמורה לעבודה לאוכלוסיות שכושר השתכרותן נמוך. אכיפתם הרופפת של חוקי העבודה היא גורם נוסף לשכר הנמוך של עובדים בתחתית הסולם השכר, ומכאן שהיא משפיעה גם על תחולת העוני בקרבם".

עד כאן על העמקת העוני ועל גידול עצום באי השוויון בישראל בעשור האחרון, שבכמחציתו ביבי היה ועודנו נמצא בדיוק במקומות ובתפקידים שתרמו להתפתחויות אלו.

ההיבט הנוסף הוא ההשפעה המשחיתה של הפערים הללו על הציבור. במספר מחקרים נמצא שיש קשר חזק בין גידול בפערים כלכליים וחברתיים ובין העלמות מסים. אף כי החוקרים נזהרים מלקבוע שיש קשר סיבתי בין שני הגורמים, אך בהעדר גורמים אחרים בעלי משקל, נשאר הגידול באי השוויון כתורם לגידול בהעלמות מסים. כך, למשל, הם בדקו אם יש קשר בין העלמות ובין ביקורות של מס הכנסה, שכן ניתן לשער שיותר ביקורות יחשפו יותר העלמות. קשר כזה לא נמצא.המחקר הקיף חמישים שנות גביית מסים ובדיקת פערים כלכליים מ – 1947 ועד ל – 1999, והדפוס העולה מהממצאים הוא שיש מתאם הדוק בין שני המשתנים. אף כי, המחקר נערך בארצות הברית, אין שום סיבה להניח שבישראל המצב שונה.

אם כך, לא רק שהממשלות בעשור האחרון בכלל וביבי נתניהו במיוחד תרמו לאי השוויון החברתי, אלא גם להעלמות מס גבוהות יותר. ציבור שמתרגל להעלים מסים, יתרגל גם להתנהגות פסולה ומושחתת בתחומים אחרים, שכן שחיתות אינה קופאת על שמריה, אלא מתפשטת, גולשת, פושטת צורה ולובשת צורה חדשה כל הזמן. לכן, לא כדאי להתפלא שבנושא נוסף ישראל אוספת גביעים – עליית השחיתות, כפי שנמצאת במדדים בין לאומיים שונים וכפי שחלק ניכר מתושבי המדינה חשים.


במו ידיו תרם ביבי נתניהו להעמקת הפערים החברתיים ולכן גם לעליית השחיתות. ומכאן ועד הוצאת הקיטור בצורת המחאה החברתית הצודקת – המרחק קצר. ותהא זו תרומתי הצנועה להצלחת המחאה.

דרעי לראשות הממשלה

מאז שאריה דרעי הכריז (והוא שב ומכריז כבר כשנתיים) על חזרתו לחיים הציבוריים ולפוליטיקה, שבים ושואלים אותי רבים מאד האם יש להתיר לו זאת. אכן, יש לאפשר לדרעי לחזור לפוליטיקה הישראלית, אך יחד איתו יש להחזיר רבים וטובים אחרים, שמצאו את עצמם מחוץ לפוליטיקה ללא כל הצדקה אמיתית. הפוליטיקה הישראלית ראויה להם.

להלן הרשימה הלא מלאה:

אריה דרעי יוחזר ישירות לתפקיד ראש הממשלה. מגוון העבירות בהן הורשע מאפשרות לו להקיף תחומים רבים מאלו שמטפל בהם ראש הממשלה.

חיים רמון – שר הביטחון, הוא באמת יודע מה הדבר הנכון לעשות לפני דיון בממשלה על מלחמה.

אברהם הירשזון – יוחזר לתפקידו כשר האוצר, הוא יודע כיצד להעביר כספים מסעיף לסעיף. הוא בהחלט יודע לשמור על הקופה (שלו).

שוקי פורר – שר הפנים. אמנם רק ראש עיריית רחובות בעבר, אך צבר ניסיון בחלוקת כספים ברשויות המקומיות.

צחי הנגבי – שר המשפטים, יש לו כבר ניסיון גם בחקירות גם במשפטים, ובעיקר כיצד לזהות עדי שקר.

שלמה בניזרי – שר העבודה – אשף בסידור עבודה לעובדים זרים.

יאיר לוי ועופר חוגי – שרי החינוך ברוטציה. הראשון –  לאחר שהצליח למצוא כספים ללא שימוש ברשת החינוכית של ש"ס אל המעיין. והשני – בגין הידיעות שרכש איך לקבל כספים ממשרד החינוך בעבור תלמידים שלא קיימים.

ד"ר ולדימיר יקירביץ – שר הבריאות, יודע לנתח נהדר ולחלק את זמנו בין מי שמשלם לו לבין מי שלא משלם. הוא גם יודע לחתום על תעודות פטירה לכאלה שמתו על שולחן הניתוחים.

משה קראדי – שר לביטחון הפנים הפסיק לכהן כמפכ"ל טרם זמנו, בעקבות דו"ח ועדת זיילר. לכן, מגיע לו פיצוי.

נחום מנבר – שר לאיומים אסטרטגיים – הוא אמנם לא היה בממשלה בעבר, אך הוא מבין היטב שמכירת מפעל של גז רעיל לאיראן הוא איום אסטרטגי, ועל כן יש לשחררו לאלתר מהכלא ולמנותו לתפקיד חשוב זה.

ויש גם מועמדים רבים לתפקידים מרכזיים אחרים בממשל:

משה קצב – ממונה על מעמד האשה.

ג'קי מצא – יוחזר לתפקידו כמנהל רשות המסים. הוא יודע ממי לקבל עצות על מינויים כל כך מוצלחים, שעליו להמשיך בהם.

חיים ברביבאי – אחראי על פרסומים ממשלתיים, שהוא יודע כיצד להדפיס פרסומי בחירות בעלות נמוכה ביותר.

רפאל פנחסי ועומרי שרון – מועמדים לתפקיד מבקר המדינה, הם יודעים היטב כיצד להכין את חשבונות הסיעות לביקורת. ואולי ישמשו בתפקיד ברוטציה.

איציק מרדכי – רמטכ"ל – אלוף שלושת הפיקודים הוא כבר היה, ועכשיו הוא זה שיחזיר את החיילות למקומן הנכון בצה"ל.

יואב גלנט – כפיצוי על שלא מונה לרמטכ"ל, יהיה מועמד למנהל מינהל מקרקעי ישראל, בעקבות הניסיון שלו בחלוקת קרקעות במושבים.

יאיר פרץ – ראש המועצה להשכלה גבוהה, בעקבות ניסיונו בהגשת עבודות אקדמיות.

סלאח טריף – ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, בעקבות ניסיונו לסדר רישיונות לישיבת קבע בישראל תמורת כספים לכיסו.

יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי – יו"ר הכנסת, הם יודעים איך לארגן הצבעות בכנסת.

רציתי להציע גם את תפקיד נציב שירות בתי הסוהר, אך על כך היו כל כך הרבה מועמדים עם ניסיון שלא יסולא בפז, שוויתרתי.

אני מתנצל בפני מועמדים נוספים, רבים מאד, שלא מניתי ברשימה הזו, אך אם הם יבקשו יפה, אעשה מאמצים נוספים למצוא להם תפקיד מתאים לכישוריהם ולניסיונם המקצועי.

קריאה פומבית להעניק זכויות של יורד חוזר לציפי לבני

האם ציפי לבני נחתה זה עתה מנסיעה ארוכה לחלל או למקום רחוק אחר? אולי פשוט קרה לה נס, כפי שקרה לאתונו של בלעם, שההוא שבשמיים פתח את פיה? אולי ביקרה סוף סוף אצל רופא אף, אוזן, גרון, שריפא את הפגיעה הקשה ממנה סבלה בחוש הריח שלה בשנים האחרונות? אחרת לא ניתן להבין את קריאתה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד אהוד ברק.

הקריאה של ציפי לבני ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד אהוד ברק בעקבות ממצאי מבקר המדינה בעניינו מעלה שאלות ותהיות רבות. העיקרית היא – היכן היא הייתה בעת שנוהלו חקירות בגין חשדות כבדים למעשי שחיתות חמורים נגד אריק שרון ונגד אהוד אולמרט?

אני לא אוהד של אהוד ברק. איני חושב שהוא טלית שכולה תכלת. אף איני יכול להצביע על הישגים רציניים שלו כראש ממשלה וכשר הביטחון. לכן, עניינה של רשימה זו אינה להגן עליו, ובכלל ברק הוא לא הנושא של הרשימה, אלא התתרנות (אובדן חוש הריח) של ציפי לבני.

לציפי לבני אין אמון מלא במבקר המדינה. אחרת לא ניתן להבין את קריאתה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד ברק, על אף שמבקר המדינה קבע שאין חשש לעבירה פלילית. מבקר המדינה אף קבע, לפחות בעניין העברת החברות של ברק לבנותיו, שהוא אף לא עבר על הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים, אלא שלא פעל ברוח הכללים. מילא, גם לי יש ביקורת קשה על מבקר המדינה וגם אני חושב שבחלק מדבריו ומקביעותיו יש להטיל ספק. אך גם בנושא מבקר המדינה לא אעסוק כאן.

אך, השאלה אינה אם ציפי לבני לא מקבלת את קביעותיו המשפטיות של מבקר המדינה וגם לא אם לציפי לבני מידע אחר, שלא היה בפני המבקר, לפיו היא דורשת פתיחה בחקירה פלילית. השאלה שאותה יש לשאול היא מדוע היא פתחה את פיה עתה ומה עשתה ברוב שנותיה בעשור האחרון, בעת שכיהנה כשרה בכירה בממשלות ישראל, בממשלה של אריק שרון ובממשלתו של אהוד אולמרט. אני לא זוכר (ואם למישהו יש אסמכתא המפריכה את הטיעון שלי – אשמח לקבלה) שציפי לבני התבטאה אי פעם בעניין מעשי השחיתות שיוחסו לאריק שרון. גם ביחס לשחיתויות שמיוחסות לאולמרט, התבטאויותיה היו מינוריות למדי, ועד כמה שזכור לי לא כוונו ישירות לאולמרט. לכל היותר היא אמרה משהו עקיף כגון: אדם צריך לשלם בכסאו אם ביצע עבירה. היא לא קראה לשרון ולא לאולמרט להתפטר מראשות הממשלה בעת החקירה, המשיכה לשרת אותם בנאמנות כשרה בכירה בממשלותיהם תוך שהיא סותמת את אפה מריח השחיתות שעלה ממעשיהם. גם בעניין אולמרט היא בעיקר המשיכה את הקו שהתחיל בו אהוד ברק.

יושרה של בני אדם בכלל ושל מנהיגים בפרט אינה נמדדת רק במעשיהם הם, אלא גם בהתייחסות שלהם למעשים של אחרים. בחוסר ההתייחסות של לבני לשחיתויות שיוחסו לשני ראשי הממשלה בה כיהנה, שהיו גם מנהיגי המפלגה שלה, היא נתנה לגיטימציה גם למעשיהם וגם להמשך אחיזתם בקרנות המזבח של כסא ראש הממשלה.

אולם, כמו אותו אדם שהיה כצמח במשך שנים רבות והתעורר פתאום לשמחת קרוביו, גם ציפי לבני התעוררה לשמחתנו הרבה, כאשר הביקורת מכוונת נגד מישהו שלא ממפלגתה. מישהו שביטא, לפחות כלפי חוץ, בוז כלפיה (זוכרים – "ציפורה", "מי יענה לצלצול הטלפון האדום בעת חירום" ועוד), מישהו שכנראה שלל ממנה את האפשרות להקים ממשלה, כי לא רצה להצטרף לממשלה בראשותה, ראוי לחקירה פלילית, גם אם לא היה במעשיו, לפחות לפי קביעת מבקר המדינה, חשד לעבירה פלילית, גם אם דופי היה גם היה.

התבטאותה של ציפי לבני מטילה דופי בעיקר בה עצמה.

מדוע לא נפלתי מכיסאי כששמעתי שעוזי לנדאו מגן על ליברמן?

לשר עוזי לנדאו שם של אדם ישר. אך יושרו והגינותו של אדם, ובמיוחד של איש ציבור, נמדדים לא רק בכך שמעולם לא הורשע בעבירה שיש עימה קלון, אלא בתמיכתו באנשים אחרים שהגינותם מוטלת בספק או בתמיכתו שטובת הכלל רחוקה מהן כרחוק מזרח ממערב ושהריח העולה מהן אינו ריח נעים.

לא התפלאתי שדווקא השר עוזי לנדאו הגן על אביגדור ליברמן, כאשר היועץ המשפטי לממשלה הודיע על כך שהוא שוקל הגשת כתב אישום, בין היתר בגין עבירות מרמה בנסיבות מחמירות. לטענת לנדאו, עד שלא תוכח אשמתו של ליברמן בבית המשפט, אין כל מניעה כי הוא ימשיך למלא תפקידים ציבוריים בכירים, לרבות אלו שהוא ממלא עתה, וביניהן ראש מפלגה ("מנהיג"?), חבר כנסת ושר בכיר בממשלת ישראל.

זהו אותו עוזי לנדאו שהציע שחברות הגז, בבעלותם של טייקונים ומיליארדרים, ישלמו למדינה תמלוגים נמוכים במידה משמעותית ממה שהציעה ועדת ששינסקי. וכדאי להזכיר שגם הוועדה לא החמירה ביותר עם חברות הגז והלכה לקראתן כברת דרך נאה, בכך שאת התמלוגים ישלמו רק בעוד יותר מעשר שנים. עד אז, כידוע, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות, או בעיקר שהחוק ישתנה בלחץ טייקוני הגז, ושיעור התמלוגים יירד. לנדאו או פוליטיקאי אחר כבר יהיו שם מוכנים להבין את הקשיים של אותם טייקונים ולהפחית את שיעור התמלוגים. והם עוד מעזים לטעון, להתבכיין ולהוריד דמעות תנין, שאין קשר בין הון לשלטון. לנדאו גם אחראי להשמטת הסעיף מהצעת החוק בעניין חברות הגז, לפיו חייב הממונה על הגז והנפט במשרד התשתיות להעביר לרשות המסים את המידע והחומרים הנוגעים למאגרי הגז והנפט, המגיעים אליו תוך כדי מילוי תפקידו. כלומר, הדיווח לרשות המסים על הכנסות והוצאות חברות הגז יהיה חלקי, ואף אם יהיה בידי הגורם הממלכתי המפקח על חברות הגז, הוא משרד התשתיות, מידע שיאפשר חשיפת הפרות חוקי המסים, הוא לא יועבר לרשות המסים.

וכמובן, זהו אותו עוזי לנדאו, שבהיותו השר לביטחון הפנים, הורה לחוקרי המשטרה שלא לצרף המלצות לסיכומים של תיקי החקירה. ה"מוטבים" היחידים של הוראה זו הם כמובן עברייני הצווארון הלבן הבכירים. על סיום החקירות כנגד עבריינים זוטרים ועל ההמלצות בעניינם, המשטרה גם ככה לא מדווחת לתקשורת. קרוב לוודאי, שגם אילו דיווחה המשטרה לתקשורת על המלצה להעמיד לדין עבריין רקק, התקשורת לא הייתה מפרסמת זאת. נכון, שגם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, תמך בהחלטת לנדאו, אך לא בכל החלטה של רובינשטיין אני תומך. החלטות לנדאו ורובינשטיין בעניין זה ראויות לגנאי. לנדאו כנראה התכוון שאם יהיו פערים בין המלצות המשטרה להחלטות הפרקליטות, למשל כשהמשטרה תמליץ להעמיד בכיר זה או אחד לדין והפרקליטות תסגור את התיק, הציבור לא ידע על כך ולא יוכל לשאול את השאלות המתאימות. או בעברית קלה – לנדאו פעל להפחתת השקיפות, שהיא אחד הכלים החשובים ביותר במאבק בשחיתות.

האמירה של עוזי לנדאו שרק הרשעה בבית המשפט היא הפוסלת אדם מלכהן בתפקיד ציבורי, ובייחוד בתפקיד בכיר, וההתעלמות שלו, כמו גם של אחרים, מהתנהגויות שיש בהן פגמים מוסריים ופגיעה בטוהר המידות, כמדד למילוי תפקיד ציבורי, הן חלק מהגורמים המסבירים את ההידרדרות של ישראל בסולם השחיתות בשנים האחרונות.

ההבחנה שעושה עוזי לנדאו בין הרשעה בבית המשפט או אפילו הגשת כתב אישום ובין התנהגויות לא אתיות היא זו שמתירה לאנשים שמושחתים על פי כל קנה מידה ציבורי ומוסרי, אף אם לא ביצעו עבירות פליליות ואף שלא הורשעו בבית המשפט, לכהן בתפקידים בכירים ולהיות הפנים, אם לא לומר הפרצוף, של המדינה. בעניינים אלו יש להבחין בין ידידות אישית ובין תמיכה בבבחירה לכהונה ציבורית או להמשך כהונה כזו של אדם, שהפר נורמות מוסריות ו/או נורמות משפטיות. עוזי לנדאו יכול להמשיך להיות ידיד של אביגדור ליברמן, אם הוא רוצה בכך (אם כי, כנראה, לא ידידות אישית הביאה אותו לעזוב את הליכוד, לאחר שלא נבחר לכנסת ברשימתה, ולהצטרף לעגלת ליברמן). אך, כאשר מדובר בכהונה ציבורית, קל וחומר כהונה רמה, עליו לנהוג באופן שונה. כך, לדוגמא, היו מקרים לא מעטים בהם אנשים, שידידיהם האישיים הורשעו ונכלאו בבית סוהר, המשיכו לבקרם שם, ואיני מגנה אותם כלל. אך מכאן ותמיכה בהם לכהונות ציבוריות – המרחק רב.

פסיקת בית המשפט לא אמורה, לא יכולה ולא צריכה להחליף את הנורמות המוסריות בחברה בכלל, ואת הנורמות המוסריות שעל פיהן צריכים אישי ציבור בכירים בפרט להתנהל. בדיוק בשביל זה "המציאו" את המנהיגות. אך, כאשר בכירי הממשל משליכים את הנורמות הללו לאשפה, בעיקר כאשר מדובר בהם עצמם או בעמיתיהם, אנו מוצאים את החברה שלנו כולה מתגוללת במדמנת השחיתות.

בפרפרזה על מה שמיוחס לשר החינוך לשעבר, זלמן ארן, עוזי לנדאו תומך באנשים שתיקם נסגר מחוסר ראיות מספיקות ובאלו שהועמדו לדין וזוכו או במקרה זה באדם שעדיין לא עמד לדין, אלא "רק" הוזמן לשימוע בגין כוונה להגיש כתב אישום. בכך הוא פותח את השער בפני מעשים, שיש בהם שחיתויות קלות, שאף אם אינן מהוות עבירות פליליות, עדיין הם מעשים מושחתים, ובכך הוא מעודד את השחיתות.

על שכר ואכזריות – נקודת מבט אחרת על שכר הבכירים

זוכרים את הסרט "שטר בן מיליון", בו כיכב גריגורי פק? אצלנו, בכל הקשור לשכר בכירים במגזר הציבורי זה לא סרט, והשטר הוא אמיתי. בחודש האחרון דשו בנושא זה כל כלי התקשורת, עד שהדברים היו לזרא. אולם, לשכר המיליונים יש השפעות נוספות, שכדאי להכירן.

עם פרוס עונת הדוחות הכספיים של החברות הציבוריות, נראה שנכנסנו לתוכנית ריאליטי ששמה "למי יש יותר גדול?". לא, לא מה שאתם חושבים, אלא למי מהמנהלים יש שכר ובונוסים גבוהים יותר והטבות ואופציות יותר גדולות. המלצותיה של הוועדה בראשות השר נאמן לבחינת שכר הבכירים, הן בעיקר מגוחכות, אך גם אותן אין ממשלת הימין הכלכלי מתכוונת להוציא אל הפועל. ומכיוון שאצלנו הכול פועל ב"הפוך על הפוך", נשאלת השאלה האם באמת רוצים להגביל את שכר הבכירים? ודרך אגב, אני כלל לא בטוח שהמונח רוצים נכון כשמדובר בבכירים עצמם, לרבות בפקידות הבכירה שרואה בתפקידים הבכירים במגזר הפרטי את משאת חייהם, וחלק גדול מהם יגיע לשם. ואם בכל זאת, יותר להתנבא – שכר הבכירים בשנה הבאה כעת חיה יהיה גבוה יותר. לעומת זאת, שכר השכירים החלשים (לא של חברת החשמל, מקורות, הבנקים ועוד) כנראה יוגבל.
אך, השכר הגבוה של הבכירים משפיע לא רק עלינו, בין אם אנו מזילים ריר למקרא הידיעות על שכרם הגבוה ובין אם זעקתנו באה מהשקפה סוציאליסטית (או כפי שהיום זה נקרא בלשון מכובסת, כדי לא להיות מואשם בקומוניזם "סוציאל-דמוקרטיה") ומתוך ערך של שוויון. השכר הגבוה משפיע קודם כל על מקבלי השכר המוגזם הזה.
כבר כששירתתי במשטרת ישראל, טענתי שכאשר קצין מתקדם מדרגת תת-ניצב לדרגת ניצב הוא עובר מעין טרנספורמציה קוגניטיבית ורגשית. כנראה שקלעתי לדעת גדולים וכך כתב קיפניס (Kipnis) במאמרו מ – 1972 "האם הכוח משחית?" (בתרגום חופשי לעברית): תפיסת עמדה של כוח משנה את החשיבה, המוטיבציות וההתנהגויות של האדם בצורה מאד משמעותית. הכוח, שניתן לבכיר לשם ביצוע תפקידיו, הופך למטרה לכשעצמה, במקום כמשאב להשגת מטרות הארגון.
התמונה דומה גם אצל בכירי המגזר הפרטי, כפי שמשתקף בשכר של המנהלים בחברות הציבוריות. במחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, על ידי ד"ר סרידהרי דסאי, נמצא שככל ששכרם של מנהלים גבוה יותר – הם הופכים להיות אכזריים יותר כלפי העובדים. כן, היא משתמשת במונח זה "אכזריים", שאין מתאים ממנו גם לישראל. היא מצאה שהעלאת שכרם של מנהלים יוצר אסימטריות של כוח בחברה, והמנהלים הבכירים בה, הם בעלי המאה והדעה, מסתכלים על עובדיהם כעל חפץ מתכלה ולא כעל יצורי אנוש בעלי כבוד. ממצאי המחקר מצביעים כי התוצאות של העלאת שכר המנהלים הן טיפול לקוי ואכזרי בעובדים, פיטורי עובדים במסווה של התייעלות ארגונית ושינויים ארגוניים, הפחתת ערכן של תוכניות לביטוח רפואי ולתגמולים בעת פרישה, פגיעה בתנאי העבודה של העובדים ועוד.
נכון, שהכותרות בחודש האחרון, חודש האביב והפריחה של הדוחות הכספיים ושל שכר המנהלים, דשו במנהלים בחברות הציבוריות. אך התיאור של ד"ר דסאיי מתאים גם לאלה שבשלב זה אינם נמנים על הקבוצה הזו. תיאור זה מתאים גם לאותם אנשים שחפצים להגיע לתפקידים הבכירים במגזר הפרטי, התפקידים ששכר עתק בצידם. אותם אנשים, אף כי עדיין משמשים בתפקידים שונים במגזר הציבורי, כגון בכירי משרד האוצר, רואים במנהלים בחברות הציבוריות את קבוצת ההתייחסות שלהם, אליה הם שואפים להצטרף ואליהם להידמות. כך, ניתן להבין טוב יותר את המאבק של פקידי משרד האוצר בתנאי העבודה והשכר של עובדים סוציאליים, קלדניות בבתי המשפט ועוד קבוצות של עובדים מקופחים. פקידים בכירים אלו מתנהגים כך כדי לצוד את עיניהם של בעלי השליטה בחברות הציבוריות במגזר הפרטי. התנהגות אכזרית כזו בוודאי תישא חן בעיני הטייקונים בעלי השליטה באותן חברות, כי כך הם רוצים שהמנהלים בחברות שלכם ינהגו כלפי העובדים. ואז, או אז, יצודו הטייקונים את אותם פקידים כאשר יסיימו את עבודתם במשרדי הממשלה. וכאשר הפקידים יתמנו לתפקידים בכירים במגזר הפרטי ויקבלו שכר עתק – הם ישובו ויתאכזרו לעובדים, גם אם מכסא אחר.
לסרידהרי דסאי מספר המלצות בעניין שכר הבכירים, ביניהן: את הקשר הסימביוטי בין הדירקטורים ובין המנהלים יש לנתק, ורק דירקטורים חיצוניים יעסקו בבחירת המנכ"ל וחברי ההנהלה; אין להעסיק משרדי ייעוץ ומבקרים, הנשכרים על ידי המנכ"ל לצורך ביצוע עבודות שונות בחברה, בייעוץ על שכר המנהלים יש לסגור את הפרצות, המאפשרות להתחמקות ממיסוי תגמולים למנהלים; וכדאי לחייב את המנהלים לתרום אחוז קבוע משכרם (ולא מכספי החברה) לצדקה.