ארכיון קטגוריה: קשה לזהות פגיעה בטוהר מידות

האם השופט יואל צור החזיר חוב לח"כ צחי הנגבי?

כשקראתי את החלטותיו של השופט יואל צור בעניין ח"כ הנגבי, הן את החלטת הזיכוי והן את ההחלטה כי אין קלון במעשיו, חשבתי לרגע שהיה בלבול, ואלו הם סיכומי הסניגוריה. כשהוברר לי שאכן מדובר בפסק דין של שופט ולא בדבריו של הסניגור, התחילו לצלצל במוחי פעמוני אזעקה. החלטתי לחטט קצת בעבר, כדי להבין את מקורן של ההחלטות המוזרות של השופט צור.

יואל צור מונה לכהונה הרמה של שופט, שופט שלום בבית המשפט השלום בירושלים, ב – 1988. לפי הכתוב עליו באתר בתי המשפט, אין מתאים ממנו, מבחינת הכשרתו וניסיונו המקצועי, לכהן כשופט. כעבור עשר שנים הוא קודם משופט מן השורה לתפקיד של סגן נשיא בית המשפט השלום בירושלים. רגע, רגע, עשר שנים? פעמון נוסף מתחיל לצלצל. כלומר, הוא מונה לתפקיד הבכיר ב – 1998. ואז פעמון שלישי מצלצל, והפעם בצלצול שעלול להעיר גם את הנכדים, שישנים הלילה אצלנו בחדר הסמוך לחדר העבודה. מי כיהן כשר המשפטים ב – 1998? צחי הנגבי. ומי הוא הממנה שופטים לתפקיד סגן נשיא בית המשפט? שר המשפטים.

הייתכן שכבוד השופט יואל צור בסך הכל החזיר את חובו למי שקידם אותו? לא. לא בבית המשפט שלנו. ובכל אופן, מנקר הספק וימשיך לנקר כנראה עוד זמן רב.

בדקתי את כללי האתיקה של השופטים, שפורסמו על ידי נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש. הכל מצאתי שם. אסור לשופט לשבת בדין של בן משפחה, או כשיש לשופט עניין בתוצאה של הדיון, או אם בטרם היותו שופט היה מעורב באותו עניין שנדון עתה בפניו, או אשר בעל דין היה לקוחו של השופט בטרם מונה לכהונה זו ועוד כהנה וכהנה הוראות, שמטרתן למנוע מצבים של ניגוד אינטרסים ומשוא פנים. לא מצאתי שם כל הוראה, לפיה השופט צור היה במצב של ניגוד עניינים במשפטו של הנגבי. אך, מצאתי שם משפט חשוב מעין כמוהו, שפירוש הכללים ייעשה לא רק כלשונם, אלא גם כרוח הנושבת מהם. למיטב הבנתי, הרוח שנשבה על השופט צור, בעת שהוחלט שישב בדינו של הנגבי, הייתה כה חזקה, שהייתה מזיזה כל אדם סביר מלשבת כשופט במקרה כזה. כנראה, שהרוח שנשבה מהכללים – חלפה מעל השופט צור ובו לא נגעה.

אמנם, חלף יותר מעשור מאז חתם שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, על המינוי של השופט צור לכהונה של סגן נשיא בית המשפט השלום בירושלים, אך הרוח המינוי המשיכה לנשוב עד היום. היום נפרע החוב.

נשיאת בית המשפט העליון, גב' דורית בייניש, ונציב תלונות הציבור נגד שופטים, מר אליעזר גולדברג – לטיפולכם המסור.

הארץ: "סרקוזי נפטר משרים בזבזניים"

צרפת ואנחנו – חפש את ההבדלים. שם גרם הנשיא להתפטרותם של שרים שבזבזו כספי ציבור. וכאן – פוליטיקאי שמבזבז כספי ציבור זוכה למחמאות.

לא מצאתי את הכתבה ב"הארץ” מיום שלישי 6.7.10, ולכן העתקתי את ראשיתה: “שני שרים זוטרים בממשלת צרפת הודיעו שלשום במפתיע על התפטרותם. מדובר בשרים שנחשפו כמי שקנו סיגרים קובניים וטסו במטוסים פרטיים על חשבון משלם המסים הצרפתי…”

נכון, אנחנו לא רוצים להידמות לצרפת בכל. אנחנו גם לא רוצים להידמות לצרפת בחוק הצרפתי שמונע חקירה נגד נשיא מכהן. לא הכל טוב שם (מלבד הבגטים ועוד כמה דברים טעימים). נכון, שלא מדובר ב – 25,000 שקלים, אלא בסכומים גדולים יותר.

אך, חשוב העקרון וייתכן שאת העקרון הזה כדאי לאמץ גם אצלנו

בין דרעי להולילנד – על כנס בנושא דמוקרטיה, תקשורת ופרשות שחיתות

ד"ר דורון נבות מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, יזם כנס, אשר התקיים ב – 10.6.10. נשאתי שם דברים, והתייחסתי לארבע נקודות בנושא הכנס:

  • מאפייני עבריינות הצווארון הלבן כמאפייני הפשע המאורגן
  • בין שחיתות שחורה לשחיתות האפורה
  • תפיסת שופטים את עברייני הצווארון הלבן
  • תפקיד התקשורת

להלן תקציר (קצת ארוך) של הרצאתי.

מאפייני עבריינות הצווארון הלבן והשחיתות ומאפייני הפשע המאורגן

בעניין זה, אני נתלה באילנות גבוהים. סתרלנד טען שעבריינות הצווארון הלבן היא צורה של פשע מאורגן. דיויד וייסבורד, חתן פרס בינ"ל מכובד בקרימינולוגיה, כתב שהארגון הוא הנשק של עבריין הצווארון הלבן נשק המסייע לו להעביר לרשותו משאבים של המדינה ושל קורבנות אחרים. אזכיר רק את החשובים מבין המאפיינים של הפשע המאורגן שניתן למצוא ברוב פרשיות השחיתות:

הארגון – בשני המקרים מדובר בקבוצה שפועלת באופן שיטתי, לאורך זמן, תוך חלוקת תפקידים בין החברים. בפרשיות השחיתות השחקנים הם: חברה, המבקשת להשתלט על תחום עסקי, המתווכים בין בעלי ההון ובין עובדי הציבור, עובדי הציבור המשוחדים ועוד. החיסול הפיזי נדיר בתחום השחיתות, אך חיסול בדרך של נידוי ופגיעה בחייו המקצועיים והאישיים של חושף השחיתות קיים גם קיים. כמו בפשע מאורגן, השחקנים מידי פעם מתחלפים, אך המנגינה – "האווירה של שוחד", כפי שקבע בית המשפט בעניינו של דרעי, נשארת.

האינטרס הכלכלי זהה רווחים מהירים וגבוהים, בלי להתחשב במגבלות החוק והמוסר.

מונופוליזציה או קרטליזציה של שווקים – השתלטות על תחומים ושווקים כלכליים, כגון: נדל"ן, מינוי בכירים, ניסיונות השתלטות על תפקידים ועל יחידות ציבוריות משרד המשפטים, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הניסיון להשתלט על רשות המסים, החדירה ליאח"פ (היום יאחב”ל), ניסיון השתלטות על בזק, מינהל מקרקעי ישראל, מרכז ההשקעות ועוד. כמו גם קרטליזציה בתחומים עסקיים, כגון: קרטלי הביטוח, הגז והמרצפות, הסדרים להעברות המידע בין הבנקים על העמלות ועוד.

מעורבות של עסקים לגיטימיים – מאפיין זה, המופיע כאחד המייחדים את הפשע המאורגן, הוא ברור מאליו בתחום עבירות הצווארון הלבן.

גישה לשלטון – השתלטות על בעלי תפקידים בשלטון המרכזי והמקומי. השיטות שונות, במקום סחיטה, איומים או השיטות "עדינות" יותר, שוחד, השפעה, קידום וקירבה. אך המטרה זהה.

התגוננות פעילה להכשלת החקירה כמו ארגון הפשיעה, עברייני הצווארון הלבן, בין בעצמם ובעיקר בסיוע יועצים, עוזרים, חוקרים פרטיים ועוד, אינם מסתפקים בהתגוננות פאסיבית בפני החקירה אלא יוזמים התקפות אקטיביות על החוקרים והפרקליטים להכשלתה.

ייתכן, שהמושג המתאים יותר לתופעת השחיתות הוא הרשת, ולאו דווקא ארגון. אך ההגדרות השונות לא יוכלו למחוק את הדימיון הרב בין מבנה הרשת המושחתת ותפקודה ובין מבנה ארגון הפשיעה ותפקודו.

הבחנה בין שחיתות שחורה ובין שחיתות אפורה

זו נקודת התורפה של האכיפה בתחום המאבק בשחיתות. ניתן להגדיר שחיתות כמנעד בין שחיתות חמורה ושחורה, כשוחד או מרמה, ובין מעשים, שאפילו בית המשפט הגדיר אותם כשחיתות אפורה, שהם בבחינת פגיעה בטוהר מידות, מעשים שיש בהם פגמים אתיים, ניגודי עניינים וכיו"ב, שרק חלק קטן וזניח מהם "נלכד" ברשת של האכיפה הפלילית לכל היותר, מדובר בהפרת אמונים, שגם בעבירה זו עדיין רב האפור, על אף הפסיקה בעניינו של שמעון שבס.

מרבית המעשים הללו, על אף שיש בהם פגיעה קשה במינהל תקין ובטוהר מידות, הפרה של נהלים ושימוש במשאבי הרשויות לצרכים אישיים וקבוצתיים, אינם ענישים כלל. דוחות מבקר המדינה ומבקרים פנימיים מלאים במעשים כאלה, אך בהעדר הרשעה פלילית וקלון, הכלבים נובחים, אם לא משתיקים אותם, והשיירה עוברת.

באין אכיפה, לומדים העבריינים שהם יכולים לבצע שחיתויות. מעשי השחיתות האפורה הם הם הבסיס להתפתחות השחיתות השחורה. כמו כל עבריין סדרתי, גם עברייני הצווארון הלבן הולכים ומשתכללים, הולכים ואוזרים אומץ ומוטיבציה, ועוברים משחיתויות קלות לשחיתויות חמורות, כשהם יודעים להיזהר ולהתחמק טוב יותר מהמשטרה ומהפרקליטות. ככל שהם מתעשרים הם אוספים לצידם את מיטב היועצים המשפטיים והכלכליים, יועצי תדמית ויועצי תקשורת, שמסייעים להם להתחמק מעונש בכלל או מעונש חמור.

גם במקרה שמוגש כתב אישום בגין הפרת אמונים – בתי המשפט אינם יודעים כיצד להכריע בהם. בעניין זה, "התיק הציבורי" בעניינו של דרעי חשוב עשרות מונים מהתיק האישי של דרעי, שבו הורשע בעבירות שוחד ומרמה. בעוד, שחשיפה, חקירה והעמדה לדין של עברייני שוחד ומרמה היא ברמה נאותה יחסית, אין כמעט אוכף את מעשי השחיתות האפורה, על אף שהם פסולים מבחינה ציבורי. אם כבר מוגש כתב אישום, בתי המשפט מרבים לזכות את העבריינים, כפי שקרה בתיק הציבורי של דרעי (מלבד אישום אחד, שבו העביר כספים למוסד בניהולו של אחיו). על אף, ששם, נחשפה שיטה של העברת כסף ציבורי לגופים מקורבים.

רק לעתים רחוקות ובדרך כלל אחרי שנים רבות של ביקורת ציבורית, מוגש כתב אישום על מעשים "אפורים", כדוגמת סוגיית המינויים הפוליטיים. אולם, כבמדינת הפוך על הפוך, כתב האישום נגד צחי הנגבי קובע רף גבוה מידי, של עשרות מינויים פוליטיים, כדי להצדיק את תפיסת ההתנהגות כפלילית. התוצאה תהיה שבמקרים שיש מספר קטן של מינויים פוליטיים או מינויים פסולים – לא יוגש כתב אישום.

אישית, אני מתנגד לפליליזציה של השחיתות האפורה. המלצתי היא להקים מנגנון בלתי תלוי להטלת סנקציות אזרחיות ומינהליות על מושחתים, שחטאו במעשים שיש בהם פגיעה בטוהר מידות או במינהל תקין. בהשאלה מהתפיסה בעניין החלונות השבורים – ענישה כזו בגין מעשי שחיתות קלים על מושחתים רבים, תתרום להרתעה, יותר מהטלת עונשים כבדים על מושחתים מעטים שנתפסו ברשת הפלילית.

תפיסת שופטים את עברייני הצווארון הלבן

לעתים, בעיקר במשפטיהם של עברייני הצווארון הלבן, בתי המשפט אינם יודעים להפריד בין העושה ובין המעשה. הגם שלפי התיאוריה הליברלית יש לשפוט אדם על פי מעשיו ולא על פי מוצאו (כבעבר). יש יותר מאשר רושם שלעתים המעמד של האדם קובע יותר מאשר המעשה. כפי שקבעה, למשל, השופטת ברלינר בפרשת אורסיס:

"יש לזכור כי המערערים כולם הם אנשים נורמטיביים מן הישוב, בעלי תפקידים כאלה ואחרים בחברות שמדובר בהן. ניתן לצאת מנקודת הנחה, כי המעבר מפעילות עסקית שגרתית ומקובלת בתחומם לבין פעילות פלילית, אינו עניין של מה בכך עבורם, והדעת נותנת כי יהיה צורך בפיתוי של ממש כדי "שיחצו את הקווים".

אמרה וזיכתה את הנאשמים, שהורשעו אחר כך בבית המשפט העליון. היא אינה הראשונה הקובעת מעין חזקות מופרכות אודות התנהגות של בכירים. העדר "פיתוי של ממש" היה גם בבסיס הזיכוי של שמחה דיניץ. הנחות ו"חזקות" דומות נמצאות גם בפסק הדין של דרעי בתיק הציבורי. וכך כותב אחד השופטים כהנמקה לזיכוי: "הוא [דרעי} תלה זאת בחוסר נסיונו לאחר שנכנס לתפקיד המנכ"ל כחמישה חודשים קודם לכן, ובכך שטרם הספיק להכיר את הנוהל כולו לפרטי סעיפיו". בעובדה שאותו נאשם שימש קודם בתפקיד בכיר אחר במשרד לא ראו כמספקת להכרות עם עבודת המשרד. לפי הנחה נוספת, שאין לה זכר בדין הפלילי, בעלי תפקידים בכירים לא יבצעו עבירות פליליות בגלל עצם מעמדם הבכיר. ריבוי מעשי השחיתות של בכירים מפריך מיידית כל חזקה דימיונית כזו.

הלכה מוזרה נוספת, שנקבעה בעניינו של שלום פדידה, ראש עיריית בית שמש לשעבר, קובעת כי רצון לסייע לאדם אחר מנקה אדם ממעשה מושחת (העברת כספים לאחר כדי שיתמכו הוא ומפלגתו בראש הרשות ובקואליציה שלו). השופט המחוזי, היום בעליון, כלל לא התרשם שבית המשפט העליון ביטל את דרישת המניע בעבירות שוחד מספר שנים לפני כן. על כן, הורשע פדידה בהפרת אמונים בלבד.

חזקות והנחות מופרכות ומוזרות אלו ורבות אחרות הן תוצאה, בין היתר של הדימיון בין השופטים ובין נאשמי הצווארון הלבן וההשתייכות לאותה קבוצת התייחסות, ולסביבה החברתית והתרבותית הדומה בה צומחים השופטים והנשפטים הללו, אשר מקשים על אובייקטיביות השפיטה ועל גזירת הדין.

שחיתות ותקשורת

נהוג לומר כי התקשורת, היא היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. פרסום הדברים לעין השמש הוא הערובה לדמוקרטיה ולשלטון החוק. יש הטוענים כי כלב השמירה הזה נרדם מזמן. טענתי שונה – הכלב לא נרדם, עדיין כוחו במותניו ושיניו חדות, אלא שהן מופנות לכיוון אחר. לא עוד תחקירים עיתונאיים, לא עוד חשיפת מושחתים, לא עוד ביקורת נוקבת על עובדי ציבור בכירים. שיניו החדות של כלב השמירה מופנות עתה אל כל מי שמנסה להיאבק בשחיתות. המעורבות העמוקה של בעלי אמצעי התקשורת בעולם העסקי, שינתה לחלוטין את האינטרסים של כלי התקשורת עצמם.

היחסים בין הון, שלטון ועיתון הולכים ומתהדקים, על חשבון, בין היתר, המאבק בשחיתות ולכן גם על חשבון ההגנה על הדמוקרטיה המהותית.

מחקר אמריקני שבדק כיסוי תקשורתי של שחיתויות במשך יותר מ – 30 שנה מצא שרק זמן מועט ביותר מוקדש לכך, בהשוואה לסוגי פשיעה אחרים (25% כיסוי כל נושאי הפשיעה, פחות מ – 10% מזה – שחיתות). שני גורמים חשובים לכך: העירוב בין תאגידים עסקיים ובין התקשורת ותפיסה חיובית מצד בית המשפט את העבריינים עצמם, להבדיל מהתפיסה השלילית של עברייינים "רגילים", כמו כבוד השופטת ברלינר וכמו שופטים רבים אחרים. הרושם שלי הוא שבישראל יש כיסוי רחב למדי לפרשיות שחיתות, אך חלק ניכר מהכיסוי מכוון כיום להגנת החשודים והנאשמים בשחיתות ולהתקפה על מערכת אכיפת החוק, ולא למאבק בשחיתות.

המהפך התרחש בראשית שנות התשעים. כלי התקשורת, שחלק מראשיהם היו מעורבים עמוק בפרשיות שחיתות והורשעו בביצוע עבירות שונות, החליפו תפקידים. ממדווח, תחקירן ופרשן הפכו לשחקן שנטל חלק במשחק עצמו, ואם יורשה לי – במשחק המלוכלך. ומשם המרחק למה שמתרחש היום, שבהם כלי תקשורת מסוימים מתקיפים את החוקרים, הפרקליטים והשופטים, במקום לחשוף שחיתות ולגנות את המושחתים – קצר ביותר. להערכתי, מגמה זו עלולה להתחזק, ככל שבעלי אינטרסים כלכליים יחזקו את אחיזתם בכלי התקשורת.

הרגל שבועטת בכדור מתחלפת – רק השער נשאר – זה השער מושחתים יבואו בו וייצאו צחורים כשלג – או איך להפלות לטובה את המושחתים הבכירים בחסות החוק

מידי פעם עולות הצעות להגביל את משך חקירות המשטרה ולקצרן, לכאורה כדי לקצר את עינוי הדין של החשודים והנאשמים. הצעות אלו, מפלות לרעה בחסות החוק את העבריינים ה"קטנים", מעוטי היכולת, המגיעים משכבות נמוכות, ומפלות לטובה את בעלי המאה ואת החשודים בעבירות של שחיתות ומקילות עליהם, ללא כל הצדקה. מה שמדאיג הפעם הוא שההצעה מגיעה מכיוונו של היועץ המשפטי לממשלה

איני מתפלא שבמדינה כשלנו, בה השלטון שבוי מזה זמן רב על ידי ההון או הטייקונים בפי התקשורת, עולות חדשות לבקרים הצעות להגביל את משך חקירות המשטרה לתקופות קצרות וקצובות.

בעבר העלו הצעה כזו, שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן והשרה לשעבר רוחמה אברהםבלילא. גם מהעובדה ששני אלו הגישו הצעות כאלה לא נדהמתי. השר לשעבר פרידמן היה שר לעומתי לכל מערכת אכיפת החוק ומונה לתפקידו זה על ידי אדם שנחשד ומואשם במעשי שחיתות חמורים ואף המשיך להגן עליו לאחר שנפתחו הביקורות והחקירות נגדו, והשרה לשעבר רוחמה אברהםבלילא שנחקרה במשטרה, ואך כפסע היה בינה ובין העמדתה לדין בגין פשע.

אך, לא הבנתי מה המניע של ח"כ דב חנין להציע הצעה דומה. נכון, חשובות לו זכויות אדם ובעיקר זכויותיהם של בני השכבות החלשות, אך בין עקרונות אלו ובין הגבלת משך זמן החקירות אין ולא כלום. עדיין לי הסבר גם ליוזמת היועץ המשפטי לממשלה (מעריב 7.6.10) לחקיקה המגבילה משך חקירות.

בין הטיעונים המופרכים להגבלת משך החקירות ניתן למצוא פגיעה בזכויות חשודים להליך הוגן, פגיעה ביכולת ההגנה שלהם, עקב שכחה שהזמן גורם, פגיעה בפרנסתו של חשוד ועוד. נכון, טיעונים כבדי משקל, אלא שהעובדות והנתונים מצביעים על תמונה שונה לחלוטין – אפילו הפוכה. החקירה ברוב גדול של המקרים מסתיימת תוך מספר שבועות מאז נפתחה. לפי נתונים שפורסמו על ידי מרכז המחקר של הכנסת, מתוך כל תיקי החקירה שנפתחו ב – 2006 רק 3% עדיין היו פתוחים בסוף 2007. כלומר 97% מחקירות שנפתחו בשנת 2006 נסגרו תוך שנה וחצי. אפילו מבין התיקים שנפתחו בתשעת החודשים הראשונים של 2007, 17% בלבד היו עדיין פתוחים ב – 31.12.07. שיעור התיקים הפתוחים משנים קודמות אפסי. להערכתי, המצב מאז רק השתפר.

אם כך, "המתנת" החשודים וקורבנות העבירה להחלטה על הגשת כתב אישום או על סגירת התיק היא קצרה מאד. לכן ברור, שהטענה של מציעי תיקון החקיקה שכביכול "נגד אזרחים רבים פתוחים תיקי חקירה במשך שנים", אינה עומדת במבחן המציאות.

אם כך, כדאי לבדוק למי באמת ניסו לסייע שני השרים לשעבר וגם חבר הכנסת, התמים משהו. אציין, כי ההצעה אינה כוללת הגבלה של חקירה בעבירות, שעונשן הוא מעל 10 שנים.

רוב החקירות בגין עבירות קלות או קלות יחסית (עד 10 שנות מאסר) מסתיימות תוך שבועות או לכל היותר חודשים מעטים. נשארים בחקירה, בין אם בחקירה גלויה ופעילה ובין אם באיסוף מודיעיני, תיקים בעבירות חמורות, כגון אונס, רצח ושוד מזוין, שטרם התגלה החשוד בביצוען או שאין די ראיות להגשת כתב אישום. לכן החקירה נמשכת וטוב שכך, ובכל מקרה העונש על עבירות אלו הוא מעל 10 שנות מאסר.

חלק אחר מהתיקים עוסקים בפשע מאורגן, שלא תמיד נמצאות ראיות מספיקות להגשת כתב האישום תוך כדי מעצרם של החשודים. במקרה זה, יש הצדקה מלאה להמשיך את החקירות גם מעבר לשנה או שנתיים ואפילו שלוש (אם כי, איני סבור שיש מקרים שתיקים כאלה נשארים פתוחים תקופה ארוכה כל כך, אם לא הוגש כתב אישום). נשארות חקירות ממספר סוגים, שהעונש בגינן נמוך מעשר שנים, והחשודים בהם הם הזוכים העיקריים בפיס שמציע היועץ המשפטי לממשלה: מקרים בהם זהות החשוד ידועה, אך הוא מסתתר או נמלט לחו"ל או חשודים שמאיימים על עדים, משמידים ראיות או משבשים את החקירה בדרכים אחרות, ובכך גורמים להתמשכותה. רק חלק קטן ביותר מהחקירות נמשכות זמן רב כתוצאה מרשלנות של חוקרים או של תובעים.

הקבוצה הגדולה ביותר של חקירות מתמשכות היא בשל עבירות צווארון לבן, מעשי שחיתות ובעבירות אחרות של בעלי תפקידים בכירים. כמעט העונשים בכל העבירות הללו נמוכים מעשר שנות מאסר.

מציעי החוק מסייעים כמעט אך ורק למושחתים הבכירים ולבעלי ההון שנגדם או נגד מקורביהם מתנהלות חקירות בגין מעשי שחיתות. כל הנמקה אחרת היא בבחינת זריית חול בעיניים והטיעונים אינם מעוגנים בנתונים עובדתיים.

החקירה בתיקים אלו מורכבת מאד, החשודים עושים מאמצים רבים לטרפד את החקירה ולמשוך אותה ואחר כך לטעון לעינוי דין בגין התמשכות החקירה (זה מזכיר לי את האדם שרצח את הוריו ואח"כ ביקש הקלה בדין כי הוא יתום). על כן, יש לאפשר למשטרה לחקור בכלל ובתיקי שחיתות בפרט עד תום.

הצעת חוק זו, מאפיינת את הדיון הציבורי בישראל, בכך שהיא תלושה מהמציאות ואינה מעוגנת בנתונים. כשהנתונים סותרים את תפישת העולם של המתדיין, כמו במקרה זה, הוא פשוט מתעלם מהם או מפרש אותם בצורה יצירתית. ראוי שגם היועץ המשפטי לממשלה, שאמר שיש להילחם בשחיתות גם בחרב, גם ברומח וגם בכידון (ידיעות אחרונות 1.6.10), ישוב ויעיין בעובדות, המצויות במשרד עליו הוא ממונה, וייסוג מהצעתו. ייתכן, שראוי שהמאבק בשחיתות ייעשה גם בכלים מודרניים יותר. אם בכל זאת, רוצה מר וינשטיין לעשות לקיצור הזמן שבין פתיחה בחקירה ובין הגשת כתב אישום, אני מציע שיתחיל בבדיקה משך הטיפול בתיקים על ידי הפרקליטות, ממש מתחת לאפו. אם כי, אני מעריך, שמאז מונה משה לדור לתפקיד פרקליט המדינה, היו שיפורים גם שם. עם כל הביקורת על המשטרה, הישגיה בתחום זה ראויים לציון.

הבנקים ממשיכים להרוויח והכלב אפילו לא נובח

מה קרה לרווחי הבנקים מאז פירסמה רשות ההגבלים העסקיים את הקביעה כי בין הבנקים מועבר מידע אודות העמלות הנגבות מאיתנו? לכאורה, די היה בקביעה זו כדי להניא את הבנקים מלהמשיך ולהעלות את העמלות במקביל ובשיעורים מאד מאד דומים. אולם, הבנקים מנצלים את חולשת הרשות, הנמנעת כמעט לחלוטין מהגשת תביעות פליליות, וממשיכים להרוויח על חשבוננו.

לאחר חקירה שנמשכה תקופה ארוכה והתלבטויות שנמשכו תקופה ארוכה יותר, החליטה הממונה על הגבלים עסקיים, לפני קצת יותר משנה, לא להגיש נגד הבנקים ומנהליהם כתבי אישום בגין הסדר כובל ביניהם (קרטל) בעניין תיאום גובה העמלות, הנגבות מבעלי החשבון. רונית קן, מנהלת הרשות הסתפקה בהצהרה ("קביעה" בלשון חוק ההגבלים העסקיים) כי העברות המידע בין הבנקים הגדולים בישראל הם למעשה הסדר כובל. היו תמימים שסברו שדי בכך כדי להפסיק את הקרטל ולהניע תחרות בין הבנקים בתחום עמלות ניהול החשבון של משקי הבית (בעברית קלה כולנו, מלבד בעלי העסקים ובעלי ההון הגדולים). והיו כאלה שניצלו את תמימות תושבי המדינה, בהצגת מצג שווא שכביכול הם נאבקים בקרטל הבנקים ובעמלות הגבוהות שהם גובים.

בערך באותה תקופה, החליט בנק ישראל לעשות רפורמה בעמלות הבנקים  ולאלץ את הבנקים להפחית את גובהן. בנק ישראל אף פרסם שהרפורמה שיזם הפחיתה את כמות הכסף שנכנס לקופות הבנק בגין גביית עמלות.

אך לא "הקביעה" של הממונה על הגבלים עסקיים ולא "הרפורמה" של בנק ישראל הצליחו להביא להפחתת התשלומים המיותרים של הציבור לבנקים בגין עמלות. כמו על פי החוק שדבר לא אובד בעולמנו, הכנסות הבנקים מעמלות רק גדלו וגדלו, והכיסים, הריקים בלאו הכי של הציבור, הלכו והתרוקנו.

אם סבורים המפקח על הבנקים בבנק ישראל והממונה על הגבלים עסקיים שהם לא טעו, שיעלו ויסבירו איך הכנסות הבנקים מעמלות עלו, במידה מאד משמעותית, בדיוק אחרי שהם פעלו, לדבריהם, להפחתתן. בשנת 2009 גדלו הכנסות חמשת הבנקים הגדולים מעמלות ועמדו על יותר מ – 13 מיליארד שקלים (שלושה עשר מיליארד שקלים חדשים. כל אחד מתושבי המדינה, גם התינוקות שאין להם חשבונות בנק, שילם כמעט 2,000 שקלים בשנה לבנקים כעמלות). בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2010 עלו ההכנסות מעמלות פעם נוספת בכמעט 6% לעומת הרבעון הראשון של 2008. ההכנסות של חמשת הבנקים הגדולים מעמלות בשלושה חודשים אלו בלבד היו כמעט 3.5 מיליארד שקלים.

רשות ההגבלים העסקיים נכנעה ללחצים עצומים של הבנקים ושל אלו שתומכים ומסייעים להם בזרועות השלטון השונות, בפרסמה את קביעה בלבד כי מדובר בהחלפת מידע העולה כדי הסדר כובל. למעשה, אין לקביעה זו כל היבט מעשי, ועם הצהרה תיאורטית אנו לא יכולים ללכת למכולת. הבנקים שמחו יותר מכולם על כך, על אף שהגישו ערר על החלטת רשות ההגבלים העסקיים לבית המשפט.

אולם, אני לא יכול לומר שלאנשים ברשות ההגבלים העסקיים חסר חוש הומור. במוסף ממון של ידיעות אחרונות מ – 3.6.10, צוטטו דבריה של רונית קן, הממונה על הגבלים עסקיים, בכנס עורכי הדין באילת: “האכיפה הפלילית היא אחת מאבני היסוד שלנו". מרוב צחוק כאבה לי הבטן. זאת בנוסף לכאבים בכיס, שנגרמו כתוצאה מגביית העמלות על ידי הבנקים, תוך עצימת עיניים של השומרת מרשות ההגבלים. בחמש השנים האחרונות הגישה רשות ההגבלים העסקיים לא יותר מחמישה כתבי אישום. לזה קוראת רונית קן אבן יסוד. ייתכן, כי אכן האכיפה הפלילית מצויה ביסודות של הרשות, אך אלו מזמן כוסו באדמה ואין רואה את אבני היסוד הללו. לו לפחות הפעילה רשות ההגבלים העסקיים את סמכויותיה המינהליות והאזרחיות – דיינו. אך גם את הסמכויות הללו היא מפעילה במשורה. והכל תוך פגיעה באזרח הקטן ובכיסו ולתפארת בעלי ההון והממון במדינת ישראל.

הון ושלטון – גם בים התיכון או דלית ותמר מסייעות לשלטון לפעול לטובת ההון במסווה של טובת המדינה

מדינת ישראל לא התברכה במשאבי טבע רבים, ולכן רבה השמחה עם גילוי הגז הטבעי במאגרי דלית ותמר בים התיכון. אלא, שבמקום לעשות שימוש טוב במאגרי הגז לטובת המדינה ותושביה, נרתמים בכירי השלטון לסייע לבעלי ההון להגדיל את הונם, שגם ככה נאמד במיליארדי דולרים.

על יזמי חיפושי הגז הטבעי בישראל נמנים קבוצת דלק, שבשליטת יצחק תשובה, חברת ישראמקו, שבשליטת קובי מימון, אלוןגז, בשליטת דודי ויסמן וחברת נובל אנרג'י האמריקנית. כולם כנראה נזקקים לתרומות ממדינת ישראל על מנת להתקיים. אחרת, לא ניתן להבין כיצד מתגייסים בכירי השלטון בישראל לפעול לטובת היזמים, והפעם לטובת יצחק תשובה וחבריו ושותפיו לקידוחי תמר ודלית.

יזמים חרוצים אלו, שקבלו זיכיון לחיפושי גז בים התיכון, מול חופי ישראל, מחפשים דרך להעברת הגז מהבארות שם לישראל. וזה בסדר, וזה גם האינטרס של המדינה. אולם, ככל שהדברים אמורים במקום בו הם מתכוונים להקים את המתקן לקליטת הגז, האינטרסים של המדינה אינם בראש מעייניהם. האינטרסים היחידים המעניינים אותם הם כיסם, שגם ככה הוא תפוח למדי. איני מתקנא בהון שלהם, מצידי שירוויחו כמה שיותר, אך לא על חשבון חיי התושבים במדינה. לא על איכות חיים מדובר, אלא על חיים ממש.

בעלי ההון מבקשים את אישור רשויות התכנון להקים מתקן לקליטת הגז הטבעי מקידוחי תמר ודלית באזור חוף הכרמל. אין ספק, שחשיבותו של הגז הטבעי כמקור אנרגיה למדינת ישראל בעשורים הקרובים היא רבה, אך הנזקים שייגרמו לטווח הארוך יותר רבים הרבה יותר מהתועלת של הקמת חוות הגז באזור זה. היתרון היחידי של הקמת המתקן (היזמים משתמשים במונח "חוות גז". זו לא חווה, אלא מתקן מסוכן ומזהם) בחוף הכרמל הוא עלותו הנמוכה יחסית עבור היזמים.

אולם, מאחר שקיימת חלופה אחרת, שטובה יותר מכל הבחינות (בטיחותית, ביטחונית, איכות סביבה), גם אם כנראה עלולה לפגוע ברווחים של בעלי הון, יש להעדיף חלופה זו (בניית המתקן על אסדה בים) על פני כל החלופות האחרות.

להלן מספר נתונים, שאפילו חלקם בלבד מצדיקים את בחירת החלופה של אסדה בים:

  • הנטיה בכל העולם הינה לא להפריט את משק הגז כיוון שהאינטרס של היזם (בעל ההון) הוא ניצול מלוא הבאר במינימום זמן. ההפרטה מאפשרת ליזמים להתעשר על חשבון אוצרות הטבע שלנו, על חשבון ביטחוננו ועל חשבון בריאותנו. ב – 10 שנים הקרובות יפיקו היזמים יותר מהתצרוכת המקומית של מדינת ישראל ולכן את היתרה ימכרו בחו"ל למרבה במחיר.
  • מרבצי הגז האלו יגמרו בשלב מסוים, ולכן למדינה כדאי להפיק את הגז באותה מידה שתספיק לצרכי המדינה ותאריך את "משך חייו" של באר הגז, וכך, ניתן יהיה לנצל במלואו את המחצב הנהדר הזה. מאחר שהיזמים שואפים למקסם את הרווחים שלהם במהירות, הם, כאמור, יפיקו יותר גז מהתצרוכת של מדינת ישראל, ויעשו הכל לייצא אותו. היצוא אפשרי רק דרך הים, ולשם כך ישונע הגז טבעי הנוזלי לנמל חדרה, בקרבת הישוב קיסריה או אף בצנרת מתחתיו. רמת הסיכון רק תעלה.
  • בעולם, שמקורות האנרגיה הולכים ומתכלים, חשוב לשמור רזרבות של מקורות כאלה לשנים רבות, ולא לנצל את כל הרזרבות, רק על מנת ליצא אותן למדינות אחרות (עשירות יותר מישראל), ובכך להעשיר עוד יותר את בעלי המון, המקורבים לשלטון.
  • בעולם הנאור אין חוות גז בצמידות לאוכלוסיה, והזיקוק של הגז מתבצע אך ורק על אסדות בלב ים. עד לשינועו, בין אם להעברה לצרכנים ובין אם לייצוא – הוא ייאגר במאגרים בתוך מתקן הגז, מאגרים של גז מסוכן ביותר. הגז נטול ריח, ואנו לא נדע על התפשטות שלו, במקרה של תקלה. התוצאה פגיעה בחיים ובבריאות. אולם היזמים נמנעים מלדבר או לדווח על כוונתם זו, אולם זו תהיה תוצאה הכרחית של הקמת מתקן כזה על החוף. הפועל היוצא הוא שהתמונה שמציגים היזמים היא, בהמעטה, מעוותת המתקן יהיה הרבה יותר גדול מהדיווח של היזמים, ולכן מסוכן הרבה יותר.
  • בהסתכלות על מערכת האנרגיה לעשרות שנים הבאות, לכולנו ברור כי הפתרון הוא רק בים, שכן רק מרחבי הים הפתוח מאפשרים מרחב, הכלת אירועים מסוכנים ושמירה על בטיחות ובטחון.
  • במדינת ישראל לא הוקם מעולם מפעל הפקת גז ביבשה בגדלים כאלו עד כה, אלא רק בים (אסדת ים תטיס). השולטים במדינה, החפצים ביקרו של תשובה, לא הביאו בחשבון את הסיכונים לסביבה היבשתית, לסביבה החופית, לסביבה הנופית ולסביבה הימית ובראש וראשונה לסביבה האנושית. כולם יפגעו בוודאות תוך ובמהלך הפעלת מפעל פטרוכימי כזה, בנזקים שרובם הינם בלתי הפיכים, בוודאי במדינה קטנת מרחבים, וחופים כמו שלנו, שרק מיעוטם פתוחים לציבור הרחב.
  • כל העוסק בנושא גז טבעי יודע, גם מניסיון שנצבר בעולם, כי גז בלחץ כה גדול בריכוז עצום, מהווה סכנה פוטנציאלית לדליפות, לפיצוצים ולשריפות. עד כה, אין בעולם כולו מתקן וצינור גז שבטוח לחלוטין מסיכונים אלו. הגז הוא הגורם מספר אחד בפיצוצים השונים, שאנו שומעים עליהם חדשות לבקרים, במכרות בעולם כולו. אך בעוד במכרות הסיכון הוא מקומי ונקודתי בלבד (הגם שהסיכון לעובדים במכרות הוא גבוה מאד וכאשר מתרחשת תקלה כזו, ההסתברות להצלה נמוכה), הקמת מתקן גז באזור מיושב, מאות מטרים בלבד מבתים, מהווה סיכון לסביבה כולה, הקרובה וגם הרחוקה יותר. הרוח המערבית עלולה, בהסתברות גבוהה מאד, לגרום לזיהום סביבתי מידי גם בישובים רחוקים יותר וגדולים יותר – זכרון יעקב, פוריידיס ועוד.
  • גז טבעי נוזלי הוגדר על ידי – CIA ועל ידי ארגונים רציניים נוספים כחומר הנפץ הבעייתי ביותר, אשר ניצת ומתפוצץ ללא שום צורך בניצוץ אלא בדליפה קטנה ובמגע בינו לבין האוויר .
  • בריאות הציבור במפעל מפיקים ומסלקים חומרים מסוכנים רבים, כולל חומרים מסרטנים. הזליגה לאזורי מגורים, שקרבתם למקום בו רוצים להקים את המתקן ידועה, היא וודאית, חלקה מידית וחלקה לאורך זמן.
  • בטחון הלאומי המפעל יהפוך להיות מטרה ברורה קונבנציונאלית ולגיטימית, אשר פגיעה בה תייצר אירוע בלתי קונבנציונאלי של אסון המוני, הרס מסדרון התשתיות הלאומית (נפט , מים , תקשורת , תחבורה , גז) של המדינה המחבר בין צפונה של המדינה לדרומה ועוד. המשמעות המיידית היא יצירת ניתוק פיזי בין הצפון לדרום, אשר השפעותיו בעיתות חירום הוא קריטי ולא נלמד במקומות הרלוונטיים.
  • פגיעה במינהל תקין ורשלנות מקצועית בכל ההליכים הקשורים בעניין. דוח "מומחה בריטי", שהוזמן על ידי היזמים, הוא רשלני ולא מקצועי. הדוח מתעלם מסיכונים, המקובלים בענף, אין התאמה לדרישות של סקרים המצויות במדינות בעלות ניסיון רב כגון ארה"ב, קנדה ועוד. היזמים עושים הכל להאיץ את התהליך בריצת אמוק שאין לה בסיס אמיתי פרט לכסף.
  • אזור חוף הכרמל ידוע ומוכר היטב כאזור קיט ונופש ייחודי, בו חוף טבעי, עם מקומות רחצה ובילוי רבים,ייהרס כולו. הסיכון יתרחב גם לכל אזור הכרמל הדרומי.
  • לפי הידוע, מאגרי הגז מול חופי אשקלון אמורים להספיק לשנים הקרובות בלבד. אין שום סיבה לא לנצל את המתקן שם לצורך ניצול הגז מבארות דלית ותמר, מלבד הפגיעה (הקטנה, יש לומר) ברווחי העתק של היזמים.

נראה שלכל, לרבות לאנשי משרד התשתיות, ובראשם יו"ר רשות הגז, והמשרד להגנת הסביבה, ובהם מנהל מחוז חיפה במשרד, ברור כי החלופה של הקמת המתקן בחוף הכרמל גרועה וכי הקמתו בים היא החלופה העדיפה למדינת ישראל.

אולם, הקמת המתקן בים אינה החלופה העדיפה על היזמים, ועל כן גורמים רשמיים שונים בקרב השלטון במדינה, החפצים לרצות את בעלי ההון, עושים הכל, גם אם בניגוד לכל הגיון, כדי לאשר את הקמת המתקן במקום שהיתרון היחיד שלו – העשרת היזמים. אולם, החלופה של אסדה בים, שהיא החלופה המועדפת מכל הבחינות, הורדה ללא כל דיון, מבלי שנבחנה כלל. קשרי ההון והשלטון נחשפים גם במקרה זה, כמו במקרה של פרשת הולילנד. ההבדל היחיד במקרה זה הוא שאת השערוריה הזו ניתן למנוע.

אני, כמו כל השכנים, לרבות ראשי הרשויות המקומיות באזור – זכרון יעקב, חוף הכרמל ופוריידיס, רואים חשיבות רבה בניצול נכון של אוצר טבע זה, אך חפצים לנצלו לטובת המדינה ולא לטובת בעלי הון ספציפיים. על כן, יש לבנות את המתקן בים. הקמת אסדת ים תטיס בים מוכיחה כי הדבר אפשרי, אם רק רוצים בכך, וגם היזמים אינם מפסידים (וזה, כמובן, בלשון המעטה, שכן רווחיהם גדולים ביותר).

ומי ישב בדירקטוריון החדש של בזק? בנו וכלתו של בעלי החברה.

האם חשבתם שנפוטיזם קיים במדינות העולם השלישי בלבד? האם חשבתם שרק במדינות מפגרות, ממנים שליטים, בין אם שליטי המדינה ובין אם שליטים של חברות עסקיות, את קרובי משפחתם לתפקידים בכירים במדינה או בחברה. האם חשבתם שאצלנו זה לא יקרה? אז חשבתם וטעיתם.

ממש בו ביום בו הושלמה העברת השליטה בבזק לידי שאול אלוביץ, מונו בנו וכלתו (אשת בנו) לדירקטורים בחברה (ידיעות אחרונות 15.4.10).

אחת ההגדרות המקובלות של המושג שחיתות כולל בחובה גם את המונח נפוטיזם. במשטרים מלוכניים ובמשטרים אפלים נהוג שבן או בת יורשים את תפקידיהם של אביו או של אימו. אצלנו, במדינת ישראל הנאורה, לא ממתינים שהאב או האם יגיעו לעולם אחר שכולו טוב. כבר בחיי ההורים מתחילים לחלק את הירושה. לו חילקו את רכוש ההורים בלבד – דיינו. אצלנו מחלקים גם את רכוש הציבור. שהרי, חברה ציבורית, זו הנסחרת בבורסה, כמו חברת בזק, כשמה כן היא – חלק ממנה הוא בבעלות הציבור שרכש את מניותיה, כלומר חלק מחברת בזק שייך לנו – לציבור.

אולם, בין ירושה של כסא המלך לאחר מותו או אפילו ירושה של רכושו של אדם לבניו ולבנותיו לאחר מותו (ונאחל לכולם חיים ארוכים ובריאים) ובין מינוי קרובים לתפקידים בכירים יש הבדל ואף תהום.

לכאורה, לנפוטיזם יש יתרון עצום, האב (או האם) והבן (או הבת) יעבדו בהרמוניה. אך זה היתרון היחידי. ההרמוניה תעלים חילוקי דעות, הבן או הבת יתמכו, בדרך כלל, בהצעות ההורה, לא יחלקו עליו ולא תהיה החלפת דעות אמיתית. בהעדר החלפת דעות אמיתית – שיקול הדעת בעת קבלת החלטות הוא מצומצם ביותר והסבירות להתרחשות של טעויות גבוהה. בשנה האחרונה ראינו כיצד חברה ציבורית גדולה, כמו אפריקה ישראל, הייתה בסכנה. היה חשש גדול שלא תוכל לעמוד בהחזרי אגרות החוב,שמכרה לציבור. האם העובדה שבשדרת הניהול המרכזית של החברה עומדים מספר בני משפחה אחת, גם אם כולם מוכשרים, לא תרמה לכך? האם עובדה זו מנעה מהצאצאים, מוכשרים ככל שיהיו, להתנגד לפעולות החברה שהביאו אותה על סף התמוטטות? יש סבירות גבוהה שאלה הם פני הדברים. דברים דומים מתרחשים בחברות ציבוריות נוספות, בהן בעלי תפקידים בכירים ודירקטורים קרובי משפחה וידידים של בעלי השליטה (ונזכור, שגם כאשר יש בעל שליטה, גם לציבור בעלות בחלק ממניות החברה).

זאת ועוד, תמיד תתעורר השאלה האם קרובי המשפחה שמונו לתפקידים הבכירים הם הטובים ביותר שניתן לאתר. התשובה ברוב המקרים תהיה שלילית. נוסף לכך, מינוי קרובי משפחה פוגע גם בשוויון. הלכה למעשה, אין שוויון בהזדמנויות לכל אחד ואחת לקבל מינוי בכיר כזה.

נכון, שיש הוראות שונות בדבר מינוי דירקטורים בחברות ציבוריות, אך הוראות אלו אינן מספיקות, גם אם הן מתמלאות כלשונן. הגיע הזמן להשחיזן ולחדדן ולמנוע תופעות כאלה לחלוטין.

"הקשרים של רמון יעזרו לי"

לפי כתבה, שפורסמה בממון, ב – 15.4.10, שלמה אליהו, המחזיק בחלק ממניות בנק לאומי, בחר בחיים רמון רק על מנת להיעזר בקשריו לצורך קידום מטרתו העסקית. אליהו לא מבקש להיעזר בכישוריו הרבים האחרים של רמון, לא בניסיון המקצועי שלו ולא בהכשרתו כעורך דין ולא בכישורים אחרים, שבוודאי חבריו הקרובים מכירים היטב. קשריו של רמון עם אחרים הם אלו שנדרשים עתה לאליהו.
מאחר שחיים רמון היה מעורב במרבית שנות בגרותו בפוליטיקה, שם צמח ומשם גם צנח, קשריו עם הפוליטיקאים ועם גורמים שונים בשלטון הם החשובים בעת הזו למעסיקו, בעל ההון.
יהיו שיאמרו שהמינוי לגיטימי, וכי אליהו רשאי וזכאי לשלם שכר לכל מי שיחפוץ ביקרו. אך כשהמניע למינוי הוא קשרים ובמיוחד קשרים פוליטיים, מתעורר החשש שהמדובר במופע חדש של תופעה ישנה ומוכרת של קשרים בין הון ושלטון.

יהיו שיאמרו שגם קשרים בין הון ושלטון חשובים לפיתוח הכלכלי של המדינה, ואין ספק שיש בכך אמת. אך הגלישה מהקשרים הלגיטימיים והמועילים בין הון לשלטון לקשרים הפסולים היא מהירה, ולבסוף גם כואבת, ראו החקירה האחרונה ב"פרשת הולילנד". הורתה של פרשה זו בקשרים לגיטימיים בין חברים ומכרים, המשכה במפלצת על גבעה, שבבנייתה נפרצו גבולות החוק והמוסר ובסופה עדיין לא צפינו.

בשם "האיזון הקדוש" מערפלים ומעוותים את המציאות

בתקופת התקינות הפוליטית (politically correct) מנסים אנשי שררה וכוח, משרתיהם ועושי דבריהם בתקשורת לעוות את המציאות ואף לשנותה. מבחינה זו, יש קואליציה חזקה ביותר שבה חברים, בין היתר, מושחתים ונציגי הימין. אלו ואלו גורמים להרס החברה הישראלית ומדינת ישראל.

זמן קצר לאחר מינויו ההרסני של דניאל פרידמן למשרת שר המשפטים ועד שהדברים הגיעו לנקודת רתיחה בימים האחרונים, החלו לדבר על "קטטה" או על "סכסוך" בינו ובין נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש. כאילו (באמת כאילו, ולא כדיבור השגור בפי הדור הצעיר) שני הצדדים תרמו ותורמים במידה שווה לאירועים הקשים, שעוברים על בית המשפט העליון ועל "כנופיית שלטון החוק" (עוד ניסיון להטיל דופי במי שמנסים לשמור על צביונה המוסרי של המדינה ובמי שעושים כדי למנוע מעברייינים להשתלט עליה). הניסיון הנואל להציג את המתחולל בין נשיאת בית המשפט העליון ובין שר המשפטים בתמונה מאוזנת, כסכסוך בין שני צדדים שחלקם בהבערת האש ובליבויה דומה, הוא שקרי והוא מעוות את המציאות. גדולי העוסקים בתעמולה היו גאים באולמרט, בפרידמן ובנושאי כליהם וקולותיהם. מיומו הראשון של פרידמן בתפקיד שר המשפטים הוא מקדם אג'נדה, לה הטיף קודם למינויו ברשימות עיתונאיות, שרובה ככולה היא מתקפה רבתי על מערכת בתי המשפט, על בית המשפט העליון, ועל עצמאותה של מערכת השיפוטית בכלל, ועל עצמאותה של נשיאת בית המשפט העליון בפרט. חלק ניכר מהשינויים אותם הוא מציע מכוונים לפגוע בעצמאות זו ולהביא להכפפת יתר של השופטים לפוליטיקאים. הן בישראל והן במדינות דמוקרטיות אחרות, אין כמו פוליטיזציה של המינהל, לרבות של מערכת בתי המשפט, כדי להביא לשגשוגה של השחיתות במערכות אלו ולפגיעה אנושה ביעילותן.

כבר ראינו, רק לפני זמן קצר, מה עוללה הפוליטיזציה למשטרה ולפיקוד המשטרה, כיצד תרמו לעליית השחיתות במשטרה שיקולים מפלגתיים בבחירת המפכ"ל, ומה עוללה הפוליטיזציה בצבא ומה קרה כאשר שיקולים פוליטיים – מפלגתיים הכריעו בבחירת הרמטכ"ל.

אך מעבר להרס המכוון שגורם פרידמן לבית המשפט, בשליחותו של אולמרט, עדיין יש רבים המציגים זאת כסכסוך בין שווים. העובדה שפרידמן הוא שפתח במתקפה רבתי נגד נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, העובדה שהוא האחראי הבלעדי להצתת השריפה ולליבוי הלהבות, העובדה שהוא בעל הכוח, המשאבים והאמצעים לשליטה במערכת בתי המשפט, אינה משנה. העובדה שדורית בייניש רק מתגוננת, העובדה שדורית בייניש רק מגינה על המערכת שבראשה היא עומדת מפני הרס והתקפות משולחות כל רסן, העובדה שבתחילת המתקפה של פרידמן היא שתקה, ורק הגיבה כאשר הגיעו מים עד נפש, העובדה שלדורית בייניש אין אלא את מילותיה ואת דבריה, ואין לה גייסות, כוח, כספים, סמכויות ומשאבים אחרים, אינה משנה. שהרי בשם האיזון הקדוש – מדובר בתגרה, בסכסוך, ומטבע הדברים לסכסוך יש שני צדדים.

 

והדברים מזכירים לי את הדברים ששמענו בימים האחרונים, עם הטלת עונשי מאסר על חיילים דתיים, שסירבו להשתתף באבטחת השוטרים שפינו משפחות שפלשו לבתים לא להם ובניגוד לחוק בחברון. אלו שנחלצו לעזרת הסרבנים מיהרו והישוו את הסרבנות הזו לסרבנות השמאל, גם כאן בחסות התקינות הפוליטית והאיזון "הקדוש". אך גם כאן, אין איזון ואין קדושה ויש רק טומאה בהשוואות אלו.

על אף שאיני תומך בסרבנות ובסרבנים, המקור של הסרבנות משמאל שונה לחלוטין מהמקור של סרבנות הימין. סרבנות השמאל מקורה בתפיסה (ואפשר להתווכח אם היא מוטעית או לא) שכדי לשמור על מדינת ישראל ועל המשך קיומה, על ישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, וכל עוד הנסיגה אינה מבוצעת, הם מסרבים לשרת בשטחים אלו. הם אינם כופרים בסמכות השלטונות של המדינה, וכל מטרתם היא לשרת את המדינה ולהבטיח את קיומה גם בדורות הבאים, בדרך שנראית להם הנכונה ביותר.

לעומתם, סרבני הימין אינם מכירים בסמכות המדינה ורשויותיה, אם השימוש בסמכות זו מנוגד לסמכויות אחרות – סמכויות הרבנים. להם, לסרבני הימין, יש מקור סמכות אחר. להם, לסרבני הימין, קיומה של מדינת ישראל הוא משני להתיישבות ב"ארץ ישראל". להם, לסרבני הימין, ארץ ישראל קודמת למדינת ישראל. לכן, בסרבנות שלהם הם כופרים בסמכות המדינה ובסמכות רשויותיה, והם מוכנים להקריב את קיומה של המדינה ושל עתידה על מזבח אחר, במקרה זה על מזבח ארץ ישראל, שהרבנים הם המשרתים "בקודשה" של הארץ.

 

אכן, מזה תקופה ארוכה האיזון והתקינות הפוליטית הפכו למקלטם של נבלים, נבלים ברשות התורה ונבלים ברשות השחיתות. הסכנה הגדולה, שחלקה כבר התרחשה, היא שרבים יאמינו לטיעונים שכביכול לדורית בייניש חלק ב”סכסוך” המתוקשר עם פרידמן, ולטיעונים שכביכול אין הבדל בין סרבנות הימין ובין סרבנות השמאל, הגם ששמץ של אמת אין בהם.

מה ערכה של טיוטת כתב אישום, שהיועץ המשפטי לממשלה מגיש?

בפרשת קצב למדנו שיעור חשוב – אין קשר בין החלטה של היועץ המשפטי לממשלה בשלב הטיוטה והשימוע ובין החלטתו הוא בשלב הגשת כתב האישום.

האם תחזור ההיסטוריה (או ההיסטריה) על עצמה גם בפרשת החניונים בתל אביב? האם גם במקרה זה, תעבור הטיוטה דיאטה קשה (הלוואי על גופנו) כמו שעברה טיוטת כתב האישום נגד קצב? וגם אם כתב האישום יהיה העתק מדויק של הטיוטה שפורסמה בתקשורת, מדוע לא הצליחו (או אולי גרוע מכך – לא רצו) לגבש כתב אישום נגד הבכירים ביותר?

על שאלות אלו ועוד – ברשימה קצרה שלי בעיתון ידיעות תל אביב מ – 27.7.07.