ארכיון קטגוריה: Uncategorized

הבל ה"יהודית והדמוקרטית"

הניסיון הכושל של הממשלה לאזן בין הזכות להפגין ובין הזכות להתפלל בתוך בתי כנסת גדושים, לחגוג את חגי ישראל עם חוגגים רבים וללמוד בקבוצות גדולות בישיבות בהם קהל רב, הוביל לפגיעה קשה בשתיהן, ובעיקר לחשיפה של הסתירה המהותית בין מדינה יהודית ובין מדינה דמוקרטית.

אף כי יש מגוון דעות בין קבוצות ומגזרים שונים בישראל, וכל הכללה עלולה לגרום עוול לעמדותיהם, אסתכן בתיאור פשוט. חרדים ודתיים רוצים במדינה שתקום כחלק מהתהליך גאולה משיחי, תפעל לפי חוקי התורה ושהנהגתה תהיה דתית ותוסמך לפי כללי ההלכה. חלק מהם רואים בכך רק שאיפה אידיאלית, אליה יש לחתור, אך גם עמדתם היא שבמדינת ישראל יש מקום מרכזי להלכה היהודית ולמשפט העברי בחיים הציבוריים, כמו שמירת שבת, כשרות, נישואין וגירושין ועוד. לעומת זאת, מקובל שבמדינה דמוקרטית יש הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות, בהן נבחרים חברי הפרלמנט והשרים, הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן חירות, חופש ביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין, חופש תנועה, כבוד, שוויון, חופש דת ופולחן וחופש מדת, וכן הפרדת רשויות, שלטון החוק  והגבלת השלטון ורשות שופטת עצמאית. בצד זאת, יש הטוענים שמדינת ישראל מקיימת הבחנה בין היהודים ובין אחרים, הן בחוק הפורמלי והן בהתייחסות הרשויות. לפי עמדה זו מדינת ישראל כדמוקרטיה מלאה צריכה להיות "מדינת כל אזרחיה". לעמדה זו לא אתייחס הפעם.

לאחרונה התעוררה מחלוקת קשה בין זרמים דתיים וחרדיים, המבקשים לממש ערכים יהודיים, כלומר את חופש הדת והפולחן בקיום מנהיגיה, כמו להתפלל בבתי כנסת, לקיים טקסים דתיים וללמוד בישיבות ללא הגבלת משתתפים ומקום, ובין קבוצות חילוניות המבקשות לנהוג לפי ערכים דמוקרטיים תוך מימוש חופש הביטוי, הכולל במיוחד את חופש ההפגנה. במאבק כזה, אך טבעי הוא שכל קבוצה התבצרה ואולי אף הקצינה את עמדותיה וסירבה להתפשר ולוותר על עקרונות חשובים או מקודשים לה. החלטות הממשלה לאסור על קיומם של מנהגים דתיים אלה מחד גיסא, ולאסור על הפגנות מאידך גיסא, פגעו בעקרונות יסוד של שתי הקבוצות, שיש ביניהם סתירות והתנגשויות, ובסופו של דבר להפרות חוק קשות (ואיני נכנס ל"תחרות" אילו הפרות חמורות יותר ואילו פוגעניות יותר). החלטות הממשלה לא היו רק פרי של כניעה לפוליטיקאים חרדים, שהסכימו להטלת מגבלות על התפילות רק אם תוטלנה מגבלות דומות גם על ההפגנות, אלא גם ובעיקר תוצאה של חשיפת העימות והסתירה המהותית בין מדינה יהודית ובין מדינה דמוקרטית ואת חוסר האפשרות לרבע את המעגלים או אפילו למצוא חפיפה כלשהי ביניהם. גם הרואים במגילת העצמאות מעין טקסט דתי או עם מאפיינים דתיים – יהודים, בין היתר עקב שרבוב ביטויים שונים כגון: צור ישראל וכיו"ב, טועים ומטעים. אלו היו פרי פשרה בין בן גוריון למפלגות הדתיות, כיוון שרצה שכל חברי מועצת העם יחתמו עליה. אין לראות בהם אלא תפיסה היסטורית ולא דתית.

לא ניתן לסיים זאת מבלי להזכיר את הניסיון ההירואי של פרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן, ליצור אמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה בישראל, שנדחה על ידי דתיים וחילוניים כאחד. גם זאת עקב מהות הביטוי האוקסימורוני "מדינה יהודית ודמוקרטית".

הרחבות בעניין חקירת פרשת הצוללות

ד"ר יפעת קידר מציעה נקודת מבט מעניינת ורעננה על פרשת הצוללות.

https://www.zman.co.il/148424/

https://www.zman.co.il/writer/9777/

אין קדושה בחוק הפוגע בדמוקרטיה

נתניהו, שעליו אמר שטייניץ, הפודל שלו, הוא צ'רצ'יל של הדור הזה, מעריץ את וינסטון צ'רצ'יל. אך, נתניהו סולד מאמירתו של צ'רצ'יל ש"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו". אחרת, לא ניתן להבין את החגיגה של נתניהו עם קבלת חוק הלאום, שהוא פוגע במיעוטים, אותם מיעוטים שהדמוקרטיה אמורה להגן עליהם.

גם אם לכנסת יש סמכות מכוננת לחוקק חוקי יסוד, היא מוגבלת בחקיקת חוקים שתוכנם אינו סותר את ערכי היסוד המחייבים שנקבעו בהכרזת העצמאות: זיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי ושיטת ממשל דמוקרטית. די שחוק יסוד יסתור את אחד מהערכים הללו כדי שיהיה פסול.

אם יש גוף שהוכיח יותר מכולם שחוק יסוד, ובכלל זה חוק הלאום, הוא רק מעט יותר מחוק רגיל, זוהי הכנסת. חוקי היסוד שונו, בעיקר מסיבות פוליטיות, עשרות פעמים. חוק יסוד: הכנסת לבדו עבר כמעט 50 שינויים. העובדה שברוב המקרים המניעים היו פוליטיים צרים, ולא ערכיים, מעידה שאין קדושה בחוקי היסוד. כך, למשל, שונו חוק יסוד: חופש העיסוק, עקב לחצים של מפלגות חרדיות וחוק יסוד: הממשלה, עקב רצון ראש ממשלה להגדיל את מספר השרים. השיא היה בתיקון חוק יסוד: הממשלה, שתיקונו השנה איפשר לממשלה לאצול סמכויות להכרזת מלחמה לראש הממשלה ולשר הביטחון בלבד. כעבור חודשיים וחצי בוטל תיקון זה. אפילו חוקים רגילים לא מבוטלים בקצב כזה.

חוקי יסוד, כתשתית של חוקה, אמורים לשקף הסכמה ציבורית רחבה ככל האפשר, ולא אינטרסים ספציפיים של רוב זה או אחר. הפער הקטן בין תומכי חוק הלאום בכנסת ובין מתנגדיו משקף מחלוקת קשה ולא הסכמה, ולו מסיבה זו הוא אינו ראוי להימנות בין חוקי היסוד של מדינת ישראל.

מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, כתב שהריבון בישראל הוא העם, והכנסת ריבונית רק במובן זה שהיא עצמאית, ולכן "לכבילת בית המחוקקים [על ידי עצמו] יהיו גבולות". כלומר, הכנסת אינה יכולה לחוקק חוקים הפוגעים בערכים דמוקרטיים, כמו שוויון.

חוק יסוד ניתן לשינוי על ידי הכנסת בחוק יסוד אחר. במדינות דמוקרטיות עם חוקות, הליך תיקון החוקה כולל אישור על ידי מעגלים רחבים הרבה יותר מהפרלמנט לבדו. בכל מקום ובכל מקרה, זכות "המילה האחרונה" הפרשנית נתונה לשופטים. גם אם אין הסכמה שלשופטים יש סמכות לפסול חוק יסוד, מתן פירוש מחייב הוא תפקידה המובהק של הרשות השופטת. לכן, בית המשפט יכול וחייב לפרש את חוק הלאום לפי ערכים דמוקרטיים.

מנחם בגין, שבוודאי מתהפך בקברו נוכח חקיקת חוק הלאום, אמר ש"התבונה והחירות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט". בחוק הלאום אין תבונה ואין חירות. על התהליכים ההרסניים שעוברת הדמוקרטיה הישראלית בניצוחה של הממשלה בשנים האחרונות, אמר ג'ון אדמס, ממייסדי הדמוקרטיה האמריקנית והנשיא השני שם: "דמוקרטיה אף פעם לא מחזיקה מעמד הרבה זמן. היא תיהרס במהרה, מותשת, תרצח את עצמה". כדי לעצור את תהליך התאבדות הדמוקרטיה הישראלית, יש לבטל את חוק הלאום בנוסחו הקיים ולחדשו ברוח מנחם בגין.

פורסם השבוע ב"חדשות קיסריה"

הקונדנסט: אנחנו מול הון – שלטון – עיתון

תקצר היריעה מלפרט ברשימה קצרה זו את כל הבעיות הקשות הכרוכות בהקמת אסדת הגז בקירבת החוף ובהנחת צינור הגז בקרבת ישובים כה רבים. כמעט כל המומחים מסכימים שפוטנציאל הנזק, הן המיידי והן לטווח ארוך, הוא גדול ואף רב מהתועלת של השימוש בגז ומהנזק של המשך השימוש בפחם. אתמקד בחלק מהבעיות המשיקות לשחיתות, הקיימות באישור הממשלה להקמת האסדה מול חוף דור והנחת הצינור בקרבת אוכלוסייה כה גדולה.

הקמת האסדה ומתקניה במרחק של 120 קילומטרים מהחוף, לרבות הנחת צינור הגז במרחק כזה,  כדרישת תושבי האזור, שלמעשה צריכה להדאיג את כל תושבי ישראל, אך מדאיגה בעיקר את שותפות הגז, לרבות חברת נובל אנרג'י ויצחק תשובה. פרוייקט כזה יקר, יקר מאד. לא רק עצם המרחק קובע, אלא גם סוג האסדה. גם ההתנגדות של חברת נובל ושותפיה, תשובה ושרי אריסון (האסדה ממומנת, בין היתר, על ידי בנק הפועלים), להקים אסדה צפה נובעת, בין היתר, מהרצון לחסוך בהוצאותיהם ובכך להגדיל את רווחיהם, שגם ככה הם עצומים.

התקשורת לא אוהבת במיוחד לדווח על נזקי התוכנית, שנועדה לצ'פר את בעלי לוויתן, ולא על המאבק נגדה. נזכור שתשובה הוא אחד הגורמים המשפיעים בשידורי קשת. גל נאור, ביתו של תשובה, היא בעלת 20% ממניות קשת. בין אם יש לכך ראיות ממשיות ובין אם לאו, התקשורת חוששת שהעסקים של יצחק תשובה יפסיקו לפרסם אצלם.

ומי לא רצה לעקוף את הממונה על הגבלים עסקיים, שהתנגד למתווה הגז של נתניהו ושטייניץ? קרן דלק, חברה לתועלת הציבור השייכת לחברת דלק של יצחק תשובה, העבירה בשנים האחרונות כ–200 אלף שקל לעמותת "מפעלות שמחה", שיפה דרעי עומדת בראשה, שיפי סננס, ביתו של דרעי, מנהלת אותה ומועסקות בה אחיותיה, שמחה אביטן ודסי אילוז. בשבתו כשר הכלכלה סירב דרעי לחתום על סעיף 52א לחוק ההגבלים העסקיים, שנועד לעקוף את הממונה על ההגבלים בדרך לאישור מתווה הגז — אינטרס מובהק של תשובה ושותפיו בחברת נובל אנרג'י. לבסוף התפטר דרעי מהתפקיד והעביר את סמכויותיו לנתניהו. בהצבעה על המתווה בממשלה, תמך בו.

אחד המדענים, שכבודו במקומו מונח, התומך בהקמת האסדה סמוך לחוף, הוא פרופ' רפי סמיט. , בתכתובת שלו, המצויה בידי, הוא אמנם כותב שהוא עוזר לנובל אנרג'י, אך לא מציין שהוא דובר ויועץ רשמי לשותפויות הגז, קרוב לוודאי שבתשלום, ואולי אף לא נמוך במיוחד. ואחד הדובדבנים שעל הקצפת, כותב פרופ' סמית ש"מערך ההפחדה המתרחש ברשת נגד נובל אנרג'י גובל לעתים בתעמולה נוסח גבלס". כן גם הוא, כמו נתניהו, מגייס את השואה לתמוך בטיעוניו. אם הטיעונים היו אמיתיים ותקפים – מדוע לגייס את השואה?

הון – שלטון – עיתון כבר אמרנו? האם קומבינה כהלכתה? אתם תחליטו.

ואף על פי כן, נוע ינועו הטקסים לזיכרון השואה והגבורה וככל שירבו – הרי זה משובח

הכתבה מעט ארוכה. למען חסרי הזמן והסבלנות, הנה תקציר:

לטקסים לזיכרון השואה והגבורה חשיבות עצומה, הן חשיבות מיידית והן ובעיקר חשיבות לדורות הבאים. לכן כל הקורא לביטול הטקסים (קריאות בהן נתקלתי בשנה שעברה), בתואנות כאילו הן מנקות את מצפון הפוליטיקאים המשתתפים בהם, מסיוע לניצולי השואה החיים היום בינינו, טועה ומטעה. ביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה עלול להביא לידי זילות השואה והגבורה וגימודה, לביזויו של יום השואה והגבורה, כמו גם לפגיעה קשה בזיכרון השואה, המבוסס במידה רבה ביותר על טקסי הזיכרון. כל שחיקה בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה גורמים לשחיקה בזיכרון הקיבוצי ועל כן גם בזיכרון האישי, ובכך עלולים לפנות את הבמה והשיח בעולם למכחישי שואה או לניאו נאצים.  

המאמר המלא למטיבי לכת  וקרוא

בימי השואה בשנים האחרונות רבו קריאות שונות לביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה, תוך ביטויי זלזול ובוז לטקסים ולבכירים המשתתפים בטקסים אלו. אמנם, יש לקוראי קריאות אלו תירוצים, כגון הכספים הרבים המוצאים על הטקסים מחד גיסא וההזנחה המתמשכת של ניצולי שואה מאידך גיסא. עמדה זו מבטאת ראייה מעוותת ובעיקר קצרת טווח להחריד, ואף עלולה להוביל לזילות השואה, לביזיונה עד כדי גימודה ופגיעה קשה בזיכרון השואה ובזיכרון הקיבוצי של השואה.

פגיעה בזיכרון הקיבוצי של השואה

ביטויים שיש בהם זילות של יום השואה והגבורה, לרבות קריאות לביטול הטקסים לזכר השואה והגבורה, לא רק שפוגעים ברגשותיהם של רבים מאד בעם היהודי וגם בקרב עמים בעולם, אלא גם ובעיקר פוגעים בכל מה שמתלווה ליום השואה והגבורה – מנגנוני ההנצחה של השואה והגבורה, לרבות מוזיאונים, אנדרטאות, שמות ישובים ורחובות וכמובן טקסי זיכרון.

מנגנוני ההנצחה השונים, לרבות ימי זיכרון וטקסי זיכרון, הם מאבני הבניין הבסיסיות והחשובות של תרבותו של עם, שבנויה על בסיס הזיכרון הקיבוצי של העם. קליפורד גירץ, מגדולי האנתרופולוגים, הגדיר את המושג תרבות כ"דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים, מערכת של מושגים העוברת במורשת ומתבטאת בצורות סמליות, המשמשת אמצעי למסירה, לשמירת המשכיות ולפיתוח הדעת והעמדות של בני אדם ביחס לעולם"[1]. מנגנונים אלו הם הם היוצרים את הזיכרון הקיבוצי של עם, ובכך תורמים תרומה שבלעדיה אין להמשכיות אותה התרבות ולשימור הזיכרון האישי. כל קריאה לביטול טקסי זיכרון מהווה פגיעה אנושה בזיכרון הקיבוצי, עד כדי איונו. ובהעדר זיכרון קיבוצי, זיכרון השואה לדורי דורות, יישחק בצמוד לכך גם הזיכרון האישי.

חשיבות מהמעלה הראשונה יש לזיכרון הקיבוצי של השואה והגבורה, הנבנה והמתוחזק באמצעות מנגנוני ההנצחה, נובעת, בין היתר, מהעובדה שבעוד שנים מעטות ביותר לא יוותרו ניצולים שיודעים לספר על מאורעות השואה מכלי ראשון, ובעוד כדור אחד בלבד לא יישארו בחיים אנשים מהדור הנוכחי, לרבות בני הדור שני לשואה (בנים ובנות לניצולים), ששמעו על איימי השואה ותופעות הגבורה, ההתנגדות וההצלה מפיהם של הניצולים עצמם. לכן, יש חשיבות עצומה להבניית הזיכרון הקיבוצי של עם ישראל על השואה ולשימורו, ביצירת מנגנוני זיכרון פורמליים, כגון: שימור ימי זיכרון, טקסי זיכרון, ופיתוח מנגנוני זיכרון נוספים, כגון: מוזיאונים, אנדרטאות, ביקורים במחנות ריכוז ובמחנות השמדה וכיו"ב[2].

חשיבות הנצחת השואה בטקסים ציבוריים

על חשיבות הזיכרון הקולקטיבי ושימורו, כתב מרדכי בר און: "זיכרון קולקטיבי הוא מושג סוציולוגי,  המתייחס לתופעה חברתית המחברת אירועים מהעבר לכדי סיפור אחד ומעניקה להם כך משמעות בהווה, הזיכרון הקולקטיבי מהווה כלי שימושי לאפיון זהותה הייחודית של קהילה למול קהילות אחרות,  הוא משרטט את גבולות ה'אנחנו – מי בפנים ומי בחוץ' – ומכאן שהוא מעוצב תוך כדי מאבקים בין קבוצות חברתיות שונות. היות והזיכרון הקולקטיבי נתפס ככלי מרכזי בעיצוב החברה הלאומית, המדינה עשתה ועושה מאמצים רבים לרכז בידיה את המונופול על הזיכרון. זיכרון קולקטיבי של חברה מסייע לה למקם עצמה לאורך ציר הזמן ולאפיין את המקורות שמהם צמחה, תוך הדגשת אירועים ופרטים מסוימים. הזיכרון הקולקטיבי נבנה, מתפתח, מעוצב ומשתנה תדיר לפי צורכי ההווה,  ומכאן שהוא למעשה תהליך מכוון של זיכרון והשכחה,  שאינו מכוון לעבר אלא להווה ולעתיד.  משך קיומו מותנה בכך שחברי הקבוצה יעבירו אותו מדור לדור"[3].

על חשיבות הנצחת השואה כותב פרופ' מעוז עזריהו: "ללא השקעה נמשכת המתבצעת ברמת התרבות הרי שהזיכרון נגזר עליו להיעלם. וכשבודקים מה מתרחש בקו התפר שבין היעלמות הזיכרון האישי ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי מתבררת החשיבות של ההנצחה ככלי שמאפשר להעביר את הזיכרון מדור לדור וכך לצרף את הזיכרון האישי בכלים של הנצחה שהם התשתית לזיכרון הקולקטיבי. מילת המפתח בכל הקשור לזיכרון קולקטיבי היא המשכיות המתבטאת ביצירת מסורת תרבותית שהיא על דורית. יצירתה של מסורת כזו היא שמאפשרת את הבלתי אפשרי לכאורה: לזכור באופן קולקטיבי את מה שלא זוכרים באופן אישי… בהקשר זה ניתן לקבוע כי תרבות הזיכרון שהתעצבה בישראל היא בין ההישגים הבולטים של התרבות העברית המתחדשת"[4]. המשמעות מאד ברורה – בהעדר טקסי הנצחה פומביים, בהשתתפות אישי ציבור בכירים ביותר, ייפגעו ויתפוגגו הזיכרון האישי והקיבוצי של השואה, עד כדי השכחתה. תהליך כזה עלול לסייע למכחישי שואה בהשגת מטרתם.

שחיקה בזיכרון הקיבוצי תביא להשכחה ולשיכחה של האירועים האיומים של השואה, ובכך  תתרום לגימוד השואה ולהמעטת ממדיה, כולל לערעור הידע שנצבר על השואה, לרבות ערעור על התפיסה שהייתה תוכנית-על (master plan) נאצית להשמדת היהודים ("הפיתרון הסופי" למשל), ערעור על מספר היהודים שנרצחו בשואה, ערעור על קיומם של מנגנוני השמדה נאציים המוניים, ואף לחיזוק טענה שמשפטי נירנברג היו רק "פארסה משפטית" ולא משפטי צדק.

על חשיבות הזיכרון, עמדה גם גולדשטיין:

"Lack of memory leads to ignorance, ignorance produces prejudice, and prejudice breeds intolerance".[5]

החשש מפני שיכחת השואה והשכחתה אינו נחלת יחידים. אלווין רוזנפלד בספרו "קץ השואה"  מעמיד את התזה באופן חריף, מודאג ומדאיג, מתוך חשש שזיכרון השואה כאירוע היסטורי ידעך וישקע, ותמונה שונה וקלה לבליעה תעוצב על ידי תרבות המונים, פוליטיקה ואידיאולוגיה. מטרתו הכוללת של המחבר היא להזהיר מפני תהליך השינוי הזה, שעלול לערער את ההבנה של מידת חומרתה ואכזריותה של השואה, להקהות את הרגישות המוסרית ואת זיכרון הזוועות[6].

הגדרות של אנטישמיות והכחשת שואה והקריאות לביטול טקסי יום השואה

יש לציין כי למושג "אנטישמיות" הגדרות רבות, הן בספרות המקצועית[7] והן בחקיקה. אולם, לא רק שאין הגדרה מקובלת אחת, אלא שיש קושי רב בהגדרת התופעה, כפי שכותבת פרופסור דינה פורת[8]:

"Antisemitism has always been difficult to define, since antipathy to Jews involves a deep-seated emotional dimension as well as a conglomerate of historic religious, political, and economic elements".

וכך גם במסמך של הכנסת: "הגדרת המושג בעייתית – קיים קושי בהגדרת המושג 'הכחשת השואה' אשר מעורר קשיים בעיצוב חקיקה בנושא. הגדרה רחבה מידי של המושג עלולה להיתקל בטיעונים של פגיעה ממשית בחופש הדיבור, ואילו הגדרה צרה מידי של המושג עלולה להותיר בחוץ טווח ניכר למדי של מקרי הכחשת שואה. במקביל, הגדרה מעורפלת מידי תיצור קשיים בניסוח כתבי אישום"[9].

לכן, גם ביטויים שיש בהם זילות השואה ובוז לפוליטיקאים המשתתפים בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה נכללים לפחות בחלק מההגדרות של תופעה זו.

אחת ההגדרות המודרניות של אנטישמיות מפרידה ומבחינה בין מעשים אנטישמיים ובין מניעיהם. מבחינת הגדרה זו אין נפקות למניעים, ובלבד שהמעשה עצמו ישקף שנאה ליהודים כעם או שנאה ליהודים בודדים. פרופסור דינה פורת רואה בהגדרה זו כצעד אמיץ וכמאמץ למצוא דרכים להיאבק באנטישמיות[10]. אי לכך, בדברים המתייחסים בשלילה לטקסי יום הזיכרון בכלל ולהשתתפות פוליטיקאים ומנהיגים באופן פעיל בטקסי זיכרון לשואה בפרט, יש, בין במישרין ובין בעקיפין, קריאה לביטול טקסי זיכרון כאלה ו/או להפחתת חשיבותם ו/או להפסקת פרסומם בכלי התקשורת. יש בקריאה כזו כדי לפגוע פגיעה קשה בזיכרון הקיבוצי של השואה ובכך לתרום להגברת השכחת השואה, לחיזוק הכחשתה ואף לתרום תרומה לא מבוטלת להשארת במה פתוחה למכחישי שואה ולאנטישמיים.

מכחישי שואה עושים שימוש במטבע הלשון "Shoa Business", כדי לטעון שהיהודים עושים גם מהשואה עסקים, על פי הדימוי האנטישמי הרווח של יהודים[11]. אחד הדימויים הרווחים בקרב אנטישמיים רבים הוא זה המתואר בסרט 'היהודי הנצחי', שהיה חלק ממנגנון התעמולה הנאצית.  הסרט 'מתעד' את ה'טפיל היהודי הלא יצרני', את 'שליטת היהודים בעולם הכספים, הפוליטיקה והאומנות' ועוד[12]. בדומה לכך, מתוארים היהודים ב"פרוטוקולים של זקני ציון", שבפרוטוקול השישי בו מדובר על שימוש בכספי היהודים ובזהב הרב הנמצא אצלם לצורך שעבוד הגויים[13]. ביטוי זה דומה או אף לקוח מביטוי אחר Show Business, ובכך מעצב דימוי של עשיית עסקים ורווחים מיום השואה והגבורה או מהשואה בכלל.

פעולות לשימור זיכרון השואה ולשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה

ליום השואה בישראל יש חשיבות רבה מעבר לשימור הזיכרון הקיבוצי והאישי. רבות מהפעולות ומהטקסים, הן לשימור הזיכרון והן לשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה, סובבות סביב יום השואה. בין היתר, ניתן למנות את הפעולות הבאות:

  1. סיורים של משלחות רשמיות, של תלמידים, חיילים, שוטרים ואחרים, כמו גם סיורים לא רשמיים במחנות השמדה ובעיקר באושוויץ, הנערכים ביום השואה או בסמוך לו.

כך, למשל, ב – 7.4.1992, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך ביקור של משלחת של מספר קציני צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, באושוויץ, אשר אמר: "יש משהו סמלי, מעין סגירת מעגל, בעובדה שאני עומד כאן היום כמפקדו של צה"ל" (במחנה, 15.4.1992).

  1. מפעל הזיכרון "לכל איש יש שם" נערך בכנסת וביד ושם ביום השואה, החל מ – 1989 (בין היתר כתשובה לטענה שלא נספו בשואה 6 מיליון יהודים).
  2. הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל מפרסמת בשנים האחרונות, מידי שנה דוחות על מצב ניצולי השואה בישראל ביום השואה או במועד סמוך לו.
  3. ממשלת ישראל החליטה על תוכנית לאומית לסיוע לניצולי השואה בישיבתה ב – 27.4.2014 (ערב יום השואה, תשע"ד). החלטת הממשלה שהתקבלה באותה ישיבה, מספר 1568, כוללת גיבוש חוק שעיקריו הם הגדלת הגמלה החודשית הבסיסית המשולמת לנכי רדיפות הנאצים, השוואת הזכויות של ניצולי השואה יוצאי גטאות ומחנות להטבות הניתנות לזכאי חוק נכי רדיפות הנאצים וכן קביעת הטבות נוספות.
  4. בעקבות החלטת ממשלה זו, התקבלו בכנסת שני תיקוני חקיקה: חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 5), התשע"ד – 2014, וחוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 19), התשע"ד – 2014, אשר יש בהם יישום של החלטת הממשלה הנ"ל.
  5. דוחות של מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביבושל המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב על מצב האנטישמיות בעולם מתפרסמים דרך קבע סמוך ליום השואה.

נכון, שעדיין נמצאים בינינו ניצולי שואה במצבים כלכליים, נפשיים וחברתיים קשים. עדיין, כולנו מצפים מממשלות ישראל לא להשאיר אף לא ניצול שואה אחד, הנאלץ לוותר על תרופות, חימום בחורף, על מזון או על מילוי צרכים חשובים אחרים.

אולם, בפרפרזה על דברי דוד בן גוריון בעבר, אין להרים ידיים במאבק לשיפור תנאי חייהם של ניצולי השואה, שעדיין חיים עימנו, ובמקביל יש להמשיך בהנצחת זכר השואה והגבורה, בטקסים, באנדרטאות, במוזיאונים, בשירים, בשמות של מקומות ורחובות, בהוראתה בבתי ספר, בקורסים במסגרות רשמיות, בייזום ובעידוד פעולות הנצחה, תיעוד וזיכרון וולונטריות וכיו"ב. ביטול הטקסים או מנגנוני זיכרון והנצחה אחרים יפנה את הבמה ואת השיח בעולם למכחישי שואה ולניאו-נאצים. אלו יצטרפו בשמחה למחרימים את ישראל ואת מוסדותיה מסיבות אחרות.

 

[1] קליפורד גירץ, "הדת כמערכת תרבותית", בתוך: קליפורד גירץ: פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990, 89 – 122, בעמ' 91.

[2] ראו גם – מולי ברוג, נוף זיכרון וזהות לאומית – הנצחת השואה ביד ושם 1942 – 1996, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006, עמ' 11. ומאמרו של פייר נורה "בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום", זמנים, גיליון 45, עמ' 5 – 19.

[3] מ' בר און, 2000, "לזכור ולהזכיר – זיכרון קולקטיבי, קהילות זיכרון ומורשה", בתוך: מ' מייזל וא' שמיר (עורכים): דפוסים של הנצחה, תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 11 – 47

[4] מעוז עזריהו, זיכרון והנצחה בישראל, אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, ירושלים, אוקטובר 2005, עורכים: אלי שילר גבריאל ברקאי, עמ' 8 – 9

[5] Phyllis Goldstein, A Convenient Hatred: The history of Antisemitism, Facing History and Ourselves, 2012, p. 356.

[6] דינה פורת, סופה של השואה כפי שהכרנו אותה עד עכשיו,  על הספר "קץ השואה" אלווין רוזנפלד, הארץ, מוסף ספרים, 2013.

[7]  Dina Porat, On Several Definitions of Antisemitism, 2004.

[8] Dina Porat, The International Working Definition of Antisemitism and Its Detractors, Israel Journal of foreign Affairs V : 3 (2011), 93 – 101,   94

[9] הכנסת – מרכז המחקר והמידע: מסמך רקע בנושא: חקיקה נגד אנטישמיות והכחשת שואה – מבט משווה, הכנסת, 2015.

[10] Dina Porat, What makes an anti-semite?, 2007; וכן מאמרה של דינה פורת בה"ש 9

[11] Mark Aaron Polger, Rewriting the Holocaust Online: A Discourse Analysis of Holocaust Denial Web Sites.  ספריית יד ושם

[12] סרטים אנטישמיים נאציים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה.

[13] הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות, 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון", דביר, 1998, עמ' 26.

האם המפכ"ל אחראי להטרדות המיניות המבוצעות על ידי פקודיו?

בשבועות האחרונים נשמעו טענות, ובין הטוענים גם כמה חסידים שוטים של המפכ"ל דנינו, כי הוא לא אחראי להטרדות המיניות של פקודיו (הבכירים!), ולכן אין לדרוש ממנו לגלות את הביטוי העליון לאחריות ולפרוש מתפקידו. טענות אלו מוטעות מיסודן.

ייתכן שחלק מהטוענים אותן טועים באמת, אך לפחות חלקם עוצמים עיניהם במודע מחובותיו החוקיות של המפכ"ל וגם מחובותיו המוסריות. בכך הם מסייעים לדנינו להלבין את חטאיו.
בשלב זה, אתייחס לחובותיו החוקיות של דנינו ולתוצאות של הפרת חובות אלו.
החוק למניעת הטרדה מינית ברור מאד. הוא קובע שמעסיק חייב לנקוט אמצעים סבירים למניעת הטרדות מיניות על ידי עובדיו, לטפל בכל מקרה כזה ביעילות ולקבוע דרך יעילה להגשת תלונות בגין הטרדות מיניות. בהמשך, מחייב החוק כל מעסיק לעשות כל שביכולתו (כן, כך בחוק) למנוע הישנות המקרים ולתקן את הפגיעות שנגרמו למתלוננות עקב הטרדות כאלה.
המשמעות היא אחת: המפכ"ל כמעסיק (כן, לצורך החוק למניעת הטרדה מינית המפכ"ל הוא מעסיק, על אף שאין יחסי עבודה בינו ובין השוטרים) חייב בכל אלה. לכן, מיד עם התמנותו למפכ"ל היה עליו לקבוע תקנון לפי חוק זה ולפרסמו ביעילות בקרב כל השוטרים, לרבות ואולי במיוחד בקרב הפיקוד הבכיר. אם כבר פורסם תקנון כזה בתקופת מפכ"לים קודמים, היה עליו לחזור ולשננו לשוטרים ולמפקדיהם. לא רק כדי שהקצינים הבכירים לא ייכשלו בכך בעצמם, אלא כדי שהם כמפקדים בכירים יחדירו את עקרונות החוק לפקודיהם הם. בנוסף, חייב היה המפכ"ל לפעול להדרכה משמעותית בקרב כל השוטרים, וכן – שוב ובעיקר בקרב הקצונה הבכירה, בתחום איסור ההטרדות המיניות.
בנושא אחר, אך דומה מבחינת אחריות מנהלים, דחה בית המשפט העליון טענות של מנהלים שעשו למניעת תופעה שלילית, ואמר שמה שעשו אינו מספיק. בית המשפט קבע שגם אם כדברי אותם מנהלים הם נתנו הדרכה מתאימה לעובדיהם, חילקו להם ערכות הסברה, ערכו ימי עיון ואפילו ביקורות, אין בכך די כדי למצות את אחריותם, ובוודאי שאין זה עומד בקריטריון של עשייה "כל שביכולתם", אף אם לא ידעו על המעשה עצמו וקל וחומר שלא היו שותפים לו.
לכן, גם אם לא עשה דבר עם מינויו למפכ"ל, בפעם הראשונה ששוטר הוחשד בעבירות מין ובעבירות של הטרדה מינית, היה על דנינו להפוך שולחנות, ובעיקר את שולחן סגל הפיקוד הבכיר, ולעשות כל שביכולתו למנוע הישנות המקרים. את זה הוא לא עשה, ולכן הוא אחראי למחדלים אלו, ופירושה היחיד של אחריות היא לסיים את תפקידו. אין משמעות אחרת לאחריות.
אלא אם הוא יטען ש"כל יכולתו" כל כך מועטה וכל כך חלשה ושהוא לא מסוגל לעשות יותר. ואז, אולי דינו כדין אדם שאינו מבין את אשר הוא עשה או את הפסול במעשיו. להרחבה ראו את פרק "סייגים לפליליות המעשה" שבחוק העונשין (הקרוי גם פרק ההגנות). כמשפטן וכעו"ד, דנינו בוודאי מכיר פרק זה, גם אם אינו מבין איך הוא מתקשר אליו.

עשור קשה למיליארדרים הישראליים – על עשירי ישראל והעולם

היה זה עשור קשה מאד למיליארדרים הישראלים. לפחות, לפי הדוח השנתי על האולטרה עשירים בעולם. לא שאני מקנא במישהו מהם. אני ורבים מאיתנו שמחים בחלקנו, אך כאשר אנו קוראים בתקשורת על הבכיות שלהם, על עודף רגולציה, על כמה הם מסכנים ועל כך שכל דאגתם היא למדינה בלבד, כדאי לדעת את העובדות, מפיהם של עורכי הדוח, שכנראה אינם חשודים באנטישמיות  וכנראה לא רואים בכל איראני מדען גרעין.

לפי דוח זה, בעוד ששיעור הגידול של המיליארדים הישראלים בעשור האחרון עלה "רק" ב- 28%, שיעורם בעולם גדל באותה תקופה ב – 80%. אך, אל תדאגו להם יתר על המידה בשנת 2013 יחסית ל – 2012 שיעור המיליארדים הישראלים גדל ב – 5% בעוד בעולם ב – 2% בלבד. לשאלה הקשה אם "ירידתו" של עידן עופר ללונדון נספרה או לא, אין בדוח הזה תשובה.

אך בעוד גורל המיליארדרים הישראליים התחיל להשתפר רק בשנה האחרונה, מצבם של שאר ה"סתם" עשירים בישראל, השתפר לכל אורך העשור האחרון, ולא סתם השתפר, כפי שאפרט מיד (ההגדרות של הדוח מחלקות את האולטרה עשירים לשלוש קבוצות – "סתם" עשירים – בעלי נכסים נזילים של 30 מיליון $ ומעלה, סופר עשירים (centa-millionaires) בעלי 100 מיליון $ ומעלה, ומיליארדים – בעלי מיליארד דולר ומעלה). הנה מספר קטן של דוגמאות מהדוח המפורט מאד: בשנים 2003 – 2013 גדל מספרם של כל האולטרה העשירים הישראלים ב – 80% ועושרם ב – 77% (לצערי, באותיות הקטנות של הדוח לא מצאתי את הגידול בעושר של כל עשירי העולם יחד ולכן לא ערכתי השוואה בעניין זה. אך, אל דאגה, אין צורך מיידי להתחיל במגביות לטובתם). מספר העשירים הרגילים (30 מיליון $+) בישראל גדל ב – 80% לעומת גידול של 59% בעולם כולו, מספר הסופר עשירים ב – 81% לעומת 62% בעולם, ומספר המיליארדרים, כאמור, ב – 28%. ועדיין לא ספרנו את המסכנים שהונם נמוך מ – 30 מיליון דולר, ומסתפקים בעשרות מיליוני שקלים בלבד.

כשעשירי ישראל אינם מתייפחים על מר גורלם, הם מספרים לנו עד כמה הם תורמים למדינה ובעיקר תורמים לפעילויות פילנטרופיות. מסתבר שאף כי מספר העשירים בישראל גדל, גם במספרים מוחלטים וגם יחסית לעולם, הם נדיבים פחות מהעשירים בעולם. סכומי תרומותיהם הם רק כעשירית מתרומות עמיתיהם בעולם.

בסיס ההשוואה היא שנת 2003, וכדאי להזכיר למי ששכח – זו הייתה השנה של ביבי במשרד האוצר, בה מכר את המדינה (בינתיים, למזלנו רק את חלקה) לעשירים בנזיד עדשים, והגדיל לעשות מאז הוא נבחר לראשות הממשלה. מאחר שלפני נתניהו מספר שנות כהונה נוספות כראש ממשלה, יש סבירות גבוהה שבשנים הקרובות המיליארדרים הישראלים ידביקו את הפער מול חבריהם בעולם, כפי שהתחילו לעשות זאת בשנה האחרונה.

 

האם אריק שרון הוא צמח

ייתכן שעכשיו כבר מאוחר מידיי. אבל, לו היו עורכים לשרון בדיקות מסוימות בעבר, היה ניתן לדעת אם יש סיכוי שיחזור להכרה או לא.

במאמר שפורסם לאחרונה, מדווח על ניסוי, בו חולים במצב של צמח הגיבו לתמונות של יקיריהם. המחקר נערך על ידי קבוצת רופאים וחוקרים מבית חולים איכילוב ומבית הספר לרפואה באוניברסיטת  תל אביב. במהלך המחקר, הציגו לנבדקים בריאים ולארבעה חולים חסרי הכרה תמונות של קרוביהם ותמונות של אנשים זרים, תוך בדיקת התגובות המוחיות שלהם ב – fMRI. אצל כולם, הבריאים והחולים, נרשמה פעילות מוחית מיוחדת באמיגדלה, האזור המזוהה עם אזורים הקשורים לרגשות, ובאזורים ספציפיים להכרת פנים, עם הצגת תמונות של קרובים. הקישוריות בין הפעילות של האזורים הרגשיים ובין אזורי זיהוי פנים הייתה בולטת אצל שניים מתוך ארבעת החולים. מצבם של שני החולים שהציגו פעילות גבוהה של האזורים הללו ורמה גבוהה של פעילות קישור בין שני האזורים השתפר יותר מאוחר.

מספר הערות:

  1. כמה טוב, שהמדינה עדיין לא החריבה לחלוטין את המחקר האקדמי שלנו.
  2. המרחק ממחקר על ארבעה חולים בסך הכול ועד ליישום של הבדיקה על כל חולה במצב של צמח עדיין רחוק, אך בהחלט יש כאן כיוון להמשך של מחקר רציני.
  3. עם כל הצער, כאשר הבדיקות הללו יהיו יותר מהימנות וייערכו כדרך של שגרה, ניתן יהיה להשקיע יותר בחולים מגיבים מאשר בחולים שלא מגיבים היטב לתמונות יקיריהם.
  4. כנראה שלשרון זה כבר לא יעזור. אך, מעניין אם ערכו לו בדיקות כאלה או דומות במהלך אישפוזו הארוך, על חשבון המדינה.

לקריאת המאמר המלא הקישו כאן.

גלגולו של מכתב – יהודה ויינשטיין ואנשיו משחקים כדורגל

כמה זמן לוקח לפרקליטות המדינה להשיב לפניה פשוטה, ובה בקשה לנקוט הליכים למנוע מעבריין צווארון לבן להינות מפרי ההונאה שלו (לכאורה)? ייתכן, שהעיכוב נובע מהצורך לנסח תשובה מעורפלת, שכל אחד יבין ממנה מה שהוא רוצה.

לפני כשנה (או מעט יותר) העברתי למשטרת ישראל מידע, לפיו מנכ"ל משרד הפנים לשעבר, מר גבריאל מימון, רכש, תוך שיתוף פעולה עם אחרים, ביניהם ראש המועצה האזורית במקום, לכאורה במרמה בית או יותר מבית אחד ביישוב יד בנימין. למידע צירפתי מסמכים, המחזקים במידה משמעותית ביותר את החשדות הללו.

מספר חודשים לאחר העברת המידע, פתחה המשטרה בחקירה. בהתחשב בעומס המוטל על המשטרה, זה לא הרבה זמן, מה גם שלהערכתי ביצעה המשטרה מספר פעולות חקירה סמויות לפני הפתיחה בחקירה גלויה ומעצר החשודים.

מטרת החקירה היא כמובן בדיקה אם נעברה עבירה פלילית ואם כן – איסוף ראיות שיאפשרו להעמיד את העבריין לדין. אולם בכך לא די. מטרה חשובה נוספת היא למנוע מהעבריין ליהנות מפירות העבירות שביצע.

כדי להפנות תשומת ליבו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין זה, שלחתי אליו מכתב ב – 23.10.10, ובו הדגשתי את החשיבות ליזום פעולות שיימנעו ממימון מלרשום את החלקות שרכש במרמה (לכאורה) על שמו או למכור אותן לאחרים, ובכך להרוויח סכומי כסף נכבדים, שכן רכישת הקרקע הייתה מיועדת למפוני גוש קטיף ולתושבי המקום (מימון לא כלול בשתי הקבוצות הללו), ולכן נמכרה בסכומים צנועים יחסית. הדגשתי את החשיבות לפעולה דחופה, כדי למנוע מצב בלתי הפיך או כזה שיהיה קשה לשנותו מאוחר יותר.

אכן, תוך שבועיים קבלתי תשובה מהירה, שבה אישרה מזכירתו של ויינשטיין את קבלת המכתב וציינה שהוא הועבר לטיפולו של המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים (הוא משנה א'). עבר כחודש, והחלטתי "לנדנד" גם טלפונית (נכון, הייתה באמצע גם שביתת פרקליטים). חודש וחצי אחרי שמכתבי הועבר לטיפולו של משנה א' הוא נבעט למשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים (היא משנה ב').  בעיטות כאלה טובות למשחק כדורגל ולא הולמות טיפול רציני בעבריינות בכלל ובעבריינות הצווארון הלבן ובשחיתות בפרט. לכן, שגרתי ליועץ המשפטי לממשלה תזכורת. אולי מרוב העברות של הכדור ממשנה למשנה הוא אבד?

מסתבר שהכדור נמצא בפרקליטות מחוז המרכז. ב – 27.1.11, יותר משלושה חודשים אחרי פנייתי הראשונה ליועץ המשפטי לממשלה, קבלתי תשובה מעורכת דין, סגן בכיר א' לפרקליטת מחוז מרכז, שהכדור נמסר לה – בינתיים. היא מצהירה כי "תקיפה כלכלית של פירות העבירה, בכלים שלובים, הינה כלי מרכזי באכיפת החוק". יופי, כאילו לא ידענו זאת.

אך עד כאן הדברים יחסית ברורים, מה שאין כן בהמשך המכתב, ואצטט את הסעיף במלואו: "גם בפרשה זו, יזמה הפרקליטות, ללא קשר לפנייתך, טיפול משולב. במסגרת זו אציין כי לצד הטיפול בהיבט הפלילי, נקטה הפרקליטות, בתיאום עם מינהל מקרקעי ישראל, בפעולות הנדרשות בהיבט האזרחי, כל זאת בזהירות המתבקשת בשלב זה, וכל עוד חומר החקירה לא עומד לעיון הגורמים המעורבים".

אתם הבנתם את זה? כל אחד יכול להבין זאת לפי ציפיותיו. אני רוצה להאמין שהפרקליטות אמנם נקטה צעדים שיימנעו מהעבריינים לכאורה לעשות כל פעולה עם הרכוש שקבלו במרמה ותוך זיוף מסמכים (לכאורה, לכאורה). לא רק זאת, אני רוצה להאמין שהמגרשים עצמם יחולטו לטובת המדינה, לפי החוק לאיסור הלבנת הון. אולם, הדברים כל כך סתומים, שזה לא הפירוש היחיד האפשרי.

ובהערת אגב, איני מבין מדוע לא ניתן לפרסם את "הפעולות הנדרשות בהיבט האזרחי"? הרי, יש להביא לידיעת עבריין כי רכושו נתפס והוא לא יוכל לעשות בו כל שימוש. אני בטוח ש"הגורמים המעורבים" – העבריינים והמושחתים (לכאורה, לכאורה) יודעים היטב שרכושם נתפס על ידי המדינה, בהנחה שאלו הן "הפעולות הנדרשות". ואם הם לא יודעים, הרי מן הדין הוא שהמדינה תודיע להם.

כאשר תופסים חשבונות בנקים, מכוניות ורכוש של עבריינים אחרים, בעיקר כאלה החשודים והמואשמים בעבירות של פשיעה מאורגנות, רצות הרשויות לתקשורת ומתגאות בתפיסת הרכוש הזה. אך הפעם, הכל נעשה "בזהירות המתבקשת" – אולי משום שמדובר בעברייני צווארון לבן? אולי משום שמדובר במנכ"ל לשעבר של שני משרדי ממשלה?

מה שלא צריך זהירות מתבקשת זה לטפוח לעצמך על הכתף. הם לא שכחו לציין את הפעולות הללו (אילו פעולות?) הם ביצעו ללא קשר לפנייתי.

הליכה במעגלים – או הצד השווה של העדר מצפן לרוחות השמיים ושל חוסר במצפן מוסרי

מאמר המוכיח כי בהעדר נקודת התייחסות פיזית בשטח אנו הולכים במעגלים ללא תכלית, מעלה מחשבות האם השפעה דומה יש גם להעדר מצפן מוסרי. יש הסברים רבים ושונים לשחיתות המתרחבת אצלנו, אך הסבר כולל עדיין חסר. איני יודע איך "מצמיחים" מצפן מוסרי אצל מנהיגינו, אך ייתכן שה"מצפן" המצביע על הכיוון להישרדות פוליטית מצביע על כיוון הפוך מהכיוון עליו מראה המצפן המוסרי.

הצורך של הנבחרים שלנו, התופסים עמדות בכירות בשלטון, כמו ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ונבחרים ברשויות המקומיות, ושל פקידים בכירים במשרדי הממשלה ובמשרדי הרשויות המקומיות, לשרוד ולהתקדם (בין אם במגזר הציבורי בתוך הממסד השלטוני ובין אם במגזר הפרטי, עם פרישתם מהמגזר הציבורי), מעסיק אותם ללא הרף. לעתים קרובות עיסוק יתר זה הוא על חשבון מילוי התפקיד אותו הם צריכים למלא ועל חשבון השירות לציבור אותו הם מחויבים לתת.

זהו, אם כן, המצפן המכוון הן את התנהגויותיהם המכוונות להישרדות ולקידום והן את פעולותיהם במסגרת תפקידיהם. על פי מצפן זה הם הולכים ישירות לכיוון אותו הם בוחרים – ענייניהם וטובתם האישית. כך, בעלי תפקידים במגזר הפוליטי ונבחרי ציבור מצביעים נגד מצפונם, רק בגלל דרישות קואליציוניות. הם בוחרים לפעול בניגוד למצע שהציגו לציבור במערכות הבחירות ושהתחייבו לפעול למימושו. זו אחת הסיבות שהם פועלים בניגוד לצרכי החברה. עם מצפן כזה, הם הולכים כמעט אך ורק לפי האינטרסים האישיים שלהם.

אך כאשר מדובר במהלכים מוסריים, הם חסרי כל מצפן וכל כיוון, ולכן הם הולכים סחור סחור, כמו אותם בני אדם, שהמחקר מצא שבהעדר נקודת התייחסות פיזית בסביבה או בהעדר מצפן, שיסייע להם לכוון את דרכם, הולכים במעגלים, ולא מגיעים למחוז חפצם – חפצנו. החלטותיהם מצביעות על בוהו ושממה מוסריים. וכאשר יש שממה מוסרית ואין מצפן מוסרי, אין קשר בין מוסר ובין התנהגותם של מי שקרויים "מנהיגינו". לכל היותר הם "מצטיידים" ביועצים משפטיים. אך האחרונים – כשמם כן הם, הם בוחנים את הדברים באמצעות העדשה הצרה מאד של החוק. אתיקה ומוסר אינם המסד עליו הם בוחנים את הדברים ואינם הסולם לפיו הם נותנים את עצותיהם. "מצפון" משפטי אינו מצפון מוסרי, וכל האוחז במצפון המשפטי – נותר בריקנות המוסרית וממשיך ללכת במעגלים, מבלי לחתור למטרה מוסרית.