Category Archives: Uncategorized

ואף על פי כן, נוע ינועו הטקסים לזיכרון השואה והגבורה וככל שירבו – הרי זה משובח

הכתבה מעט ארוכה. למען חסרי הזמן והסבלנות, הנה תקציר:

לטקסים לזיכרון השואה והגבורה חשיבות עצומה, הן חשיבות מיידית והן ובעיקר חשיבות לדורות הבאים. לכן כל הקורא לביטול הטקסים (קריאות בהן נתקלתי בשנה שעברה), בתואנות כאילו הן מנקות את מצפון הפוליטיקאים המשתתפים בהם, מסיוע לניצולי השואה החיים היום בינינו, טועה ומטעה. ביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה עלול להביא לידי זילות השואה והגבורה וגימודה, לביזויו של יום השואה והגבורה, כמו גם לפגיעה קשה בזיכרון השואה, המבוסס במידה רבה ביותר על טקסי הזיכרון. כל שחיקה בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה גורמים לשחיקה בזיכרון הקיבוצי ועל כן גם בזיכרון האישי, ובכך עלולים לפנות את הבמה והשיח בעולם למכחישי שואה או לניאו נאצים.  

המאמר המלא למטיבי לכת  וקרוא

בימי השואה בשנים האחרונות רבו קריאות שונות לביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה, תוך ביטויי זלזול ובוז לטקסים ולבכירים המשתתפים בטקסים אלו. אמנם, יש לקוראי קריאות אלו תירוצים, כגון הכספים הרבים המוצאים על הטקסים מחד גיסא וההזנחה המתמשכת של ניצולי שואה מאידך גיסא. עמדה זו מבטאת ראייה מעוותת ובעיקר קצרת טווח להחריד, ואף עלולה להוביל לזילות השואה, לביזיונה עד כדי גימודה ופגיעה קשה בזיכרון השואה ובזיכרון הקיבוצי של השואה.

פגיעה בזיכרון הקיבוצי של השואה

ביטויים שיש בהם זילות של יום השואה והגבורה, לרבות קריאות לביטול הטקסים לזכר השואה והגבורה, לא רק שפוגעים ברגשותיהם של רבים מאד בעם היהודי וגם בקרב עמים בעולם, אלא גם ובעיקר פוגעים בכל מה שמתלווה ליום השואה והגבורה – מנגנוני ההנצחה של השואה והגבורה, לרבות מוזיאונים, אנדרטאות, שמות ישובים ורחובות וכמובן טקסי זיכרון.

מנגנוני ההנצחה השונים, לרבות ימי זיכרון וטקסי זיכרון, הם מאבני הבניין הבסיסיות והחשובות של תרבותו של עם, שבנויה על בסיס הזיכרון הקיבוצי של העם. קליפורד גירץ, מגדולי האנתרופולוגים, הגדיר את המושג תרבות כ"דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים, מערכת של מושגים העוברת במורשת ומתבטאת בצורות סמליות, המשמשת אמצעי למסירה, לשמירת המשכיות ולפיתוח הדעת והעמדות של בני אדם ביחס לעולם"[1]. מנגנונים אלו הם הם היוצרים את הזיכרון הקיבוצי של עם, ובכך תורמים תרומה שבלעדיה אין להמשכיות אותה התרבות ולשימור הזיכרון האישי. כל קריאה לביטול טקסי זיכרון מהווה פגיעה אנושה בזיכרון הקיבוצי, עד כדי איונו. ובהעדר זיכרון קיבוצי, זיכרון השואה לדורי דורות, יישחק בצמוד לכך גם הזיכרון האישי.

חשיבות מהמעלה הראשונה יש לזיכרון הקיבוצי של השואה והגבורה, הנבנה והמתוחזק באמצעות מנגנוני ההנצחה, נובעת, בין היתר, מהעובדה שבעוד שנים מעטות ביותר לא יוותרו ניצולים שיודעים לספר על מאורעות השואה מכלי ראשון, ובעוד כדור אחד בלבד לא יישארו בחיים אנשים מהדור הנוכחי, לרבות בני הדור שני לשואה (בנים ובנות לניצולים), ששמעו על איימי השואה ותופעות הגבורה, ההתנגדות וההצלה מפיהם של הניצולים עצמם. לכן, יש חשיבות עצומה להבניית הזיכרון הקיבוצי של עם ישראל על השואה ולשימורו, ביצירת מנגנוני זיכרון פורמליים, כגון: שימור ימי זיכרון, טקסי זיכרון, ופיתוח מנגנוני זיכרון נוספים, כגון: מוזיאונים, אנדרטאות, ביקורים במחנות ריכוז ובמחנות השמדה וכיו"ב[2].

חשיבות הנצחת השואה בטקסים ציבוריים

על חשיבות הזיכרון הקולקטיבי ושימורו, כתב מרדכי בר און: "זיכרון קולקטיבי הוא מושג סוציולוגי,  המתייחס לתופעה חברתית המחברת אירועים מהעבר לכדי סיפור אחד ומעניקה להם כך משמעות בהווה, הזיכרון הקולקטיבי מהווה כלי שימושי לאפיון זהותה הייחודית של קהילה למול קהילות אחרות,  הוא משרטט את גבולות ה'אנחנו – מי בפנים ומי בחוץ' – ומכאן שהוא מעוצב תוך כדי מאבקים בין קבוצות חברתיות שונות. היות והזיכרון הקולקטיבי נתפס ככלי מרכזי בעיצוב החברה הלאומית, המדינה עשתה ועושה מאמצים רבים לרכז בידיה את המונופול על הזיכרון. זיכרון קולקטיבי של חברה מסייע לה למקם עצמה לאורך ציר הזמן ולאפיין את המקורות שמהם צמחה, תוך הדגשת אירועים ופרטים מסוימים. הזיכרון הקולקטיבי נבנה, מתפתח, מעוצב ומשתנה תדיר לפי צורכי ההווה,  ומכאן שהוא למעשה תהליך מכוון של זיכרון והשכחה,  שאינו מכוון לעבר אלא להווה ולעתיד.  משך קיומו מותנה בכך שחברי הקבוצה יעבירו אותו מדור לדור"[3].

על חשיבות הנצחת השואה כותב פרופ' מעוז עזריהו: "ללא השקעה נמשכת המתבצעת ברמת התרבות הרי שהזיכרון נגזר עליו להיעלם. וכשבודקים מה מתרחש בקו התפר שבין היעלמות הזיכרון האישי ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי מתבררת החשיבות של ההנצחה ככלי שמאפשר להעביר את הזיכרון מדור לדור וכך לצרף את הזיכרון האישי בכלים של הנצחה שהם התשתית לזיכרון הקולקטיבי. מילת המפתח בכל הקשור לזיכרון קולקטיבי היא המשכיות המתבטאת ביצירת מסורת תרבותית שהיא על דורית. יצירתה של מסורת כזו היא שמאפשרת את הבלתי אפשרי לכאורה: לזכור באופן קולקטיבי את מה שלא זוכרים באופן אישי… בהקשר זה ניתן לקבוע כי תרבות הזיכרון שהתעצבה בישראל היא בין ההישגים הבולטים של התרבות העברית המתחדשת"[4]. המשמעות מאד ברורה – בהעדר טקסי הנצחה פומביים, בהשתתפות אישי ציבור בכירים ביותר, ייפגעו ויתפוגגו הזיכרון האישי והקיבוצי של השואה, עד כדי השכחתה. תהליך כזה עלול לסייע למכחישי שואה בהשגת מטרתם.

שחיקה בזיכרון הקיבוצי תביא להשכחה ולשיכחה של האירועים האיומים של השואה, ובכך  תתרום לגימוד השואה ולהמעטת ממדיה, כולל לערעור הידע שנצבר על השואה, לרבות ערעור על התפיסה שהייתה תוכנית-על (master plan) נאצית להשמדת היהודים ("הפיתרון הסופי" למשל), ערעור על מספר היהודים שנרצחו בשואה, ערעור על קיומם של מנגנוני השמדה נאציים המוניים, ואף לחיזוק טענה שמשפטי נירנברג היו רק "פארסה משפטית" ולא משפטי צדק.

על חשיבות הזיכרון, עמדה גם גולדשטיין:

"Lack of memory leads to ignorance, ignorance produces prejudice, and prejudice breeds intolerance".[5]

החשש מפני שיכחת השואה והשכחתה אינו נחלת יחידים. אלווין רוזנפלד בספרו "קץ השואה"  מעמיד את התזה באופן חריף, מודאג ומדאיג, מתוך חשש שזיכרון השואה כאירוע היסטורי ידעך וישקע, ותמונה שונה וקלה לבליעה תעוצב על ידי תרבות המונים, פוליטיקה ואידיאולוגיה. מטרתו הכוללת של המחבר היא להזהיר מפני תהליך השינוי הזה, שעלול לערער את ההבנה של מידת חומרתה ואכזריותה של השואה, להקהות את הרגישות המוסרית ואת זיכרון הזוועות[6].

הגדרות של אנטישמיות והכחשת שואה והקריאות לביטול טקסי יום השואה

יש לציין כי למושג "אנטישמיות" הגדרות רבות, הן בספרות המקצועית[7] והן בחקיקה. אולם, לא רק שאין הגדרה מקובלת אחת, אלא שיש קושי רב בהגדרת התופעה, כפי שכותבת פרופסור דינה פורת[8]:

"Antisemitism has always been difficult to define, since antipathy to Jews involves a deep-seated emotional dimension as well as a conglomerate of historic religious, political, and economic elements".

וכך גם במסמך של הכנסת: "הגדרת המושג בעייתית – קיים קושי בהגדרת המושג 'הכחשת השואה' אשר מעורר קשיים בעיצוב חקיקה בנושא. הגדרה רחבה מידי של המושג עלולה להיתקל בטיעונים של פגיעה ממשית בחופש הדיבור, ואילו הגדרה צרה מידי של המושג עלולה להותיר בחוץ טווח ניכר למדי של מקרי הכחשת שואה. במקביל, הגדרה מעורפלת מידי תיצור קשיים בניסוח כתבי אישום"[9].

לכן, גם ביטויים שיש בהם זילות השואה ובוז לפוליטיקאים המשתתפים בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה נכללים לפחות בחלק מההגדרות של תופעה זו.

אחת ההגדרות המודרניות של אנטישמיות מפרידה ומבחינה בין מעשים אנטישמיים ובין מניעיהם. מבחינת הגדרה זו אין נפקות למניעים, ובלבד שהמעשה עצמו ישקף שנאה ליהודים כעם או שנאה ליהודים בודדים. פרופסור דינה פורת רואה בהגדרה זו כצעד אמיץ וכמאמץ למצוא דרכים להיאבק באנטישמיות[10]. אי לכך, בדברים המתייחסים בשלילה לטקסי יום הזיכרון בכלל ולהשתתפות פוליטיקאים ומנהיגים באופן פעיל בטקסי זיכרון לשואה בפרט, יש, בין במישרין ובין בעקיפין, קריאה לביטול טקסי זיכרון כאלה ו/או להפחתת חשיבותם ו/או להפסקת פרסומם בכלי התקשורת. יש בקריאה כזו כדי לפגוע פגיעה קשה בזיכרון הקיבוצי של השואה ובכך לתרום להגברת השכחת השואה, לחיזוק הכחשתה ואף לתרום תרומה לא מבוטלת להשארת במה פתוחה למכחישי שואה ולאנטישמיים.

מכחישי שואה עושים שימוש במטבע הלשון "Shoa Business", כדי לטעון שהיהודים עושים גם מהשואה עסקים, על פי הדימוי האנטישמי הרווח של יהודים[11]. אחד הדימויים הרווחים בקרב אנטישמיים רבים הוא זה המתואר בסרט 'היהודי הנצחי', שהיה חלק ממנגנון התעמולה הנאצית.  הסרט 'מתעד' את ה'טפיל היהודי הלא יצרני', את 'שליטת היהודים בעולם הכספים, הפוליטיקה והאומנות' ועוד[12]. בדומה לכך, מתוארים היהודים ב"פרוטוקולים של זקני ציון", שבפרוטוקול השישי בו מדובר על שימוש בכספי היהודים ובזהב הרב הנמצא אצלם לצורך שעבוד הגויים[13]. ביטוי זה דומה או אף לקוח מביטוי אחר Show Business, ובכך מעצב דימוי של עשיית עסקים ורווחים מיום השואה והגבורה או מהשואה בכלל.

פעולות לשימור זיכרון השואה ולשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה

ליום השואה בישראל יש חשיבות רבה מעבר לשימור הזיכרון הקיבוצי והאישי. רבות מהפעולות ומהטקסים, הן לשימור הזיכרון והן לשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה, סובבות סביב יום השואה. בין היתר, ניתן למנות את הפעולות הבאות:

  1. סיורים של משלחות רשמיות, של תלמידים, חיילים, שוטרים ואחרים, כמו גם סיורים לא רשמיים במחנות השמדה ובעיקר באושוויץ, הנערכים ביום השואה או בסמוך לו.

כך, למשל, ב – 7.4.1992, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך ביקור של משלחת של מספר קציני צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, באושוויץ, אשר אמר: "יש משהו סמלי, מעין סגירת מעגל, בעובדה שאני עומד כאן היום כמפקדו של צה"ל" (במחנה, 15.4.1992).

  1. מפעל הזיכרון "לכל איש יש שם" נערך בכנסת וביד ושם ביום השואה, החל מ – 1989 (בין היתר כתשובה לטענה שלא נספו בשואה 6 מיליון יהודים).
  2. הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל מפרסמת בשנים האחרונות, מידי שנה דוחות על מצב ניצולי השואה בישראל ביום השואה או במועד סמוך לו.
  3. ממשלת ישראל החליטה על תוכנית לאומית לסיוע לניצולי השואה בישיבתה ב – 27.4.2014 (ערב יום השואה, תשע"ד). החלטת הממשלה שהתקבלה באותה ישיבה, מספר 1568, כוללת גיבוש חוק שעיקריו הם הגדלת הגמלה החודשית הבסיסית המשולמת לנכי רדיפות הנאצים, השוואת הזכויות של ניצולי השואה יוצאי גטאות ומחנות להטבות הניתנות לזכאי חוק נכי רדיפות הנאצים וכן קביעת הטבות נוספות.
  4. בעקבות החלטת ממשלה זו, התקבלו בכנסת שני תיקוני חקיקה: חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 5), התשע"ד – 2014, וחוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 19), התשע"ד – 2014, אשר יש בהם יישום של החלטת הממשלה הנ"ל.
  5. דוחות של מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביבושל המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב על מצב האנטישמיות בעולם מתפרסמים דרך קבע סמוך ליום השואה.

נכון, שעדיין נמצאים בינינו ניצולי שואה במצבים כלכליים, נפשיים וחברתיים קשים. עדיין, כולנו מצפים מממשלות ישראל לא להשאיר אף לא ניצול שואה אחד, הנאלץ לוותר על תרופות, חימום בחורף, על מזון או על מילוי צרכים חשובים אחרים.

אולם, בפרפרזה על דברי דוד בן גוריון בעבר, אין להרים ידיים במאבק לשיפור תנאי חייהם של ניצולי השואה, שעדיין חיים עימנו, ובמקביל יש להמשיך בהנצחת זכר השואה והגבורה, בטקסים, באנדרטאות, במוזיאונים, בשירים, בשמות של מקומות ורחובות, בהוראתה בבתי ספר, בקורסים במסגרות רשמיות, בייזום ובעידוד פעולות הנצחה, תיעוד וזיכרון וולונטריות וכיו"ב. ביטול הטקסים או מנגנוני זיכרון והנצחה אחרים יפנה את הבמה ואת השיח בעולם למכחישי שואה ולניאו-נאצים. אלו יצטרפו בשמחה למחרימים את ישראל ואת מוסדותיה מסיבות אחרות.

 

[1] קליפורד גירץ, "הדת כמערכת תרבותית", בתוך: קליפורד גירץ: פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990, 89 – 122, בעמ' 91.

[2] ראו גם – מולי ברוג, נוף זיכרון וזהות לאומית – הנצחת השואה ביד ושם 1942 – 1996, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006, עמ' 11. ומאמרו של פייר נורה "בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום", זמנים, גיליון 45, עמ' 5 – 19.

[3] מ' בר און, 2000, "לזכור ולהזכיר – זיכרון קולקטיבי, קהילות זיכרון ומורשה", בתוך: מ' מייזל וא' שמיר (עורכים): דפוסים של הנצחה, תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 11 – 47

[4] מעוז עזריהו, זיכרון והנצחה בישראל, אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, ירושלים, אוקטובר 2005, עורכים: אלי שילר גבריאל ברקאי, עמ' 8 – 9

[5] Phyllis Goldstein, A Convenient Hatred: The history of Antisemitism, Facing History and Ourselves, 2012, p. 356.

[6] דינה פורת, סופה של השואה כפי שהכרנו אותה עד עכשיו,  על הספר "קץ השואה" אלווין רוזנפלד, הארץ, מוסף ספרים, 2013.

[7]  Dina Porat, On Several Definitions of Antisemitism, 2004.

[8] Dina Porat, The International Working Definition of Antisemitism and Its Detractors, Israel Journal of foreign Affairs V : 3 (2011), 93 – 101,   94

[9] הכנסת – מרכז המחקר והמידע: מסמך רקע בנושא: חקיקה נגד אנטישמיות והכחשת שואה – מבט משווה, הכנסת, 2015.

[10] Dina Porat, What makes an anti-semite?, 2007; וכן מאמרה של דינה פורת בה"ש 9

[11] Mark Aaron Polger, Rewriting the Holocaust Online: A Discourse Analysis of Holocaust Denial Web Sites.  ספריית יד ושם

[12] סרטים אנטישמיים נאציים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה.

[13] הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות, 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון", דביר, 1998, עמ' 26.

האם המפכ"ל אחראי להטרדות המיניות המבוצעות על ידי פקודיו?

בשבועות האחרונים נשמעו טענות, ובין הטוענים גם כמה חסידים שוטים של המפכ"ל דנינו, כי הוא לא אחראי להטרדות המיניות של פקודיו (הבכירים!), ולכן אין לדרוש ממנו לגלות את הביטוי העליון לאחריות ולפרוש מתפקידו. טענות אלו מוטעות מיסודן.

ייתכן שחלק מהטוענים אותן טועים באמת, אך לפחות חלקם עוצמים עיניהם במודע מחובותיו החוקיות של המפכ"ל וגם מחובותיו המוסריות. בכך הם מסייעים לדנינו להלבין את חטאיו.
בשלב זה, אתייחס לחובותיו החוקיות של דנינו ולתוצאות של הפרת חובות אלו.
החוק למניעת הטרדה מינית ברור מאד. הוא קובע שמעסיק חייב לנקוט אמצעים סבירים למניעת הטרדות מיניות על ידי עובדיו, לטפל בכל מקרה כזה ביעילות ולקבוע דרך יעילה להגשת תלונות בגין הטרדות מיניות. בהמשך, מחייב החוק כל מעסיק לעשות כל שביכולתו (כן, כך בחוק) למנוע הישנות המקרים ולתקן את הפגיעות שנגרמו למתלוננות עקב הטרדות כאלה.
המשמעות היא אחת: המפכ"ל כמעסיק (כן, לצורך החוק למניעת הטרדה מינית המפכ"ל הוא מעסיק, על אף שאין יחסי עבודה בינו ובין השוטרים) חייב בכל אלה. לכן, מיד עם התמנותו למפכ"ל היה עליו לקבוע תקנון לפי חוק זה ולפרסמו ביעילות בקרב כל השוטרים, לרבות ואולי במיוחד בקרב הפיקוד הבכיר. אם כבר פורסם תקנון כזה בתקופת מפכ"לים קודמים, היה עליו לחזור ולשננו לשוטרים ולמפקדיהם. לא רק כדי שהקצינים הבכירים לא ייכשלו בכך בעצמם, אלא כדי שהם כמפקדים בכירים יחדירו את עקרונות החוק לפקודיהם הם. בנוסף, חייב היה המפכ"ל לפעול להדרכה משמעותית בקרב כל השוטרים, וכן – שוב ובעיקר בקרב הקצונה הבכירה, בתחום איסור ההטרדות המיניות.
בנושא אחר, אך דומה מבחינת אחריות מנהלים, דחה בית המשפט העליון טענות של מנהלים שעשו למניעת תופעה שלילית, ואמר שמה שעשו אינו מספיק. בית המשפט קבע שגם אם כדברי אותם מנהלים הם נתנו הדרכה מתאימה לעובדיהם, חילקו להם ערכות הסברה, ערכו ימי עיון ואפילו ביקורות, אין בכך די כדי למצות את אחריותם, ובוודאי שאין זה עומד בקריטריון של עשייה "כל שביכולתם", אף אם לא ידעו על המעשה עצמו וקל וחומר שלא היו שותפים לו.
לכן, גם אם לא עשה דבר עם מינויו למפכ"ל, בפעם הראשונה ששוטר הוחשד בעבירות מין ובעבירות של הטרדה מינית, היה על דנינו להפוך שולחנות, ובעיקר את שולחן סגל הפיקוד הבכיר, ולעשות כל שביכולתו למנוע הישנות המקרים. את זה הוא לא עשה, ולכן הוא אחראי למחדלים אלו, ופירושה היחיד של אחריות היא לסיים את תפקידו. אין משמעות אחרת לאחריות.
אלא אם הוא יטען ש"כל יכולתו" כל כך מועטה וכל כך חלשה ושהוא לא מסוגל לעשות יותר. ואז, אולי דינו כדין אדם שאינו מבין את אשר הוא עשה או את הפסול במעשיו. להרחבה ראו את פרק "סייגים לפליליות המעשה" שבחוק העונשין (הקרוי גם פרק ההגנות). כמשפטן וכעו"ד, דנינו בוודאי מכיר פרק זה, גם אם אינו מבין איך הוא מתקשר אליו.

עשור קשה למיליארדרים הישראליים – על עשירי ישראל והעולם

היה זה עשור קשה מאד למיליארדרים הישראלים. לפחות, לפי הדוח השנתי על האולטרה עשירים בעולם. לא שאני מקנא במישהו מהם. אני ורבים מאיתנו שמחים בחלקנו, אך כאשר אנו קוראים בתקשורת על הבכיות שלהם, על עודף רגולציה, על כמה הם מסכנים ועל כך שכל דאגתם היא למדינה בלבד, כדאי לדעת את העובדות, מפיהם של עורכי הדוח, שכנראה אינם חשודים באנטישמיות  וכנראה לא רואים בכל איראני מדען גרעין.

לפי דוח זה, בעוד ששיעור הגידול של המיליארדים הישראלים בעשור האחרון עלה "רק" ב- 28%, שיעורם בעולם גדל באותה תקופה ב – 80%. אך, אל תדאגו להם יתר על המידה בשנת 2013 יחסית ל – 2012 שיעור המיליארדים הישראלים גדל ב – 5% בעוד בעולם ב – 2% בלבד. לשאלה הקשה אם "ירידתו" של עידן עופר ללונדון נספרה או לא, אין בדוח הזה תשובה.

אך בעוד גורל המיליארדרים הישראליים התחיל להשתפר רק בשנה האחרונה, מצבם של שאר ה"סתם" עשירים בישראל, השתפר לכל אורך העשור האחרון, ולא סתם השתפר, כפי שאפרט מיד (ההגדרות של הדוח מחלקות את האולטרה עשירים לשלוש קבוצות – "סתם" עשירים – בעלי נכסים נזילים של 30 מיליון $ ומעלה, סופר עשירים (centa-millionaires) בעלי 100 מיליון $ ומעלה, ומיליארדים – בעלי מיליארד דולר ומעלה). הנה מספר קטן של דוגמאות מהדוח המפורט מאד: בשנים 2003 – 2013 גדל מספרם של כל האולטרה העשירים הישראלים ב – 80% ועושרם ב – 77% (לצערי, באותיות הקטנות של הדוח לא מצאתי את הגידול בעושר של כל עשירי העולם יחד ולכן לא ערכתי השוואה בעניין זה. אך, אל דאגה, אין צורך מיידי להתחיל במגביות לטובתם). מספר העשירים הרגילים (30 מיליון $+) בישראל גדל ב – 80% לעומת גידול של 59% בעולם כולו, מספר הסופר עשירים ב – 81% לעומת 62% בעולם, ומספר המיליארדרים, כאמור, ב – 28%. ועדיין לא ספרנו את המסכנים שהונם נמוך מ – 30 מיליון דולר, ומסתפקים בעשרות מיליוני שקלים בלבד.

כשעשירי ישראל אינם מתייפחים על מר גורלם, הם מספרים לנו עד כמה הם תורמים למדינה ובעיקר תורמים לפעילויות פילנטרופיות. מסתבר שאף כי מספר העשירים בישראל גדל, גם במספרים מוחלטים וגם יחסית לעולם, הם נדיבים פחות מהעשירים בעולם. סכומי תרומותיהם הם רק כעשירית מתרומות עמיתיהם בעולם.

בסיס ההשוואה היא שנת 2003, וכדאי להזכיר למי ששכח – זו הייתה השנה של ביבי במשרד האוצר, בה מכר את המדינה (בינתיים, למזלנו רק את חלקה) לעשירים בנזיד עדשים, והגדיל לעשות מאז הוא נבחר לראשות הממשלה. מאחר שלפני נתניהו מספר שנות כהונה נוספות כראש ממשלה, יש סבירות גבוהה שבשנים הקרובות המיליארדרים הישראלים ידביקו את הפער מול חבריהם בעולם, כפי שהתחילו לעשות זאת בשנה האחרונה.

 

האם אריק שרון הוא צמח

ייתכן שעכשיו כבר מאוחר מידיי. אבל, לו היו עורכים לשרון בדיקות מסוימות בעבר, היה ניתן לדעת אם יש סיכוי שיחזור להכרה או לא.

במאמר שפורסם לאחרונה, מדווח על ניסוי, בו חולים במצב של צמח הגיבו לתמונות של יקיריהם. המחקר נערך על ידי קבוצת רופאים וחוקרים מבית חולים איכילוב ומבית הספר לרפואה באוניברסיטת  תל אביב. במהלך המחקר, הציגו לנבדקים בריאים ולארבעה חולים חסרי הכרה תמונות של קרוביהם ותמונות של אנשים זרים, תוך בדיקת התגובות המוחיות שלהם ב – fMRI. אצל כולם, הבריאים והחולים, נרשמה פעילות מוחית מיוחדת באמיגדלה, האזור המזוהה עם אזורים הקשורים לרגשות, ובאזורים ספציפיים להכרת פנים, עם הצגת תמונות של קרובים. הקישוריות בין הפעילות של האזורים הרגשיים ובין אזורי זיהוי פנים הייתה בולטת אצל שניים מתוך ארבעת החולים. מצבם של שני החולים שהציגו פעילות גבוהה של האזורים הללו ורמה גבוהה של פעילות קישור בין שני האזורים השתפר יותר מאוחר.

מספר הערות:

  1. כמה טוב, שהמדינה עדיין לא החריבה לחלוטין את המחקר האקדמי שלנו.
  2. המרחק ממחקר על ארבעה חולים בסך הכול ועד ליישום של הבדיקה על כל חולה במצב של צמח עדיין רחוק, אך בהחלט יש כאן כיוון להמשך של מחקר רציני.
  3. עם כל הצער, כאשר הבדיקות הללו יהיו יותר מהימנות וייערכו כדרך של שגרה, ניתן יהיה להשקיע יותר בחולים מגיבים מאשר בחולים שלא מגיבים היטב לתמונות יקיריהם.
  4. כנראה שלשרון זה כבר לא יעזור. אך, מעניין אם ערכו לו בדיקות כאלה או דומות במהלך אישפוזו הארוך, על חשבון המדינה.

לקריאת המאמר המלא הקישו כאן.

גלגולו של מכתב – יהודה ויינשטיין ואנשיו משחקים כדורגל

כמה זמן לוקח לפרקליטות המדינה להשיב לפניה פשוטה, ובה בקשה לנקוט הליכים למנוע מעבריין צווארון לבן להינות מפרי ההונאה שלו (לכאורה)? ייתכן, שהעיכוב נובע מהצורך לנסח תשובה מעורפלת, שכל אחד יבין ממנה מה שהוא רוצה.

לפני כשנה (או מעט יותר) העברתי למשטרת ישראל מידע, לפיו מנכ"ל משרד הפנים לשעבר, מר גבריאל מימון, רכש, תוך שיתוף פעולה עם אחרים, ביניהם ראש המועצה האזורית במקום, לכאורה במרמה בית או יותר מבית אחד ביישוב יד בנימין. למידע צירפתי מסמכים, המחזקים במידה משמעותית ביותר את החשדות הללו.

מספר חודשים לאחר העברת המידע, פתחה המשטרה בחקירה. בהתחשב בעומס המוטל על המשטרה, זה לא הרבה זמן, מה גם שלהערכתי ביצעה המשטרה מספר פעולות חקירה סמויות לפני הפתיחה בחקירה גלויה ומעצר החשודים.

מטרת החקירה היא כמובן בדיקה אם נעברה עבירה פלילית ואם כן – איסוף ראיות שיאפשרו להעמיד את העבריין לדין. אולם בכך לא די. מטרה חשובה נוספת היא למנוע מהעבריין ליהנות מפירות העבירות שביצע.

כדי להפנות תשומת ליבו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין זה, שלחתי אליו מכתב ב – 23.10.10, ובו הדגשתי את החשיבות ליזום פעולות שיימנעו ממימון מלרשום את החלקות שרכש במרמה (לכאורה) על שמו או למכור אותן לאחרים, ובכך להרוויח סכומי כסף נכבדים, שכן רכישת הקרקע הייתה מיועדת למפוני גוש קטיף ולתושבי המקום (מימון לא כלול בשתי הקבוצות הללו), ולכן נמכרה בסכומים צנועים יחסית. הדגשתי את החשיבות לפעולה דחופה, כדי למנוע מצב בלתי הפיך או כזה שיהיה קשה לשנותו מאוחר יותר.

אכן, תוך שבועיים קבלתי תשובה מהירה, שבה אישרה מזכירתו של ויינשטיין את קבלת המכתב וציינה שהוא הועבר לטיפולו של המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים (הוא משנה א'). עבר כחודש, והחלטתי "לנדנד" גם טלפונית (נכון, הייתה באמצע גם שביתת פרקליטים). חודש וחצי אחרי שמכתבי הועבר לטיפולו של משנה א' הוא נבעט למשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים (היא משנה ב').  בעיטות כאלה טובות למשחק כדורגל ולא הולמות טיפול רציני בעבריינות בכלל ובעבריינות הצווארון הלבן ובשחיתות בפרט. לכן, שגרתי ליועץ המשפטי לממשלה תזכורת. אולי מרוב העברות של הכדור ממשנה למשנה הוא אבד?

מסתבר שהכדור נמצא בפרקליטות מחוז המרכז. ב – 27.1.11, יותר משלושה חודשים אחרי פנייתי הראשונה ליועץ המשפטי לממשלה, קבלתי תשובה מעורכת דין, סגן בכיר א' לפרקליטת מחוז מרכז, שהכדור נמסר לה – בינתיים. היא מצהירה כי "תקיפה כלכלית של פירות העבירה, בכלים שלובים, הינה כלי מרכזי באכיפת החוק". יופי, כאילו לא ידענו זאת.

אך עד כאן הדברים יחסית ברורים, מה שאין כן בהמשך המכתב, ואצטט את הסעיף במלואו: "גם בפרשה זו, יזמה הפרקליטות, ללא קשר לפנייתך, טיפול משולב. במסגרת זו אציין כי לצד הטיפול בהיבט הפלילי, נקטה הפרקליטות, בתיאום עם מינהל מקרקעי ישראל, בפעולות הנדרשות בהיבט האזרחי, כל זאת בזהירות המתבקשת בשלב זה, וכל עוד חומר החקירה לא עומד לעיון הגורמים המעורבים".

אתם הבנתם את זה? כל אחד יכול להבין זאת לפי ציפיותיו. אני רוצה להאמין שהפרקליטות אמנם נקטה צעדים שיימנעו מהעבריינים לכאורה לעשות כל פעולה עם הרכוש שקבלו במרמה ותוך זיוף מסמכים (לכאורה, לכאורה). לא רק זאת, אני רוצה להאמין שהמגרשים עצמם יחולטו לטובת המדינה, לפי החוק לאיסור הלבנת הון. אולם, הדברים כל כך סתומים, שזה לא הפירוש היחיד האפשרי.

ובהערת אגב, איני מבין מדוע לא ניתן לפרסם את "הפעולות הנדרשות בהיבט האזרחי"? הרי, יש להביא לידיעת עבריין כי רכושו נתפס והוא לא יוכל לעשות בו כל שימוש. אני בטוח ש"הגורמים המעורבים" – העבריינים והמושחתים (לכאורה, לכאורה) יודעים היטב שרכושם נתפס על ידי המדינה, בהנחה שאלו הן "הפעולות הנדרשות". ואם הם לא יודעים, הרי מן הדין הוא שהמדינה תודיע להם.

כאשר תופסים חשבונות בנקים, מכוניות ורכוש של עבריינים אחרים, בעיקר כאלה החשודים והמואשמים בעבירות של פשיעה מאורגנות, רצות הרשויות לתקשורת ומתגאות בתפיסת הרכוש הזה. אך הפעם, הכל נעשה "בזהירות המתבקשת" – אולי משום שמדובר בעברייני צווארון לבן? אולי משום שמדובר במנכ"ל לשעבר של שני משרדי ממשלה?

מה שלא צריך זהירות מתבקשת זה לטפוח לעצמך על הכתף. הם לא שכחו לציין את הפעולות הללו (אילו פעולות?) הם ביצעו ללא קשר לפנייתי.

הליכה במעגלים – או הצד השווה של העדר מצפן לרוחות השמיים ושל חוסר במצפן מוסרי

מאמר המוכיח כי בהעדר נקודת התייחסות פיזית בשטח אנו הולכים במעגלים ללא תכלית, מעלה מחשבות האם השפעה דומה יש גם להעדר מצפן מוסרי. יש הסברים רבים ושונים לשחיתות המתרחבת אצלנו, אך הסבר כולל עדיין חסר. איני יודע איך "מצמיחים" מצפן מוסרי אצל מנהיגינו, אך ייתכן שה"מצפן" המצביע על הכיוון להישרדות פוליטית מצביע על כיוון הפוך מהכיוון עליו מראה המצפן המוסרי.

הצורך של הנבחרים שלנו, התופסים עמדות בכירות בשלטון, כמו ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ונבחרים ברשויות המקומיות, ושל פקידים בכירים במשרדי הממשלה ובמשרדי הרשויות המקומיות, לשרוד ולהתקדם (בין אם במגזר הציבורי בתוך הממסד השלטוני ובין אם במגזר הפרטי, עם פרישתם מהמגזר הציבורי), מעסיק אותם ללא הרף. לעתים קרובות עיסוק יתר זה הוא על חשבון מילוי התפקיד אותו הם צריכים למלא ועל חשבון השירות לציבור אותו הם מחויבים לתת.

זהו, אם כן, המצפן המכוון הן את התנהגויותיהם המכוונות להישרדות ולקידום והן את פעולותיהם במסגרת תפקידיהם. על פי מצפן זה הם הולכים ישירות לכיוון אותו הם בוחרים – ענייניהם וטובתם האישית. כך, בעלי תפקידים במגזר הפוליטי ונבחרי ציבור מצביעים נגד מצפונם, רק בגלל דרישות קואליציוניות. הם בוחרים לפעול בניגוד למצע שהציגו לציבור במערכות הבחירות ושהתחייבו לפעול למימושו. זו אחת הסיבות שהם פועלים בניגוד לצרכי החברה. עם מצפן כזה, הם הולכים כמעט אך ורק לפי האינטרסים האישיים שלהם.

אך כאשר מדובר במהלכים מוסריים, הם חסרי כל מצפן וכל כיוון, ולכן הם הולכים סחור סחור, כמו אותם בני אדם, שהמחקר מצא שבהעדר נקודת התייחסות פיזית בסביבה או בהעדר מצפן, שיסייע להם לכוון את דרכם, הולכים במעגלים, ולא מגיעים למחוז חפצם – חפצנו. החלטותיהם מצביעות על בוהו ושממה מוסריים. וכאשר יש שממה מוסרית ואין מצפן מוסרי, אין קשר בין מוסר ובין התנהגותם של מי שקרויים "מנהיגינו". לכל היותר הם "מצטיידים" ביועצים משפטיים. אך האחרונים – כשמם כן הם, הם בוחנים את הדברים באמצעות העדשה הצרה מאד של החוק. אתיקה ומוסר אינם המסד עליו הם בוחנים את הדברים ואינם הסולם לפיו הם נותנים את עצותיהם. "מצפון" משפטי אינו מצפון מוסרי, וכל האוחז במצפון המשפטי – נותר בריקנות המוסרית וממשיך ללכת במעגלים, מבלי לחתור למטרה מוסרית.

משטרת ישראל מאד מרוצה מעצמה. נראה שהיא היחידה המרוצה מהמשטרה

משטרת ישראל פרסמה באתרה סקר, לפיו יש עליה בשביעות הרצון שלנו מהשירות שהיא מספקת לנו. אין ספק שזו הייתה יכולה להיות סיבה טובה למסיבה. אך מסביב יהום הסער, ורק משטרת ישראל ומפקדיה וגם השר האחראי עליה אינם מבחינים בכך.

באחת התגובות שקבלתי לכתבות קודמות שלי על משטרת ישראל, וכוללות ביקורת נוקבת על המשטרה (כהרגלי, וכך נהגתי גם בשנות שירותי במשטרה), התבקשתי לכתוב גם על הקשיים הרבים בפניהם ניצבת המשטרה. אך, בדרך כלל, איני כותב על קשיים אלו, הן מאחר שהמשטרה עושה זאת חדשות לבקרים, והן מאחר שהקשיים לא כל כך אמיתיים, כפי שהמשטרה מתארת זאת. תקציבה של משטרת ישראל גדל בשנים האחרונות במידה משמעותית. מספר השוטרים גדל אף הוא. תוספת המשימות בתחום הביטחון הלאומי, שהמשטרה טוענת שמכלה את משאביה, אינה חדשה. משטרת ישראל אחראית על ביטחון הפנים מאז 1974, ואם בכמעט 40 שנה (!) היא לא הצליחה להתמודד עם היותה משטרה דו-ראשית (התמודדות בפשיעה ושמירה על הסדר הציבורי מחד גיסא ואחריות על ביטחון הפנים מאידך גיסא), עליה להלין על עצמה בלבד ולהפסיק להתבכיין. מה גם שמאז 11.9.2001 כל המשטרות בעולם המערבי מתמודדות עם משימות אלו, ומשטרת ישראל אינה יחידה בכך (יש משטרות שמתמודדות עך טרור אף לפני כן, משטרת בריטניה, למשל). אם כך, בינתיים, אני משאיר את תיאור הקשיים לאחרים (דרך אגב, במאמר שפרסמתי לפני מספר שנים בנושא עבריינות צווארון לבן דווקא תיארתי וניתחתי קשיים בחקירת עבירות אלו).

ונחזור לסקר של המשטרה, או יותר נכון לסקרים שלא הוזמנו על ידי המשטרה. אלו מצביעים דווקא על ירידה מתמשכת ועקבית ברמת האמון שרוכש הציבור למשטרת ישראל (נכון, שהמשטרה מצויה ב"חברה טובה", כמו בית המשפט ואפילו צה"ל. אך זה לא יותר מתירוץ). סקרים כאלה אמינים בעיני הרבה יותר, בין היתר מאחר שכבר לפני שנים רבות למדנו שכדי לנתח נכון תוצאות של סקרים ומחקרים, יש לבדוק, דבר ראשון, מי מזמין הסקר ומי מממן המחקר. מחקרים וסקרים המבוצעים במוסדות אקדמיים אובייקטיביים יותר ואמינים יותר (אם כי איני עיוור וכל מחקר וכל סקר יש לקרוא בעין בוחנת וביקורתית). שנית, יש סקרים שנערכים כבר מספר שנים, כמו למשל כמו למשל הסקרים של פרופסור אריה רטנר מאוניברסיטת חיפה, ואינם חד פעמיים. חשיבותם של סקרים רב שנתיים היא בכך שהם מצביעים על מגמה, ולא על ממצא בודד. לכן, גם אם הממצאים הספציפיים המצויינים בסקר אינם מדוייקים, ההשוואה הרב שנתית מאפשרת ניתוח נכון יותר והסקת מסקנות תקפות יותר. לעתים, סקרים חד פעמיים הניזומים על ידי הארגון הנסקר מיועדים לענות על בעיה נקודתית בתפיסת הציבור את הארגון. וכך, כאשר ארגון סבור שהציבור אינו שבע רצון מהשירות שלו, הוא מהר יוזם סקר, ואם הממצאים טובים בעיניו – הוא גם מפרסמו.

הממצא השכיח הוא שבתחילת העשור הראשון של שנות האלפיים עלתה שביעות הרצון ממשטרת ישראל. השינוי היה פרי מעורבותה של המשטרה בכלל ושל שוטרים אמיצים בפרט, בטיפול באינטיפדת אל-אקצה ובטרור. אולם העונה של פירות אלו הייתה קצרה, וחיש מהר חזר הציבור להעריך את המשטרה לפי תרומתה לאיכות החיים, למאבק בפשיעה ובסדר הציבורי. כך, לדוגמא, בעוד שב  – 2005 הביעו 30% מהציבור אמון הציבור במשטרה (לפי מסמך של קרן יוזמות אברהם), רק 14% הביעו אמון במשטרה ב – 2007. לפי סקרים מתמשכים של המכון הישראלי לדמוקרטיה – ירד אמון הציבור בכ – 75% מ – 2000 ל – 2009. לפי מכון זה, רמת האמון של הציבור הישראלי במשטרה שלו היא הנמוכה ביותר בין מדינות המערב. במחקר של טל יונתן, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, נמצא שרמת האמון במשטרת ישראל אמנם עלתה בשיא האינטיפדה, אך ירדה מאז וב – 2007 הייתה נמוכה אף מרמת האמון במשטרה ב – 2000. אפילו השר לביטחון הפנים כבר לא נותן אמון במשטרה. אך, לא ברור מה הוא עושה בעניין.

תוצאת ההשוואה בין הסקרים האקדמיים ובין הסקר המשטרתי 4:1 לטובת הסקרים האקדמיים.

הסיבות לכך רבות. החשובות מביניהן הן רמת השירות הנמוכה של המשטרה וטיפולה בפניות התושבים, שהמשטרה כמעט אינה מתחשבת בציבור ובצרכיו בקביעת סדרי העדיפויות שלה (עניין שהיה ניתן לפתרון על ידי הקמת משטרות עירוניות, אך משטרת ישראל מתנגדת לכך בטעמי שווא או בטעמים אחרים שיש להם פתרונות ידועים), בחוסר הטיפול בתחומים שקשורים לאיכות החיים שלנו ולאו דווקא בעבירות החמורות, והישגיה הדלים מאד במאבקה בפשיעה.

רק אתמול פורסם בידיעות אחרונות סוד ידוע לכל מי שעוסק בתחום, שרק נגד 12% מהעבריינים  מוגשים כתבי אישום. במשטרה יודעים זאת היטב, אך אפילו הנתונים בדוחות הרשמיים של המשטרה מעוותים. כך, לדוגמא, בדוח השנתי של משטרת ישראל לשנת 2008 נרשם שהוגשו כ – 68,000 כתבי אישום. בדוח ל – 2009 נרשם שבאותה שנה הוגשו כ – 62,000 כתבי אישום. אך, הנתונים שבידי (מתוך מסמך רשמי של המשטרה) מצביעים שב – 2008 הוגשו רק מעט יותר מ – 50,000 כתבי אישום. על פי אותו מסמך, יש בעשור האחרון ירידה משמעותית במספר כתבי האישום המוגשים מידי שנה, מכ – 80,000 בתחילת העשור ועד כ – 50,000 לפני שנתיים. אז, אם הפשיעה יורדת, לפי נתוני המשטרה, וידי החוקרים, הבלשים ורכזי המודיעין עסוקות פחות, ואם יש גידול בכוח האדם המשטרתי, לא ברור מדוע יורד מספר כתבי האישום, אלא אם מדובר באוזלת ידיים.

המשטרה מפרסמת מידי שנה את שיעור הגילויים של העבריינים, וזה עומד על כשליש, ולא השתנה בעשורים האחרונים. משמעות שיעור כזה היא שהמשטרה מפענחת כ- 150,000 תיקים בשנה. איך הם מסבירים את הפער בין שיעור הגילויים הגבוה יחסית אל מול שיעור הגשת כתבי אישום, הנמוך מאד? אם לא מנסים להסביר, אלא רק לזרוק חול בעיני הציבור וליצור רושם כאילו הם מצליחים במשימת המאבק בפשיעה. אך כמו שכבר אמרו הגששים – אנחנו חיים במדינת כאילו, גם בתחום זה.

שתי אפשרויות עולות בראשי. הראשונה –  פיקוד המשטרה אינו מודע למצב הגרוע של המשטרה, הן המצב המהותי והן מצבה ציבורי, אך מתבסם בממצאי סקרים מטעם. זה לא מצב טוב. השנייה – פיקוד המשטרה מודע גם מודע למה שקורה, הוא מודע לירידה בפענוח העבירות (הפרסום בידיעות הוא מתוך מסמך פנימי של המשטרה), הוא מודע לירידה הקשה באמון הציבור במשטרה (הכל פורסם בכל כלי התקשורת). במקרה כזה – המשטרה אינה מספרת את האמת לציבור או לפחות את כל האמת. אפשרות זו גרועה מהראשונה, ואתם תחליטו איזו מהן נכונה.

ואנקדוטה אחרונה לקינוח. אתר משטרת ישראל הוא כלי עבודה לכל קרימינולוג ולכל מי שעוסק בתחום זה. לצורך כתבה זו, השוויתי בין הדוחות השנתיים של משטרת ישראל לשנים 2008 ו – 2009, ומצאתי את הפנינה הבאה:

בדוח לשנת 2008 נרשם: "בשנת 2008 הוגשו הוגשו כתבי אישום ב – 68.217 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 9% לעומת 2007". בדו"ח לשנת 2009 נרשם: "בשנת 2009 הוגשו כתבי אישום ב – 62,722 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 3% לעומת 2008". אני לא הצטיינתי בחשבון כשלמדתי בבית הספר, לכן, איני רוצה להיכנס לחישובים הכל כך מסובכים של אחוזים. אך עדיין אני זוכר את שהמספר – 62,722 קטן יותר מ – 68.217. אז, הסבירו נא לי כיצד יש עליה בכתבי האישום ב – 2009 לעומת 2007, ובאמת לא צריך לבדוק אם זה 3%, פחות או יותר. אני מציע שתיכנסו לאתר של משטרת ישראל ותשמרו את המסמכים, לפני שהמשטרה תוריד אותם משם (אני כבר שמרתי אותם למקרה הצורך).

מי לא הגיע לטקס הענקת אות אביר איכות השלטון?

אות אביר איכות השלטון חולק גם השנה למבחר אישים שתרמו למאבק בשחיתות, ביניהם לחושפי שחיתות. דווקא אחד מאלה שמציג את עצמו כנאבק בשחיתות לא הגיע. האם ייתכן שהוא נעדר רק כי אחד מחושפי השחיתות, להם ניתן האות, חשף שחיתות בארגון שלו עצמו?

במוצאי יום שני השבוע (20.9.10) הייתה לי עדנה ונחת מעורבים באכזבה. באותו ערב התקיים בקיסריה טקס הענקת אות אביר איכות השלטון מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל למספר אישים שתרמו משמעותית למאבק בשחיתות בשנה האחרונה. כמובן, שהתרומות אינן זהות. השופטת שטרסברג-כהן, ביצעה את תפקידה כשופטת וכנציבת תלונות הציבור נגד שופטים, מבלי לשלם כל תשלום אישי, גם אם ביצעה תפקידה מצוין. לעומתה ד"ר איתן חי-עם, התעמת עם סגן שר הבריאות, שהיה הממונה עליו, ונאלץ לסיים את תפקידו כמנכ"ל משרד הבריאות, לאחר שמתח ביקורת קשה על סגן השר. מני מזוז, אמנם לא הסתכן סיכון אישי ממשי, אך היה מטרה למתקפות חוזרות ונשנות של מושחתים למיניהם, על שהעז להעמיד אותם לדין. מבקרת עירית שדרות עמדה בסכנת פיטורין. צחוק הגורל, למחרת התפרסמה בתקשורת ידיעה כי ביום הטקס נחקר ראש עירית שדרות במשטרה על עבירות של שחיתות. אותו ראש עיריה נחקר על ידי לפני כעשרים שנה, בעת ששימש אז כראש המועצה המקומית שדרות, על מעשי שחיתות, הועמד לדין, אך בית המשפט ריחם עליו, ואף כי קבע כי ביצע את העבירה, אך לא הרשיע אותו למרות חומרתה, רק כדי שיוכל להמשיך לשמש כראש עיריה. אז, עם פסק דין כזה, האם מישהו מתפלא שאותו אדם שב לסורו?

חושפי השחיתות, לעומת השאר, נטלו סיכון עצום. בני אליהו, הועמד לדין ביוזמת ראש העיריה שם, רק כי העז לפרסם דוח ביקורת חמור על מעלליו של ראש העיר, הורשע בערכאה ראשונה, נפתחו נגדו הליכי פיטורין, ורק לאחר מאבק משפטי ארוך – זוכה בבית המשפט המחוזי והוחזר לתפקידו. וכמובן, עו"ד תהילה גלנטה, מפרקליטות מחוז הדרום, שעליה ארחיב מיד את הדיבור.

אני מאד שמחתי להשתתף בטקס ושמחתי לראות שם דמויות מוכרות, בקהל( שלמיטב הערכתי מנה כ – 2000 – 3000 איש), בקרב חברי התנועה, שאני חלק ממנה יותר מעשר שנים, וגם בין מקבלי האותות. בתחילת הערב, ניגשה אלי עו"ד תהילה גלנטה, שקיבלה את האות בקטגוריה של חושפי שחיתות, והזכירה לי שלפני מספר שנים, למדה בקורס בו לימדתי במסגרת התואר השני בפקולטה למשפטים בבר אילן. אט אט ולא מעט בעזרתה הצלחתי להיזכר. סטודנטית צעירה, שעבדה אז ועדיין עובדת בפרליטות מחוז הדרום בבאר שבע, ובדיונים השונים נהגה להגן על הפרקליטות מפני ביקורת שלי על גוף זה.

את סיפורה המלא, אם כי מסכת היסורים שלה לצערי לא תמה, תוכלו לקרוא בכלי התקשורת השונים. בקליפת אגוז היא חשפה שהממונה עליה, פרקליטה וותיקה (אני זוכר אותה בפרקליטות כבר בתקופה ששירתתי כקצין חקירות בתחנת אילת לפני יותר משלושים שנה), בכירה ובעלת מעמד ידוע ומכובד בקהילה המשפטית בדרום, פעלה בניגוד אינטרסים חמור, בכך שאישרה הסדר טיעון מקל ללקוח של עורך דין, שייצג אותה בוועדת זיילר. אותה פרקליטה פרשה בסופו של דבר מהפרקליטות, כאשר חרב הדין המשמעתי הונחה על צווארה. קשה לתאר את הסבל שעברה תהילה גלנטה מאז שחשפה את הפרשה. במשך שלוש שנים היא סובלת מרדיפות ומיחס שלילי מצד חלק מעמיתיה.

צחוק הגורל היה כאשר ניגש סגן ניצב אפריים ארליך (קרמשניט) לתהילה והציג עצמו בפניה. הרי הוא שחשף את פרשת פריניאן, שנחקרה על ידי וועדת זיילר, שאמרה דברים לא מחמיאים על הפרקליטות, גם אם לא חרצה את דין הפרקליטים לשבט. קרמשניט עצמו קיבל על כך את אות איכות השלטון, למורת רוחו של המפכ"ל.

אכזבתי הרבה הייתה כאשר נוכחתי לדעת שפרקליט המדינה עצמו וגם פרקליט מחוז הדרום, הממונים על תהילה, וגם ממונים על גזרה רחבה במאבק נגד השחיתות הציבורית, לא הגיעו לטקס. זו הייתה יכולה להיות הזדמנות יוצאת מן הכלל עבור שניהם להציג עמדה מוסרית חד משמעית. אך, גם הם לא יכלו להתעלות מעל רגשות הנקמה באותה פרקליטה צעירה שחשפה שגם בפרקליטות יש ליקויים וגם פרקליטים בכירים לוקים במעשים חמורים ובהפרות לא פשוטות של מוסר.

הייתה זו הזדמנות חד פעמית לפרקליט המדינה ולפרקליט מחוז הדרום להראות בהתנהגויותיהם, ולא רק בדיבורים, שהם מצדדים בחושפי שחיתות ובפרקליטות נקיה ונאבק בכל גילוי של שחיתות ושל הפרות של כללים מוסריים. למרות החשיבות העליונה של דוגמא אישית במעשים, פרקליט המדינה ופרקליט מחוז הדרום החליטו להסתפק בדיבורים בלבד, ואיני בטוח שבדיבורים הנכונים. לא כל יום יש לשני בכירים אלו בפרקליטות המדינה הזדמנות כה טובה לעשות צעד כזה, אך הם העדיפו להעדר מהטקס. הפעם הם פספסו בגדול.

איני נמנה על המבקרים הקשים של הפרקליטות. למרות כל ההתקפות נגדה, הפרקליטות היא עדיין אחד הגופים הנקיים שיש במדינה, גם אם לא היעילים ביותר וגם את הרמה המקצועית שלהם ניתן וצריך לשפר.  אך יש תופעות כה מרגיזות, שאי אפשר להתעלם מהן. העדרות זו של בכירי הפרקליטות צריכה לגרום להם להסמיק מבושה.

חג סוכות שמח.

הרהורים על סליחות או מדוע בישראל לא מקבלים אחריות על פשלות

מכירי יודעים היטב שאינני דתי. עד כמה שהכרתי מגעת אפילו דאיסט או אגנוסטיקן אינני. קרוב לוודאי שההגדרה המתאימה לי ביותר היא אתאיסט ואפיקורוס גם יחד. אולם, כמעט כמו כל יהודי, גם יהודי כופר כמוני, ביום כיפור חולפות בראשי מחשבות על סליחות. אולי בעקבות הכתבות הרבות, הנשפכות כמים בתקשורת על סליחות, אולי מתוך המטען הגנטי הנפשי שלי כיהודי או שהדברים עולים מתוך הלא מודע הקולקטיבי שלי כיהודי (על פי יונג). אל דאגה, איני מתכוון לחזור בתשובה (איזה ביטוי אומלל לחילונים שהפכו למאמינים, שתוך כך מתחילים לרדוף חילונים בתוך הקו הירוק, לרדוף ערבים בשטחים, ותוך שימוש בכוחם הפוליטי – להכריח חילונים לחיות על פי מצוות הדת, גם אם זה בניגוד לצו מצפונם של החילונים). אף איני מתכוון לבקש סליחה מאיש, גם אם פה ושם פגעתי באנשים כאלה ואחרים.

ההרהורים שלי על הסליחות התעוררו כאשר שמעתי באחת מתוכניות הרדיו את ח"כ צחי הנגבי מבקש סליחה מח"כ אהוד ברק על שכינה אותו, לאחר אירוע צאלים "אהוד ברח". התחלתי לחשוב מה עשתה "מצוות" הסליחה לעם היהודי בכלל ולעם היושב בציון בפרט. ידוע לכל שמנהג הסליחות שכיח מאד הן אצל הדתיים ושומרי מצוות הדת והן בקרב חילוניים לא מעטים. החילוניים שומרים בעיקר על חלקו של מנהג הסליחות שבו מבקשים סליחה מחברים וממכרים. בקשת סליחה מהאל, לרבות המנהג הפגני של סיבוב תרנגול מעל הראש ושחיטתו לאחר מכן, שמור לדתיים. כך או כך, אנו עם שמבקש סליחה.

אולם, בקשת הסליחה אינה ממש בקשה. היא יותר דרישה, אפילו חוצפנית, ומבקשי הסליחה בטוחים שמעת שביטאו את המלה "סליחה”, נמחלו להם כל עוונותיהם. כך, ברור לצחי הנגבי שברגע שביקש את סליחתו של אהוד ברק, האחרון סלח לו על העלבונות שהטיח בו. ייתכן שהוא צדק. לפי האירועים בימים האחרונים, בהם ברק הצטרף לכותבי המכתבים לבית המשפט שלא להטיל על הנגבי קלון, מסתבר שברק אכן סלח להנגבי. כך גם היה לפני הבחירות ב – 1999, כשאהוד ברק ביקש את סליחת בני עדות המזרח על העוולות שנגרמו להם בעשור הראשון להקמת המדינה. ובעלי זיכרון טוב משלי, בוודאי יזכרו סליחות פוליטיות נוספות, שרובן מהפה ולחוץ.

מאחר שאנו בטוחים שכל עוונותינו נמחלים לנו ברגע שאנו מבקשים סליחה, אין אנו צריכים לשאת באחריות למעשינו הרעים. לא רק שאין מבקשי הסליחה נושאים באחריות על כשלים בעבר, אלא שאם במקרה מישהו טוען לכך שהתנהגותם לקתה או שהם כשלו בביצוע תפקידיהם, הרי ברור להם שביום כיפור הקרוב, לאחר בקשת הסליחה, הם לא יהיו יותר אחראים לכשל זה. לכן, גם אם אדם נתפס כאחראי לפשלה זו או אחרת, הרי זו אחריות זמנית ובערבון מוגבל, שתפוג תוך שנה. כפי שמנהיגינו אינם חשים שהם אחראים לכשלים, מרגע שהם מבקשים סליחה, כך גם אין כאן חרטה אמיתית. לכן, המנהיגים היהודים, והדברים אמורים במיוחד במנהיגות היהודית (הן במגזר הדתי והן במגזר החילוני, בתוך הממסד השלטוני וגם במגזר העסקי), מתנערים חיש קל מכל פשלה, מכל דייסה שבישלו, מכל שחיתות שהיו מעורבים בה, ואחרי תקופה קצרה, שבמהלכה ביקשו את סליחתנו, הם חשים שמותר להם לחזור למשרות הבכירות. יותר ויותר מזכירות לי הסליחות היהודיות את כתבי האינדוגנציות הנוצריות, בהם מכרה הכנסיה לכל המרבה בתשלום כתבי מחילה. כך, יכלו אנשים לחטוא ולקנות מחילה, לחטוא ולקנות מחילה. אצלנו קניית המחילה הרבה יותר זולה, פשוט צריך לומר מלה אחת – סליחה.

כאמור, הסליחה אינה נחלת דתיים בלבד. כל המנהיגות שלנו לוקה בכך. אני לא זוכר מנהיגים בשני העשורים האחרונים שנטלו על עצמם אחריות למעשיהם הכושלים. הסליחה האמיתית היא נטילת האחריות, לרבות מעשים המבטאים אחריות זו, כגון: פרישה מתפקיד, החזרת כספים שנלקחו שלא כדין או שפוזרו שלא כדין, להודות בפומבי באחריות ועוד. לא צריך לבצע חרקירי, וגם לא להסתגר, כפי שנהג בגין בשעתו, אך ההפטרות הייתה ביטוי נאמן לכשלון במלחמת לבנון הראשונה, גם אם הוא לא הודה בכך בפומבי.

אולי, אם נפסיק עם מנהג הסליחות המגוחך הזה, ונתחיל לשאת באחריות למעשינו, נהיה עם ומדינה יותר נורמליים.

גמר חתימה טובה

האם במשטרה נוטלים קצינים אחריות למעשיהם?

אין ספק, שהתשובה לכך חיובית. קצינים טובים מקודמים וקצינים ש"פישלו" מוצאים דרכם אל מחוץ לארגון. כך זה היה תמיד במשטרה. נכון, אך לא במשטרת ישראל.

לפני מספר ימים דיווחו בתקשורת (הקליקו על הקישור "מצגת שבועית" אחרונה שבסיכום תאונות שבועי) שמספר התאונות הקטלניות ומספר ההרוגים עלה בשמונת החודשים הראשונים של 2010. לפי אתר משטרת ישראל, נכון ל – 4.9.10, נהרגו בתאונות דרכים 264 אנשים, לעומת 237 בתקופה המקבילה אשתקד. זו עליה בכמעט 30 מבוגרים וילדים, במשך שני שלישים בלבד של שנה אחת.

משטרת ישראל התגאתה זה מספר שנים על תרומתה להורדת תאונות הדרכים וההרוגים בתאונות אלו. זאת, למרות שמחקרים בארץ ובעולם מצביעים כי הגורמים החשובים והמשפיעים ביותר על כמות התאונות וההרוגים הם שיפורים בתשתית ושיפורים במיגון של כלי הרכב. להלן קטע בנושא זה מויקיפדיה (על אף שלא תמיד היא המקור המהימן ביותר, הפעם הכתוב תואם ממצאי מחקרים, לרבות כאלה שפורסמו בכתבי עת של משטרת ישראל, ושנערכו על ידי מומחים, בין היתר, מהטכניון):

"חרף הגידול המתמיד במספר המכוניות ובנסועה, מסתמנת מגמה של ירידה הדרגתית ומתונה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים מאז שנות השמונים. ישנם מספר הסברים לכך: התפתחות רמת הבטיחות של המכוניות, התפתחות תשתיות הכביש, התפתחות הטכנולוגיה הרפואית ומודעות הולכת וגוברת לבטיחות בדרכים.

חברות הרכב מנסות לשפר את רמת הבטיחות של הרכב באמצעים שונים, כמו מיגון הרכב: חיזוק השלדה, התקנת כריות אויר מתנפחות, שילוב אמצעים אלקטרוניים לשיפור התנהגות הרכב כגון מערכות בקרת יציבות, שילוב חיישנים למניעת תאונות כגון בקרת סטייה מנתיב, חיישנים להכנת הרכב לקראת מצב תאונה ועוד”.

אם המשטרה רואה עצמה כאחראית, גם אם חלקית בלבד, להורדת התאונות, הרי היא גם אחראית על עלייתן.

לפי הדוח השנתי של משטרת ישראל "אגף התנועה פועל למניעת תאונותדרכים ולשיפור הזרמת התנועה. במסגרת התכנית הרבשנתית, הושם דגש בשנת 2009 על שיפור השירות לאזרח ועל התמקדות באכיפה, בהעלאת המודעות לזהירות בקרב משתמשי הדרך ובירידה במספר תאונותהדרכים, תוך הגברת הציות לחוק”. לפי אותו דוח יעדי אגף התנועה הם ירידה בתאונות הדרכים הקטלניות והחמורות ב – 6% ביחס לשנה קודמת.

בארגון מסודר, מנהל או מפקד שלא עמד ביעדים שהוצבו לו או הוא הציב לעצמו היה מוצא עצמו בגימלאות. אך במשטרה, הדברים כנראה הפוכים.

כך בנושא אכיפת חוקי התעבורה וכך גם בנושאים אחרים, שלעתים קרובות קשורים בחיי אדם, ואף עולים בחייהם של אנשים. אך לפני מספר ימים פורסמה החלטה של בית משפט על המחדלים והרשלנויות של משטרת ישראל בכל הקשור לטיפול, או יותר נכון לאי הטיפול, בהודעת משפחתה של ענבל עמרם על היעדרותה. הביקורת שבית המשפט הטיח במשטרה בכלל ובמספר קצינים ושוטרים בפרט קשה מאד. אולם עד כה, לא שמענו מהשר האחראי על המשטרה וכמובן שלא מהמפכ"ל כי ינקוט צעדים כלשהם נגדם. לא זאת אף זאת, לפי בדיקה של אחד העיתונים, בשנים שחלפו מאז הרצח של ענבל עמרם, קודמו לפחות חלקם של הקצינים שאחראים למחדל שעלה בחייה של ענבל עמרם.

אם כך הם פני הדברים, אני מצפה שלקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל משטרת ישראל לטובה, יודיע המפכ"ל על קידומם של כל הקצינים באגף התנועה, שאחראים למחדל של העליה במספר ההרוגים בתאונות. אולי יעבירו אותם לאגפים אחרים, ואז תהיה להם הזדמנות לקלקל בתחומים נוספים והזדמנות לקצינים אחרים "לתרום" למאבק בתאונות הדרכים או יותר נכון למאבק בנהגים, במקום בתאונות.

ואכן, המשטרה וגורמי אכיפה נוספים אינם מתעניינים בגורמים האמיתיים לתאונות, וכבר מכינים את השוטים, העקרבים והמכות החדשות על הנהגים. זה זול יותר מאשר שיפור תשתיות הדרכים. עד שיגיעו התוצאות – איש לא יזכור מי האחראי לפשלות.

אני מודה – איני אובייקטיבי בעניין זה – לפני 45 שנים נהרג אחי הקטן בתאונת דרכים ונקטף מאיתנו, בהיותו בן 11 שנים בלבד. לכן, למשטרה יש כבר תירוץ מן המוכן שלא להתייחס לדברי ברצינות, שכן אפילו בתלמוד נאמר ש"אין אדם נתפס בשעת צערו" (והצער מעולם לא פסק מאז).

שנה טובה