ארכיון קטגוריה: Uncategorized

הליכה במעגלים – או הצד השווה של העדר מצפן לרוחות השמיים ושל חוסר במצפן מוסרי

מאמר המוכיח כי בהעדר נקודת התייחסות פיזית בשטח אנו הולכים במעגלים ללא תכלית, מעלה מחשבות האם השפעה דומה יש גם להעדר מצפן מוסרי. יש הסברים רבים ושונים לשחיתות המתרחבת אצלנו, אך הסבר כולל עדיין חסר. איני יודע איך "מצמיחים" מצפן מוסרי אצל מנהיגינו, אך ייתכן שה"מצפן" המצביע על הכיוון להישרדות פוליטית מצביע על כיוון הפוך מהכיוון עליו מראה המצפן המוסרי.

הצורך של הנבחרים שלנו, התופסים עמדות בכירות בשלטון, כמו ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ונבחרים ברשויות המקומיות, ושל פקידים בכירים במשרדי הממשלה ובמשרדי הרשויות המקומיות, לשרוד ולהתקדם (בין אם במגזר הציבורי בתוך הממסד השלטוני ובין אם במגזר הפרטי, עם פרישתם מהמגזר הציבורי), מעסיק אותם ללא הרף. לעתים קרובות עיסוק יתר זה הוא על חשבון מילוי התפקיד אותו הם צריכים למלא ועל חשבון השירות לציבור אותו הם מחויבים לתת.

זהו, אם כן, המצפן המכוון הן את התנהגויותיהם המכוונות להישרדות ולקידום והן את פעולותיהם במסגרת תפקידיהם. על פי מצפן זה הם הולכים ישירות לכיוון אותו הם בוחרים – ענייניהם וטובתם האישית. כך, בעלי תפקידים במגזר הפוליטי ונבחרי ציבור מצביעים נגד מצפונם, רק בגלל דרישות קואליציוניות. הם בוחרים לפעול בניגוד למצע שהציגו לציבור במערכות הבחירות ושהתחייבו לפעול למימושו. זו אחת הסיבות שהם פועלים בניגוד לצרכי החברה. עם מצפן כזה, הם הולכים כמעט אך ורק לפי האינטרסים האישיים שלהם.

אך כאשר מדובר במהלכים מוסריים, הם חסרי כל מצפן וכל כיוון, ולכן הם הולכים סחור סחור, כמו אותם בני אדם, שהמחקר מצא שבהעדר נקודת התייחסות פיזית בסביבה או בהעדר מצפן, שיסייע להם לכוון את דרכם, הולכים במעגלים, ולא מגיעים למחוז חפצם – חפצנו. החלטותיהם מצביעות על בוהו ושממה מוסריים. וכאשר יש שממה מוסרית ואין מצפן מוסרי, אין קשר בין מוסר ובין התנהגותם של מי שקרויים "מנהיגינו". לכל היותר הם "מצטיידים" ביועצים משפטיים. אך האחרונים – כשמם כן הם, הם בוחנים את הדברים באמצעות העדשה הצרה מאד של החוק. אתיקה ומוסר אינם המסד עליו הם בוחנים את הדברים ואינם הסולם לפיו הם נותנים את עצותיהם. "מצפון" משפטי אינו מצפון מוסרי, וכל האוחז במצפון המשפטי – נותר בריקנות המוסרית וממשיך ללכת במעגלים, מבלי לחתור למטרה מוסרית.

משטרת ישראל מאד מרוצה מעצמה. נראה שהיא היחידה המרוצה מהמשטרה

משטרת ישראל פרסמה באתרה סקר, לפיו יש עליה בשביעות הרצון שלנו מהשירות שהיא מספקת לנו. אין ספק שזו הייתה יכולה להיות סיבה טובה למסיבה. אך מסביב יהום הסער, ורק משטרת ישראל ומפקדיה וגם השר האחראי עליה אינם מבחינים בכך.

באחת התגובות שקבלתי לכתבות קודמות שלי על משטרת ישראל, וכוללות ביקורת נוקבת על המשטרה (כהרגלי, וכך נהגתי גם בשנות שירותי במשטרה), התבקשתי לכתוב גם על הקשיים הרבים בפניהם ניצבת המשטרה. אך, בדרך כלל, איני כותב על קשיים אלו, הן מאחר שהמשטרה עושה זאת חדשות לבקרים, והן מאחר שהקשיים לא כל כך אמיתיים, כפי שהמשטרה מתארת זאת. תקציבה של משטרת ישראל גדל בשנים האחרונות במידה משמעותית. מספר השוטרים גדל אף הוא. תוספת המשימות בתחום הביטחון הלאומי, שהמשטרה טוענת שמכלה את משאביה, אינה חדשה. משטרת ישראל אחראית על ביטחון הפנים מאז 1974, ואם בכמעט 40 שנה (!) היא לא הצליחה להתמודד עם היותה משטרה דו-ראשית (התמודדות בפשיעה ושמירה על הסדר הציבורי מחד גיסא ואחריות על ביטחון הפנים מאידך גיסא), עליה להלין על עצמה בלבד ולהפסיק להתבכיין. מה גם שמאז 11.9.2001 כל המשטרות בעולם המערבי מתמודדות עם משימות אלו, ומשטרת ישראל אינה יחידה בכך (יש משטרות שמתמודדות עך טרור אף לפני כן, משטרת בריטניה, למשל). אם כך, בינתיים, אני משאיר את תיאור הקשיים לאחרים (דרך אגב, במאמר שפרסמתי לפני מספר שנים בנושא עבריינות צווארון לבן דווקא תיארתי וניתחתי קשיים בחקירת עבירות אלו).

ונחזור לסקר של המשטרה, או יותר נכון לסקרים שלא הוזמנו על ידי המשטרה. אלו מצביעים דווקא על ירידה מתמשכת ועקבית ברמת האמון שרוכש הציבור למשטרת ישראל (נכון, שהמשטרה מצויה ב"חברה טובה", כמו בית המשפט ואפילו צה"ל. אך זה לא יותר מתירוץ). סקרים כאלה אמינים בעיני הרבה יותר, בין היתר מאחר שכבר לפני שנים רבות למדנו שכדי לנתח נכון תוצאות של סקרים ומחקרים, יש לבדוק, דבר ראשון, מי מזמין הסקר ומי מממן המחקר. מחקרים וסקרים המבוצעים במוסדות אקדמיים אובייקטיביים יותר ואמינים יותר (אם כי איני עיוור וכל מחקר וכל סקר יש לקרוא בעין בוחנת וביקורתית). שנית, יש סקרים שנערכים כבר מספר שנים, כמו למשל כמו למשל הסקרים של פרופסור אריה רטנר מאוניברסיטת חיפה, ואינם חד פעמיים. חשיבותם של סקרים רב שנתיים היא בכך שהם מצביעים על מגמה, ולא על ממצא בודד. לכן, גם אם הממצאים הספציפיים המצויינים בסקר אינם מדוייקים, ההשוואה הרב שנתית מאפשרת ניתוח נכון יותר והסקת מסקנות תקפות יותר. לעתים, סקרים חד פעמיים הניזומים על ידי הארגון הנסקר מיועדים לענות על בעיה נקודתית בתפיסת הציבור את הארגון. וכך, כאשר ארגון סבור שהציבור אינו שבע רצון מהשירות שלו, הוא מהר יוזם סקר, ואם הממצאים טובים בעיניו – הוא גם מפרסמו.

הממצא השכיח הוא שבתחילת העשור הראשון של שנות האלפיים עלתה שביעות הרצון ממשטרת ישראל. השינוי היה פרי מעורבותה של המשטרה בכלל ושל שוטרים אמיצים בפרט, בטיפול באינטיפדת אל-אקצה ובטרור. אולם העונה של פירות אלו הייתה קצרה, וחיש מהר חזר הציבור להעריך את המשטרה לפי תרומתה לאיכות החיים, למאבק בפשיעה ובסדר הציבורי. כך, לדוגמא, בעוד שב  – 2005 הביעו 30% מהציבור אמון הציבור במשטרה (לפי מסמך של קרן יוזמות אברהם), רק 14% הביעו אמון במשטרה ב – 2007. לפי סקרים מתמשכים של המכון הישראלי לדמוקרטיה – ירד אמון הציבור בכ – 75% מ – 2000 ל – 2009. לפי מכון זה, רמת האמון של הציבור הישראלי במשטרה שלו היא הנמוכה ביותר בין מדינות המערב. במחקר של טל יונתן, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, נמצא שרמת האמון במשטרת ישראל אמנם עלתה בשיא האינטיפדה, אך ירדה מאז וב – 2007 הייתה נמוכה אף מרמת האמון במשטרה ב – 2000. אפילו השר לביטחון הפנים כבר לא נותן אמון במשטרה. אך, לא ברור מה הוא עושה בעניין.

תוצאת ההשוואה בין הסקרים האקדמיים ובין הסקר המשטרתי 4:1 לטובת הסקרים האקדמיים.

הסיבות לכך רבות. החשובות מביניהן הן רמת השירות הנמוכה של המשטרה וטיפולה בפניות התושבים, שהמשטרה כמעט אינה מתחשבת בציבור ובצרכיו בקביעת סדרי העדיפויות שלה (עניין שהיה ניתן לפתרון על ידי הקמת משטרות עירוניות, אך משטרת ישראל מתנגדת לכך בטעמי שווא או בטעמים אחרים שיש להם פתרונות ידועים), בחוסר הטיפול בתחומים שקשורים לאיכות החיים שלנו ולאו דווקא בעבירות החמורות, והישגיה הדלים מאד במאבקה בפשיעה.

רק אתמול פורסם בידיעות אחרונות סוד ידוע לכל מי שעוסק בתחום, שרק נגד 12% מהעבריינים  מוגשים כתבי אישום. במשטרה יודעים זאת היטב, אך אפילו הנתונים בדוחות הרשמיים של המשטרה מעוותים. כך, לדוגמא, בדוח השנתי של משטרת ישראל לשנת 2008 נרשם שהוגשו כ – 68,000 כתבי אישום. בדוח ל – 2009 נרשם שבאותה שנה הוגשו כ – 62,000 כתבי אישום. אך, הנתונים שבידי (מתוך מסמך רשמי של המשטרה) מצביעים שב – 2008 הוגשו רק מעט יותר מ – 50,000 כתבי אישום. על פי אותו מסמך, יש בעשור האחרון ירידה משמעותית במספר כתבי האישום המוגשים מידי שנה, מכ – 80,000 בתחילת העשור ועד כ – 50,000 לפני שנתיים. אז, אם הפשיעה יורדת, לפי נתוני המשטרה, וידי החוקרים, הבלשים ורכזי המודיעין עסוקות פחות, ואם יש גידול בכוח האדם המשטרתי, לא ברור מדוע יורד מספר כתבי האישום, אלא אם מדובר באוזלת ידיים.

המשטרה מפרסמת מידי שנה את שיעור הגילויים של העבריינים, וזה עומד על כשליש, ולא השתנה בעשורים האחרונים. משמעות שיעור כזה היא שהמשטרה מפענחת כ- 150,000 תיקים בשנה. איך הם מסבירים את הפער בין שיעור הגילויים הגבוה יחסית אל מול שיעור הגשת כתבי אישום, הנמוך מאד? אם לא מנסים להסביר, אלא רק לזרוק חול בעיני הציבור וליצור רושם כאילו הם מצליחים במשימת המאבק בפשיעה. אך כמו שכבר אמרו הגששים – אנחנו חיים במדינת כאילו, גם בתחום זה.

שתי אפשרויות עולות בראשי. הראשונה –  פיקוד המשטרה אינו מודע למצב הגרוע של המשטרה, הן המצב המהותי והן מצבה ציבורי, אך מתבסם בממצאי סקרים מטעם. זה לא מצב טוב. השנייה – פיקוד המשטרה מודע גם מודע למה שקורה, הוא מודע לירידה בפענוח העבירות (הפרסום בידיעות הוא מתוך מסמך פנימי של המשטרה), הוא מודע לירידה הקשה באמון הציבור במשטרה (הכל פורסם בכל כלי התקשורת). במקרה כזה – המשטרה אינה מספרת את האמת לציבור או לפחות את כל האמת. אפשרות זו גרועה מהראשונה, ואתם תחליטו איזו מהן נכונה.

ואנקדוטה אחרונה לקינוח. אתר משטרת ישראל הוא כלי עבודה לכל קרימינולוג ולכל מי שעוסק בתחום זה. לצורך כתבה זו, השוויתי בין הדוחות השנתיים של משטרת ישראל לשנים 2008 ו – 2009, ומצאתי את הפנינה הבאה:

בדוח לשנת 2008 נרשם: "בשנת 2008 הוגשו הוגשו כתבי אישום ב – 68.217 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 9% לעומת 2007". בדו"ח לשנת 2009 נרשם: "בשנת 2009 הוגשו כתבי אישום ב – 62,722 תיקים פליליים וזו עליה של כ – 3% לעומת 2008". אני לא הצטיינתי בחשבון כשלמדתי בבית הספר, לכן, איני רוצה להיכנס לחישובים הכל כך מסובכים של אחוזים. אך עדיין אני זוכר את שהמספר – 62,722 קטן יותר מ – 68.217. אז, הסבירו נא לי כיצד יש עליה בכתבי האישום ב – 2009 לעומת 2007, ובאמת לא צריך לבדוק אם זה 3%, פחות או יותר. אני מציע שתיכנסו לאתר של משטרת ישראל ותשמרו את המסמכים, לפני שהמשטרה תוריד אותם משם (אני כבר שמרתי אותם למקרה הצורך).

מי לא הגיע לטקס הענקת אות אביר איכות השלטון?

אות אביר איכות השלטון חולק גם השנה למבחר אישים שתרמו למאבק בשחיתות, ביניהם לחושפי שחיתות. דווקא אחד מאלה שמציג את עצמו כנאבק בשחיתות לא הגיע. האם ייתכן שהוא נעדר רק כי אחד מחושפי השחיתות, להם ניתן האות, חשף שחיתות בארגון שלו עצמו?

במוצאי יום שני השבוע (20.9.10) הייתה לי עדנה ונחת מעורבים באכזבה. באותו ערב התקיים בקיסריה טקס הענקת אות אביר איכות השלטון מטעם התנועה למען איכות השלטון בישראל למספר אישים שתרמו משמעותית למאבק בשחיתות בשנה האחרונה. כמובן, שהתרומות אינן זהות. השופטת שטרסברג-כהן, ביצעה את תפקידה כשופטת וכנציבת תלונות הציבור נגד שופטים, מבלי לשלם כל תשלום אישי, גם אם ביצעה תפקידה מצוין. לעומתה ד"ר איתן חי-עם, התעמת עם סגן שר הבריאות, שהיה הממונה עליו, ונאלץ לסיים את תפקידו כמנכ"ל משרד הבריאות, לאחר שמתח ביקורת קשה על סגן השר. מני מזוז, אמנם לא הסתכן סיכון אישי ממשי, אך היה מטרה למתקפות חוזרות ונשנות של מושחתים למיניהם, על שהעז להעמיד אותם לדין. מבקרת עירית שדרות עמדה בסכנת פיטורין. צחוק הגורל, למחרת התפרסמה בתקשורת ידיעה כי ביום הטקס נחקר ראש עירית שדרות במשטרה על עבירות של שחיתות. אותו ראש עיריה נחקר על ידי לפני כעשרים שנה, בעת ששימש אז כראש המועצה המקומית שדרות, על מעשי שחיתות, הועמד לדין, אך בית המשפט ריחם עליו, ואף כי קבע כי ביצע את העבירה, אך לא הרשיע אותו למרות חומרתה, רק כדי שיוכל להמשיך לשמש כראש עיריה. אז, עם פסק דין כזה, האם מישהו מתפלא שאותו אדם שב לסורו?

חושפי השחיתות, לעומת השאר, נטלו סיכון עצום. בני אליהו, הועמד לדין ביוזמת ראש העיריה שם, רק כי העז לפרסם דוח ביקורת חמור על מעלליו של ראש העיר, הורשע בערכאה ראשונה, נפתחו נגדו הליכי פיטורין, ורק לאחר מאבק משפטי ארוך – זוכה בבית המשפט המחוזי והוחזר לתפקידו. וכמובן, עו"ד תהילה גלנטה, מפרקליטות מחוז הדרום, שעליה ארחיב מיד את הדיבור.

אני מאד שמחתי להשתתף בטקס ושמחתי לראות שם דמויות מוכרות, בקהל( שלמיטב הערכתי מנה כ – 2000 – 3000 איש), בקרב חברי התנועה, שאני חלק ממנה יותר מעשר שנים, וגם בין מקבלי האותות. בתחילת הערב, ניגשה אלי עו"ד תהילה גלנטה, שקיבלה את האות בקטגוריה של חושפי שחיתות, והזכירה לי שלפני מספר שנים, למדה בקורס בו לימדתי במסגרת התואר השני בפקולטה למשפטים בבר אילן. אט אט ולא מעט בעזרתה הצלחתי להיזכר. סטודנטית צעירה, שעבדה אז ועדיין עובדת בפרליטות מחוז הדרום בבאר שבע, ובדיונים השונים נהגה להגן על הפרקליטות מפני ביקורת שלי על גוף זה.

את סיפורה המלא, אם כי מסכת היסורים שלה לצערי לא תמה, תוכלו לקרוא בכלי התקשורת השונים. בקליפת אגוז היא חשפה שהממונה עליה, פרקליטה וותיקה (אני זוכר אותה בפרקליטות כבר בתקופה ששירתתי כקצין חקירות בתחנת אילת לפני יותר משלושים שנה), בכירה ובעלת מעמד ידוע ומכובד בקהילה המשפטית בדרום, פעלה בניגוד אינטרסים חמור, בכך שאישרה הסדר טיעון מקל ללקוח של עורך דין, שייצג אותה בוועדת זיילר. אותה פרקליטה פרשה בסופו של דבר מהפרקליטות, כאשר חרב הדין המשמעתי הונחה על צווארה. קשה לתאר את הסבל שעברה תהילה גלנטה מאז שחשפה את הפרשה. במשך שלוש שנים היא סובלת מרדיפות ומיחס שלילי מצד חלק מעמיתיה.

צחוק הגורל היה כאשר ניגש סגן ניצב אפריים ארליך (קרמשניט) לתהילה והציג עצמו בפניה. הרי הוא שחשף את פרשת פריניאן, שנחקרה על ידי וועדת זיילר, שאמרה דברים לא מחמיאים על הפרקליטות, גם אם לא חרצה את דין הפרקליטים לשבט. קרמשניט עצמו קיבל על כך את אות איכות השלטון, למורת רוחו של המפכ"ל.

אכזבתי הרבה הייתה כאשר נוכחתי לדעת שפרקליט המדינה עצמו וגם פרקליט מחוז הדרום, הממונים על תהילה, וגם ממונים על גזרה רחבה במאבק נגד השחיתות הציבורית, לא הגיעו לטקס. זו הייתה יכולה להיות הזדמנות יוצאת מן הכלל עבור שניהם להציג עמדה מוסרית חד משמעית. אך, גם הם לא יכלו להתעלות מעל רגשות הנקמה באותה פרקליטה צעירה שחשפה שגם בפרקליטות יש ליקויים וגם פרקליטים בכירים לוקים במעשים חמורים ובהפרות לא פשוטות של מוסר.

הייתה זו הזדמנות חד פעמית לפרקליט המדינה ולפרקליט מחוז הדרום להראות בהתנהגויותיהם, ולא רק בדיבורים, שהם מצדדים בחושפי שחיתות ובפרקליטות נקיה ונאבק בכל גילוי של שחיתות ושל הפרות של כללים מוסריים. למרות החשיבות העליונה של דוגמא אישית במעשים, פרקליט המדינה ופרקליט מחוז הדרום החליטו להסתפק בדיבורים בלבד, ואיני בטוח שבדיבורים הנכונים. לא כל יום יש לשני בכירים אלו בפרקליטות המדינה הזדמנות כה טובה לעשות צעד כזה, אך הם העדיפו להעדר מהטקס. הפעם הם פספסו בגדול.

איני נמנה על המבקרים הקשים של הפרקליטות. למרות כל ההתקפות נגדה, הפרקליטות היא עדיין אחד הגופים הנקיים שיש במדינה, גם אם לא היעילים ביותר וגם את הרמה המקצועית שלהם ניתן וצריך לשפר.  אך יש תופעות כה מרגיזות, שאי אפשר להתעלם מהן. העדרות זו של בכירי הפרקליטות צריכה לגרום להם להסמיק מבושה.

חג סוכות שמח.

הרהורים על סליחות או מדוע בישראל לא מקבלים אחריות על פשלות

מכירי יודעים היטב שאינני דתי. עד כמה שהכרתי מגעת אפילו דאיסט או אגנוסטיקן אינני. קרוב לוודאי שההגדרה המתאימה לי ביותר היא אתאיסט ואפיקורוס גם יחד. אולם, כמעט כמו כל יהודי, גם יהודי כופר כמוני, ביום כיפור חולפות בראשי מחשבות על סליחות. אולי בעקבות הכתבות הרבות, הנשפכות כמים בתקשורת על סליחות, אולי מתוך המטען הגנטי הנפשי שלי כיהודי או שהדברים עולים מתוך הלא מודע הקולקטיבי שלי כיהודי (על פי יונג). אל דאגה, איני מתכוון לחזור בתשובה (איזה ביטוי אומלל לחילונים שהפכו למאמינים, שתוך כך מתחילים לרדוף חילונים בתוך הקו הירוק, לרדוף ערבים בשטחים, ותוך שימוש בכוחם הפוליטי – להכריח חילונים לחיות על פי מצוות הדת, גם אם זה בניגוד לצו מצפונם של החילונים). אף איני מתכוון לבקש סליחה מאיש, גם אם פה ושם פגעתי באנשים כאלה ואחרים.

ההרהורים שלי על הסליחות התעוררו כאשר שמעתי באחת מתוכניות הרדיו את ח"כ צחי הנגבי מבקש סליחה מח"כ אהוד ברק על שכינה אותו, לאחר אירוע צאלים "אהוד ברח". התחלתי לחשוב מה עשתה "מצוות" הסליחה לעם היהודי בכלל ולעם היושב בציון בפרט. ידוע לכל שמנהג הסליחות שכיח מאד הן אצל הדתיים ושומרי מצוות הדת והן בקרב חילוניים לא מעטים. החילוניים שומרים בעיקר על חלקו של מנהג הסליחות שבו מבקשים סליחה מחברים וממכרים. בקשת סליחה מהאל, לרבות המנהג הפגני של סיבוב תרנגול מעל הראש ושחיטתו לאחר מכן, שמור לדתיים. כך או כך, אנו עם שמבקש סליחה.

אולם, בקשת הסליחה אינה ממש בקשה. היא יותר דרישה, אפילו חוצפנית, ומבקשי הסליחה בטוחים שמעת שביטאו את המלה "סליחה”, נמחלו להם כל עוונותיהם. כך, ברור לצחי הנגבי שברגע שביקש את סליחתו של אהוד ברק, האחרון סלח לו על העלבונות שהטיח בו. ייתכן שהוא צדק. לפי האירועים בימים האחרונים, בהם ברק הצטרף לכותבי המכתבים לבית המשפט שלא להטיל על הנגבי קלון, מסתבר שברק אכן סלח להנגבי. כך גם היה לפני הבחירות ב – 1999, כשאהוד ברק ביקש את סליחת בני עדות המזרח על העוולות שנגרמו להם בעשור הראשון להקמת המדינה. ובעלי זיכרון טוב משלי, בוודאי יזכרו סליחות פוליטיות נוספות, שרובן מהפה ולחוץ.

מאחר שאנו בטוחים שכל עוונותינו נמחלים לנו ברגע שאנו מבקשים סליחה, אין אנו צריכים לשאת באחריות למעשינו הרעים. לא רק שאין מבקשי הסליחה נושאים באחריות על כשלים בעבר, אלא שאם במקרה מישהו טוען לכך שהתנהגותם לקתה או שהם כשלו בביצוע תפקידיהם, הרי ברור להם שביום כיפור הקרוב, לאחר בקשת הסליחה, הם לא יהיו יותר אחראים לכשל זה. לכן, גם אם אדם נתפס כאחראי לפשלה זו או אחרת, הרי זו אחריות זמנית ובערבון מוגבל, שתפוג תוך שנה. כפי שמנהיגינו אינם חשים שהם אחראים לכשלים, מרגע שהם מבקשים סליחה, כך גם אין כאן חרטה אמיתית. לכן, המנהיגים היהודים, והדברים אמורים במיוחד במנהיגות היהודית (הן במגזר הדתי והן במגזר החילוני, בתוך הממסד השלטוני וגם במגזר העסקי), מתנערים חיש קל מכל פשלה, מכל דייסה שבישלו, מכל שחיתות שהיו מעורבים בה, ואחרי תקופה קצרה, שבמהלכה ביקשו את סליחתנו, הם חשים שמותר להם לחזור למשרות הבכירות. יותר ויותר מזכירות לי הסליחות היהודיות את כתבי האינדוגנציות הנוצריות, בהם מכרה הכנסיה לכל המרבה בתשלום כתבי מחילה. כך, יכלו אנשים לחטוא ולקנות מחילה, לחטוא ולקנות מחילה. אצלנו קניית המחילה הרבה יותר זולה, פשוט צריך לומר מלה אחת – סליחה.

כאמור, הסליחה אינה נחלת דתיים בלבד. כל המנהיגות שלנו לוקה בכך. אני לא זוכר מנהיגים בשני העשורים האחרונים שנטלו על עצמם אחריות למעשיהם הכושלים. הסליחה האמיתית היא נטילת האחריות, לרבות מעשים המבטאים אחריות זו, כגון: פרישה מתפקיד, החזרת כספים שנלקחו שלא כדין או שפוזרו שלא כדין, להודות בפומבי באחריות ועוד. לא צריך לבצע חרקירי, וגם לא להסתגר, כפי שנהג בגין בשעתו, אך ההפטרות הייתה ביטוי נאמן לכשלון במלחמת לבנון הראשונה, גם אם הוא לא הודה בכך בפומבי.

אולי, אם נפסיק עם מנהג הסליחות המגוחך הזה, ונתחיל לשאת באחריות למעשינו, נהיה עם ומדינה יותר נורמליים.

גמר חתימה טובה

האם במשטרה נוטלים קצינים אחריות למעשיהם?

אין ספק, שהתשובה לכך חיובית. קצינים טובים מקודמים וקצינים ש"פישלו" מוצאים דרכם אל מחוץ לארגון. כך זה היה תמיד במשטרה. נכון, אך לא במשטרת ישראל.

לפני מספר ימים דיווחו בתקשורת (הקליקו על הקישור "מצגת שבועית" אחרונה שבסיכום תאונות שבועי) שמספר התאונות הקטלניות ומספר ההרוגים עלה בשמונת החודשים הראשונים של 2010. לפי אתר משטרת ישראל, נכון ל – 4.9.10, נהרגו בתאונות דרכים 264 אנשים, לעומת 237 בתקופה המקבילה אשתקד. זו עליה בכמעט 30 מבוגרים וילדים, במשך שני שלישים בלבד של שנה אחת.

משטרת ישראל התגאתה זה מספר שנים על תרומתה להורדת תאונות הדרכים וההרוגים בתאונות אלו. זאת, למרות שמחקרים בארץ ובעולם מצביעים כי הגורמים החשובים והמשפיעים ביותר על כמות התאונות וההרוגים הם שיפורים בתשתית ושיפורים במיגון של כלי הרכב. להלן קטע בנושא זה מויקיפדיה (על אף שלא תמיד היא המקור המהימן ביותר, הפעם הכתוב תואם ממצאי מחקרים, לרבות כאלה שפורסמו בכתבי עת של משטרת ישראל, ושנערכו על ידי מומחים, בין היתר, מהטכניון):

"חרף הגידול המתמיד במספר המכוניות ובנסועה, מסתמנת מגמה של ירידה הדרגתית ומתונה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים מאז שנות השמונים. ישנם מספר הסברים לכך: התפתחות רמת הבטיחות של המכוניות, התפתחות תשתיות הכביש, התפתחות הטכנולוגיה הרפואית ומודעות הולכת וגוברת לבטיחות בדרכים.

חברות הרכב מנסות לשפר את רמת הבטיחות של הרכב באמצעים שונים, כמו מיגון הרכב: חיזוק השלדה, התקנת כריות אויר מתנפחות, שילוב אמצעים אלקטרוניים לשיפור התנהגות הרכב כגון מערכות בקרת יציבות, שילוב חיישנים למניעת תאונות כגון בקרת סטייה מנתיב, חיישנים להכנת הרכב לקראת מצב תאונה ועוד”.

אם המשטרה רואה עצמה כאחראית, גם אם חלקית בלבד, להורדת התאונות, הרי היא גם אחראית על עלייתן.

לפי הדוח השנתי של משטרת ישראל "אגף התנועה פועל למניעת תאונותדרכים ולשיפור הזרמת התנועה. במסגרת התכנית הרבשנתית, הושם דגש בשנת 2009 על שיפור השירות לאזרח ועל התמקדות באכיפה, בהעלאת המודעות לזהירות בקרב משתמשי הדרך ובירידה במספר תאונותהדרכים, תוך הגברת הציות לחוק”. לפי אותו דוח יעדי אגף התנועה הם ירידה בתאונות הדרכים הקטלניות והחמורות ב – 6% ביחס לשנה קודמת.

בארגון מסודר, מנהל או מפקד שלא עמד ביעדים שהוצבו לו או הוא הציב לעצמו היה מוצא עצמו בגימלאות. אך במשטרה, הדברים כנראה הפוכים.

כך בנושא אכיפת חוקי התעבורה וכך גם בנושאים אחרים, שלעתים קרובות קשורים בחיי אדם, ואף עולים בחייהם של אנשים. אך לפני מספר ימים פורסמה החלטה של בית משפט על המחדלים והרשלנויות של משטרת ישראל בכל הקשור לטיפול, או יותר נכון לאי הטיפול, בהודעת משפחתה של ענבל עמרם על היעדרותה. הביקורת שבית המשפט הטיח במשטרה בכלל ובמספר קצינים ושוטרים בפרט קשה מאד. אולם עד כה, לא שמענו מהשר האחראי על המשטרה וכמובן שלא מהמפכ"ל כי ינקוט צעדים כלשהם נגדם. לא זאת אף זאת, לפי בדיקה של אחד העיתונים, בשנים שחלפו מאז הרצח של ענבל עמרם, קודמו לפחות חלקם של הקצינים שאחראים למחדל שעלה בחייה של ענבל עמרם.

אם כך הם פני הדברים, אני מצפה שלקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל משטרת ישראל לטובה, יודיע המפכ"ל על קידומם של כל הקצינים באגף התנועה, שאחראים למחדל של העליה במספר ההרוגים בתאונות. אולי יעבירו אותם לאגפים אחרים, ואז תהיה להם הזדמנות לקלקל בתחומים נוספים והזדמנות לקצינים אחרים "לתרום" למאבק בתאונות הדרכים או יותר נכון למאבק בנהגים, במקום בתאונות.

ואכן, המשטרה וגורמי אכיפה נוספים אינם מתעניינים בגורמים האמיתיים לתאונות, וכבר מכינים את השוטים, העקרבים והמכות החדשות על הנהגים. זה זול יותר מאשר שיפור תשתיות הדרכים. עד שיגיעו התוצאות – איש לא יזכור מי האחראי לפשלות.

אני מודה – איני אובייקטיבי בעניין זה – לפני 45 שנים נהרג אחי הקטן בתאונת דרכים ונקטף מאיתנו, בהיותו בן 11 שנים בלבד. לכן, למשטרה יש כבר תירוץ מן המוכן שלא להתייחס לדברי ברצינות, שכן אפילו בתלמוד נאמר ש"אין אדם נתפס בשעת צערו" (והצער מעולם לא פסק מאז).

שנה טובה

דליה איציק יכלה להתחרות בצחי הנגבי במינויים פוליטיים – לא נגענו

ושוב מככב הצמד דליה איציק ואבי בלשניקוב, והפעם בפסק דינו של בית המשפט בעניינו של צחי הנגבי. האם גם הפעם יחליט מבקר המדינה שהיא נהגה ללא דופי, בניגוד לראיות שהובאו בפניו? אל חשש, הפעם הוא לא יתקרב אליה בכלל.

לפני כל דבר אחר, בהקשר של פסק הדין של צחי הנגבי, צריך לזכור שהוא שקרן. בית המשפט הרשיע אותו בעבירה חמורה, והזיכוי, גם אם הוא מוצדק, לא מנקה אותו מעדות השקר.

לא אהבתי, וזאת בהמעטה, את הזיכוי של צחי הנגבי מעבירת המרמה והפרת אמונים, בגין המינויים הפוליטיים הפסולים. לא פחות תיעבתי את ההנמקה של השופט צור, שבתרגום לעברית קלה, משמעה שאם הרבה גונבים, אז הגניבה מותרת לכל ואינה עבירה. כמובן, שאם היה מדובר בפורץ קטן, הטיעון שהמשטרה תופסת רק אחוזים בודדים (כ – 5% בלבד) מבין כל הפורצים, לא היה עוזר לו. הזיכוי מופרך לחלוטין. אך הפעם אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לידידה ותיקה שלי ולמה שאמר עליה בית המשפט. זאת, שמבקר המדינה, קבע שנהגה ללא דופי, חה"כ, המחנכת לשעבר, השרה לשעבר, יו"ר הכנסת לשעבר, דליה איציק. וכמו שנאמר "לא נגענו".

למען ניקיון הכפיים, אציין שהשופט צור כותב כי אין זו הכרעה בדינם של קודמיו של הנגבי, אך אי אפשר להתעלם מעדויות של עובדים בכירים במשרד איכות הסביבה, שהם מעמודי התווך של המשרד. מגמת השופט הייתה להראות שמה שהתרחש בתקופת הנגבי, היה נהוג גם אצל קודמיו.

לדברי ורדי, מנהל רשות הטבע והגנים, בתקופה בה כיהנה דליה איציק כשרה לאיכות הסביבה, פנה אליו אבי בלשניקוב ו"אמר לו לראיין את בועז כבל (אחיו של חה"כ איתן כבל) ואמר לו שדליה איציק עוזרת לרשות בתקציב ולכן ורדי צריך לעזור. מר מתן אושרי אמור היה לסיים את עבודתו ברשות. לשכת השרה איציק לחצה להשאיר אותו, אך לורדי לא היה תקציב. אנשי איציק הוציאו אותו באמצע דיון ואמרו לו שאם אינו רוצה שהיחסים עם איציק יתדרדרו, שישאיר את אושרי. … מחומר הראיות עולים 15 מינויים שלשכת השרה הייתה מעורבת בהם במשרד לאיכות הסביבה…. במועצה הלאומית לאיכות הסביבה, שהוקמה ע"י השרה איציק, מונו נציגי ציבור שלפי נ/288ב [מסמך שהגישה ההגנה, מ"ג] מנו 39 מהם שהיו חברי מפלגת העבודה….

ד"ר יוסי ענבר, מי ששימש כסמנכ"ל תשתיות במשרד, העיד עדות חשובה ביותר על תקופת איציק, כדלהלן: בתקופת שרים אחרים היו מינויים פוליטיים גם, אולי לא בצורה כל כך בוטה. בתקופת דליה איציק היו מספר, אני לא ספרתי אבל היו מספר רב של מינויים, יחסית. … אני חושב שהתקופה של צחי הנגבי הייתה הבולטת ביותר, אבל גם בתקופה של דליה איציק היו די הרבה מינויים פוליטיים. אם צריך להשוות מכל השרים שעברתי, אז דליה איציק אני מניח יכלה להתחרותהיא יכלה להתחרות עם צחי הנגבי במינויים הפוליטיים".

זה אם כן סיכום פועלה של דליה איציק במשרד לאיכות הסביבה, כפי שבא לידי ביטוי בהכרעת הדין של בית משפט השלום בירושלים, במשפטו של צחי הנגבי. רק רציתי שתדעו.

בין דרעי להולילנד – על כנס בנושא דמוקרטיה, תקשורת ופרשות שחיתות

ד"ר דורון נבות מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, יזם כנס, אשר התקיים ב – 10.6.10. נשאתי שם דברים, והתייחסתי לארבע נקודות בנושא הכנס:

  • מאפייני עבריינות הצווארון הלבן כמאפייני הפשע המאורגן
  • בין שחיתות שחורה לשחיתות האפורה
  • תפיסת שופטים את עברייני הצווארון הלבן
  • תפקיד התקשורת

להלן תקציר (קצת ארוך) של הרצאתי.

מאפייני עבריינות הצווארון הלבן והשחיתות ומאפייני הפשע המאורגן

בעניין זה, אני נתלה באילנות גבוהים. סתרלנד טען שעבריינות הצווארון הלבן היא צורה של פשע מאורגן. דיויד וייסבורד, חתן פרס בינ"ל מכובד בקרימינולוגיה, כתב שהארגון הוא הנשק של עבריין הצווארון הלבן נשק המסייע לו להעביר לרשותו משאבים של המדינה ושל קורבנות אחרים. אזכיר רק את החשובים מבין המאפיינים של הפשע המאורגן שניתן למצוא ברוב פרשיות השחיתות:

הארגון – בשני המקרים מדובר בקבוצה שפועלת באופן שיטתי, לאורך זמן, תוך חלוקת תפקידים בין החברים. בפרשיות השחיתות השחקנים הם: חברה, המבקשת להשתלט על תחום עסקי, המתווכים בין בעלי ההון ובין עובדי הציבור, עובדי הציבור המשוחדים ועוד. החיסול הפיזי נדיר בתחום השחיתות, אך חיסול בדרך של נידוי ופגיעה בחייו המקצועיים והאישיים של חושף השחיתות קיים גם קיים. כמו בפשע מאורגן, השחקנים מידי פעם מתחלפים, אך המנגינה – "האווירה של שוחד", כפי שקבע בית המשפט בעניינו של דרעי, נשארת.

האינטרס הכלכלי זהה רווחים מהירים וגבוהים, בלי להתחשב במגבלות החוק והמוסר.

מונופוליזציה או קרטליזציה של שווקים – השתלטות על תחומים ושווקים כלכליים, כגון: נדל"ן, מינוי בכירים, ניסיונות השתלטות על תפקידים ועל יחידות ציבוריות משרד המשפטים, תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הניסיון להשתלט על רשות המסים, החדירה ליאח"פ (היום יאחב”ל), ניסיון השתלטות על בזק, מינהל מקרקעי ישראל, מרכז ההשקעות ועוד. כמו גם קרטליזציה בתחומים עסקיים, כגון: קרטלי הביטוח, הגז והמרצפות, הסדרים להעברות המידע בין הבנקים על העמלות ועוד.

מעורבות של עסקים לגיטימיים – מאפיין זה, המופיע כאחד המייחדים את הפשע המאורגן, הוא ברור מאליו בתחום עבירות הצווארון הלבן.

גישה לשלטון – השתלטות על בעלי תפקידים בשלטון המרכזי והמקומי. השיטות שונות, במקום סחיטה, איומים או השיטות "עדינות" יותר, שוחד, השפעה, קידום וקירבה. אך המטרה זהה.

התגוננות פעילה להכשלת החקירה כמו ארגון הפשיעה, עברייני הצווארון הלבן, בין בעצמם ובעיקר בסיוע יועצים, עוזרים, חוקרים פרטיים ועוד, אינם מסתפקים בהתגוננות פאסיבית בפני החקירה אלא יוזמים התקפות אקטיביות על החוקרים והפרקליטים להכשלתה.

ייתכן, שהמושג המתאים יותר לתופעת השחיתות הוא הרשת, ולאו דווקא ארגון. אך ההגדרות השונות לא יוכלו למחוק את הדימיון הרב בין מבנה הרשת המושחתת ותפקודה ובין מבנה ארגון הפשיעה ותפקודו.

הבחנה בין שחיתות שחורה ובין שחיתות אפורה

זו נקודת התורפה של האכיפה בתחום המאבק בשחיתות. ניתן להגדיר שחיתות כמנעד בין שחיתות חמורה ושחורה, כשוחד או מרמה, ובין מעשים, שאפילו בית המשפט הגדיר אותם כשחיתות אפורה, שהם בבחינת פגיעה בטוהר מידות, מעשים שיש בהם פגמים אתיים, ניגודי עניינים וכיו"ב, שרק חלק קטן וזניח מהם "נלכד" ברשת של האכיפה הפלילית לכל היותר, מדובר בהפרת אמונים, שגם בעבירה זו עדיין רב האפור, על אף הפסיקה בעניינו של שמעון שבס.

מרבית המעשים הללו, על אף שיש בהם פגיעה קשה במינהל תקין ובטוהר מידות, הפרה של נהלים ושימוש במשאבי הרשויות לצרכים אישיים וקבוצתיים, אינם ענישים כלל. דוחות מבקר המדינה ומבקרים פנימיים מלאים במעשים כאלה, אך בהעדר הרשעה פלילית וקלון, הכלבים נובחים, אם לא משתיקים אותם, והשיירה עוברת.

באין אכיפה, לומדים העבריינים שהם יכולים לבצע שחיתויות. מעשי השחיתות האפורה הם הם הבסיס להתפתחות השחיתות השחורה. כמו כל עבריין סדרתי, גם עברייני הצווארון הלבן הולכים ומשתכללים, הולכים ואוזרים אומץ ומוטיבציה, ועוברים משחיתויות קלות לשחיתויות חמורות, כשהם יודעים להיזהר ולהתחמק טוב יותר מהמשטרה ומהפרקליטות. ככל שהם מתעשרים הם אוספים לצידם את מיטב היועצים המשפטיים והכלכליים, יועצי תדמית ויועצי תקשורת, שמסייעים להם להתחמק מעונש בכלל או מעונש חמור.

גם במקרה שמוגש כתב אישום בגין הפרת אמונים – בתי המשפט אינם יודעים כיצד להכריע בהם. בעניין זה, "התיק הציבורי" בעניינו של דרעי חשוב עשרות מונים מהתיק האישי של דרעי, שבו הורשע בעבירות שוחד ומרמה. בעוד, שחשיפה, חקירה והעמדה לדין של עברייני שוחד ומרמה היא ברמה נאותה יחסית, אין כמעט אוכף את מעשי השחיתות האפורה, על אף שהם פסולים מבחינה ציבורי. אם כבר מוגש כתב אישום, בתי המשפט מרבים לזכות את העבריינים, כפי שקרה בתיק הציבורי של דרעי (מלבד אישום אחד, שבו העביר כספים למוסד בניהולו של אחיו). על אף, ששם, נחשפה שיטה של העברת כסף ציבורי לגופים מקורבים.

רק לעתים רחוקות ובדרך כלל אחרי שנים רבות של ביקורת ציבורית, מוגש כתב אישום על מעשים "אפורים", כדוגמת סוגיית המינויים הפוליטיים. אולם, כבמדינת הפוך על הפוך, כתב האישום נגד צחי הנגבי קובע רף גבוה מידי, של עשרות מינויים פוליטיים, כדי להצדיק את תפיסת ההתנהגות כפלילית. התוצאה תהיה שבמקרים שיש מספר קטן של מינויים פוליטיים או מינויים פסולים – לא יוגש כתב אישום.

אישית, אני מתנגד לפליליזציה של השחיתות האפורה. המלצתי היא להקים מנגנון בלתי תלוי להטלת סנקציות אזרחיות ומינהליות על מושחתים, שחטאו במעשים שיש בהם פגיעה בטוהר מידות או במינהל תקין. בהשאלה מהתפיסה בעניין החלונות השבורים – ענישה כזו בגין מעשי שחיתות קלים על מושחתים רבים, תתרום להרתעה, יותר מהטלת עונשים כבדים על מושחתים מעטים שנתפסו ברשת הפלילית.

תפיסת שופטים את עברייני הצווארון הלבן

לעתים, בעיקר במשפטיהם של עברייני הצווארון הלבן, בתי המשפט אינם יודעים להפריד בין העושה ובין המעשה. הגם שלפי התיאוריה הליברלית יש לשפוט אדם על פי מעשיו ולא על פי מוצאו (כבעבר). יש יותר מאשר רושם שלעתים המעמד של האדם קובע יותר מאשר המעשה. כפי שקבעה, למשל, השופטת ברלינר בפרשת אורסיס:

"יש לזכור כי המערערים כולם הם אנשים נורמטיביים מן הישוב, בעלי תפקידים כאלה ואחרים בחברות שמדובר בהן. ניתן לצאת מנקודת הנחה, כי המעבר מפעילות עסקית שגרתית ומקובלת בתחומם לבין פעילות פלילית, אינו עניין של מה בכך עבורם, והדעת נותנת כי יהיה צורך בפיתוי של ממש כדי "שיחצו את הקווים".

אמרה וזיכתה את הנאשמים, שהורשעו אחר כך בבית המשפט העליון. היא אינה הראשונה הקובעת מעין חזקות מופרכות אודות התנהגות של בכירים. העדר "פיתוי של ממש" היה גם בבסיס הזיכוי של שמחה דיניץ. הנחות ו"חזקות" דומות נמצאות גם בפסק הדין של דרעי בתיק הציבורי. וכך כותב אחד השופטים כהנמקה לזיכוי: "הוא [דרעי} תלה זאת בחוסר נסיונו לאחר שנכנס לתפקיד המנכ"ל כחמישה חודשים קודם לכן, ובכך שטרם הספיק להכיר את הנוהל כולו לפרטי סעיפיו". בעובדה שאותו נאשם שימש קודם בתפקיד בכיר אחר במשרד לא ראו כמספקת להכרות עם עבודת המשרד. לפי הנחה נוספת, שאין לה זכר בדין הפלילי, בעלי תפקידים בכירים לא יבצעו עבירות פליליות בגלל עצם מעמדם הבכיר. ריבוי מעשי השחיתות של בכירים מפריך מיידית כל חזקה דימיונית כזו.

הלכה מוזרה נוספת, שנקבעה בעניינו של שלום פדידה, ראש עיריית בית שמש לשעבר, קובעת כי רצון לסייע לאדם אחר מנקה אדם ממעשה מושחת (העברת כספים לאחר כדי שיתמכו הוא ומפלגתו בראש הרשות ובקואליציה שלו). השופט המחוזי, היום בעליון, כלל לא התרשם שבית המשפט העליון ביטל את דרישת המניע בעבירות שוחד מספר שנים לפני כן. על כן, הורשע פדידה בהפרת אמונים בלבד.

חזקות והנחות מופרכות ומוזרות אלו ורבות אחרות הן תוצאה, בין היתר של הדימיון בין השופטים ובין נאשמי הצווארון הלבן וההשתייכות לאותה קבוצת התייחסות, ולסביבה החברתית והתרבותית הדומה בה צומחים השופטים והנשפטים הללו, אשר מקשים על אובייקטיביות השפיטה ועל גזירת הדין.

שחיתות ותקשורת

נהוג לומר כי התקשורת, היא היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. פרסום הדברים לעין השמש הוא הערובה לדמוקרטיה ולשלטון החוק. יש הטוענים כי כלב השמירה הזה נרדם מזמן. טענתי שונה – הכלב לא נרדם, עדיין כוחו במותניו ושיניו חדות, אלא שהן מופנות לכיוון אחר. לא עוד תחקירים עיתונאיים, לא עוד חשיפת מושחתים, לא עוד ביקורת נוקבת על עובדי ציבור בכירים. שיניו החדות של כלב השמירה מופנות עתה אל כל מי שמנסה להיאבק בשחיתות. המעורבות העמוקה של בעלי אמצעי התקשורת בעולם העסקי, שינתה לחלוטין את האינטרסים של כלי התקשורת עצמם.

היחסים בין הון, שלטון ועיתון הולכים ומתהדקים, על חשבון, בין היתר, המאבק בשחיתות ולכן גם על חשבון ההגנה על הדמוקרטיה המהותית.

מחקר אמריקני שבדק כיסוי תקשורתי של שחיתויות במשך יותר מ – 30 שנה מצא שרק זמן מועט ביותר מוקדש לכך, בהשוואה לסוגי פשיעה אחרים (25% כיסוי כל נושאי הפשיעה, פחות מ – 10% מזה – שחיתות). שני גורמים חשובים לכך: העירוב בין תאגידים עסקיים ובין התקשורת ותפיסה חיובית מצד בית המשפט את העבריינים עצמם, להבדיל מהתפיסה השלילית של עברייינים "רגילים", כמו כבוד השופטת ברלינר וכמו שופטים רבים אחרים. הרושם שלי הוא שבישראל יש כיסוי רחב למדי לפרשיות שחיתות, אך חלק ניכר מהכיסוי מכוון כיום להגנת החשודים והנאשמים בשחיתות ולהתקפה על מערכת אכיפת החוק, ולא למאבק בשחיתות.

המהפך התרחש בראשית שנות התשעים. כלי התקשורת, שחלק מראשיהם היו מעורבים עמוק בפרשיות שחיתות והורשעו בביצוע עבירות שונות, החליפו תפקידים. ממדווח, תחקירן ופרשן הפכו לשחקן שנטל חלק במשחק עצמו, ואם יורשה לי – במשחק המלוכלך. ומשם המרחק למה שמתרחש היום, שבהם כלי תקשורת מסוימים מתקיפים את החוקרים, הפרקליטים והשופטים, במקום לחשוף שחיתות ולגנות את המושחתים – קצר ביותר. להערכתי, מגמה זו עלולה להתחזק, ככל שבעלי אינטרסים כלכליים יחזקו את אחיזתם בכלי התקשורת.