אנחנו מפחדים אך הם בפאניקה

על ההצעות החדשות של השר לביטחון פנים והמפכ"ל לאפשר למשטרה להשתמש בסמכויות המינהליות השמורות למאבק בטרור, גם במאבק בפשע המאורגן

אנחנו מפחדים, אך הם בפאניקה. אנחנו מפחדים מפני פגיעה של כדור תועה או של מטען גדול, בשימוש אנשי הפשע המאורגן, אך עלולים לפגוע בחפים מפשע. אנחנו מפחדים מפני אלימות או מפני עבירות אחרות,  ולכן, ממש כמו בניו יורק לפני שני עשורים, אנו משפילים מבט ומתעלמים. הם, השר לביטחון הפנים והמפכ"ל בפאניקה. פתאום צץ יש מאין הפשע המאורגן. שניהם בפאניקה נוראית ותולים את יהבם בהסטת השיח ממחדלי המשטרה, לבקשת סמכויות, המיוחדות למאבק בטרור.

המחדל מתחיל בכך שהמשטרה יודעת מעט על פעילות הפשע המאורגן. לו ידעה את היקפו ואת חומרתו האמיתיים, היו צריכים שני המבוהלים הללו להתחיל במאבק מזמן. אם הם ידעו וחיכו שהפשע המאורגן יגבר והקרקע תהיה ערוכה למתן סמכויות דרקוניות – המחדל חמור יותר. המחדל ממשיך בכך שהמפכ"ל לא הבין או לא רצה להבין שהמאבק בפשע המאורגן צריך להיות יום יומי, גם אם קשה, לעתים נראה סיזיפי, המכוון לכל רבדי ארגוני הפשע, שחלקו בסגירת המקורות לתזרים המזומנים, ולא רק החרמת כספי הבכירים בהם. כל עוד נמשכת זרימת המזומנים – הם לא מודאגים מפני החרמה זו או אחרת. אך הפעילות השגרתית  לא נושאת כותרות, ואין בעקבותיה מסיבות עיתונאים ונאומים חוצבי להבות.

המשטרה מתכסה בעלי תאנה כדי לתרץ את מחדליה. אדון בשניים בלבד. מטלות ביטחון הפנים מהוות תירוץ נהדר. אך המשטרה, כבר עם הקמתה, עסקה בביטחון פנים, בין היתר במאבק במסתננים. לתירוץ זה מתלווה הטענה שמשטרות אחרות לא עוסקות בביטחון פנים. אולם, מאז המתקפה על בנייני התאומים, עוסקות בביטחון הפנים כל המשטרות במערב. משטרות אנגליה עסקו בכך גם שנים ארוכות לפני כן, עקב הטרור האירי. המשטרה טוענת שמספר השוטרים בישראל נמוך מבמדינות אחרות. אך גם לטענה זו אין ביסוס. מספר השוטרים ביחס לאוכלוסייה דומה לממוצע במדינות המערב. זאת ועוד, שיעור אנשי החקירות והמודיעין במשטרת ישראל כיום הוא גבוה מאשר היה מאז הקמתה. מאז הפרדת אגף המודיעין מאגף החקירות (שאוחדו מאוחר יותר), עלה מספרם של השוטרים הנמנים על מערך זה והוא מונה יותר מרבע מכלל השוטרים במשטרה. בחמשת העשורים הראשונים שיעור החוקרים ואנשי המודיעין היה כ – 15% בלבד.

המשטרה מתפארת שהפשיעה ירדה פלאים, ממש גן עדן, כדברי מי שמינה את השר לביטחון הפנים. אכן, לפי הנתונים שהיא מפרסמת, בעשור האחרון הייתה ירידה של כשליש בפשיעה ושיעורה  יחסית לאוכלוסייה ירד ב – 40%. אך, אם מספר החוקרים ואנשי המודיעין עלה מאד, וגם מספר המעצרים עלה בכמחצית, והפשיעה ירדה משמעותית, מדוע רמת פיענוח העבירות בכלל ירדה והמאבק בפשע המאורגן נכשל?

החוקים לאיסור הלבנת הון והמאבק בארגוני פשיעה, כמו גם הקמת היחידה להגנה על עדים, היו אמורים לספק למשטרה מנופים שוברי שוויון. אך, המשטרה לא עושה שימוש יעיל בהם. נכון, יש מקום לשינויי חקיקה, כמו זו המתירה להעביר לנאשמים פרטים על מקורות מודיעין ומידע מודיעיני, חקיקה שנפרצה ע"י בית המשפט העליון, בעיקר עקב מחדלי המשטרה והפרקליטות. לפני כעשור כבר התרעתי על כך בפני פרקליטות המדינה. במקום לחפש את מטבע הפשע המאורגן תחת פנס הטרור, על המשטרה לקדם את הצעת החוק בנושא זה, שנוסחה כבר לפני זמן רב.

בעבר קראתי לשר לביטחון הפנים להקדים תרופה למכה ולפטר את המפכ"ל. עתה, נוכח הכישלון במאבק בפשע המאורגן, ומאחר שלא קרא את המפה בזמן, במקום לבקש סמכויות, שלכל היותר צריכות להישמר למאבק בטרור (וגם בתחום זה לא מדובר בסמכויות המתאימות למדינה דמוקרטית), הוא צריך לפטר את המפכ"ל ומיד אחר כך להתפטר בעצמו. אבל, כמי שמונה על ידי ראש מפלגתו, ליברמן ("גן עדן"), לשמור על השמנת, כנראה שזה לא יקרה, והפנייה הפעם צריכה להיות אל ראש הממשלה.

יוחנן אלפי דנינו וסדרי העדיפויות של המפכ"ל

מתוך כתבה ב"הארץ", שהתחילה בעמוד הראשון, נמשכה אל עמוד 6 והייתה מרוחה שם על כל העמוד, משכה את תשומת ליבי שורה קטנה אחת על מספר הקצינים והשוטרים המועסקים בתפקידי דוברות במשטרה.

יש שתי דרכים עיקריות לשפר תדמיתו של ארגון: שיפור תפקודו של הארגון ושל עובדיו ושיפור יחסי הציבור של הארגון. הדרך הראשונה היא הנכונה והטובה. אך, כמובן, שכדי ששיפור בתפקודו של ארגון יגיע לקהל רחב ככל האפשר, רצוי וצריך להעביר את הדברים לציבור באמצעות דוברים, שהיום קוראים להם יחצ"נים. אם המשטרה תופסת יותר גנבים, רצוי שלא רק הגנבים שנתפסו ובעלי הרכוש שנגנב ידעו זאת (בהערת אגב – בעבר המשטרה פרסמה בדוחות השנתיים שלה את ערך הרכוש שנגנב והוחזר לבעליו. היום המשטרה לא עוסקת בכך), אלא גם כל הציבור. אך מה קורה כאשר משטרה לא תופסת כמעט גנבים? מה קורה כאשר החוקרים לא מצליחים לגבש ראיות שיספיקו להגשת כתבי אישום נגד הגנבים ומספר כתבי האישום שהגישה המשטרה ירד בעשור האחרון כמעט בחצי? מה קורה כאשר שוטרי הסיור לא מגיעים לאירועים לפי הקריאות של הציבור לטלפון 100? הפתרון פשוט וקל – להעסיק חטיבה של דוברים ויחצ"נים, להפוך כל זבוב של הצלחה לפיל, להפוך כל פיל של כישלון לזבובון קטן ובלתי נראה ולהפיק סרט תדמית בהשתתפותו של גורי אלפי (שחקן מאד מוערך) אין לי טענות ליחצ"נים – זו מלאכתם ובזה הם מתמחים. הטענות מכוונות למי שמעסיק אותם.

ובכל אופן, שורה אחת בכתבה הארוכה על העסקת דוברים ויחצ"נים במשטרה צדה את עיני: "החטיבה [חטיבת הדוברות של משטרת ישראל] מונה כיום כ – 90 אנשי דוברות". בהמשך מפרטת הכתבה גם את השדרוג בדרגות אנשי הדוברות ואת השדרוג בתנאי השכר והשירות שלהם, או בפרפרזה על חזונו של שמעון פרס לפני שנים רבות, בימי אפרים אילין והסוסיתא – מכונית לכל דובר.

בכתבה אחרת שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר חודשים, נכתב כי בבדיקה של חברת מקינזי, שהוגשה למשטרה ולשר האחראי עליה, נמצא שהמשטרה אינה מספקת מענה הולם לתושבים (בשביל זה צריך לשלם למקינזי סכומים גדולים למדי? ואולי מה שידענו כולנו – לא היה ידוע לפיקוד המשטרה?!). באותה כתבה נכתב כי עקב בעיות תקציב לא אוישו כעשרים תקנים של סיירים במשטרת אשדוד, אף שמספר התקנים עצמו קטן מהצרכים של עיר כה גדולה. גם בתחנות משטרה נוספות, בערים בגודל דומה, כראשון לציון, חסרים שוטרים לא מעטים. באלעד, על 40,000 תושביה, אין תחנת משטרה כלל.

לפני שלושים שנה שימשתי כדובר המחוז הדרומי של המשטרה. אם זכרוני אינו מטעני, "מערך הדוברות" היה בגודל של כיתה אחת בצבא, ומנה כ – 10 אנשים בלבד (דובר לכל מחוז משטרתי, והיו אז ארבעה מחוזות בלבד, דובר למרחב ירושלים ועוזר לדובר במחוז תל אביב עקב הייחודיות של עבודת המשטרה שם, ועוד עובדים במטה הארצי, שמספרם נמוך מאצבעות יד אחת). ייתכן שאנו הדוברים של אותה תקופה כשלנו בעבודה, אך הנתונים מצביעים כי תדמית המשטרה רק ירדה מאז. אני כלל לא בטוח שזו אשמת הדוברים.

נכון, אפשר תמיד לקטר ולבקש תקציבים נוספים ולבכות עם כל קיצוץ, לרבות הקיצוץ הנוכחי, אך אפשר גם אחרת. לדוגמא, אפשר להקצות את תקני חטיבת הדוברות (היום זו כבר חטיבה שלמה) לאותן שלוש תחנות שמוזכרות בכתבה. נכון, זה לא יפתור את כל בעיות המשטרה, ואין ספק שזה יפגע ביחצ"נים ובדוברים עצמם, אך זה עשוי להיות פיתרון מצוין לשלוש תחנות משטרה, וזה יהיה צעד ראשון לשיפור השירות שמעניקה המשטרה לכולנו, צעד קטן למשטרה – אך צעד חשוב לתושב.

בין סטטיסטיקה לשקרים לבין הפרטה ועוני

הכתבה בדה-מרקר מהיום (25.7.12) על כך שמחצית מהמועסקים במשק משתכרים 5,800 ₪ בחודש, בעוד השכר הממוצע גבוה הוא 8,800 ₪, מזכירה את הטענה הישנה על שלושה סוגי שקרים וגם הזכירה לי מחקר מעניין שפורסם לא מכבר על הקשר בין הפרטה ועוני.

מידי פעם אנו מתבשרים ומתבסמים בנתונים שמפיקים הממשלה וזרועותיה על כך שהשכר הממוצע במשק גבוה למדי, ובשנים האחרונות הוא מגיע לכדי 8,000 ₪ בחודש ואף יותר מכך. ועל כך בדיוק כתב מרק טוויין את המשפט על שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה, או בשפתו הוא – "Lies, damned lies and statistics". מרק טוויין ביקש לעמוד על כתפיו של בנימין ד'יזראלי, וייחס לו אמירה זו. זהו ההבדל בין השכר הממוצע ובין השכר החציוני, שהממשלה לא מפרסמת. ממוצע מושפע מהקצוות של הרצף אותו הוא מבקש לייצג. לכן, גם אם מתי מעט בלבד משתכרים עשרות אלפי שקלים לחודש ואף משכורות של מאתיים שקלים מידי חודש בחודשו, סכומים אלו "סוחבים" את הממוצע ומטים אותו כלפי מעלה, ומותירים רושם שהכול (טוב, כמעט הכול) טוב. ואז, כשאנו משוטטים בממלכת אספמיה, מגיע דה-מרקר ומקלקל לנו את האווירה. החציון, להזכיר למי שלמד מעט סטטיסטיקה, מראה שמחצית מהאוכלוסייה נמצאת תחת מספר זה ומחצית מעליו. לכן, אם שכרם של מחצית מהעובדים נמוך מ – 5,800 ₪, מצב העובדים חמור יותר משאנו סבורים. כדאי לספר את האמת ולפרסם את שני הנתונים הללו יחד, ולא לספר שקרים, בין אם הם שקרים סטטיסטיים ובמיוחד אם הם שקרים ארורים.

הרמה הנמוכה של השכר החציוני, המדגימה את מצבם הכלכלי המידרדר של רוב הנשים והאנשים בישראל (וגם ההידרדרות במצב המשק, שפתאום יש צורך בהידוק נוסף של החגורה – של השכבות הנמוכות ושל שכבות הביניים, כמובן), אינו מכה משמיים, אלא תוצר מעשה ידי אדם. אחד הגורמים לכך הוא ההפרטה המהירה, אולי מהירה מידי של חלק גדול מהמשק ושל חלק גדול מהחובות של הממשלה כלפינו (חינוך מופרט המועבר לידי חברות פרטיות, אחיות בתי הספר ובריאות הציבור שנעלמו ובמקומם צצה חברה עיסקית, שכל שיקוליה הם רווח, רווח ורווח, וכמובן הפרטה של חברות ממשלתיות או של פרויקטים נוספים). מחקר ישן, שפורסם עתה בלבוש חדש, שופך אור נוסף על הקשר ההדוק בין הפרטה מהירה ובין מדדים שונים של עוני (צמיחה כלכלית, זכויות קניין, הוצאה פרטית ועוד).

מבין המשתנים שנבדקו (לרבות הוצאת מחירים מפיקוח, מלחמות, דמוקרטיזציה, הימצאות נפט כאוצר טבע, עיור, חינוך ועוד), רק ההפרטה ההמונית הייתה במתאם חיובי עם חוסר יעילות ממשלתית, פגיעה בזכויות הקניין ותשלומים "מתחת לשולחן". כלומר ככל שהופרטו יותר שירותי ממשלה ויותר יחידות ממשלתיות, פחתה היעילות של הממשלה, נפגעו זכויות קניין של התושבים ועלתה השחיתות. אף כי מרבים לדבר על היעילות של המגזר הפרטי ועל כך שהעברת שירותים ממשלתיים למגזר זה תגביר את היעילות, דווקא ההפרטה גרמה לכך שהיעילות של משרדי הממשלה ירדה. כמו כן, היה קשר בין הגידול בהפרטה ובין ירידה בתוצר לנפש, וכמובן בהוצאה הממשלתית לנפש. המשמעות היא שבעקבות ההפרטה, הממשלה נתנה פחות שירותים לתושבים, והם נאלצו לשלם מכיסם על שירותים שבעבר ניתנו על ידי הממשלה ללא תשלום.

בדיקת הקשר בין ההפרטה והפעילות של הפרויקטים שהועברו לידיים פרטיות העלתה שהחברות המופרטות פיגרו בתשלומי מסים, ירדו המכירות, ירדו שיעורי גיוס עובדים חדשים, פיתוח מוצרים חדשים או שדרוג של מוצרים קיימים אף הם ירדו פלאים.

המחקר נערך על מדינות שהשתחררו מהעול הקומוניסטי של ברית המועצות, אשר עברו הליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה מזורזים. מסתבר, שטיפול בהלם מועיל לטייקונים, אך מזיק לכלכלת המדינה ופוגע בבריאות הכלכלית של הציבור. על אף שהמדינות שנבדקו במחקר זה נחשבו כמדינות מתפתחות, ולא מפותחות (כמונו, למשל, כפי שמתגאים ראש הממשלה ומי שיושב על כס שר האוצר, אף שלא בטוח שהוא הוא שר האוצר), כל השוואה בין ממצאי המחקר ובין מה שקורה בארצנו הקטנטונת – היא על אחריותכם בלבד.

המבקר ובעז ענר – בין שקיפות לצביעות

למאמר שלי מהיום שפורסם בדה-מרקר על השיטות שנקט מיכה לינדנשטראוס למנוע פרסומים אודות ליקויים של בכיר במשרדו ועל כך שהוא עצמו נמע מלנקוט כלפיו אמצעי משמעת הולמים. כי בבית ספרו של לינדנשטראוס מותר לעשות את כל מה שהוא לא מרשה לבתי ספר אחרים.

לקריאת המאמר לחצו כאן

המרחק בין השופטים ובין האמת גדל והולך

פעם חשבנו לתומנו, שצדק במשפט משיגים על ידי מציאת האמת. אז חשבנו. השופטים חושבים שהם אינם צריכים לחפש את האמת, וכנראה מספיק לעשות משפט. אך משפט ללא אמת הוא הליך יבש ועקר ובעיקר מביא לעיוות דין.

אמנם, במאמר האחרון שלי, שפורסם לפני כחודשיים בספר על הרשעות שווא (ראו הפוסט הקודם מ – 3.3.12), כתבתי כי המרחק בין האמת המשפטית ובין האמת העובדתית הולך וגדל, אך כשקראתי את הידיעה על הרצאות של שופטים בפני עורכי דין בנושא חקירת עדים – נדהמתי (מחדש) וחשתי כאילו הלמו בפטיש כבד על ראשי.

שימו לב מה אומרת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר: "האם מותר לשופט לשאול שאלה חשובה שהצדדים לא שאלו? אולי זכות הנאשם ליהנות מכך? מצד שני, אני צריכה לכתוב פסק דין וזקוקה לעתים לתשובה לשאלה שלא נשאלה. אני מתלבטת". משמעותה של ההתלבטות של השופטת הבכירה, שאף שירתה במינוי זמני בבית המשפט העליון (ואולי נוכח דברים אלו טוב שלא קבלה מינוי קבוע שם), היא שהיא עלולה לא לשאול שאלה חשובה, ובכך לגרום להרשעה של חף מפשע, או לזיכוי של אשם (היא לא אומרת זאת, אך מותר לי להוסיף). והיא עדיין מתלבטת, התלבטות שספק רב אם תביא אותה לחשיפת האמת.

הוסיף השופט המחוזי גלעד נויטל: "אני לא זוכר שבכל שנותיי שאלתי שאלה מכרעת". האם לא תפקידו של השופט לשאול שאלות כדי להגיע לפסק הדין הנכון ביותר האפשרי? טוב, ייתכן שלא היה צורך בכך, כי עורכי הדין של הצדדים שאלו את כל השאלות הללו. אך הוא ממשיך: "אסור לשופט באמצעות שאלותיו לעשות את העבודה עבור אחד הצדדים". כלומר, השופט נויטל סבור שאם הוא שואל שאלות שלא נשאלו על ידי הצדדים, אף אם התשובות לשאלות אלו עשויות לסייע לו לחשוף את האמת, הוא מסייע לצדדים. ומה אם הסיוע לצד של משפט צדק? ומה עם הסיוע של השופט והחובה שלו לגלות את האמת ולפסוק על פיה, ולאו דווקא לפי הכישרון (או גם המעמד הרם) של עורכי הדין או של התובעים והנתבעים מולו?

גם אם יש תמיכה מסוימת בעמדה זו בפסיקה של בית המשפט העליון, ויש להדגיש כי התמיכה בכך מאד מסויגת , העמדה הבסיסית של בית המשפט העליון היא שכדי למנוע עיוות דין מותר לשופט להתערב. שופטים שוכחים לעתים שהם אינם שופטי צד במגרש הכדורגל, אלא חורצים גורלות של בני אדם.

אם הדברים הללו מייצגים עמדות של שופטים רבים ואם שופטים רבים נוהגים באותה צורה, אין להתפלא שקרנו של בית המשפט ירדה בשנים האחרונות. הרי אנשים מגיעים לבית המשפט (בין אם כתובעים ביוזמתם ובין אם ביוזמת צד אחר, כנאשמים או כנתבעים) במטרה שבית המשפט יחשוף את האמת ועל כך יוציא משפט. אך, לפי עמדות שני שופטים בכירים מאד – אין טעם להגיע לשם. מבחינתי, שניהם אינם ראויים להיות שופטים בישראל.

חקירה, מחקר מדעי ואמת

בפברואר 2012 יצא לאור ספר חדש: "הרשעות שווא: היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים", בעריכת ד"ר רונית פלד-לסקוב, פרופ' אפרת שהם וד"ר מאיר כרמון. בספר מאמר שלי בשם: "חקירה ומחקר מדעי – או האחריות המוגברת של החוקר לחשיפת האמת בהליך הפלילי".

למי שיש סבלנות וזמן – מוזמן לקרוא את 45 העמודים – לקריאה לחץ כאן.

שתיקה כהודאה – האם האינטואיציה של החוקרים נכונה?

עורכי דין רבים דוחים את הטענה, הנשמעת בעיקר מפיהם של חוקרים, כי לחף מפשע אין מה להסתיר ולכן מי ששותקים או אלו שלא משתפים פעולה בחקירה קרוב לוודאי שהם האשמים. הויכוח נסב גם על הוראת החוק ועל הפרקטיקה השיפוטית המאפשרות הסקת מסקנות שליליות נגד נאשם שותק. האם עורכי הדין מגנים על עבריינים ועל פרקטיקה עבריינית או שהם נאבקים להשגת צדק?

כבר לפני כמעט מאתיים שנה, טען הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם כי זכות השתיקה היא המתנה הטובה ביותר שמעניקה חברה לאלה הפוגעים בה. מאז, רק חוזקה ההגנה על זכות השתיקה, בטיעונים שונים, מהם נכונים ותקפים ומהם ללא כל ביסוס עובדתי. לדיון העקרוני על זכות השתיקה, נילווים מספר דיוני משנה. ביניהם הדיון האם יש להמשיך ולחקור חשוד גם כאשר הוא שותק והאם יש מקום להסיק מסקנות לחובת נאשם ששתק בחקירה וששותק במשפט. על אלה, ולא על הדיון בנושא זכויות החשוד והנאשם, מחקר חדש שופך אור.

המחקר הזה, שנערך על ידי מריה הרטויג מג'ון ג'יי קולג' בניו יורק (המוסד האקדמי הראשון והבולט ביותר בתחום אכיפת החוק) וצ'רלס בונד מאוניברסיטה בטקסס, בודק ממצאים מעשרות מחקרים, שנערכו בשנים האחרונות, בנושא איבחון שקרים לפי סימנים התנהגותיים (ולא על ידי פוליגרף). מחקר זה אינו מסתפק בבדיקת היכולת של החוקרים להעריך אם האדם שלפניו דובר אמת או שקר, אלא בודק האם הסימנים שלדעת החוקרים מעידים על שקר או אמת, אכן הם נכונים.

נכון, לא כל הסימנים שדווחו על ידי הנבדקים בניסויים אלו כמעידים על אמת או שקר אכן מוכיחים זאת. אולם, ממצאי המחקר מחזקים את האינטואיציות של החוקרים שחשוד  או עד שאינו משתף פעולה, שלא עונה ישירות לשאלות החוקר, אלא מנסה להתחמק מתשובה ישירה, אינו דובר אמת. ממצאים אלו מחזקים את הגישה, לפיה אין להפסיק חקירה או תשאול של חשודים ועדים גם כאשר הם שותקים, ותהא הסיבה לשתיקה אשר תהא. זו יכולה להיות הסתרת חלקם בעבירה, אך גם הגנה על אחר, חשש מנקמת שותפים ועוד. כמובן, שהמשך החקירה צריך להיות במגבלות החוק והפסיקה, אך כל עוד אין סוטים מהמותר, לא רק שרשאי החוקר להמשיך בתשאול החשוד, הוא גם חייב לעשות זאת, אם הוא רוצה להגיע לעובדות האמיתיות של העבירה הנחקרת. מכאן, גם הגישה, המקובלת בישראל וגם במדינות נוספות, כמו אנגליה, לפיה שתיקת חשוד או נאשם עשויה לחזק את הראיות נגדו, מעוגנת לא רק בתחושת הבטן של החוקרים, אלא מבוססת גם על ממצאים מדעיים.

כפי שכבר נקבע בפסקי דין רבים ביותר, המסקנה מהשתיקה לחובת נאשם באה להוסיף על הראיות הקיימות, ואינה באה במקומן, אך אין להתעלם ממנה. החיזוק לראיות הקיימות כתוצאה משתיקה עשוי להיות גורם מכריע, במקרים בהם הצטברו ראיות רבות לחובתו של נאשם, אך נשאר ספק סביר אך קל באשמתו. בכך, תורם המחקר המדעי תרומה נוספת להבחנה בין העבריין האמיתי, ומסייע להרשיעו, ובין חף מפשע ודובר אמת. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, מגדיר בספרו החדש (Thinking fast and slow) אינטואיציה כך: המצב סיפק רמז, אשר יצר אצל המומחה קשר למידע האגור בזיכרונו, והמידע הזה סיפק לו את התשובה. האינטואיציות של מומחים בחקירות בעניין שתיקתם של חשודים ועדים – אינן מוטעות.

ביקורת בשבע שגיאות

דברי מיכה לינדנשטראוס ובעז ענר, מ"מ מנכ"ל משרדו, בפגישה עם בני המשפחות השכולות באסון השריפה בכרמל, מעלים שאלות קשות: האם הדו"ח שמתכוון לינדנשטראוס לפרסם לוקה בלהיטות יתר, בתאוות פרסום ובהתרברבות מיותרת, ברצון להשאיר רושם עז לפני פרישה, בחשש לטעויות עובדתיות ולהשפעת הטיות קוגניטיביות, בחשש להקדמת המסקנות לעובדות ובחשש לגיבוש עמדה לפני שמיעת המבוקרים?

כותרות כלי התקשורת מלאו בפרטים על דו"ח המבקר בעניין השריפה בכרמל. בכתבות מפורטים ממצאים ומסקנות בדבר אחריות אישית של שרים ושל מפקדים בכירים בכיבוי אש, במשטרה בשב"ס. כיוון שהטיוטה האחרונה טרם יצאה מהמשרדים ברחוב בית הדפוס 12 בירושלים, רק יושביהם מכירים את הפרטים הללו, ובעיקר יושבי הקומה השביעית שם. וכדאי להזכיר שדין המפרסם דוחות המבקר או חלקים מהם לפני פרסומם הרשמי הוא מאסר שנה.
אך, חומרת ההדלפה בטלה בששים לעומת הכשלים, הבולטים במיוחד נוכח דברי לינדנשטראוס וענר, שפורסמו בערוץ 2. מתוך דבריהם עולה שהם כבר החליטו מזמן מה קרה בכרמל, ומי הם האחראים לכשלים החמורים שהתגלו בעת כיבוי השריפה ובעקבותיה. כל נשיא סביר של בית משפט מחוזי היה מבטל כל החלטה שניתנה לפני שמיעת אלו שעליהם היא משפיעה, מפני שלא ניתנה בנפש חפצה ושפגעה בזכות השימוע שלהם, אך גם מאחר שההחלטה התקבלה לפני שהעובדות נפרשו במלואן בפני מקבל ההחלטה.
חובה גם לשאול לשם מה סיפר לינדנשטראוס למשפחות השכולות שהוא הורה לשר מסוים לחזור ארצה לצורך הביקורת, בעת ששהה בחו"ל? האם אין בכך התרברבות מיותרת? שאלה נוספת היא מה הייתה המטרה של אמירתו שמי שלא יקיים את הוראות המבקר יהיה במצב קשה ושמי שלא מבצע את הוראותיו צפוי לדין משמעתי. והוא אף הוסיף שאינו חושב שכדאי למי מהמבוקרים "להתעסק איתנו". גם בכך יש התרברבות רבתי, מה גם שאין כל בסיס חוקי לאמירותיו. למבקר המדינה אין כל סמכות לתת הוראות למאן דהוא, מי שמחליט על העמדת עובד ציבור לדין משמעתי על שלא מילא המלצת מבקר הוא לא המבקר וכפי שקבע בג"ץ בעניין חוות דעת שכתב המבקר אך לפני זמן קצר "להמלצות המובאות בה [בחוות הדעת] אין תוקף מחייב". יתר על כן, האיום המרומז שלא כדאי למבוקרים להתעסק עם המבקר ועמיתיו, חושף פן נוסף חמור – על כזה כבר נאמר שהוא נוקם ונוטר. לא כך צריך לנהוג מבקר מדינה. גם אם התכוון לינדנשטראוס לתמיכה ציבורית בהמלצותיו (ולא הוראותיו), הרי דבריו גודעים גם את הענף החשוב הזה, עליו צריך להישען מבקר מדינה.
אף כי טרם קראתי את טיוטת הביקורת ובזהירות הראויה אומר כי אני מקווה שהפעם לא טעה המבקר בקביעת העובדות כפי שטעה בעבר, למרות שהמבוקרים שם העמידו אותו על טעותו כבר בשימוע שערך להם, לפני שפירסם את הדו"ח הסופי. טעויות כאלה מתרחשות כאשר אדם מגבש עמדה מוקדמת, ההופכת לקונספציה קשיחה, הגורמות לו להתעלם מראיות חדשות, המנוגדות לקונספציה שלו, ואף להפסיק חיפוש אחר ראיות חדשות (Tunnel Vision).
מהדברים שאמרו לינדנשטראוס וענר למשפחות השכולות עולה חשש כבד שהמבקר ועוזריו נפלו קורבן להטיית החכמה לאחר מעשה – Hindsight. הטענות שמקבלי ההחלטות במשטרה, בשב"ס ובכבאות האש היו צריכים להבחין בסיכונים המסתברים מהשריפה, הקביעות המיוחסות להם בדבר פינוי כלא דמון והסיכונים שהיו צריכים להתחשב בהם מתעלמות לחלוטין מהמציאות באירועים כאלה. יותר מכל, חמורה האמירה של מ"מ מנכ"ל משרד המבקר שבדוח ניתן למצוא תשובה לשאלה אם ניתן היה להציל את הנספים. מעבר לכך שזוהי אמירה מתייהרת וחסרת כל בסיס עובדתי, היא אינה אלא חכמה לאחר מעשה וכשל של "מה היה אילו", שכל היסטוריון או שופט מתחילים יודעים לא להיכנס אליו.
לפי השמועות, ניתח מבקר המדינה את אירועי האוטובוס דקה אחר דקה, כאשר כל המידע שנאסף במהלך הביקורת פרוש לפניו, ויפה שעשה כן. אך, הדברים שונים לחלוטין בעת שריפה כה גדולה. אין ספק שבפני המפקדים במקום לא היה כל המידע שהיה בפני המבקר, גם לו הפעילו חפ"קים ומפקדות. בעת אירוע כזה, רב הנעלם, וקבלת ההחלטות נעשית במצב משתנה תדיר ובמהירות, שבו רמה גבוהה מאד של חוסר ודאות. ייתכן, שאפשר להפיק לקחים בדיעבד מאירוע כזה, אך קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לנעליהם של המפקדים ולקבוע כי היה עליהם להחליט אחרת. אולם, כאשר הדברים מנותחים בדיעבד, בחדרים הממוזגים של משרדי המבקר, המלאכה פשוטה יחסית והכול כה ברור. אין ערפל מלחמה ואין עשן של שריפה והחל"ם, כפי שקרא לחכמה לאחר מעשה פרופסור ישראל ליבליך ז"ל, עולה, פורח ומתנפח.

מבקר המדינה והתעויות

מבקר המדינה טעה טעות עובדתית קשה בחוות דעתו בעניין האזנות הסתר, בעקבות משפט חיים רמון, הוא הודה בכך בפני שופטי בג"ץ, אך, משום מה, עדיין לא התנצל בפני שתי הפרקליטות הבכירות. לכן, המלצתי היא לקרוא בעיון רב את דו"ח המבקר, שיצא בקרוב בנושא השריפה בכרמל, ולא לקבלו כתורה מסיני, שכן גם הוא לא חף מטעויות.

במספר ראיונות בתקשורת בשנה האחרונה, טענתי שטוב עשה היועץ המשפטי לממשלה, שלא שעה להמלצת מבקר המדינה להסיק מסקנות אישיות כלפי שתי הפרקליטות ושני קציני המשטרה שעסקו בפרשת חיים רמון. הגיע הזמן לפרט חלק מהבסיס לטענתי זו.

תחילה לטענות של מבקר המדינה:

בדו"ח בעניין האזנות הסתר, קבע מבקר המדינה כי שתי הפרקליטות הבכירות פעלו בניגוד להנחייה קיימת של פרקליט המדינה, שלטענת המבקר כללה חובות מסוימים המוטלים על פרקליט, באשר לטיפול בתיק חקירה, שהועבר אליו ושיש בו חומר מודיעיני, לרבות חומר שהושג בהאזנות סתר. וכך כתב מבקר המדינה:

"למרות הנחיית פרקליט המדינה האמורה חתמה פרקליטת המחוז, ב-23.8.06, יום כינוסה של ישיבת החסיונות, על כתב האישום מבלי שדרשה לראות את דפי ההפקה של עמדות ההאזנה…

…משרד מבקר המדינה מטעים כי פרקליטת המחוז ידעה כי נעשו האזנות סתר ולכן אמורים להיות בתיק גם דפי הפקה. היה עליה לדרוש לעיין בהם כנדרש בהנחיית פרקליט המדינה, המחייבת עיון בכל חומר החקירה לרבות החומר המודיעיני".

חשוב לציין, כי בהעדר המרכיב של אי מילוי ההנחייה – לא יכול היה המבקר להמליץ להסיק מסקנות אישיות נגד הפרקליטות. לכן, מישהו שם במשרד החליט שהייתה הנחייה כזו ושהיא הופרה.

אך מה קרה כאשר שתי הפרקליטות עתרו לבג"ץ? רק כשהגיעו הדברים לדיון בבג"ץ, נזכר מבקר המדינה שהוא טעה, וכי הנחייה כזו כלל לא קיימת. וכך, נכתב בהחלטת הבג"ץ: "במקרה דנן הסכים בא כוח המבקר בדיון.. בפנינו כי אכן אין בנמצא נוהל כתוב המחייב את הפרקליטוּת לדרוש מהמשטרה את דפי ההפקה…".

תאמרו מיד, מדוע זה חשוב, הרי הבג"ץ, מטעמים שונים, לא פסל את חוות הדעת? ובכן, הנה ההסבר:

איש לא חלק על כך שהיו תקלות בטיפול במשטרה ובפרקליטות בתיק חיים רמון (אך אין לשכוח – הוא הורשע ומעולם לא ערער על הרשעתו). הדברים נחשפו כבר בדוחות של השופטים בדימוס ברנר וזיילר. לו חזר המבקר על ממצאיהם – לא היה מחדש דבר (ובאמת, לא היה מה לחדש כאן), אך הוא רצה שהדו"ח יניב כותרות, כפי שהוא אוהב. אי לכך, הוא היה חייב "לעלות מדרגה" בממצאים, להחמיר את האחריות של המשטרה ושל הפרקליטות, ותוך כדי כך להצטרף לחבורה המכה במערכת אכיפת החוק חזור והכה וגם להפחית את חומרת ההרשעה של רמון ואולי במידה מסוימת גם להלבין את הכתם על בגדיו של רמון.

איך הוא יכול לעשות זאת?

קודם כל, הוא היה צריך להראות שהמחדלים ייראו הרבה יותר חמורים מאשר הם באמת (שהיו ואיש לא התכחש להם. גם הפרקליטות הודו בכך בחקירת המבקר), שלא הייתה שום פגיעה בהגנה של חיים רמון. הוא גם רצה להניע את המערכת להטיל סנקציות על הפרקליטות ועל השוטרים. אך, אם נשארים ברמת הפשלות, אותן פשלות שכבר הצביעו עליהן שני השופטים שבדקו את החומר, אין הצדקה להטלת סנקציות ולא ניתן לייצר סנסציות.

יהיו כאלה שיאמרו מיד, שגם למבקר מותר לטעות, בוודאי אם זו טעות בתום לב. אני טוען שלא, ממספר נימוקים:

  1. ביקורת מבקר המדינה אינה עומדת בכל ביקורת אחרת. למעשה אי אפשר לערער על ממצאיו, ואלו לעולם עומדים. אפילו בג"ץ לא בודק את העובדות, אלא אם נפגעו זכויות של מבוקר, כפי שעשה הבג"ץ בעניינו של טרנר לפני כמעט עשרים שנה. זאת, בשונה ממסקנות של חקירה משטרתית, העומדות לביקורת הפרקליטות, ואם מוגש כתב אישום – גם של בית המשפט. וגם על כך – ניתן לערער. לכן, אחריותו של מבקר המדינה לעובדות גבוהה מאד. אי הקפדה על העובדות ועל דיוקן הוא פגם חמור בדוחות המבקר.
  2. בדו"ח הביקורת נכתב במפורש ששתי הפרקליטות טענו בפניו שלא הפרו כל הנחייה, אך למרות טענתן קובע המבקר במפורש שהן כן הפרו את ההנחייה האמורה. או שהמבקר לא בדק כלל את טענתן (זיכרו שטענת הפרקליטות הוכחה כנכונה, גם לפי הודאת נציג המבקר עצמו בבג"ץ) או שלא בדק אותה ביסודיות ובקפדנות הנדרשת ממנו.
  3. בדו"חות האחרים של משרד מבקר המדינה, בהם הביקורת נעשית על ידי עובדי הביקורת במשרד, המבקר מלווה את הליך הביקורת מלמעלה ומאשר אותה בשלביה האחרונים, לעתים קרובות אחרי שהביקורת וטיוטת הדו"ח הסופית מונחת בפניו. בביקורת הנוכחית המבקר לינדנשטראוס היה מעורב אישית בביקורת זו. הוא אישית עמד בראש הצוות הבודק, הוא נכח בכל התשאולים של המעורבים, או לפחות של רובם, הוא ראה אישית חומרים שהובאו לצוות וכמובן הוא שנתן את הטון של הביקורת וגם נטל חלק פעיל ביותר בעיצוב דוח הביקורת, גם אם לא כתב אותו בעצמו.

במצב דברים כזה, קשה לטעון לטעות בתום לב.

 לצערי הרב, שופטי הבג"ץ לא ידעו איך לצאת מהבוץ, אליו הכניס אותם מבקר המדינה, והם היו בטרילמה: ראשית, למי שקורא את החלטת הבג"ץ ברור שהמסקנה שלהם הייתה שלהמלצת המבקר להסיק מסקנות נגד אנשי הפרקליטות אין ידיים ואין רגליים. שנית, שופטי הבג"ץ כנראה חששו שיאשימו אותם בהגנה עיוורת על הפרקליטות, אם יפסלו את הדו"ח (גם ככה ההתקפות הרבות עליהם הן צדקניות וצבועות). מצד שלישי – הם מאד לא רצו לפגוע במעמד המבקר. התוצאה היא שהבג"ץ ניסה לאכול מהעוגה וגם להשאירה שלמה, וכאחד שאוהב עוגות זה בלתי אפשרי. כיצד הם יצאו מהבוץ? איך הם סללו את הדרך ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות לקדם את אחת הפרקליטות לתפקיד בכיר, מבלי לבטל את חוות הדעת של המבקר, אך גם לעמיד את המבקר בפינה?

שופטי בג"ץ כתבו וחזרו שבחוות הדעת של המבקר נפלה טעות, שלהמלצות המבקר אין תוקף מחייב, והגדילו לעשות כשכתבו "אי התערבות אין משמעה אישור חוות דעת המבקר גופה". כלומר, הם אמנם לא פסלו את חוות הדעת, אך גם לא אישרו אותה. המשמעות של אי אישור דו"ח המבקר כמוה כאמירה שערכו כערך קליפת השום. כמובן חזרו על כך שבחוות דעתו של המבקר נפלה טעות. ועוד ציינו השופטים, כי הביקורת לא עוסקת ביושרתן ובאמינותן של הפרקליטות, והמשמעות היא שיושרתן ואמינותן לא נפגעו, למרות מסקנות המבקר. בהעדר אישור חוות הדעת, לאחר שנמצאה טעות, לדעתי חמורה, של מבקר המדינה, אין כל עילה להסיק מסקנות אישיות נגד המבוקרים המעורבים באירועים אלו.

ואולי עתה, הגיע הזמן לשאול מספר שאלות:

1. מי הוא האחראי האמיתי ברמה של רשלנות ממשית לפשלות? הפרקליטות או מבקר המדינה שקבע שהן הפרו הנחייה שלא קיימת כלל?

2. מדוע מבקר המדינה לא פרסם, כפי שהוא יודע לעשות זאת כאשר מדובר בדו"חות על אחרים, שהוא טעה? מדוע הוא לא התנצל בפני הפרקליטות קבל עם ועדה, ודאג שהדברים יתפרסמו באותן כותרות שפורסמה חוות הדעת שלו?

3. האם הטעות הזו נגרמה עקב להיטות יתר לנקות את חיים רמון, להצטרף למלעיזים על הפרקליטות ולמהרסי מערכת אכיפת החוק? ואולי תאוות הפרסום היא שהייתה בעוכריו של הטועה?

אני ממתין לתשובות.

זהות מזמין הסקר משפיעה על תוצאותיו או מדבר סקר ממומן תרחק

לפני מספר ימים פורסם סקר, לפיו ל – 41% מהאוכלוסייה סומכים על בתי המשפט. היום פורסמה ידיעה על סקר אחר, לפיו ל –  60% אמון בבית המשפט. האם במשך שבוע עלה שיעור התמיכה בבית המשפט במחצית?

הרבה דובר ונכתב על סקרים ושקרים. ההשוואה בין שני סקרים אלו מאפשרת הצצה לחצר האחורית שלהם, ומגלה טפח אחד המשפיע על תוצאותיהם.

ממצאי סקר אחד מצביעים כי 41% בלבד מהאוכלוסייה סומכים על בתי המשפט, 24% לא סומכים ו – 24% נוספים "ככה ככה" (זהו ציטוט מדויק מהשאלות בסקר). יש בסקר פילוחים נוספים למי שמתעניין. לפי הסקר האחר 60% מאמינים בבתי המשפט ו – 40% לא. זה הבדל גדול מההבדל הצפוי לפי טעויות הדגימה. גם אם נניח שטעות הדגימה היא 5% (בדרך כלל מעט פחות מזה במדגמים כאלה), הרי שיעור הסומכים על בית המשפט בסקר הראשון היא לא יותר מ – 43% – 44%, ואילו לפי הסקר השני, שיעור נותני האמון בבתי המשפט לא פחות מ – 57% – 56%. מה קרה?

ייתכנו מספר הסברים. כך, למשל, בסקר הראשון שאלו על בית המשפט העליון, ואילו בשני על מערכת המשפט בכללה (אציין כי שאלות הסקר הראשון פורסמו, ואילו על שאלות הסקר השני ניתן להסיק רק מהפרסום בכלי התקשורת). אך, לא סביר שאנו מבחינים הבחנה כה רבה בין "מערכת בתי המשפט" ובין "בית המשפט העליון".

בהסתייגות ש"כל סקר הוא רק סקר", אני מציע נקודה נוספת למחשבה.

עורך סקר מושפע, בין במודע ובין שלא במודע, מזהות מזמין הסקר ומעמדותיו. שהרי אם תוצאות הסקרים לא ישביעו את רצונו של המזמין, יפנה המזמין והמממן בפעמים באות לחברת סקרים אחרת, וכאלה יש רבות.

סקר אחד, לפיו מידת האמון של הציבור בבתי המשפט נמוכה, בוצע על ידי "מאגר מוחות", בניהולם של פרופ' יצחק כ"ץ, פרופ' ברוך מבורך וד"ר אמיר הורקין, בעבור העיתון "מקור ראשון". הסקר השני, לפיו רוב הציבור נותן אמון בבית המשפט ומידת האמון עלתה בשנתיים האחרונות, בוצע על ידי פרופ' ערן ויגודה-גדות מאוניברסיטת חיפה ופרופ' שלמה מזרחי מאוניברסיטת באר שבע, במסגרת פרוייקט של המרכז לניהול ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, שהתחיל לפני כעשר שנים, לבדיקת ביצועי המגזר הציבורי, ומבוצע מידי שנה.

בעוד למזמין הסקר הראשון עמדה פוליטית ברורה, וגם לרוב קוראיו עמדה פוליטית דומה, הסקר השני מבוצע במסגרת עבודה אקדמית של עורכיו. נכון, גם אקדמאים, אפילו פרופסורים, מושפעים מעמדותיהם האישיות. אך בעבודה אקדמית – מדעית יש מבחנים שונים לבדיקת אמינותם של מחקרים וסקרים ומהימנותם. אף כי, איני יודע כיצד מומן הסקר של ויגודה-גדות ומזרחי, סביר שלא מומן על ידי גורמים פוליטיים.

"מקור ראשון" מחויב לספק לקוראיו הנאמנים סיבה להמשיך לקרוא אותו. אם הם ימצאו שם יותר ויותר כתבות המנוגדות לעמדותיהם ומרגיזות אותם הם יפסיקו לקרוא את העיתון ואף יבטלו את החתימה עליו. בעיקר, שכיום יש לעיתון זה חלופה ימנית, אפילו בחינם, בדמות "ישראל היום". לכן, מבצע הסקר מחויב קודם כל למזמין הסקר, המשלם עליו. העובדה שבשנים האחרונות הוקמו מספר לא קטן של מכוני סקרים ושיש תחרות ביניהם, רק מגבירה את הנטייה שלהם לרצות את מזמיני הסקרים. אני תומך בתחרות, אך כדאי לדעת לאן לעתים היא מובילה.

האקדמיה מחויבת דבר ראשון, לא למקור ראשון, אלא לקני מידה מדעיים, של אובייקטיביות, שיטתיות, הגינות, חתירה לאמת ופתיחות לבדיקה ולהפרכה.

אני לא מתברך שבשנתיים האחרונות לפי הסקר של פרופ' ויגודה-גדות ופרופ' מזרחי יש עליה במידת שביעות הרצון של הציבור מבתי המשפט וששיעור נותני האמון בהם הגיע ל – 60%. אני גם לא נכנס לדיכאון בעקבות ממצאי הסקר של מקור ראשון. המסקנה היא שככל שיש למזמין סקר או מחקר עניין רב יותר בתוצאות מסוימות דווקא, יש סיכוי רב יותר שתוצאות הסקר יתאימו לציפיותיו, ולכן מידת האמון במהימנות ממצאיו – יורדת.