המרחק בין השופטים ובין האמת גדל והולך

פעם חשבנו לתומנו, שצדק במשפט משיגים על ידי מציאת האמת. אז חשבנו. השופטים חושבים שהם אינם צריכים לחפש את האמת, וכנראה מספיק לעשות משפט. אך משפט ללא אמת הוא הליך יבש ועקר ובעיקר מביא לעיוות דין.

אמנם, במאמר האחרון שלי, שפורסם לפני כחודשיים בספר על הרשעות שווא (ראו הפוסט הקודם מ – 3.3.12), כתבתי כי המרחק בין האמת המשפטית ובין האמת העובדתית הולך וגדל, אך כשקראתי את הידיעה על הרצאות של שופטים בפני עורכי דין בנושא חקירת עדים – נדהמתי (מחדש) וחשתי כאילו הלמו בפטיש כבד על ראשי.

שימו לב מה אומרת נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר: "האם מותר לשופט לשאול שאלה חשובה שהצדדים לא שאלו? אולי זכות הנאשם ליהנות מכך? מצד שני, אני צריכה לכתוב פסק דין וזקוקה לעתים לתשובה לשאלה שלא נשאלה. אני מתלבטת". משמעותה של ההתלבטות של השופטת הבכירה, שאף שירתה במינוי זמני בבית המשפט העליון (ואולי נוכח דברים אלו טוב שלא קבלה מינוי קבוע שם), היא שהיא עלולה לא לשאול שאלה חשובה, ובכך לגרום להרשעה של חף מפשע, או לזיכוי של אשם (היא לא אומרת זאת, אך מותר לי להוסיף). והיא עדיין מתלבטת, התלבטות שספק רב אם תביא אותה לחשיפת האמת.

הוסיף השופט המחוזי גלעד נויטל: "אני לא זוכר שבכל שנותיי שאלתי שאלה מכרעת". האם לא תפקידו של השופט לשאול שאלות כדי להגיע לפסק הדין הנכון ביותר האפשרי? טוב, ייתכן שלא היה צורך בכך, כי עורכי הדין של הצדדים שאלו את כל השאלות הללו. אך הוא ממשיך: "אסור לשופט באמצעות שאלותיו לעשות את העבודה עבור אחד הצדדים". כלומר, השופט נויטל סבור שאם הוא שואל שאלות שלא נשאלו על ידי הצדדים, אף אם התשובות לשאלות אלו עשויות לסייע לו לחשוף את האמת, הוא מסייע לצדדים. ומה אם הסיוע לצד של משפט צדק? ומה עם הסיוע של השופט והחובה שלו לגלות את האמת ולפסוק על פיה, ולאו דווקא לפי הכישרון (או גם המעמד הרם) של עורכי הדין או של התובעים והנתבעים מולו?

גם אם יש תמיכה מסוימת בעמדה זו בפסיקה של בית המשפט העליון, ויש להדגיש כי התמיכה בכך מאד מסויגת , העמדה הבסיסית של בית המשפט העליון היא שכדי למנוע עיוות דין מותר לשופט להתערב. שופטים שוכחים לעתים שהם אינם שופטי צד במגרש הכדורגל, אלא חורצים גורלות של בני אדם.

אם הדברים הללו מייצגים עמדות של שופטים רבים ואם שופטים רבים נוהגים באותה צורה, אין להתפלא שקרנו של בית המשפט ירדה בשנים האחרונות. הרי אנשים מגיעים לבית המשפט (בין אם כתובעים ביוזמתם ובין אם ביוזמת צד אחר, כנאשמים או כנתבעים) במטרה שבית המשפט יחשוף את האמת ועל כך יוציא משפט. אך, לפי עמדות שני שופטים בכירים מאד – אין טעם להגיע לשם. מבחינתי, שניהם אינם ראויים להיות שופטים בישראל.

חקירה, מחקר מדעי ואמת

בפברואר 2012 יצא לאור ספר חדש: "הרשעות שווא: היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים וארגוניים", בעריכת ד"ר רונית פלד-לסקוב, פרופ' אפרת שהם וד"ר מאיר כרמון. בספר מאמר שלי בשם: "חקירה ומחקר מדעי – או האחריות המוגברת של החוקר לחשיפת האמת בהליך הפלילי".

למי שיש סבלנות וזמן – מוזמן לקרוא את 45 העמודים – לקריאה לחץ כאן.

שתיקה כהודאה – האם האינטואיציה של החוקרים נכונה?

עורכי דין רבים דוחים את הטענה, הנשמעת בעיקר מפיהם של חוקרים, כי לחף מפשע אין מה להסתיר ולכן מי ששותקים או אלו שלא משתפים פעולה בחקירה קרוב לוודאי שהם האשמים. הויכוח נסב גם על הוראת החוק ועל הפרקטיקה השיפוטית המאפשרות הסקת מסקנות שליליות נגד נאשם שותק. האם עורכי הדין מגנים על עבריינים ועל פרקטיקה עבריינית או שהם נאבקים להשגת צדק?

כבר לפני כמעט מאתיים שנה, טען הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם כי זכות השתיקה היא המתנה הטובה ביותר שמעניקה חברה לאלה הפוגעים בה. מאז, רק חוזקה ההגנה על זכות השתיקה, בטיעונים שונים, מהם נכונים ותקפים ומהם ללא כל ביסוס עובדתי. לדיון העקרוני על זכות השתיקה, נילווים מספר דיוני משנה. ביניהם הדיון האם יש להמשיך ולחקור חשוד גם כאשר הוא שותק והאם יש מקום להסיק מסקנות לחובת נאשם ששתק בחקירה וששותק במשפט. על אלה, ולא על הדיון בנושא זכויות החשוד והנאשם, מחקר חדש שופך אור.

המחקר הזה, שנערך על ידי מריה הרטויג מג'ון ג'יי קולג' בניו יורק (המוסד האקדמי הראשון והבולט ביותר בתחום אכיפת החוק) וצ'רלס בונד מאוניברסיטה בטקסס, בודק ממצאים מעשרות מחקרים, שנערכו בשנים האחרונות, בנושא איבחון שקרים לפי סימנים התנהגותיים (ולא על ידי פוליגרף). מחקר זה אינו מסתפק בבדיקת היכולת של החוקרים להעריך אם האדם שלפניו דובר אמת או שקר, אלא בודק האם הסימנים שלדעת החוקרים מעידים על שקר או אמת, אכן הם נכונים.

נכון, לא כל הסימנים שדווחו על ידי הנבדקים בניסויים אלו כמעידים על אמת או שקר אכן מוכיחים זאת. אולם, ממצאי המחקר מחזקים את האינטואיציות של החוקרים שחשוד  או עד שאינו משתף פעולה, שלא עונה ישירות לשאלות החוקר, אלא מנסה להתחמק מתשובה ישירה, אינו דובר אמת. ממצאים אלו מחזקים את הגישה, לפיה אין להפסיק חקירה או תשאול של חשודים ועדים גם כאשר הם שותקים, ותהא הסיבה לשתיקה אשר תהא. זו יכולה להיות הסתרת חלקם בעבירה, אך גם הגנה על אחר, חשש מנקמת שותפים ועוד. כמובן, שהמשך החקירה צריך להיות במגבלות החוק והפסיקה, אך כל עוד אין סוטים מהמותר, לא רק שרשאי החוקר להמשיך בתשאול החשוד, הוא גם חייב לעשות זאת, אם הוא רוצה להגיע לעובדות האמיתיות של העבירה הנחקרת. מכאן, גם הגישה, המקובלת בישראל וגם במדינות נוספות, כמו אנגליה, לפיה שתיקת חשוד או נאשם עשויה לחזק את הראיות נגדו, מעוגנת לא רק בתחושת הבטן של החוקרים, אלא מבוססת גם על ממצאים מדעיים.

כפי שכבר נקבע בפסקי דין רבים ביותר, המסקנה מהשתיקה לחובת נאשם באה להוסיף על הראיות הקיימות, ואינה באה במקומן, אך אין להתעלם ממנה. החיזוק לראיות הקיימות כתוצאה משתיקה עשוי להיות גורם מכריע, במקרים בהם הצטברו ראיות רבות לחובתו של נאשם, אך נשאר ספק סביר אך קל באשמתו. בכך, תורם המחקר המדעי תרומה נוספת להבחנה בין העבריין האמיתי, ומסייע להרשיעו, ובין חף מפשע ודובר אמת. דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל, מגדיר בספרו החדש (Thinking fast and slow) אינטואיציה כך: המצב סיפק רמז, אשר יצר אצל המומחה קשר למידע האגור בזיכרונו, והמידע הזה סיפק לו את התשובה. האינטואיציות של מומחים בחקירות בעניין שתיקתם של חשודים ועדים – אינן מוטעות.

ביקורת בשבע שגיאות

דברי מיכה לינדנשטראוס ובעז ענר, מ"מ מנכ"ל משרדו, בפגישה עם בני המשפחות השכולות באסון השריפה בכרמל, מעלים שאלות קשות: האם הדו"ח שמתכוון לינדנשטראוס לפרסם לוקה בלהיטות יתר, בתאוות פרסום ובהתרברבות מיותרת, ברצון להשאיר רושם עז לפני פרישה, בחשש לטעויות עובדתיות ולהשפעת הטיות קוגניטיביות, בחשש להקדמת המסקנות לעובדות ובחשש לגיבוש עמדה לפני שמיעת המבוקרים?

כותרות כלי התקשורת מלאו בפרטים על דו"ח המבקר בעניין השריפה בכרמל. בכתבות מפורטים ממצאים ומסקנות בדבר אחריות אישית של שרים ושל מפקדים בכירים בכיבוי אש, במשטרה בשב"ס. כיוון שהטיוטה האחרונה טרם יצאה מהמשרדים ברחוב בית הדפוס 12 בירושלים, רק יושביהם מכירים את הפרטים הללו, ובעיקר יושבי הקומה השביעית שם. וכדאי להזכיר שדין המפרסם דוחות המבקר או חלקים מהם לפני פרסומם הרשמי הוא מאסר שנה.
אך, חומרת ההדלפה בטלה בששים לעומת הכשלים, הבולטים במיוחד נוכח דברי לינדנשטראוס וענר, שפורסמו בערוץ 2. מתוך דבריהם עולה שהם כבר החליטו מזמן מה קרה בכרמל, ומי הם האחראים לכשלים החמורים שהתגלו בעת כיבוי השריפה ובעקבותיה. כל נשיא סביר של בית משפט מחוזי היה מבטל כל החלטה שניתנה לפני שמיעת אלו שעליהם היא משפיעה, מפני שלא ניתנה בנפש חפצה ושפגעה בזכות השימוע שלהם, אך גם מאחר שההחלטה התקבלה לפני שהעובדות נפרשו במלואן בפני מקבל ההחלטה.
חובה גם לשאול לשם מה סיפר לינדנשטראוס למשפחות השכולות שהוא הורה לשר מסוים לחזור ארצה לצורך הביקורת, בעת ששהה בחו"ל? האם אין בכך התרברבות מיותרת? שאלה נוספת היא מה הייתה המטרה של אמירתו שמי שלא יקיים את הוראות המבקר יהיה במצב קשה ושמי שלא מבצע את הוראותיו צפוי לדין משמעתי. והוא אף הוסיף שאינו חושב שכדאי למי מהמבוקרים "להתעסק איתנו". גם בכך יש התרברבות רבתי, מה גם שאין כל בסיס חוקי לאמירותיו. למבקר המדינה אין כל סמכות לתת הוראות למאן דהוא, מי שמחליט על העמדת עובד ציבור לדין משמעתי על שלא מילא המלצת מבקר הוא לא המבקר וכפי שקבע בג"ץ בעניין חוות דעת שכתב המבקר אך לפני זמן קצר "להמלצות המובאות בה [בחוות הדעת] אין תוקף מחייב". יתר על כן, האיום המרומז שלא כדאי למבוקרים להתעסק עם המבקר ועמיתיו, חושף פן נוסף חמור – על כזה כבר נאמר שהוא נוקם ונוטר. לא כך צריך לנהוג מבקר מדינה. גם אם התכוון לינדנשטראוס לתמיכה ציבורית בהמלצותיו (ולא הוראותיו), הרי דבריו גודעים גם את הענף החשוב הזה, עליו צריך להישען מבקר מדינה.
אף כי טרם קראתי את טיוטת הביקורת ובזהירות הראויה אומר כי אני מקווה שהפעם לא טעה המבקר בקביעת העובדות כפי שטעה בעבר, למרות שהמבוקרים שם העמידו אותו על טעותו כבר בשימוע שערך להם, לפני שפירסם את הדו"ח הסופי. טעויות כאלה מתרחשות כאשר אדם מגבש עמדה מוקדמת, ההופכת לקונספציה קשיחה, הגורמות לו להתעלם מראיות חדשות, המנוגדות לקונספציה שלו, ואף להפסיק חיפוש אחר ראיות חדשות (Tunnel Vision).
מהדברים שאמרו לינדנשטראוס וענר למשפחות השכולות עולה חשש כבד שהמבקר ועוזריו נפלו קורבן להטיית החכמה לאחר מעשה – Hindsight. הטענות שמקבלי ההחלטות במשטרה, בשב"ס ובכבאות האש היו צריכים להבחין בסיכונים המסתברים מהשריפה, הקביעות המיוחסות להם בדבר פינוי כלא דמון והסיכונים שהיו צריכים להתחשב בהם מתעלמות לחלוטין מהמציאות באירועים כאלה. יותר מכל, חמורה האמירה של מ"מ מנכ"ל משרד המבקר שבדוח ניתן למצוא תשובה לשאלה אם ניתן היה להציל את הנספים. מעבר לכך שזוהי אמירה מתייהרת וחסרת כל בסיס עובדתי, היא אינה אלא חכמה לאחר מעשה וכשל של "מה היה אילו", שכל היסטוריון או שופט מתחילים יודעים לא להיכנס אליו.
לפי השמועות, ניתח מבקר המדינה את אירועי האוטובוס דקה אחר דקה, כאשר כל המידע שנאסף במהלך הביקורת פרוש לפניו, ויפה שעשה כן. אך, הדברים שונים לחלוטין בעת שריפה כה גדולה. אין ספק שבפני המפקדים במקום לא היה כל המידע שהיה בפני המבקר, גם לו הפעילו חפ"קים ומפקדות. בעת אירוע כזה, רב הנעלם, וקבלת ההחלטות נעשית במצב משתנה תדיר ובמהירות, שבו רמה גבוהה מאד של חוסר ודאות. ייתכן, שאפשר להפיק לקחים בדיעבד מאירוע כזה, אך קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לנעליהם של המפקדים ולקבוע כי היה עליהם להחליט אחרת. אולם, כאשר הדברים מנותחים בדיעבד, בחדרים הממוזגים של משרדי המבקר, המלאכה פשוטה יחסית והכול כה ברור. אין ערפל מלחמה ואין עשן של שריפה והחל"ם, כפי שקרא לחכמה לאחר מעשה פרופסור ישראל ליבליך ז"ל, עולה, פורח ומתנפח.

מבקר המדינה והתעויות

מבקר המדינה טעה טעות עובדתית קשה בחוות דעתו בעניין האזנות הסתר, בעקבות משפט חיים רמון, הוא הודה בכך בפני שופטי בג"ץ, אך, משום מה, עדיין לא התנצל בפני שתי הפרקליטות הבכירות. לכן, המלצתי היא לקרוא בעיון רב את דו"ח המבקר, שיצא בקרוב בנושא השריפה בכרמל, ולא לקבלו כתורה מסיני, שכן גם הוא לא חף מטעויות.

במספר ראיונות בתקשורת בשנה האחרונה, טענתי שטוב עשה היועץ המשפטי לממשלה, שלא שעה להמלצת מבקר המדינה להסיק מסקנות אישיות כלפי שתי הפרקליטות ושני קציני המשטרה שעסקו בפרשת חיים רמון. הגיע הזמן לפרט חלק מהבסיס לטענתי זו.

תחילה לטענות של מבקר המדינה:

בדו"ח בעניין האזנות הסתר, קבע מבקר המדינה כי שתי הפרקליטות הבכירות פעלו בניגוד להנחייה קיימת של פרקליט המדינה, שלטענת המבקר כללה חובות מסוימים המוטלים על פרקליט, באשר לטיפול בתיק חקירה, שהועבר אליו ושיש בו חומר מודיעיני, לרבות חומר שהושג בהאזנות סתר. וכך כתב מבקר המדינה:

"למרות הנחיית פרקליט המדינה האמורה חתמה פרקליטת המחוז, ב-23.8.06, יום כינוסה של ישיבת החסיונות, על כתב האישום מבלי שדרשה לראות את דפי ההפקה של עמדות ההאזנה…

…משרד מבקר המדינה מטעים כי פרקליטת המחוז ידעה כי נעשו האזנות סתר ולכן אמורים להיות בתיק גם דפי הפקה. היה עליה לדרוש לעיין בהם כנדרש בהנחיית פרקליט המדינה, המחייבת עיון בכל חומר החקירה לרבות החומר המודיעיני".

חשוב לציין, כי בהעדר המרכיב של אי מילוי ההנחייה – לא יכול היה המבקר להמליץ להסיק מסקנות אישיות נגד הפרקליטות. לכן, מישהו שם במשרד החליט שהייתה הנחייה כזו ושהיא הופרה.

אך מה קרה כאשר שתי הפרקליטות עתרו לבג"ץ? רק כשהגיעו הדברים לדיון בבג"ץ, נזכר מבקר המדינה שהוא טעה, וכי הנחייה כזו כלל לא קיימת. וכך, נכתב בהחלטת הבג"ץ: "במקרה דנן הסכים בא כוח המבקר בדיון.. בפנינו כי אכן אין בנמצא נוהל כתוב המחייב את הפרקליטוּת לדרוש מהמשטרה את דפי ההפקה…".

תאמרו מיד, מדוע זה חשוב, הרי הבג"ץ, מטעמים שונים, לא פסל את חוות הדעת? ובכן, הנה ההסבר:

איש לא חלק על כך שהיו תקלות בטיפול במשטרה ובפרקליטות בתיק חיים רמון (אך אין לשכוח – הוא הורשע ומעולם לא ערער על הרשעתו). הדברים נחשפו כבר בדוחות של השופטים בדימוס ברנר וזיילר. לו חזר המבקר על ממצאיהם – לא היה מחדש דבר (ובאמת, לא היה מה לחדש כאן), אך הוא רצה שהדו"ח יניב כותרות, כפי שהוא אוהב. אי לכך, הוא היה חייב "לעלות מדרגה" בממצאים, להחמיר את האחריות של המשטרה ושל הפרקליטות, ותוך כדי כך להצטרף לחבורה המכה במערכת אכיפת החוק חזור והכה וגם להפחית את חומרת ההרשעה של רמון ואולי במידה מסוימת גם להלבין את הכתם על בגדיו של רמון.

איך הוא יכול לעשות זאת?

קודם כל, הוא היה צריך להראות שהמחדלים ייראו הרבה יותר חמורים מאשר הם באמת (שהיו ואיש לא התכחש להם. גם הפרקליטות הודו בכך בחקירת המבקר), שלא הייתה שום פגיעה בהגנה של חיים רמון. הוא גם רצה להניע את המערכת להטיל סנקציות על הפרקליטות ועל השוטרים. אך, אם נשארים ברמת הפשלות, אותן פשלות שכבר הצביעו עליהן שני השופטים שבדקו את החומר, אין הצדקה להטלת סנקציות ולא ניתן לייצר סנסציות.

יהיו כאלה שיאמרו מיד, שגם למבקר מותר לטעות, בוודאי אם זו טעות בתום לב. אני טוען שלא, ממספר נימוקים:

  1. ביקורת מבקר המדינה אינה עומדת בכל ביקורת אחרת. למעשה אי אפשר לערער על ממצאיו, ואלו לעולם עומדים. אפילו בג"ץ לא בודק את העובדות, אלא אם נפגעו זכויות של מבוקר, כפי שעשה הבג"ץ בעניינו של טרנר לפני כמעט עשרים שנה. זאת, בשונה ממסקנות של חקירה משטרתית, העומדות לביקורת הפרקליטות, ואם מוגש כתב אישום – גם של בית המשפט. וגם על כך – ניתן לערער. לכן, אחריותו של מבקר המדינה לעובדות גבוהה מאד. אי הקפדה על העובדות ועל דיוקן הוא פגם חמור בדוחות המבקר.
  2. בדו"ח הביקורת נכתב במפורש ששתי הפרקליטות טענו בפניו שלא הפרו כל הנחייה, אך למרות טענתן קובע המבקר במפורש שהן כן הפרו את ההנחייה האמורה. או שהמבקר לא בדק כלל את טענתן (זיכרו שטענת הפרקליטות הוכחה כנכונה, גם לפי הודאת נציג המבקר עצמו בבג"ץ) או שלא בדק אותה ביסודיות ובקפדנות הנדרשת ממנו.
  3. בדו"חות האחרים של משרד מבקר המדינה, בהם הביקורת נעשית על ידי עובדי הביקורת במשרד, המבקר מלווה את הליך הביקורת מלמעלה ומאשר אותה בשלביה האחרונים, לעתים קרובות אחרי שהביקורת וטיוטת הדו"ח הסופית מונחת בפניו. בביקורת הנוכחית המבקר לינדנשטראוס היה מעורב אישית בביקורת זו. הוא אישית עמד בראש הצוות הבודק, הוא נכח בכל התשאולים של המעורבים, או לפחות של רובם, הוא ראה אישית חומרים שהובאו לצוות וכמובן הוא שנתן את הטון של הביקורת וגם נטל חלק פעיל ביותר בעיצוב דוח הביקורת, גם אם לא כתב אותו בעצמו.

במצב דברים כזה, קשה לטעון לטעות בתום לב.

 לצערי הרב, שופטי הבג"ץ לא ידעו איך לצאת מהבוץ, אליו הכניס אותם מבקר המדינה, והם היו בטרילמה: ראשית, למי שקורא את החלטת הבג"ץ ברור שהמסקנה שלהם הייתה שלהמלצת המבקר להסיק מסקנות נגד אנשי הפרקליטות אין ידיים ואין רגליים. שנית, שופטי הבג"ץ כנראה חששו שיאשימו אותם בהגנה עיוורת על הפרקליטות, אם יפסלו את הדו"ח (גם ככה ההתקפות הרבות עליהם הן צדקניות וצבועות). מצד שלישי – הם מאד לא רצו לפגוע במעמד המבקר. התוצאה היא שהבג"ץ ניסה לאכול מהעוגה וגם להשאירה שלמה, וכאחד שאוהב עוגות זה בלתי אפשרי. כיצד הם יצאו מהבוץ? איך הם סללו את הדרך ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטות לקדם את אחת הפרקליטות לתפקיד בכיר, מבלי לבטל את חוות הדעת של המבקר, אך גם לעמיד את המבקר בפינה?

שופטי בג"ץ כתבו וחזרו שבחוות הדעת של המבקר נפלה טעות, שלהמלצות המבקר אין תוקף מחייב, והגדילו לעשות כשכתבו "אי התערבות אין משמעה אישור חוות דעת המבקר גופה". כלומר, הם אמנם לא פסלו את חוות הדעת, אך גם לא אישרו אותה. המשמעות של אי אישור דו"ח המבקר כמוה כאמירה שערכו כערך קליפת השום. כמובן חזרו על כך שבחוות דעתו של המבקר נפלה טעות. ועוד ציינו השופטים, כי הביקורת לא עוסקת ביושרתן ובאמינותן של הפרקליטות, והמשמעות היא שיושרתן ואמינותן לא נפגעו, למרות מסקנות המבקר. בהעדר אישור חוות הדעת, לאחר שנמצאה טעות, לדעתי חמורה, של מבקר המדינה, אין כל עילה להסיק מסקנות אישיות נגד המבוקרים המעורבים באירועים אלו.

ואולי עתה, הגיע הזמן לשאול מספר שאלות:

1. מי הוא האחראי האמיתי ברמה של רשלנות ממשית לפשלות? הפרקליטות או מבקר המדינה שקבע שהן הפרו הנחייה שלא קיימת כלל?

2. מדוע מבקר המדינה לא פרסם, כפי שהוא יודע לעשות זאת כאשר מדובר בדו"חות על אחרים, שהוא טעה? מדוע הוא לא התנצל בפני הפרקליטות קבל עם ועדה, ודאג שהדברים יתפרסמו באותן כותרות שפורסמה חוות הדעת שלו?

3. האם הטעות הזו נגרמה עקב להיטות יתר לנקות את חיים רמון, להצטרף למלעיזים על הפרקליטות ולמהרסי מערכת אכיפת החוק? ואולי תאוות הפרסום היא שהייתה בעוכריו של הטועה?

אני ממתין לתשובות.

זהות מזמין הסקר משפיעה על תוצאותיו או מדבר סקר ממומן תרחק

לפני מספר ימים פורסם סקר, לפיו ל – 41% מהאוכלוסייה סומכים על בתי המשפט. היום פורסמה ידיעה על סקר אחר, לפיו ל –  60% אמון בבית המשפט. האם במשך שבוע עלה שיעור התמיכה בבית המשפט במחצית?

הרבה דובר ונכתב על סקרים ושקרים. ההשוואה בין שני סקרים אלו מאפשרת הצצה לחצר האחורית שלהם, ומגלה טפח אחד המשפיע על תוצאותיהם.

ממצאי סקר אחד מצביעים כי 41% בלבד מהאוכלוסייה סומכים על בתי המשפט, 24% לא סומכים ו – 24% נוספים "ככה ככה" (זהו ציטוט מדויק מהשאלות בסקר). יש בסקר פילוחים נוספים למי שמתעניין. לפי הסקר האחר 60% מאמינים בבתי המשפט ו – 40% לא. זה הבדל גדול מההבדל הצפוי לפי טעויות הדגימה. גם אם נניח שטעות הדגימה היא 5% (בדרך כלל מעט פחות מזה במדגמים כאלה), הרי שיעור הסומכים על בית המשפט בסקר הראשון היא לא יותר מ – 43% – 44%, ואילו לפי הסקר השני, שיעור נותני האמון בבתי המשפט לא פחות מ – 57% – 56%. מה קרה?

ייתכנו מספר הסברים. כך, למשל, בסקר הראשון שאלו על בית המשפט העליון, ואילו בשני על מערכת המשפט בכללה (אציין כי שאלות הסקר הראשון פורסמו, ואילו על שאלות הסקר השני ניתן להסיק רק מהפרסום בכלי התקשורת). אך, לא סביר שאנו מבחינים הבחנה כה רבה בין "מערכת בתי המשפט" ובין "בית המשפט העליון".

בהסתייגות ש"כל סקר הוא רק סקר", אני מציע נקודה נוספת למחשבה.

עורך סקר מושפע, בין במודע ובין שלא במודע, מזהות מזמין הסקר ומעמדותיו. שהרי אם תוצאות הסקרים לא ישביעו את רצונו של המזמין, יפנה המזמין והמממן בפעמים באות לחברת סקרים אחרת, וכאלה יש רבות.

סקר אחד, לפיו מידת האמון של הציבור בבתי המשפט נמוכה, בוצע על ידי "מאגר מוחות", בניהולם של פרופ' יצחק כ"ץ, פרופ' ברוך מבורך וד"ר אמיר הורקין, בעבור העיתון "מקור ראשון". הסקר השני, לפיו רוב הציבור נותן אמון בבית המשפט ומידת האמון עלתה בשנתיים האחרונות, בוצע על ידי פרופ' ערן ויגודה-גדות מאוניברסיטת חיפה ופרופ' שלמה מזרחי מאוניברסיטת באר שבע, במסגרת פרוייקט של המרכז לניהול ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה, שהתחיל לפני כעשר שנים, לבדיקת ביצועי המגזר הציבורי, ומבוצע מידי שנה.

בעוד למזמין הסקר הראשון עמדה פוליטית ברורה, וגם לרוב קוראיו עמדה פוליטית דומה, הסקר השני מבוצע במסגרת עבודה אקדמית של עורכיו. נכון, גם אקדמאים, אפילו פרופסורים, מושפעים מעמדותיהם האישיות. אך בעבודה אקדמית – מדעית יש מבחנים שונים לבדיקת אמינותם של מחקרים וסקרים ומהימנותם. אף כי, איני יודע כיצד מומן הסקר של ויגודה-גדות ומזרחי, סביר שלא מומן על ידי גורמים פוליטיים.

"מקור ראשון" מחויב לספק לקוראיו הנאמנים סיבה להמשיך לקרוא אותו. אם הם ימצאו שם יותר ויותר כתבות המנוגדות לעמדותיהם ומרגיזות אותם הם יפסיקו לקרוא את העיתון ואף יבטלו את החתימה עליו. בעיקר, שכיום יש לעיתון זה חלופה ימנית, אפילו בחינם, בדמות "ישראל היום". לכן, מבצע הסקר מחויב קודם כל למזמין הסקר, המשלם עליו. העובדה שבשנים האחרונות הוקמו מספר לא קטן של מכוני סקרים ושיש תחרות ביניהם, רק מגבירה את הנטייה שלהם לרצות את מזמיני הסקרים. אני תומך בתחרות, אך כדאי לדעת לאן לעתים היא מובילה.

האקדמיה מחויבת דבר ראשון, לא למקור ראשון, אלא לקני מידה מדעיים, של אובייקטיביות, שיטתיות, הגינות, חתירה לאמת ופתיחות לבדיקה ולהפרכה.

אני לא מתברך שבשנתיים האחרונות לפי הסקר של פרופ' ויגודה-גדות ופרופ' מזרחי יש עליה במידת שביעות הרצון של הציבור מבתי המשפט וששיעור נותני האמון בהם הגיע ל – 60%. אני גם לא נכנס לדיכאון בעקבות ממצאי הסקר של מקור ראשון. המסקנה היא שככל שיש למזמין סקר או מחקר עניין רב יותר בתוצאות מסוימות דווקא, יש סיכוי רב יותר שתוצאות הסקר יתאימו לציפיותיו, ולכן מידת האמון במהימנות ממצאיו – יורדת.

ועדת טרכטנברג משכתבת את ההיסטוריה

גיא רולניק כותב היום במוסף השבועי של דה מרקר כי טרכטנברג "כתב מחדש את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות". עיון בדו"ח מראה שטרכטנברג כותב מחדש גם את ההיסטוריה הכללית של ישראל, ולא רק לא מדייק בעובדות, אלא גם מטעה. טעות זו מעידה על כך שהוא והוועדה שעמד בראשה לא היו עצמאיים, כפי שהוא טוען, אלא נכנעו לתכתיבים של הממנים אותם.

בהקדמה לדו"ח מצוין ש"אל מול ההתפרצות בוואדי סאליב או זעקת הפנתרים השחורים, הממשלות דאז שילחו לא ועדות מקצועיות אלא אלות שוטרים, והתבצרו זמן רב בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה. הפעם הממשלה נהגה אחרת, ומינתה ועדה עם מנדט רחב ביותר, עצמאות מרבית, ומשימה לבצעה בשבועות ספורים". אף כי קשה לי, אני רוצה להאמין שהדברים נכתבו מתוך בורות ולא בזדון, אך הם רחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב.

היריעה כאן לא מאפשרת לספר את הסיפור המלא של שני "הסיבובים" בין המדינה והמשטרה ובין המפגינים (ונכתבו על כך מספר ספרים ומחקרים, חלקם מעין רומנים היסטוריים וחלקם מדעיים). אין ספק שהתגובה הראשונה להתפרעויות (לידיעתך פרופ' טרכטנברג – התפרעויות ולא הפגנות שקטות והקמת מאהלים) הייתה משטרתית, אך חשוב לתאר את תגובות הממשלות אחרי אירועים אלו, כי כבר כאן טמונה ההטעייה, והיתר כתובים בין דפי ההיסטוריה.

בעקבות אירועי ואדי סאליב, מונתה ועדת חקירה (כן, פרופ' טרכטנברג – ועדה) בראשות השופט משה עציוני, ובהשתתפות הסוציולוג פרופ' שמואל נח אייזנדשטדט, שתפקידה היה לבדוק את הנסיבות והגורמים למהומות בוואדי סאליב. הוועדה קבעה בין היתר ש"המשטרה פעלה בצורה שנועדה להעניש את המתפרעים". אך למרות ש"ההתארגנות הונעה על ידי הסתה", כתבו חברי הוועדה ש"מאורעות וואדי סאליב הם אות הזעקה למעצבי המדיניות", והמליצו על שורה ארוכה של שיפורים בעיקר במערך הרווחה.

בעקבות האירועים אבא חושי, שראה בכל המהומות כישלון אישי שלו, הפשיל שרוולים ובתוך כמה שנים הרוב הגדול של תושבי ואדי סאליב הועברו לשיכונים אחרים טובים יותר, במבצע אולי חסר תקדים בתולדות המוניציפאליות הישראלית (בואו נמתין ונראה כמה שנים או עשורים ייקח לממשלת ישראל הנוכחית ליישם את מסקנות ועדת טרכטנברג, המתעלמות לחלוטין מבעיית הדיור, שהייתה הטריגר להפגנות השנה), הוגדלו התקציבים לטיפול במעברות ולפינוין, ושופר הסיוע למשפחות ברוכות ילדים ובחיילים משוחררים. כל זאת, כאשר מצבה הכלכלי של המדינה היה לאין שיעור גרוע יותר מאשר היום.

בהשפעת המחאה של "הפנתרים השחורים", הקימה ראש הממשלה גולדה מאיר את ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה, בראשותו של ד"ר ישראל כ"ץ (מי שכיהן מאוחר יותר כשר הרווחה). הוועדה קבעה שיש לפעול לצמצום הפערים החברתיים, המתבטאים בצפיפות דיור, בריאות, חינוך, השכלה (כן, אותה השכלה שהניבה בעשור האחרון מספר כה רב של פרסי נובל לישראלים היא פרי ההשקעות בשנים ההן ועד בערך אמצע שנות התשעים. עד שבאו ימים אחרים, בהם קיצצו ממשלות ההפרטה את תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה) ועוד. הפעולות לפתרון בעיית צפיפות הדיור החלו עוד קודם, כבר בממשלת אשכול וגם אחרי מותו ב – 1969 בממשלת גולדה, והמשיכו גם בממשלת רבין הראשונה, על אף המצוקה התקציבית של המדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים. נתון מפתיע מצביע כי מספר הילדים החיים בצפיפות דיור ירדה בשנה אחת בלבד מכ – 230,000 למעט יותר מ – 200,000 (והיום – כמה זמן ייקח לממשלה להגיע להישג כזה?). בנוסף לכך, קודמו תוכניות רווחה רבות נוספת, כגון: העלאת סכומי ההלוואות לזוגות צעירים, הונהג לראשונה ביטוח אבטלה, החלו להעניק קצבאות ילדים החל בילד הראשון ועוד.

לפחות דבר אחד נכון בדוח – המשטרה הפעם לא פעלה לדיכוי ההפגנות ולא פעלה לפירוק המאהלים מיד. אך גם זה לא מדויק לחלוטין (המשטרה פיזרה בכוח מספר הפגנות), ובכלל הסיבה למתינות המשטרה לא הייתה מדיניות הממשלה. קודם כל וחשוב מכל – כמעט כל המחאה הייתה בעיקר על פסים לגיטימיים. כמעט לא היו התפרעויות ושוטרים לא היו בסכנה של תקיפה. כאשר המפגינים חשו שהגזימו – מיהרו לבקש את סליחת המשטרה והשוטרים. כמו כן, המשטרה לא פעלה לפינוי המאהלים מאחר שראשי הרשויות המקומיות לא התלוננו על כך במשטרה, ודווקא במקרה כזה – בהעדר תלונה אין סמכות למשטרה לפנות את הפולשים. וגם – המשטרה עצמה הפגינה איפוק, בהבינה את מצוקת המוחים.

אך, לו המתין טרכטנברג בסבלנות עד עתה, היה נוכח איך הרשויות המקומיות, על ידי פקחיהן ובגיבוי המשטרה, חיש קל, טרם יבשה הדיו על הדוח שלו, פירקו את המאהלים ופיזרו את המוחים. נכון, הממשלה, הרשויות המקומיות הפגינו מעט סבלנות, אך לא יותר מזה.

לטעון, כפי שכתב טרכטנברג, כי הממשלות בתקופת אירועי ואדי סאליב והפנתרים "התבצרו בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה" הוא סילוף קשה של ההיסטוריה. הממשלות הללו לא רק בדקו, באמצעות ועדות מקצועיות (לא רק אתה מקצועי, פרופ' טרכטנברג), את שורשי המחאה, אשר נתנו המלצות לתיקון המצב, אלא גם יישמו את ההמלצות הללו בקצב מהיר.

כל זה, מבלי לומר מלה על תוכן הדוח עצמו, שכבר נשפכו עליו, על המצוי בו ועל החסר בו שבו, אגמי דיו ומבלי לנסות להעריך כיצד הממשלה תפעל ליישמו, אם בכלל. ואז נראה מי מתבצר בהכחשה עיקשת. אך על האמת ההיסטורית יש לשמור מפני הרוצים לשנותה בשם האינטרסים שלהם ושל מי שמינה אותם, שלהם ולא של תושבי המדינה.

ועוד חקיקה לטובת החזקים והעשירים

בעוד קבוצות רחבות בציבור מוחות נגד הממשלה, שזנחה אותם לטובת העשירים והפוליטיקאים בעלי הכוח וההון, ממשיכה הקואליציה בכל הכוח והתנופה לאשר חוקים המשפרים את מצבם של החזקים הללו, גם אם בתחום אחר.

במסווה של עור של כבש, מסתתרים זאבי הצעת החוק לאיסור פרסום פרטים של חשוד, תוך שהם משתמשים בציניות במושגים כגון הגנת האדם הקטן מפני הדורסנות של המשטרה ושל התקשורת. המציאות היא שהם מבקשים אך ורק להגן על החזקים ביותר, אם בעלי כוח כלכלי ואם בעלי כוח פוליטי. ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת אישרה זה מקרוב הצעת חוק האוסרת לפרסם פרטיו של חשוד למשך 48 שעות מרגע שנודע לו על קיום חקירה נגדו או מהמועד בו היה אמור להתייצב לחקירה.

כמה שמות של חשודים ונחקרים אתם חושבים שמתפרסמים בתקשורת? אף כי לא ספרתי במדויק, אני מעריך שלכל היותר מתפרסמים בתקשורת שמותיהם של כעשרה חשודים מידי יום. אולם, גם אם נניח שהתקשורת מפרסמת שמותיהם של 20 חשודים מידי יום, אין זה יותר מ – 3% מכל החשודים הנחקרים במשטרה, לרבות חשודים שנעצרו.

אם כך, מדוע נדמה לכולם שהתקשורת מפרסמת שמות של חשודים רבים? התשובה היא כי שמותיהם של בכירים, מפורסמים, ידוענים, פוליטיקאים, טייקונים ודומיהם, שהמשטרה מנהלת נגדם חקירה, מתפרסמים לעתים קרובות, למעשה בכל פעם שנודע לכלי התקשורת על חקירה כזו (או כמעט בכל פעם). למעשה, התקשורת מפרסמת רק שמות מעטים ביותר של חשודים, שאינם ידוענים או בכירים. שמו של "בוזגלו" מתפרסם רק לעתים רחוקות ביותר.

יש חשיבות עליונה לפרסום שמות של חשודים בכירים. בדרך כלל, מונים את הסיבות הרגילות לפרסום שמותיהם – זכות הציבור לדעת ולהכיר את מעשיהם של נבחריו, החשיבות לידיעת שמות חשודים של אלו המשפיעים עלינו כלכלית, בין אם מחזיקים בכספנו בבנקים או בקופות גמל או בקופות הפנסיה, או אלו בעלי חברות המעסיקות עובדים רבים ועוד. אך יש סיבה נוספת, שחשיבותה אינה פחותה מהאחרות. אי חשיפת שמו של בעל מאה ודעה, החשוד בעבירות שונות, עשויה לסייע לו ללחוץ על מערכת אכיפת החוק להקל עליו, עד כדי סגירת התיק, מבלי שהציבור ידע בכלל שאותו אדם חשוד בביצוע עבירה. בידי אותם בכירים ובעלי כוח אמצעי שאינו קיים בידי בני השכבות החלשות – השפעה על המחליטים, בין אם על קציני משטרה, בכירי הייעוץ המשפטי והפרקליטות ואפילו שופטים. נוסף לכך, הם עושים שימוש בהונם הרב, ומגישים תביעות דיבה, גם אם הידיעה נכונה.

ניתן לטעון, כי בסך הכול מדובר באיסור פרסום ליומיים, אך לעתים זה מספיק לבעל מאה להפעיל את עורכי דינו להוצאת צו לאיסור פרסום שמו ופרטיו, וכידוע לנו, בתי המשפט נעתרים לעתים מזומנות לבקשות שכאלה. מאחר שבשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת כבר אינה חופשית כבעבר, אלא נמצאת בבעלות בעלי הון, שהם עצמם מקורבים לשלטון, ושיקולי הפרסום שלהם תלויים יותר בשיקוליהם הפרטיים של בעלי כלי התקשורת, קשה לסמוך על האובייקטיביות שלהם. נמצא, שאיסור כזה דווקא מחזק את הקשרים השליליים בין הון לשלטון. אין כל ספק, שתקשורת לא עצמאית היא מקל בגלגלי הדמוקרטיה ותורמת לצמיחת השחיתות. השוואה פשוטה בין כלי תקשורת לא עצמאיים ובין כלי תקשורת עצמאיים, מצביעה כי הראשונים נמצאים במדינות דיקטטוריות ו/או מושחתות. ואילו במדינות, להן אנו בישראל רוצים להידמות, כלי התקשורת עצמאיים יותר.

מה שמדאיג יותר היא העובדה שהצעת החוק נתמכת על ידי משרד המשפטים. אולי זו התוצאה של "השלטון" החדש שם, המצוי בידיהם של נציגי בעלי הון ושל אלו שהגנו בעבר על כאלה. אפילו ועדת השופט וינוגרד (משנת 2000), שדנה בפרסומים מחקירות המשטרה והמליצה להפחית פרסומים כאלה ואפילו לנקוט צעדים משמעתיים ו/או פליליים נגד מדליפים, קבעה כי "אישי ציבור צריכים להיכלל בקטגוריה שונה, ויש מקום לידע את הציבור על החשדות שעולים נגדם כבר בשלבים הראשונים של החקירה. הוא הדין בקשר לעבירות שיש בהן עניין ציבורי מיוחד".

זהו חוק נוסף, מבית היוצר של הממשלה הנוכחית, שעד עתה תרמה לחיזוק מעמדם הכלכלי של בעלי ההון ולהחלשת השכבות הנמוכות, ועתה מנסה לחזק את מעמד החזקים גם ככה, כלפי רשויות אכיפת החוק ולהחליש את החלשים בלאו הכי.

האם "הארץ" מקדם שחיתות בשם "אג'נדת השלום" או מה "הארץ" לא רוצה שקוראיו יראו?

כאן תוכלו לקרוא את מה ש"הארץ" לא רצה לפרסם, בטענה של מחסור במקום. האם בעיתון "הארץ" מעדיפים להחזיר אדם מושחת לפוליטיקה ולהנהגת המדינה, רק בתקווה (כוזבת, כפי שתראו בהמשך) שהוא יקדם את השלום?

"הארץ" פרסם מאמר של פרופ' רז-קרקוצקין, בזכות שיבתו של אריה דרעי לפוליטיקה. המאמר רצוף אי דיוקים ואמירות שרחוקות ממה שניתן לצפות מפרופסור להיסטוריה. אך כשביקשתי מהעיתון לפרסם מאמר תגובה לכך, ובו תיקונים, העמדת דברים על דיוקם, הדגשת השחיתות במעשים בהם הורשע דרעי, ואולי אף חשיפה מה עומד מאחורי הקמפיין למען חזרתו לפוליטיקה, השיבו לי מהמערכת שאין להם מקום לפרסם זאת. תחת זאת הודיעו לי כי הם מעבירים את רשימתי לפרסום במדור מכתבים למערכת. כיוון, שהמכתבים במדור זה הם מצומצמים בהיקפם, הודעתי ל"הארץ" בצורה חד משמעית שלא יפרסמו את רשימתי כמכתב, אלא אם תפורסם הרשימה במלואה. למרות זאת ובניגוד להודעתי למערכת "הארץ", רשימתי המקוצצת ומצונזרת פורסמה ב"מכתבים למערכת".

בצד מכתבי למערכת, פורסמו שני מכתבים נוספים, התומכים בשיבתו של דרעי לפוליטיקה, למרות העבירות החמורות בהן הורשע. כיוון ששיקולים של פרסום בתקשורת מוכרים לי, עולות אצלי תהיות לא מעטות על התנהלותו של "הארץ". כאן תוכלו לקרוא את המאמר המקורי שלי. בסופו – מספר הערות גם לעניין המכתבים למערכת.

להלן המאמר שנמנע מקוראי הארץ לקרוא במלואו:

חזרת מושחתים לפוליטיקה וחוסר שוויון

אין טוב מחצאי אמיתות כדי להצדיק עמדה לא צודקת, וברשימתו של פרופ' רז-קרקוצקין יש כאלה. בית המשפט העליון הרשיע את דרעי במספר עבירות, ולא בלקיחת שוחד בלבד. דרעי הורשע שלקח שוחד של 60 אלף דולר ושל סכומים נוספים בלתי ידועים, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובפעמיים במרמה והפרת אמונים. מעשיו  כללו מכירה פיקטיבית של מבנה לעמותה פיקטיבית, כדי לשאוב כספים מהמדינה (כמעט 800,000 שקל), ולא לצרכי ציבור. הוא עשה שימוש בתפקידו כעובד ציבור כדי לקדם עניינים כלכליים פרטיים של חבריו ומקורביו. כשר הפנים הוא הסדיר תמיכה של 400,000 שקלים לעמותה על שם חותנו וחותנתו, שנוהלה על ידי אחיו וגיסו. חלק מהגרסאות של דרעי בחקירה ובמשפט נדחו, ובית המשפט העליון קבע כי מסמכים שהגישו דרעי ועורכי דינו בחקירה ובמשפט נטולי ערך ראייתי. אחת השאלות שעלו במשפט (ולא עיקרו, כפי שכתוב ברשימה) אינה כיצד הגיע לדירותיו, אלא האם הוא רכש אותן בכספים שקיבל בניגוד לחוק. על כך, ענה בית המשפט, שלפחות בחלקה התשובה חיובית. עד כאן, באשר לדיוק בעובדות, וכל זאת מבלי לדון ב"תרומתו לשיח הפוליטי בישראל" (באמת, מהי?) ומבלי להתייחס לטיעון, שלא ציפיתי מפרופסור להיסטוריה, שאילו לא היה דרעי בכלא הדברים היו יכולים להיות אחרת. דרך אגב, כיוון שדרעי נוהג לפי פסיקות הרב עובדיה יוסף, כפי שאף הוא התבטא לא פעם, מה ההבדל בינו ובין כל אחד אחר שימלא אחר הוראות של הרב עובדיה?

הכותב אף מציין ש"דרעי קיבל עליו את הדין". משמעות קבלת הדין אינה בהתייצבות לריצוי העונש בכלא. האם הודה אי פעם שביצע עבירות? האם הביע חרטה על ביצוע העבירות? האם פיצה את הנפגעים (גם אם זו המדינה או עיריית ירושלים)? האם החזיר כספים שנלקחו בניגוד לחוק? זו המשמעות האמיתית של קבלת הדין.

אין פחד מדרעי עצמו. השאיפה היא להגיע לפוליטיקה נקייה יותר מהפוליטיקה הישראלית היום. כדי להתקדם למטרה זו, יש להדיר מההנהגה רמאים, לוקחי שוחד, מפירי אמונים, כמו גם עבריינים אחרים (אם נזכיר את קצב, רמון ומרדכי). איך ניתן לסמוך על אדם שניצל את תפקידו הציבורי הרם לטובתו האישית, לטובת משפחתו, קרוביו, חבריו ומקורביו? לא ניתן לסמוך על אדם שעשה שימוש במשאבים, שניתנו לו לשם ביצוע תפקידו הציבורי, לצרכים אישיים. המאבק אינו בשאיפותיו של דרעי עצמו לחזור לפוליטיקה, אלא לניקוי הפוליטיקה על ידי מניעת שובם של אישי ציבור רבים (מידיי), נבחרים וממונים כאחד, שעשו מעשים מושחתים.

טוהר מידות היא ערך נעלה. לשמירה על ערך זה יש גם השפעות חברתיות וכלכליות חיוביות. השחיתות, שאת אחד מאלו שהורשעו בה מבקש הכותב להלבין, מסייעת להפניית משאבים למקורבים ולקדם אינטרסים שלהם, מבלי להתחשב בצרכי החברה והקהילה ובאינטרסים של המדינה ועל חשבון שכבות מצוקה. היא מחזקת את מעמדם של בעלי ההון ושל בעלי הכוח ומאפשרת להם להשפיע על השלטון לטובתם הם. יש קשר שלילי בין שלטון החוק ובין השחיתות. התוצאה היא שככל שיש יותר מושחתים בקרב מקבלי ההחלטות, המדינה והחברה פחות שוויוניות, פחות הוגנות ויותר קבוצות מודרות מהשיח הציבורי ומשותפות בחלוקת משאבי המדינה ומופלות לרעה גם בהתייחסות מערכת אכיפת החוק אליהם.

חזרתם של המושחתים לפוליטיקה תגביר את הדיכוי והאפליה של כל מי שלא מקורב להם: סטודנטים, עניים, תושבי הפריפריה, שכבות נמוכות ואפילו שכבות הביניים וגם ערבים, שעל מצוקותיהם מבקש הכותב להקל.

ועוד מספר הערות:

את מי שמנסה לקדם את שיבתו של דרעי לפוליטיקה לא מעניינות העובדות, ולכן מנסים להקטין ולגמד את העבירות בהן הורשע, ולא מזכירים כיצד הוא קידם את ענייניו הוא, ענייניהם של קרוביו, חבריו ומקורביו על חשבון כספים של המדינה.

כפי שהערתי בקיצור רב ברשימה למעלה, טענה כגון "מה היה אילו?", או במקרה זה התרפקות על העתיד הצפוי שנגדע אילו דרעי לא היה נכנס לכלא, לא רק אינה יאה למי שכותב שהוא פרופסור להיסטוריה, אלא אף מנוגדת ליסודות מדע ההיסטוריה. ואם כבר שואלים מה היה קורה אילו דרעי לא היה מורשע ונכנס לכלא, אני אשאל את פרופ' רז-קרקוצקין מה היה אילו דרעי לא היה נתפס בשעתו והיה ממשיך לדהור במעלה הסולם הפוליטי? הרי, ככל שאדם בדרגה גבוהה יותר, הוא קרוב יותר לצלחת הכספים ויכול ליטול ממנה כספים רבים יותר. אולי החקירה, ההרשעה והישיבה בכלא הפסיקה מסע של שימוש בכספי המדינה לטובת מקורביו? כמובן, שזו שאלה היפותטית, בדומה לשאלה שפרופ' רז-קרקוצקין לא התבייש לשאול בניגוד לפילוסופיה המדריכה את ההיסטוריונים הרציניים.

אף שרק הזכרתי זאת במאמר, שנשלח למערכת העיתון, עד היום לא ברורה לי מהי תרומתו של דרעי לשיח הפוליטי בישראל. האם ש"ס באמת נאבקה למען החלשים ולהיטיב את מצבן של שכבות המצוקה או רק של קומץ חברים ומקורבים? וכבר נכתב הרבה על "התרומה הגדולה" של ש"ס לשכבות החלשות.

ומספר מלים על המכתבים הנוספים שפרסמה מערכת "הארץ" לצידו של המכתב המצונזר שלי. מכתב אחד נכתב על ידי דן דרין. האם לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב? למי שלא זוכר כדאי להזכיר נשכחות: דן דרין שימש כסגן ראש עיריית תל אביב, ובכתב אישום שהוגש נגדו נטען, כי חברת שי ומיה, שבבעלותו ובבעלות ילדיו, החזיקה ב – 33% ממניותיה של חברת ג.ב.א שירותי קייטרינג, שנוהלה על ידי בנו של דרין ואדם נוסף. בין חברת ג.ב.א. ובין חברת גני יהושע שבבעלות עיריית תל אביב נחתם חוזה זיכיון, להפעלת מרכז תרבות ובידור בפארק הירקון בת"א. דרין הודה, כי הוא לא הודיע בכתב למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה על התקשרות זו. בכך עבר עבירה על פקודת העיריות, המחייבת חבר מועצה המעוניין בחוזה, להודיע על כך למועצת העיר או לוועדה הדנה בחוזה. לכן, איני מתפלא על ההגנה שמספק דרין לדרעי.  בנוסף לכך, וזה מתקשר לקטע הבא, הוא היה חבר בתנועות שמאל (ולא, אין לי דבר וחצי דבר נגד שמאלנים באשר הם).

אין לי מושג מיהו כותב התגובה הנוספת, אלא שמתגנב אצלי החשד, שבשם אג'נדה של קידום השלום ושיפור מצבם של ערביי ישראל (שתי אג'נדות שגם אני תומך בהן בכל לב), אין לשמאל הישראלי, שגם רז-קרקוצקין נמנה על שורותיו, כל בעיה לשכוח את אחת הבעיות העיקריות של מדינת ישראל – שחיתות ציבורית שגורמת להידרדרות קשה של מצבה החברתי והכלכלי של המדינה, לרבות של המגזר הערבי במדינה, כפי שמבטאים בימים אלו דרי האוהלים בשדרות רוטשילד ובמקומות רבים אחרים, במחאה שאין צודקת ממנה. ועל כך כבר כתבתי.

האם "הארץ" חוזר על התקופה בה "איתרגו" את אריק שרון ואת אהוד אולמרט והעדיפו לשכוח את החקירות שנוהלו נגדם, בשם "אג'נדת השלום וההתנתקות"?

כיצד מעמיקה מדיניותו הכלכלית של ביבי נתניהו את השחיתות?

אחד מעיקרי המדיניות של נתניהו הוא הורדת שיעורי המסים הישירים, והוא אכן עשה רבות להורדתם. אלא, שאת מצבן של השכבות הנמוכות, שכמעט לא משלמות מס, הוא כמעט לא שינה בכך. עיקר הורדת שיעורי המסים הישירים תרמו לכיסיו, העמוקים גם ככה, של עשירון העליון, לכאלה שרוב ההכנסות שלהם אינו משכר ולכן משלמים מעט מסים ישירים ולחברות. בעוד יש ויכוח האם הורדת נטל המס מסייע לכלל הציבור, ולא רק לעשירונים הגבוהים ביותר, והאם הורדת המסים הישירים תורמת לצמיחה (הצמיחה של מי?), אין ספק שהם מגדילים את הפערים הכלכליים והחברתיים. אך לאי השוויון יש גם השפעה שלילית נוספת על המשק, שעליה נתניהו וגם אנשי האוצר לא חשבו או יותר חמור חשבו, ידעו ולמרות זאת הורידו מסים.

 

דו"ח מעודכן של ה – OECD מראה כי כיום משקל המסים הישירים בתוצר בישראל נמוך בהשוואה למדינות המפותחות. לעומת זאת, משקל המסים העקיפים גבוה בהשוואה לאותן מדינות. לפי הדו"ח, מגמה זו של הפחתת המסים הישירים, לצד בסיס מע"מ רחב ועליה במסים עקיפים נוספים, עלולה להביא להגדלת הפער החברתי בישראל, שכפי שנראה מיד, הוא גבוה מאד ממילא.

משנת 2000 ל – 2008 ירד משקל המסים הישירים בתוצר בכמעט שלושה אחוזים וחצי, והפער במשקל זה בין ישראל לממוצע מדינות המפותחות עלה משני אחוזים לכמעט חמישה אחוזים. כלומר משקל המסים שמשלמים בעיקר אנשי המעמד הגבוה נמוך ממשקלו במדינות אליהן אנו רוצים להידמות ואף המשיך לרדת והפער גדל. באותה תקופה עלה משקל המסים העקיפים בתוצר של ישראל והגיע ליותר מששה עשר אחוזים, בעוד משקל המסים הללו ב – OECD עמד ב – 2008 על כעשרה אחוזים בלבד. מסים אלו אינם פרוגרסיביים ועל כן מכבידים על השכבות הנמוכות במידה גדולה הרבה יותר מאשר על העשירון העליון. שינויים אלו במסים תרמו לעליה תלולה ביותר במדד ג'יני  – מדד אי השוויון הכלכלי.

נכון, ייתכן שהיו גורמים נוספים שתרמו לאי השוויון, אך גם אותם היד הנעלמה של מי שעמד בראש משרד האוצר אך לפני מספר שנים וכיום משמש כשר-על כלכלי טלטלה. ואם ההישגים האולימפיים שלנו עדיין מדשדשים, במדד אי השוויון הגענו כמעט למקום הראשון, בין המדינות המפותחות. למעשה, אנו באותו מקום "מכובד" עם ארצות הברית. אמנם, יוסי בנאי אמר בזמנו שכל דבר שקשור באמריקה הוא רוצה לרכוש, אך לזה הוא לא התכוון. אנו מצויים היום בסביבה של מדינות שכנות לנו, וזו הוכחה שאכן השתלבנו היטב במזרח התיכון. כיוון שעיניו של ביבי בראשו, סביר מאד להניח, שגם אם לא התכוון להתפתחויות אלו, הוא ידע שהן יתרחשו.

משרד האוצר וגם השר-על כלכלי בוודאי יתפארו במערכת הביטוח הסוציאלי המפותחת שלנו, ויטענו כי תשלומי הביטוח הלאומי מסייעים לעשירונים התחתונים להיחלץ מהעוני. אך גם נושא זה נבדק, הן על ידי בנק ישראל והן על ידי ה – OECD. בעשור האחרון ירדה התרומה הישירה של הורדת המסים הישירים, לרבות מס הכנסה שלילי, ושל תשלומי העברה (תשלומי ביטוח לאומי) להקטנת אי השוויון. כלומר במו ידיהם עשו השרים, מי שעומד בראשם ובכירי האוצר להגדלת אי השוויון. רק בארבע השנים האחרונות ירדה ה"תרומה" של הממשלה להורדת מדד ג'יני, שניתן לראותו כמדד הקיפוח, באחוז וחצי (מאחורי כל אחוז עשרות אלפי משפחות עניות ומיליארדי שקלים). כך, תרמה מדינת ישראל להגדלת הפערים ואי השוויון.

ביבי מתגאה כי הוא הוריד את האבטלה וממשלתו תרמה לתעסוקה לרבים יותר. הוא מתעלם מכך, שרוב המשרות שנוצרו בשנים האחרונות הן משרות חלקיות או משרות בשכר מינימום או פחות מכך. וכך כתוב בדו"ח בנק ישראל:

"תחולת העוני בקרב עובדים מאופיינת במגמת עלייה לאורך העשור האחרון, והיא גבוהה מאד בהשוואה למדינות OECD. עליית העוני בקרב עובדים מבטאת מצד אחד את הצטרפותן של אוכלוסיות חלשות יותר למעגל התעסוקה ומהצד האחר -העדר מדיניות מספקת לשיפור ההון האנושי והתמורה לעבודה לאוכלוסיות שכושר השתכרותן נמוך. אכיפתם הרופפת של חוקי העבודה היא גורם נוסף לשכר הנמוך של עובדים בתחתית הסולם השכר, ומכאן שהיא משפיעה גם על תחולת העוני בקרבם".

עד כאן על העמקת העוני ועל גידול עצום באי השוויון בישראל בעשור האחרון, שבכמחציתו ביבי היה ועודנו נמצא בדיוק במקומות ובתפקידים שתרמו להתפתחויות אלו.

ההיבט הנוסף הוא ההשפעה המשחיתה של הפערים הללו על הציבור. במספר מחקרים נמצא שיש קשר חזק בין גידול בפערים כלכליים וחברתיים ובין העלמות מסים. אף כי החוקרים נזהרים מלקבוע שיש קשר סיבתי בין שני הגורמים, אך בהעדר גורמים אחרים בעלי משקל, נשאר הגידול באי השוויון כתורם לגידול בהעלמות מסים. כך, למשל, הם בדקו אם יש קשר בין העלמות ובין ביקורות של מס הכנסה, שכן ניתן לשער שיותר ביקורות יחשפו יותר העלמות. קשר כזה לא נמצא.המחקר הקיף חמישים שנות גביית מסים ובדיקת פערים כלכליים מ – 1947 ועד ל – 1999, והדפוס העולה מהממצאים הוא שיש מתאם הדוק בין שני המשתנים. אף כי, המחקר נערך בארצות הברית, אין שום סיבה להניח שבישראל המצב שונה.

אם כך, לא רק שהממשלות בעשור האחרון בכלל וביבי נתניהו במיוחד תרמו לאי השוויון החברתי, אלא גם להעלמות מס גבוהות יותר. ציבור שמתרגל להעלים מסים, יתרגל גם להתנהגות פסולה ומושחתת בתחומים אחרים, שכן שחיתות אינה קופאת על שמריה, אלא מתפשטת, גולשת, פושטת צורה ולובשת צורה חדשה כל הזמן. לכן, לא כדאי להתפלא שבנושא נוסף ישראל אוספת גביעים – עליית השחיתות, כפי שנמצאת במדדים בין לאומיים שונים וכפי שחלק ניכר מתושבי המדינה חשים.


במו ידיו תרם ביבי נתניהו להעמקת הפערים החברתיים ולכן גם לעליית השחיתות. ומכאן ועד הוצאת הקיטור בצורת המחאה החברתית הצודקת – המרחק קצר. ותהא זו תרומתי הצנועה להצלחת המחאה.