ואף על פי כן, נוע ינועו הטקסים לזיכרון השואה והגבורה וככל שירבו – הרי זה משובח

הכתבה מעט ארוכה. למען חסרי הזמן והסבלנות, הנה תקציר:

לטקסים לזיכרון השואה והגבורה חשיבות עצומה, הן חשיבות מיידית והן ובעיקר חשיבות לדורות הבאים. לכן כל הקורא לביטול הטקסים (קריאות בהן נתקלתי בשנה שעברה), בתואנות כאילו הן מנקות את מצפון הפוליטיקאים המשתתפים בהם, מסיוע לניצולי השואה החיים היום בינינו, טועה ומטעה. ביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה עלול להביא לידי זילות השואה והגבורה וגימודה, לביזויו של יום השואה והגבורה, כמו גם לפגיעה קשה בזיכרון השואה, המבוסס במידה רבה ביותר על טקסי הזיכרון. כל שחיקה בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה גורמים לשחיקה בזיכרון הקיבוצי ועל כן גם בזיכרון האישי, ובכך עלולים לפנות את הבמה והשיח בעולם למכחישי שואה או לניאו נאצים.  

המאמר המלא למטיבי לכת  וקרוא

בימי השואה בשנים האחרונות רבו קריאות שונות לביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה, תוך ביטויי זלזול ובוז לטקסים ולבכירים המשתתפים בטקסים אלו. אמנם, יש לקוראי קריאות אלו תירוצים, כגון הכספים הרבים המוצאים על הטקסים מחד גיסא וההזנחה המתמשכת של ניצולי שואה מאידך גיסא. עמדה זו מבטאת ראייה מעוותת ובעיקר קצרת טווח להחריד, ואף עלולה להוביל לזילות השואה, לביזיונה עד כדי גימודה ופגיעה קשה בזיכרון השואה ובזיכרון הקיבוצי של השואה.

פגיעה בזיכרון הקיבוצי של השואה

ביטויים שיש בהם זילות של יום השואה והגבורה, לרבות קריאות לביטול הטקסים לזכר השואה והגבורה, לא רק שפוגעים ברגשותיהם של רבים מאד בעם היהודי וגם בקרב עמים בעולם, אלא גם ובעיקר פוגעים בכל מה שמתלווה ליום השואה והגבורה – מנגנוני ההנצחה של השואה והגבורה, לרבות מוזיאונים, אנדרטאות, שמות ישובים ורחובות וכמובן טקסי זיכרון.

מנגנוני ההנצחה השונים, לרבות ימי זיכרון וטקסי זיכרון, הם מאבני הבניין הבסיסיות והחשובות של תרבותו של עם, שבנויה על בסיס הזיכרון הקיבוצי של העם. קליפורד גירץ, מגדולי האנתרופולוגים, הגדיר את המושג תרבות כ"דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים, מערכת של מושגים העוברת במורשת ומתבטאת בצורות סמליות, המשמשת אמצעי למסירה, לשמירת המשכיות ולפיתוח הדעת והעמדות של בני אדם ביחס לעולם"[1]. מנגנונים אלו הם הם היוצרים את הזיכרון הקיבוצי של עם, ובכך תורמים תרומה שבלעדיה אין להמשכיות אותה התרבות ולשימור הזיכרון האישי. כל קריאה לביטול טקסי זיכרון מהווה פגיעה אנושה בזיכרון הקיבוצי, עד כדי איונו. ובהעדר זיכרון קיבוצי, זיכרון השואה לדורי דורות, יישחק בצמוד לכך גם הזיכרון האישי.

חשיבות מהמעלה הראשונה יש לזיכרון הקיבוצי של השואה והגבורה, הנבנה והמתוחזק באמצעות מנגנוני ההנצחה, נובעת, בין היתר, מהעובדה שבעוד שנים מעטות ביותר לא יוותרו ניצולים שיודעים לספר על מאורעות השואה מכלי ראשון, ובעוד כדור אחד בלבד לא יישארו בחיים אנשים מהדור הנוכחי, לרבות בני הדור שני לשואה (בנים ובנות לניצולים), ששמעו על איימי השואה ותופעות הגבורה, ההתנגדות וההצלה מפיהם של הניצולים עצמם. לכן, יש חשיבות עצומה להבניית הזיכרון הקיבוצי של עם ישראל על השואה ולשימורו, ביצירת מנגנוני זיכרון פורמליים, כגון: שימור ימי זיכרון, טקסי זיכרון, ופיתוח מנגנוני זיכרון נוספים, כגון: מוזיאונים, אנדרטאות, ביקורים במחנות ריכוז ובמחנות השמדה וכיו"ב[2].

חשיבות הנצחת השואה בטקסים ציבוריים

על חשיבות הזיכרון הקולקטיבי ושימורו, כתב מרדכי בר און: "זיכרון קולקטיבי הוא מושג סוציולוגי,  המתייחס לתופעה חברתית המחברת אירועים מהעבר לכדי סיפור אחד ומעניקה להם כך משמעות בהווה, הזיכרון הקולקטיבי מהווה כלי שימושי לאפיון זהותה הייחודית של קהילה למול קהילות אחרות,  הוא משרטט את גבולות ה'אנחנו – מי בפנים ומי בחוץ' – ומכאן שהוא מעוצב תוך כדי מאבקים בין קבוצות חברתיות שונות. היות והזיכרון הקולקטיבי נתפס ככלי מרכזי בעיצוב החברה הלאומית, המדינה עשתה ועושה מאמצים רבים לרכז בידיה את המונופול על הזיכרון. זיכרון קולקטיבי של חברה מסייע לה למקם עצמה לאורך ציר הזמן ולאפיין את המקורות שמהם צמחה, תוך הדגשת אירועים ופרטים מסוימים. הזיכרון הקולקטיבי נבנה, מתפתח, מעוצב ומשתנה תדיר לפי צורכי ההווה,  ומכאן שהוא למעשה תהליך מכוון של זיכרון והשכחה,  שאינו מכוון לעבר אלא להווה ולעתיד.  משך קיומו מותנה בכך שחברי הקבוצה יעבירו אותו מדור לדור"[3].

על חשיבות הנצחת השואה כותב פרופ' מעוז עזריהו: "ללא השקעה נמשכת המתבצעת ברמת התרבות הרי שהזיכרון נגזר עליו להיעלם. וכשבודקים מה מתרחש בקו התפר שבין היעלמות הזיכרון האישי ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי מתבררת החשיבות של ההנצחה ככלי שמאפשר להעביר את הזיכרון מדור לדור וכך לצרף את הזיכרון האישי בכלים של הנצחה שהם התשתית לזיכרון הקולקטיבי. מילת המפתח בכל הקשור לזיכרון קולקטיבי היא המשכיות המתבטאת ביצירת מסורת תרבותית שהיא על דורית. יצירתה של מסורת כזו היא שמאפשרת את הבלתי אפשרי לכאורה: לזכור באופן קולקטיבי את מה שלא זוכרים באופן אישי… בהקשר זה ניתן לקבוע כי תרבות הזיכרון שהתעצבה בישראל היא בין ההישגים הבולטים של התרבות העברית המתחדשת"[4]. המשמעות מאד ברורה – בהעדר טקסי הנצחה פומביים, בהשתתפות אישי ציבור בכירים ביותר, ייפגעו ויתפוגגו הזיכרון האישי והקיבוצי של השואה, עד כדי השכחתה. תהליך כזה עלול לסייע למכחישי שואה בהשגת מטרתם.

שחיקה בזיכרון הקיבוצי תביא להשכחה ולשיכחה של האירועים האיומים של השואה, ובכך  תתרום לגימוד השואה ולהמעטת ממדיה, כולל לערעור הידע שנצבר על השואה, לרבות ערעור על התפיסה שהייתה תוכנית-על (master plan) נאצית להשמדת היהודים ("הפיתרון הסופי" למשל), ערעור על מספר היהודים שנרצחו בשואה, ערעור על קיומם של מנגנוני השמדה נאציים המוניים, ואף לחיזוק טענה שמשפטי נירנברג היו רק "פארסה משפטית" ולא משפטי צדק.

על חשיבות הזיכרון, עמדה גם גולדשטיין:

"Lack of memory leads to ignorance, ignorance produces prejudice, and prejudice breeds intolerance".[5]

החשש מפני שיכחת השואה והשכחתה אינו נחלת יחידים. אלווין רוזנפלד בספרו "קץ השואה"  מעמיד את התזה באופן חריף, מודאג ומדאיג, מתוך חשש שזיכרון השואה כאירוע היסטורי ידעך וישקע, ותמונה שונה וקלה לבליעה תעוצב על ידי תרבות המונים, פוליטיקה ואידיאולוגיה. מטרתו הכוללת של המחבר היא להזהיר מפני תהליך השינוי הזה, שעלול לערער את ההבנה של מידת חומרתה ואכזריותה של השואה, להקהות את הרגישות המוסרית ואת זיכרון הזוועות[6].

הגדרות של אנטישמיות והכחשת שואה והקריאות לביטול טקסי יום השואה

יש לציין כי למושג "אנטישמיות" הגדרות רבות, הן בספרות המקצועית[7] והן בחקיקה. אולם, לא רק שאין הגדרה מקובלת אחת, אלא שיש קושי רב בהגדרת התופעה, כפי שכותבת פרופסור דינה פורת[8]:

"Antisemitism has always been difficult to define, since antipathy to Jews involves a deep-seated emotional dimension as well as a conglomerate of historic religious, political, and economic elements".

וכך גם במסמך של הכנסת: "הגדרת המושג בעייתית – קיים קושי בהגדרת המושג 'הכחשת השואה' אשר מעורר קשיים בעיצוב חקיקה בנושא. הגדרה רחבה מידי של המושג עלולה להיתקל בטיעונים של פגיעה ממשית בחופש הדיבור, ואילו הגדרה צרה מידי של המושג עלולה להותיר בחוץ טווח ניכר למדי של מקרי הכחשת שואה. במקביל, הגדרה מעורפלת מידי תיצור קשיים בניסוח כתבי אישום"[9].

לכן, גם ביטויים שיש בהם זילות השואה ובוז לפוליטיקאים המשתתפים בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה נכללים לפחות בחלק מההגדרות של תופעה זו.

אחת ההגדרות המודרניות של אנטישמיות מפרידה ומבחינה בין מעשים אנטישמיים ובין מניעיהם. מבחינת הגדרה זו אין נפקות למניעים, ובלבד שהמעשה עצמו ישקף שנאה ליהודים כעם או שנאה ליהודים בודדים. פרופסור דינה פורת רואה בהגדרה זו כצעד אמיץ וכמאמץ למצוא דרכים להיאבק באנטישמיות[10]. אי לכך, בדברים המתייחסים בשלילה לטקסי יום הזיכרון בכלל ולהשתתפות פוליטיקאים ומנהיגים באופן פעיל בטקסי זיכרון לשואה בפרט, יש, בין במישרין ובין בעקיפין, קריאה לביטול טקסי זיכרון כאלה ו/או להפחתת חשיבותם ו/או להפסקת פרסומם בכלי התקשורת. יש בקריאה כזו כדי לפגוע פגיעה קשה בזיכרון הקיבוצי של השואה ובכך לתרום להגברת השכחת השואה, לחיזוק הכחשתה ואף לתרום תרומה לא מבוטלת להשארת במה פתוחה למכחישי שואה ולאנטישמיים.

מכחישי שואה עושים שימוש במטבע הלשון "Shoa Business", כדי לטעון שהיהודים עושים גם מהשואה עסקים, על פי הדימוי האנטישמי הרווח של יהודים[11]. אחד הדימויים הרווחים בקרב אנטישמיים רבים הוא זה המתואר בסרט 'היהודי הנצחי', שהיה חלק ממנגנון התעמולה הנאצית.  הסרט 'מתעד' את ה'טפיל היהודי הלא יצרני', את 'שליטת היהודים בעולם הכספים, הפוליטיקה והאומנות' ועוד[12]. בדומה לכך, מתוארים היהודים ב"פרוטוקולים של זקני ציון", שבפרוטוקול השישי בו מדובר על שימוש בכספי היהודים ובזהב הרב הנמצא אצלם לצורך שעבוד הגויים[13]. ביטוי זה דומה או אף לקוח מביטוי אחר Show Business, ובכך מעצב דימוי של עשיית עסקים ורווחים מיום השואה והגבורה או מהשואה בכלל.

פעולות לשימור זיכרון השואה ולשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה

ליום השואה בישראל יש חשיבות רבה מעבר לשימור הזיכרון הקיבוצי והאישי. רבות מהפעולות ומהטקסים, הן לשימור הזיכרון והן לשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה, סובבות סביב יום השואה. בין היתר, ניתן למנות את הפעולות הבאות:

  1. סיורים של משלחות רשמיות, של תלמידים, חיילים, שוטרים ואחרים, כמו גם סיורים לא רשמיים במחנות השמדה ובעיקר באושוויץ, הנערכים ביום השואה או בסמוך לו.

כך, למשל, ב – 7.4.1992, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך ביקור של משלחת של מספר קציני צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, באושוויץ, אשר אמר: "יש משהו סמלי, מעין סגירת מעגל, בעובדה שאני עומד כאן היום כמפקדו של צה"ל" (במחנה, 15.4.1992).

  1. מפעל הזיכרון "לכל איש יש שם" נערך בכנסת וביד ושם ביום השואה, החל מ – 1989 (בין היתר כתשובה לטענה שלא נספו בשואה 6 מיליון יהודים).
  2. הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל מפרסמת בשנים האחרונות, מידי שנה דוחות על מצב ניצולי השואה בישראל ביום השואה או במועד סמוך לו.
  3. ממשלת ישראל החליטה על תוכנית לאומית לסיוע לניצולי השואה בישיבתה ב – 27.4.2014 (ערב יום השואה, תשע"ד). החלטת הממשלה שהתקבלה באותה ישיבה, מספר 1568, כוללת גיבוש חוק שעיקריו הם הגדלת הגמלה החודשית הבסיסית המשולמת לנכי רדיפות הנאצים, השוואת הזכויות של ניצולי השואה יוצאי גטאות ומחנות להטבות הניתנות לזכאי חוק נכי רדיפות הנאצים וכן קביעת הטבות נוספות.
  4. בעקבות החלטת ממשלה זו, התקבלו בכנסת שני תיקוני חקיקה: חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 5), התשע"ד – 2014, וחוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 19), התשע"ד – 2014, אשר יש בהם יישום של החלטת הממשלה הנ"ל.
  5. דוחות של מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביבושל המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב על מצב האנטישמיות בעולם מתפרסמים דרך קבע סמוך ליום השואה.

נכון, שעדיין נמצאים בינינו ניצולי שואה במצבים כלכליים, נפשיים וחברתיים קשים. עדיין, כולנו מצפים מממשלות ישראל לא להשאיר אף לא ניצול שואה אחד, הנאלץ לוותר על תרופות, חימום בחורף, על מזון או על מילוי צרכים חשובים אחרים.

אולם, בפרפרזה על דברי דוד בן גוריון בעבר, אין להרים ידיים במאבק לשיפור תנאי חייהם של ניצולי השואה, שעדיין חיים עימנו, ובמקביל יש להמשיך בהנצחת זכר השואה והגבורה, בטקסים, באנדרטאות, במוזיאונים, בשירים, בשמות של מקומות ורחובות, בהוראתה בבתי ספר, בקורסים במסגרות רשמיות, בייזום ובעידוד פעולות הנצחה, תיעוד וזיכרון וולונטריות וכיו"ב. ביטול הטקסים או מנגנוני זיכרון והנצחה אחרים יפנה את הבמה ואת השיח בעולם למכחישי שואה ולניאו-נאצים. אלו יצטרפו בשמחה למחרימים את ישראל ואת מוסדותיה מסיבות אחרות.

 

[1] קליפורד גירץ, "הדת כמערכת תרבותית", בתוך: קליפורד גירץ: פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990, 89 – 122, בעמ' 91.

[2] ראו גם – מולי ברוג, נוף זיכרון וזהות לאומית – הנצחת השואה ביד ושם 1942 – 1996, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006, עמ' 11. ומאמרו של פייר נורה "בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום", זמנים, גיליון 45, עמ' 5 – 19.

[3] מ' בר און, 2000, "לזכור ולהזכיר – זיכרון קולקטיבי, קהילות זיכרון ומורשה", בתוך: מ' מייזל וא' שמיר (עורכים): דפוסים של הנצחה, תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 11 – 47

[4] מעוז עזריהו, זיכרון והנצחה בישראל, אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, ירושלים, אוקטובר 2005, עורכים: אלי שילר גבריאל ברקאי, עמ' 8 – 9

[5] Phyllis Goldstein, A Convenient Hatred: The history of Antisemitism, Facing History and Ourselves, 2012, p. 356.

[6] דינה פורת, סופה של השואה כפי שהכרנו אותה עד עכשיו,  על הספר "קץ השואה" אלווין רוזנפלד, הארץ, מוסף ספרים, 2013.

[7]  Dina Porat, On Several Definitions of Antisemitism, 2004.

[8] Dina Porat, The International Working Definition of Antisemitism and Its Detractors, Israel Journal of foreign Affairs V : 3 (2011), 93 – 101,   94

[9] הכנסת – מרכז המחקר והמידע: מסמך רקע בנושא: חקיקה נגד אנטישמיות והכחשת שואה – מבט משווה, הכנסת, 2015.

[10] Dina Porat, What makes an anti-semite?, 2007; וכן מאמרה של דינה פורת בה"ש 9

[11] Mark Aaron Polger, Rewriting the Holocaust Online: A Discourse Analysis of Holocaust Denial Web Sites.  ספריית יד ושם

[12] סרטים אנטישמיים נאציים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה.

[13] הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות, 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון", דביר, 1998, עמ' 26.

האם המפכ"ל אחראי להטרדות המיניות המבוצעות על ידי פקודיו?

בשבועות האחרונים נשמעו טענות, ובין הטוענים גם כמה חסידים שוטים של המפכ"ל דנינו, כי הוא לא אחראי להטרדות המיניות של פקודיו (הבכירים!), ולכן אין לדרוש ממנו לגלות את הביטוי העליון לאחריות ולפרוש מתפקידו. טענות אלו מוטעות מיסודן.

ייתכן שחלק מהטוענים אותן טועים באמת, אך לפחות חלקם עוצמים עיניהם במודע מחובותיו החוקיות של המפכ"ל וגם מחובותיו המוסריות. בכך הם מסייעים לדנינו להלבין את חטאיו.
בשלב זה, אתייחס לחובותיו החוקיות של דנינו ולתוצאות של הפרת חובות אלו.
החוק למניעת הטרדה מינית ברור מאד. הוא קובע שמעסיק חייב לנקוט אמצעים סבירים למניעת הטרדות מיניות על ידי עובדיו, לטפל בכל מקרה כזה ביעילות ולקבוע דרך יעילה להגשת תלונות בגין הטרדות מיניות. בהמשך, מחייב החוק כל מעסיק לעשות כל שביכולתו (כן, כך בחוק) למנוע הישנות המקרים ולתקן את הפגיעות שנגרמו למתלוננות עקב הטרדות כאלה.
המשמעות היא אחת: המפכ"ל כמעסיק (כן, לצורך החוק למניעת הטרדה מינית המפכ"ל הוא מעסיק, על אף שאין יחסי עבודה בינו ובין השוטרים) חייב בכל אלה. לכן, מיד עם התמנותו למפכ"ל היה עליו לקבוע תקנון לפי חוק זה ולפרסמו ביעילות בקרב כל השוטרים, לרבות ואולי במיוחד בקרב הפיקוד הבכיר. אם כבר פורסם תקנון כזה בתקופת מפכ"לים קודמים, היה עליו לחזור ולשננו לשוטרים ולמפקדיהם. לא רק כדי שהקצינים הבכירים לא ייכשלו בכך בעצמם, אלא כדי שהם כמפקדים בכירים יחדירו את עקרונות החוק לפקודיהם הם. בנוסף, חייב היה המפכ"ל לפעול להדרכה משמעותית בקרב כל השוטרים, וכן – שוב ובעיקר בקרב הקצונה הבכירה, בתחום איסור ההטרדות המיניות.
בנושא אחר, אך דומה מבחינת אחריות מנהלים, דחה בית המשפט העליון טענות של מנהלים שעשו למניעת תופעה שלילית, ואמר שמה שעשו אינו מספיק. בית המשפט קבע שגם אם כדברי אותם מנהלים הם נתנו הדרכה מתאימה לעובדיהם, חילקו להם ערכות הסברה, ערכו ימי עיון ואפילו ביקורות, אין בכך די כדי למצות את אחריותם, ובוודאי שאין זה עומד בקריטריון של עשייה "כל שביכולתם", אף אם לא ידעו על המעשה עצמו וקל וחומר שלא היו שותפים לו.
לכן, גם אם לא עשה דבר עם מינויו למפכ"ל, בפעם הראשונה ששוטר הוחשד בעבירות מין ובעבירות של הטרדה מינית, היה על דנינו להפוך שולחנות, ובעיקר את שולחן סגל הפיקוד הבכיר, ולעשות כל שביכולתו למנוע הישנות המקרים. את זה הוא לא עשה, ולכן הוא אחראי למחדלים אלו, ופירושה היחיד של אחריות היא לסיים את תפקידו. אין משמעות אחרת לאחריות.
אלא אם הוא יטען ש"כל יכולתו" כל כך מועטה וכל כך חלשה ושהוא לא מסוגל לעשות יותר. ואז, אולי דינו כדין אדם שאינו מבין את אשר הוא עשה או את הפסול במעשיו. להרחבה ראו את פרק "סייגים לפליליות המעשה" שבחוק העונשין (הקרוי גם פרק ההגנות). כמשפטן וכעו"ד, דנינו בוודאי מכיר פרק זה, גם אם אינו מבין איך הוא מתקשר אליו.

אין ראיות לטענה בדבר ריבוי הרשעות מוטעות בישראל

בשקט בשקט מתנהל דיון רציני בוועדה, בראשותה של גב' עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העלין בדימוס, בבין היתר בנושא התוספת הנדרשת להודיית חוץ של נאשם (בעברית קלה – הודייה או הודאה שמוסר חשוד בחקירה במשטרה, אך מכחיש כי ביצע את העבירה או כי הודה או כי ההודאה הוצאה מפיו באמצעים פסולים, אך בית המשפט קבע כי אכן הודה בחקירה, וכי הודאתו קבילה במשפט. כיום נדרשת תוספת ראייתית שנקראת "דבר מה נוסף", שהיא ראיה קלה. בשנים האחרונות הוגשו בכנסת מספר הצעות חוק לקבוע כי התוספת הראייתית תהיה מסוג "סיוע", שהיא ראייה חזקה יותר).

לאחרונה הופעתי בפני הוועדה והצגתי בפני חבריה את עמדתי, והרי היא לפניכם:

עיקרה הטענה שלי היא:

  1. רבים מהטוענים לריבוי הרשעות מוטעות, משתמשים בהגדרות סובייקטיביות של הודאות שווא והרשעות מוטעות, ולא בהגדרות מדעיות מקובלות. לפי ההגדרה המשפטית – מקצועית המקובלת המקרים כגון אלו: יוסף זוהר, ולנטין טוקילה, רגב שוובר, אינם בבחינת הרשעה מוטעית (במקרה הראשון, בו היו הועמדו לדין יוסף זוהר וולנטין טוקילה, מסר טוקילה הודיית שווא, ובמקרה של רגב שוובר מדובר במחדלי חקירה קשים. שלושתם זוכו במשפטיהם).
  2. על פי הגדרה זו, יש מתי מעט הרשעות מוטעות בישראל. גם הודאות שווא יש בישראל פחות מאשר בארה"ב, אך יש בישראל יותר הודאות שווא מאשר הרשעות מוטעות, כי רובן הגדול נחשף במהלך החקירה, התביעה והמשפט, ואינו גורם להרשעות מוטעות.
  3. בהמשך לסעיף 2 – במערכת האכיפה לכל אורכה, החל מהמשטרה וכלה בבתי המשפט, יש מנגנוני סינון יעילים מפני חדירת הודאות שווא. רוב הודאות השווא אינן מביאות לכתבי אישום, וגם במקרים המעטים שהוגשו כתבי אישום – בתי המשפט מצליחים לאתר אותן ולזכות את הנאשמים.
  4. ויתור על התשאול, תוך שימוש בשיטות חקירה פסיכולוגיות, הוא הרבה מעבר לאיזון החברתי והמשפטי הנדרש בין חקירות יעילות למאבק בפשיעה ובין שמירה על זכויות נחקרים ואי הרשעת חפים מפשע. המחסומים הקיימים היום בישראל שעל התביעה לעבור כדי שאדם יורשע (המתבטאים בסטנדרט הספק הסביר ובמחסומי ההגנות הנוספות שיש לנאשם – קבילות לפי פקודת הראיות ולפי יששכרוב, מחדלי חקירה והגנות נוספות) מהווים סטנדרט הולם ואף יותר מכך לצד השמירה על זכויות חשודים ונאשמים.
  5. מעולם לא נערך מחקר רציני בישראל בנושא זה (אף שאני מכיר את הטיעונים מדוע לא פותח כאן פרוייקט חפות, אני חושד שמחקר כזה לא נערך כי יש חשש מפני תוצאותיו, שיפריכו את הטענה שיש הרשעות מוטעות רבות. בהערה אישית – אני הצעתי למספר פרופסורים למשפטים, הטוענים שיש הרבה הודאות שווא והרשעות מוטעות, לערוך מחקר משותף בנושא, אך כולם סירבו). לכן, האמירות שיש הודאות שווא בישראל, מעבר לבודדות שנמצאו במהלך ששים ושש השנים – אינה רצינית, אין לה כל בסיס מדעי אובייקטיבי ואינה יותר מאשר ספקולציה לא מבוססת.
  6. אי אפשר ללמוד ממה שקורה בחו"ל, ובעיקר מפרוייקט החפות בארה"ב, בנושא הודאות שווא והרשעות מוטעות – פירוט בהמשך.
  7. רוב עצום מבין אנשים "רגילים" שנחקרים במשטרה – עמיד בפני הודאת שווא, למעשה קרוב ל – 100% מהם. אוכלוסיית "אנשי השוליים" היא שנמצאת בסיכון גבוה יותר למסירת הודאת שווא, ועליהם יש להגן. אוכלוסיית "אנשי השוליים" כוללת – חסרי משענת משפחתית וחברתית, חסרי גב כלכלי, בעלי מוגבלויות שכליות ונפשיות, לרבות: קטינים, עניים, מובטלים, חסרי בית, זונות ודומיהם. כך, אם בודקים את המקרים הישראלים, וכך גם במחקרים שעיבדו את המקרים שנחשפו בפרוייקט החפות.

הרחבה קטנה של חלק מהטיעונים

ההגדרה

רבים מהטוענים לתופעה רחבה, מאמצים הגדרה משלהם, שהיא בעיקרה סובייקטיבית, שהקריטריון היחיד הוא שיקול הדעת שלהם ולפי החומר הידוע להם, ולפעמים בניגוד לראיות.

ראוי להדגיש כי ברוב המקרים הישראליים שעונים להגדרה המשפטית – מדעית, אותם מקרים שהטוענים לריבוי הרשעות מוטעות בישראל מזכירים, כגון: כנופיית מע"ץ, עמוס ברנס, בר יוסף, לא נערך משפט חוזר אמיתי. הגם שאיני טוען כי אלו אינן הרשעות מוטעות, מקרים כאלה הם בודדים ביותר.

אותם חוקרים ומשפטנים כוללים בין מה שהם קוראים הרשעות מוטעות, גם כאלה שאינן נכנסות להגדרה המשפטית – מדעית מקובלת, וכאמור – בניגוד לראיות.

כך בעניינו של אל-עביד – שמוזכר שוב ושוב כדוגמא להודאת שווא ולהרשעה מוטעית – משום מה לא מוזכר חלק חשוב מהודאתו הראשונה בפני המדובב, לו הוא סיפר שהשליך את גופת חנית קיקוס בבורות ליד הכביש. בדיוק באותו מקום בו נמצאה הגופה בשלב מאוחר הרבה יותר. אך האמירה הספונטנית שלו הוכחה כנכונה, ומהווה סיוע אפילו לדעת המחמירים ובעלי דעת המיעוט בוועדת גולדברג. איך בהמשך החקירה טען אל עביד שהשליך את הגופה במזבלה, ומדוע החוקרים עצמם הגיעו למסקנה זו – זה עניין אחר. אפשר החוקרים טעו ונאחזו בקונספציה שהגופה הושלכה במזבלה ואפשר שזו הוכחה שאל עביד לא כל כך מפגר כמו שחשבו, והוא החליט לשתול נתון לא נכון בהודאתו בפני החוקרים, כדי שיוכל בקלות להוכיח שההודאה אינה נכונה.

דוגמא נוספת אפשר למצוא במאמר של ד"ר חגית לרנאו, שנכתב לאחר ששנינו הופענו בכנס בנושא הודאות שווא. היא מדווחת שם על חמישה מקרים של הודאות שווא. עם זאת, היא מודה שמדובר בהתרשמות אישית שלה, שמעוגנת בגישתה הסניגוריאלית ואין מדובר במאמר מדעי – אקדמי. היא אינה מסבירה שם במה ההתרשמות שלה טובה מהתרשמות השופטים, ומדוע גישה זו אינה דוגמא לקונספציה מוטעית, גם אם של סניגורית. אם אלו המקרים שהיא מצאה כהוכחה ניצחת לריבוי הודאות שווא אחרי כל כך הרבה שנות עבודה כסניגורית, ובהנחה, לדעתי שניתן להפריכה בנקל, שאכן אלו הודאות שווא, זו הוכחה מצוינת שיש מתי מעט הודאות שווא.

אך שני עניינים חשובים יותר עולים מתוך המאמר הזה

  1. מתוך חמשת המקרים שהיא מונה – ארבעה הורשעו בבית משפט תוך הסתמכות על ההודאה, ורק הודאתו של החמישי – נפסלה, אף כי הוא הורשע בעבירה פחותה מזו שהואשם בה. אחת הסכימה להסדר טיעון, אחד סירב להעיד, אחת המשיכה לטעון כי הודאותיה אמת. כלומר, לפי עמדת השופטים ארבע הודאות אינן הודאות שווא. אז חגית חשבה ההיפך, נו?!.
  2. המקרים שהיא מונה מחזקים את הטענה שלי ומוכיחים אותה באותות ובמופתים, כי "אנשי השוליים" פגיעים להודאות שווא, ולאו דווקא נחקרים רגילים. כל חמשת האנשים, שחגית מונה, שייכים לקבוצת "אנשי השוליים". ניתן להגדירם גם כ"עלובי החיים" – זרים או חדשים בישראל, ידיעת העברית שלהם דלה מאד, מבודדים מהחברה הרחבה וחסרי משענת חברתית וכלכלית, אחד עם פיגור שכלי גבולי וכיו"ב. אין ביניהם אף לא נורמטיבי אחד.

 למידה מחו"ל

אי אפשר ללמוד ממה שקורה בחו"ל, לרבות פרוייקט החפות בארה"ב, משלוש סיבות עיקריות:

  1. שיעור החפים שזוכו שם לאחר שהורשעו הרשעות שווא הוא מיזערי

פרוייקט החפות מתרכז, בדרך הטבע, בעבירות חמורות, ובעיקר רצח, הריגה, אונס. בשנים האחרונות יושבים, מידי שנה, בבתי הסוהר בארה"ב כ – 160,000 עד 200,000 אסירים בגין מעשי רצח והריגה, ויותר מ – 50,000 אסירים בגין אונס. בבתי הסוהר הפדרליים בלבד – יושבים בין 5,000 ל – 6,000 אסירים בגין רצח, הריגה וחטיפה. בבתי סוהר פדרליים (שיש בהם כעשירית מכלל האסירים בארה"ב) כלואים בכל שנה יותר מ – 2,000 אסירים שהורשעו ברצח, ולא בעבירות אחרות. גם אם עד כה זוכו כ – 2000 אסירים, שהורשעו בטעות, במשך יותר מעשרים שנה (בפרוייקט החפות בניו יורק זוכו עד כה 325. השאר בפרוייקטים אחרים ברחבי ארה"ב, או עקב חשיפת שערוריות של בידוי ראיות על ידי שוטרי – על כך ראו בהמשך), השיעור הידוע של הרשעות מוטעות מתוך כלל האסירים הוא אפסי, ואין ב"התעמלות מחשבתית תיאוריטית" כדי לבסס טיעון שונה.

  1. פערי ענישה בהסדרי טיעון ומשפטי הוכחות

בעוד שבישראל פערי הענישה בין משפטים שמסתיימים בהסדרי טיעון ובין משפטי הוכחות הוא קטן, לפי התרשמותי עניין של שנים בודדות, בעיקר כאשר לא מדברים על רצח והריגה, פערים אלו בארה"ב הם עצומים.

על כך ניתן ללמוד משתי פרשות שחיתות מזעזעות שם – פרשת רמפרט ופרשת טוליה. המדובר בהתארגנות של שוטרים בשתי תחנות המשטרה הללו להפללה של אנשים, שהם סברו שהם עבריינים, אך הם לא מצליחים לאסוף ראיות בשיטות החוקיות לשם העמדתם לדין. עיקר ההפללה הייתה בדרכים של שתילת סמים ונשק אצל אותם אנשים ו/או פברוק הודאות.

לאחר שנחשפו הפרשות הללו, נבדקו הפערים בין העונשים שהושתו על אותם אלו שזוכו, לאחר שהוברר שהופללו על לא עוול בכפם.

 

טוליה רמפרט
ענישה בעקבות הסדר טיעון 4 שנות מאסר שנה וחצי מאסר
ענישה בעקבות משפט הוכחות 51 שנות מאסר 8.5 שנות מאסר

 

אין ספק שכאשר נאשמים יודעים על פערים כאלה, הם בוחרים בהסדר טיעון, גם אם הם חפים מפשע. בישראל הפערים לא מתרבים לפערים אלו.

  1. ההבדלים בין חובת גילוי חומר חקירה וחסיון חומר מודיעיני

בישראל חובת הגילוי לפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי רחבה, כמעט עד אין קץ. בית המשפט העליון הרחיב את חובת הגילוי גם לחומר בפריפריה של החקירה, ואף לפריפריה של הפריפריה – לחומרים שביניהם ובין כתב האישום הרלוונטי אין קשר. לעומת זאת, חסיון חומר מודיעיני הוא צר ביותר ומוגבל מאד. בתי המשפט נוטים לבטל תעודות חסיון בקלות רבה יחסית. התביעה, בהכירה נטייה זו, מסכימה פעמים רבות להסדרי טיעון מבישים, רק כדי לא להעביר חומר מודיעיני לסניגוריה, כלומר לעבריינים, כדי לא להסגיר מקורות ושיטות עבודה. במקרים יוצאי דופן, התביעה אף חוזרת בה מכתב האישום, גם אם זה "עולה" בזיכוי נאשמים. כתוצא מכך, קציני איסוף במשטרה לא יכולים באמת להבטיח למקור חסיון מוחלט, ואם הם עושים זאת, הם בסך הכול משקרים.

בארה"ב המצב בדיוק הפוך – חובת גילוי חומר חקירה צרה מאד והחסיון של חומר מודיעיני רחב. התביעה חייבת להעביר לסניגוריה את חומר החקירה שהיא מתכוונת להציג במשפט, כלומר זה שקשור לעדים שיעידו וחומר מזכה ומנקה. זה הכול! לעומת זאת, רק לעתים נדירות ביותר ובמצבים קיצוניים ביותר יצווה בית המשפט על התביעה להעביר חומר מודיעיני לסניגוריה. ההגנה על מודיעים שם יציבה וטובה.

 

והערה אחרונה לגבי טענת "עקרון התאונות הנסתרות" של פרופ' סנג'רו והמודל המתימטי – הסטטיסטי המוצע על ידו (כתב על כך מאמרים וגם בספרו האחרון בנושא הרשעות מוטעות(. עד היום לא נמצאה אף לא הוכחה אחת לעקרון התאונות הנסתרות, ולכן כל ניסיון להכללה ממקרים של הרשעות חפים מפשע שנמצאו לאוכלוסיות רחבות – אינו עומד במבחן המציאות. תיאוריה זו, כמו "תיאוריית הקרחון", מאד שובות לב, אך אין להן כל בסיס מדעי.

טענה זו מזכירה לי סיפור על אדם, שפקיד השומה חקר אותו מהיכן היה לו הכסף לבנות את ביתו המפואר, שהרי הכנסותיו הרשומות זעומות. הנישום אמר לו: לא תאמין לי אבל הכל אמת. בלילה הופיע בחלומי גמד קטן שאמר לי ללכת אחריו אל תוך היער. שם הצביע לי על קרחת יער, אמר לי תחפור כאן ונעלם. חפרתי וחפרתי ולבסוף המעדר פגע בתיבת מתכת כבדה, וכשפתחתי אותה גיליתי ערימה ענקית של מטבעות זהב, ובאוצר הזה השתמשתי לבניית הארמון שלי. פקיד השומה ביקש ממנו הוכחות, והנישום אמר – הנה הסתכל על הבית, זו ההוכחה.

מה אני מציע?

  1. ככלל, אין מקום לשנות את הפסיקה בעניין משקלה של הראיה התומכת בהודאת חוץ. כלומר, להשאירה בגדר "דבר מה נוסף".
  2. יש לקבוע מספר שינויים באשר לחקירה ומשפט של אנשי שוליים, שהם נמצאים בסיכון רב למסירת הודאות שווא.
  3. אימוץ עקרונות חוק הליכי חקירה והעדה (בעלי מוגבלויות) לאנשי שוליים.
  4. קביעת חובת תיעוד מצולם של חקירות בעלי מוגבלויות.
  5. אזהרה מפורשת וברורה במונחים מובנים, ולא בנוסח הרשמי.
  6. תוספת ראייתית להודאת אנשי שוליים – סיוע.
  7. חובת הגשת תסקיר, ככלי תומך החלטה לעניין קבילות הודאה.
  8. הכשרת חוקרים.

 

עשור קשה למיליארדרים הישראליים – על עשירי ישראל והעולם

היה זה עשור קשה מאד למיליארדרים הישראלים. לפחות, לפי הדוח השנתי על האולטרה עשירים בעולם. לא שאני מקנא במישהו מהם. אני ורבים מאיתנו שמחים בחלקנו, אך כאשר אנו קוראים בתקשורת על הבכיות שלהם, על עודף רגולציה, על כמה הם מסכנים ועל כך שכל דאגתם היא למדינה בלבד, כדאי לדעת את העובדות, מפיהם של עורכי הדוח, שכנראה אינם חשודים באנטישמיות  וכנראה לא רואים בכל איראני מדען גרעין.

לפי דוח זה, בעוד ששיעור הגידול של המיליארדים הישראלים בעשור האחרון עלה "רק" ב- 28%, שיעורם בעולם גדל באותה תקופה ב – 80%. אך, אל תדאגו להם יתר על המידה בשנת 2013 יחסית ל – 2012 שיעור המיליארדים הישראלים גדל ב – 5% בעוד בעולם ב – 2% בלבד. לשאלה הקשה אם "ירידתו" של עידן עופר ללונדון נספרה או לא, אין בדוח הזה תשובה.

אך בעוד גורל המיליארדרים הישראליים התחיל להשתפר רק בשנה האחרונה, מצבם של שאר ה"סתם" עשירים בישראל, השתפר לכל אורך העשור האחרון, ולא סתם השתפר, כפי שאפרט מיד (ההגדרות של הדוח מחלקות את האולטרה עשירים לשלוש קבוצות – "סתם" עשירים – בעלי נכסים נזילים של 30 מיליון $ ומעלה, סופר עשירים (centa-millionaires) בעלי 100 מיליון $ ומעלה, ומיליארדים – בעלי מיליארד דולר ומעלה). הנה מספר קטן של דוגמאות מהדוח המפורט מאד: בשנים 2003 – 2013 גדל מספרם של כל האולטרה העשירים הישראלים ב – 80% ועושרם ב – 77% (לצערי, באותיות הקטנות של הדוח לא מצאתי את הגידול בעושר של כל עשירי העולם יחד ולכן לא ערכתי השוואה בעניין זה. אך, אל דאגה, אין צורך מיידי להתחיל במגביות לטובתם). מספר העשירים הרגילים (30 מיליון $+) בישראל גדל ב – 80% לעומת גידול של 59% בעולם כולו, מספר הסופר עשירים ב – 81% לעומת 62% בעולם, ומספר המיליארדרים, כאמור, ב – 28%. ועדיין לא ספרנו את המסכנים שהונם נמוך מ – 30 מיליון דולר, ומסתפקים בעשרות מיליוני שקלים בלבד.

כשעשירי ישראל אינם מתייפחים על מר גורלם, הם מספרים לנו עד כמה הם תורמים למדינה ובעיקר תורמים לפעילויות פילנטרופיות. מסתבר שאף כי מספר העשירים בישראל גדל, גם במספרים מוחלטים וגם יחסית לעולם, הם נדיבים פחות מהעשירים בעולם. סכומי תרומותיהם הם רק כעשירית מתרומות עמיתיהם בעולם.

בסיס ההשוואה היא שנת 2003, וכדאי להזכיר למי ששכח – זו הייתה השנה של ביבי במשרד האוצר, בה מכר את המדינה (בינתיים, למזלנו רק את חלקה) לעשירים בנזיד עדשים, והגדיל לעשות מאז הוא נבחר לראשות הממשלה. מאחר שלפני נתניהו מספר שנות כהונה נוספות כראש ממשלה, יש סבירות גבוהה שבשנים הקרובות המיליארדרים הישראלים ידביקו את הפער מול חבריהם בעולם, כפי שהתחילו לעשות זאת בשנה האחרונה.

 

האם אריק שרון הוא צמח

ייתכן שעכשיו כבר מאוחר מידיי. אבל, לו היו עורכים לשרון בדיקות מסוימות בעבר, היה ניתן לדעת אם יש סיכוי שיחזור להכרה או לא.

במאמר שפורסם לאחרונה, מדווח על ניסוי, בו חולים במצב של צמח הגיבו לתמונות של יקיריהם. המחקר נערך על ידי קבוצת רופאים וחוקרים מבית חולים איכילוב ומבית הספר לרפואה באוניברסיטת  תל אביב. במהלך המחקר, הציגו לנבדקים בריאים ולארבעה חולים חסרי הכרה תמונות של קרוביהם ותמונות של אנשים זרים, תוך בדיקת התגובות המוחיות שלהם ב – fMRI. אצל כולם, הבריאים והחולים, נרשמה פעילות מוחית מיוחדת באמיגדלה, האזור המזוהה עם אזורים הקשורים לרגשות, ובאזורים ספציפיים להכרת פנים, עם הצגת תמונות של קרובים. הקישוריות בין הפעילות של האזורים הרגשיים ובין אזורי זיהוי פנים הייתה בולטת אצל שניים מתוך ארבעת החולים. מצבם של שני החולים שהציגו פעילות גבוהה של האזורים הללו ורמה גבוהה של פעילות קישור בין שני האזורים השתפר יותר מאוחר.

מספר הערות:

  1. כמה טוב, שהמדינה עדיין לא החריבה לחלוטין את המחקר האקדמי שלנו.
  2. המרחק ממחקר על ארבעה חולים בסך הכול ועד ליישום של הבדיקה על כל חולה במצב של צמח עדיין רחוק, אך בהחלט יש כאן כיוון להמשך של מחקר רציני.
  3. עם כל הצער, כאשר הבדיקות הללו יהיו יותר מהימנות וייערכו כדרך של שגרה, ניתן יהיה להשקיע יותר בחולים מגיבים מאשר בחולים שלא מגיבים היטב לתמונות יקיריהם.
  4. כנראה שלשרון זה כבר לא יעזור. אך, מעניין אם ערכו לו בדיקות כאלה או דומות במהלך אישפוזו הארוך, על חשבון המדינה.

לקריאת המאמר המלא הקישו כאן.

מי דחף את אובמה להסכם לא טוב עם איראן

אף כי מעשיו והצהרותיו של נתניהו דחפו את אובמה ואת שאר מדינות המערב להטיל סנקציות כואבות על איראן, הוא גם האחראי להסכם הרעוע עם איראן ולהקלת הסנקציות עליה.

לפי ניתוחים שונים, לרבות כאלה שנערכו במערכות מודיעין בחו"ל על ידי פרופילאים מקצועיים, נתניהו מאמין באמת ובתמים כי איראן גרעינית היא סכנה קיומית לישראל, ועל כן יש להקדים תרופה למכה, גם אם ישראל תפעל לבדה. ואכן, נתניהו גם עשה וגם דיבר כדי להניע את העולם לנקוט סנקציות על איראן, כדי לפגוע בהתגרענות שלה.

על הדיבורים ואת הדיבורים של נתניהו על כך שישראל תתקוף את איראן כדי למנוע את התגרענותה, אם העולם יישב בחיבוק ידיים, שמענו וראינו בכל כלי התקשורת. על הדברים הללו הוא חזר וחוזר כל הזמן.

המעשים שלו בעניין זה כללו בעיקר השקעה (או בזבוז, תלוי במתבונן) של 10 מיליארד שקלים בהכנות של מערכת הביטחון להפצצת מתקנים גרעיניים באיראן, רק בקדנציה הקודמת. וזה רק הסכום שפורסם. סביר שהסכומים האמיתיים גבוהים יותר. איננו יודעים כמה הוצאו בעניין זה מאז תחילת הכהונה הנוכחית שלו כראש ממשלה.

אך, על פי טענות המומחים, בעולם ובישראל (למשל, אלוף במיל. יצחק בן ישראל, אך גם רבים טובים אחרים), גם אם תקיפה ישראלית של מתקני גרעין באיראן תהיה מוצלחת, היא לא תגרום לחיסול היכולות הללו, אלא לכל היותר לעכבן בתקופות מוגבלות מאד. וזאת, אף ללא התייחסות למצבה הפוליטי של ישראל בעולם לאחר הפצצה כזו. שלא לדבר על המחיר שכבר משלמת ישראל ביחסיה עם אובמה, עקב העימות הפומבי של נתניהו עימו, תוך שימוש ב"נשק יום הדין" – הסתה בקונגרס נגד אובמה.

האמירות של נתניהו והוצאות העתק להכנות לתקיפה באיראן הן ששיכנעו, בין היתר, את המדינות השונות, וארצות הברית בראשן, להטיל סנקציות על איראן. זו הייתה גם הדרך המועדפת הן על ידי אובמה, שלא רצה להסתבך במלחמה, והן על ידי רוסיה וסין, שרצו למנוע תקיפה של איראן.

איראן, בגיבוי רוסי וסיני, המשיכה להיות "הילד הרע" של העולם והמשיכה לפעול להשגת יכולות גרעיניות מלחמתיות. כמו כל המשטרים הטוטליטריים, גם שליטי איראן לא מתעניינים בסבל של תושבי מדינותיהם. הסבל של האיראנים והפגיעה הכלכלית במדינה שם היו קשים. אך, כאמור, גם הסנקציות וגם הבעיות הכלכליות הפנימיות לא הכניעו את השליטים שם.

אולם, נתניהו לא הבין ולא רצה להבין את גבולות הכוח של מדינות המערב ובעיקר לא את גבולות הרצון של אובמה להשתמש בכוח. הוא אף לא הבין את גבולות הכוח הצבאי והמדיני של ישראל. וכמו  ילדים שלא מפסיקים במה שהתחילו, כמו אנשים הלוקים בהפרעה של חזרה כפייתית (REPETITION COMPULSION) וכמו כאלה הדופקים את הראש בקיר עד זוב דם, המשיך להוציא סכומי עתק בהכנות של מערכת הביטחון לתקיפה באיראן, והמשיך לדבר על כל גבעה גבוהה ומתחת לכל עץ רענן כי ישראל בכוחותיה היא תפעל לחיסול יכולותיה הגרעיניות של איראן. כאן פעלה גם ההטייה של ההשקעה האבודה (sunk cost effect). זהו האפקט הגורם להמשיך השקעות בפרוייקט, שכבר ידוע שייכשל, רק כי הושקעו בו כספים ומשאבים רבים, בדרך כלל רבים מידי.

הדיבורים והמעשים של נתניהו שיכנעו, כנראה, את אובמה שנתניהו מתכוון ברצינות גמורה להפציץ את איראן, אם העולם לא יעשה זאת, ואף מוכן להעמיד את ישראל בסכנות קשות, רק כדי להראות כי הוא רציני באמירותיו. לכן, אובמה עשה את המעשה היחידי כדי להוציא את העוקץ מנתניהו ולנטרל כל אפשרות לפעולה צבאית ישראלית באיראן – הגעה להסכם עם איראן. אולם, את האיראנים "לא עשו באצבע", והם הבינו טוב שאובמה רץ לקראת הסכם, כל הסכם, וניצלו היטב את המצב הזה, תוך הפעלת לחצים על ארצות הברית על מנת להגיע להסכם הטוב ביותר האפשרי מבחינתם.

וכך, נתניהו, בלי דעת או עם דעת, דחף במו פיו את אובמה ואת העולם להסכם לא מיטבי לישראל.

אנחנו מפחדים אך הם בפאניקה

על ההצעות החדשות של השר לביטחון פנים והמפכ"ל לאפשר למשטרה להשתמש בסמכויות המינהליות השמורות למאבק בטרור, גם במאבק בפשע המאורגן

אנחנו מפחדים, אך הם בפאניקה. אנחנו מפחדים מפני פגיעה של כדור תועה או של מטען גדול, בשימוש אנשי הפשע המאורגן, אך עלולים לפגוע בחפים מפשע. אנחנו מפחדים מפני אלימות או מפני עבירות אחרות,  ולכן, ממש כמו בניו יורק לפני שני עשורים, אנו משפילים מבט ומתעלמים. הם, השר לביטחון הפנים והמפכ"ל בפאניקה. פתאום צץ יש מאין הפשע המאורגן. שניהם בפאניקה נוראית ותולים את יהבם בהסטת השיח ממחדלי המשטרה, לבקשת סמכויות, המיוחדות למאבק בטרור.

המחדל מתחיל בכך שהמשטרה יודעת מעט על פעילות הפשע המאורגן. לו ידעה את היקפו ואת חומרתו האמיתיים, היו צריכים שני המבוהלים הללו להתחיל במאבק מזמן. אם הם ידעו וחיכו שהפשע המאורגן יגבר והקרקע תהיה ערוכה למתן סמכויות דרקוניות – המחדל חמור יותר. המחדל ממשיך בכך שהמפכ"ל לא הבין או לא רצה להבין שהמאבק בפשע המאורגן צריך להיות יום יומי, גם אם קשה, לעתים נראה סיזיפי, המכוון לכל רבדי ארגוני הפשע, שחלקו בסגירת המקורות לתזרים המזומנים, ולא רק החרמת כספי הבכירים בהם. כל עוד נמשכת זרימת המזומנים – הם לא מודאגים מפני החרמה זו או אחרת. אך הפעילות השגרתית  לא נושאת כותרות, ואין בעקבותיה מסיבות עיתונאים ונאומים חוצבי להבות.

המשטרה מתכסה בעלי תאנה כדי לתרץ את מחדליה. אדון בשניים בלבד. מטלות ביטחון הפנים מהוות תירוץ נהדר. אך המשטרה, כבר עם הקמתה, עסקה בביטחון פנים, בין היתר במאבק במסתננים. לתירוץ זה מתלווה הטענה שמשטרות אחרות לא עוסקות בביטחון פנים. אולם, מאז המתקפה על בנייני התאומים, עוסקות בביטחון הפנים כל המשטרות במערב. משטרות אנגליה עסקו בכך גם שנים ארוכות לפני כן, עקב הטרור האירי. המשטרה טוענת שמספר השוטרים בישראל נמוך מבמדינות אחרות. אך גם לטענה זו אין ביסוס. מספר השוטרים ביחס לאוכלוסייה דומה לממוצע במדינות המערב. זאת ועוד, שיעור אנשי החקירות והמודיעין במשטרת ישראל כיום הוא גבוה מאשר היה מאז הקמתה. מאז הפרדת אגף המודיעין מאגף החקירות (שאוחדו מאוחר יותר), עלה מספרם של השוטרים הנמנים על מערך זה והוא מונה יותר מרבע מכלל השוטרים במשטרה. בחמשת העשורים הראשונים שיעור החוקרים ואנשי המודיעין היה כ – 15% בלבד.

המשטרה מתפארת שהפשיעה ירדה פלאים, ממש גן עדן, כדברי מי שמינה את השר לביטחון הפנים. אכן, לפי הנתונים שהיא מפרסמת, בעשור האחרון הייתה ירידה של כשליש בפשיעה ושיעורה  יחסית לאוכלוסייה ירד ב – 40%. אך, אם מספר החוקרים ואנשי המודיעין עלה מאד, וגם מספר המעצרים עלה בכמחצית, והפשיעה ירדה משמעותית, מדוע רמת פיענוח העבירות בכלל ירדה והמאבק בפשע המאורגן נכשל?

החוקים לאיסור הלבנת הון והמאבק בארגוני פשיעה, כמו גם הקמת היחידה להגנה על עדים, היו אמורים לספק למשטרה מנופים שוברי שוויון. אך, המשטרה לא עושה שימוש יעיל בהם. נכון, יש מקום לשינויי חקיקה, כמו זו המתירה להעביר לנאשמים פרטים על מקורות מודיעין ומידע מודיעיני, חקיקה שנפרצה ע"י בית המשפט העליון, בעיקר עקב מחדלי המשטרה והפרקליטות. לפני כעשור כבר התרעתי על כך בפני פרקליטות המדינה. במקום לחפש את מטבע הפשע המאורגן תחת פנס הטרור, על המשטרה לקדם את הצעת החוק בנושא זה, שנוסחה כבר לפני זמן רב.

בעבר קראתי לשר לביטחון הפנים להקדים תרופה למכה ולפטר את המפכ"ל. עתה, נוכח הכישלון במאבק בפשע המאורגן, ומאחר שלא קרא את המפה בזמן, במקום לבקש סמכויות, שלכל היותר צריכות להישמר למאבק בטרור (וגם בתחום זה לא מדובר בסמכויות המתאימות למדינה דמוקרטית), הוא צריך לפטר את המפכ"ל ומיד אחר כך להתפטר בעצמו. אבל, כמי שמונה על ידי ראש מפלגתו, ליברמן ("גן עדן"), לשמור על השמנת, כנראה שזה לא יקרה, והפנייה הפעם צריכה להיות אל ראש הממשלה.

יוחנן אלפי דנינו וסדרי העדיפויות של המפכ"ל

מתוך כתבה ב"הארץ", שהתחילה בעמוד הראשון, נמשכה אל עמוד 6 והייתה מרוחה שם על כל העמוד, משכה את תשומת ליבי שורה קטנה אחת על מספר הקצינים והשוטרים המועסקים בתפקידי דוברות במשטרה.

יש שתי דרכים עיקריות לשפר תדמיתו של ארגון: שיפור תפקודו של הארגון ושל עובדיו ושיפור יחסי הציבור של הארגון. הדרך הראשונה היא הנכונה והטובה. אך, כמובן, שכדי ששיפור בתפקודו של ארגון יגיע לקהל רחב ככל האפשר, רצוי וצריך להעביר את הדברים לציבור באמצעות דוברים, שהיום קוראים להם יחצ"נים. אם המשטרה תופסת יותר גנבים, רצוי שלא רק הגנבים שנתפסו ובעלי הרכוש שנגנב ידעו זאת (בהערת אגב – בעבר המשטרה פרסמה בדוחות השנתיים שלה את ערך הרכוש שנגנב והוחזר לבעליו. היום המשטרה לא עוסקת בכך), אלא גם כל הציבור. אך מה קורה כאשר משטרה לא תופסת כמעט גנבים? מה קורה כאשר החוקרים לא מצליחים לגבש ראיות שיספיקו להגשת כתבי אישום נגד הגנבים ומספר כתבי האישום שהגישה המשטרה ירד בעשור האחרון כמעט בחצי? מה קורה כאשר שוטרי הסיור לא מגיעים לאירועים לפי הקריאות של הציבור לטלפון 100? הפתרון פשוט וקל – להעסיק חטיבה של דוברים ויחצ"נים, להפוך כל זבוב של הצלחה לפיל, להפוך כל פיל של כישלון לזבובון קטן ובלתי נראה ולהפיק סרט תדמית בהשתתפותו של גורי אלפי (שחקן מאד מוערך) אין לי טענות ליחצ"נים – זו מלאכתם ובזה הם מתמחים. הטענות מכוונות למי שמעסיק אותם.

ובכל אופן, שורה אחת בכתבה הארוכה על העסקת דוברים ויחצ"נים במשטרה צדה את עיני: "החטיבה [חטיבת הדוברות של משטרת ישראל] מונה כיום כ – 90 אנשי דוברות". בהמשך מפרטת הכתבה גם את השדרוג בדרגות אנשי הדוברות ואת השדרוג בתנאי השכר והשירות שלהם, או בפרפרזה על חזונו של שמעון פרס לפני שנים רבות, בימי אפרים אילין והסוסיתא – מכונית לכל דובר.

בכתבה אחרת שפורסמה ב"הארץ" לפני מספר חודשים, נכתב כי בבדיקה של חברת מקינזי, שהוגשה למשטרה ולשר האחראי עליה, נמצא שהמשטרה אינה מספקת מענה הולם לתושבים (בשביל זה צריך לשלם למקינזי סכומים גדולים למדי? ואולי מה שידענו כולנו – לא היה ידוע לפיקוד המשטרה?!). באותה כתבה נכתב כי עקב בעיות תקציב לא אוישו כעשרים תקנים של סיירים במשטרת אשדוד, אף שמספר התקנים עצמו קטן מהצרכים של עיר כה גדולה. גם בתחנות משטרה נוספות, בערים בגודל דומה, כראשון לציון, חסרים שוטרים לא מעטים. באלעד, על 40,000 תושביה, אין תחנת משטרה כלל.

לפני שלושים שנה שימשתי כדובר המחוז הדרומי של המשטרה. אם זכרוני אינו מטעני, "מערך הדוברות" היה בגודל של כיתה אחת בצבא, ומנה כ – 10 אנשים בלבד (דובר לכל מחוז משטרתי, והיו אז ארבעה מחוזות בלבד, דובר למרחב ירושלים ועוזר לדובר במחוז תל אביב עקב הייחודיות של עבודת המשטרה שם, ועוד עובדים במטה הארצי, שמספרם נמוך מאצבעות יד אחת). ייתכן שאנו הדוברים של אותה תקופה כשלנו בעבודה, אך הנתונים מצביעים כי תדמית המשטרה רק ירדה מאז. אני כלל לא בטוח שזו אשמת הדוברים.

נכון, אפשר תמיד לקטר ולבקש תקציבים נוספים ולבכות עם כל קיצוץ, לרבות הקיצוץ הנוכחי, אך אפשר גם אחרת. לדוגמא, אפשר להקצות את תקני חטיבת הדוברות (היום זו כבר חטיבה שלמה) לאותן שלוש תחנות שמוזכרות בכתבה. נכון, זה לא יפתור את כל בעיות המשטרה, ואין ספק שזה יפגע ביחצ"נים ובדוברים עצמם, אך זה עשוי להיות פיתרון מצוין לשלוש תחנות משטרה, וזה יהיה צעד ראשון לשיפור השירות שמעניקה המשטרה לכולנו, צעד קטן למשטרה – אך צעד חשוב לתושב.

בין סטטיסטיקה לשקרים לבין הפרטה ועוני

הכתבה בדה-מרקר מהיום (25.7.12) על כך שמחצית מהמועסקים במשק משתכרים 5,800 ₪ בחודש, בעוד השכר הממוצע גבוה הוא 8,800 ₪, מזכירה את הטענה הישנה על שלושה סוגי שקרים וגם הזכירה לי מחקר מעניין שפורסם לא מכבר על הקשר בין הפרטה ועוני.

מידי פעם אנו מתבשרים ומתבסמים בנתונים שמפיקים הממשלה וזרועותיה על כך שהשכר הממוצע במשק גבוה למדי, ובשנים האחרונות הוא מגיע לכדי 8,000 ₪ בחודש ואף יותר מכך. ועל כך בדיוק כתב מרק טוויין את המשפט על שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה, או בשפתו הוא – "Lies, damned lies and statistics". מרק טוויין ביקש לעמוד על כתפיו של בנימין ד'יזראלי, וייחס לו אמירה זו. זהו ההבדל בין השכר הממוצע ובין השכר החציוני, שהממשלה לא מפרסמת. ממוצע מושפע מהקצוות של הרצף אותו הוא מבקש לייצג. לכן, גם אם מתי מעט בלבד משתכרים עשרות אלפי שקלים לחודש ואף משכורות של מאתיים שקלים מידי חודש בחודשו, סכומים אלו "סוחבים" את הממוצע ומטים אותו כלפי מעלה, ומותירים רושם שהכול (טוב, כמעט הכול) טוב. ואז, כשאנו משוטטים בממלכת אספמיה, מגיע דה-מרקר ומקלקל לנו את האווירה. החציון, להזכיר למי שלמד מעט סטטיסטיקה, מראה שמחצית מהאוכלוסייה נמצאת תחת מספר זה ומחצית מעליו. לכן, אם שכרם של מחצית מהעובדים נמוך מ – 5,800 ₪, מצב העובדים חמור יותר משאנו סבורים. כדאי לספר את האמת ולפרסם את שני הנתונים הללו יחד, ולא לספר שקרים, בין אם הם שקרים סטטיסטיים ובמיוחד אם הם שקרים ארורים.

הרמה הנמוכה של השכר החציוני, המדגימה את מצבם הכלכלי המידרדר של רוב הנשים והאנשים בישראל (וגם ההידרדרות במצב המשק, שפתאום יש צורך בהידוק נוסף של החגורה – של השכבות הנמוכות ושל שכבות הביניים, כמובן), אינו מכה משמיים, אלא תוצר מעשה ידי אדם. אחד הגורמים לכך הוא ההפרטה המהירה, אולי מהירה מידי של חלק גדול מהמשק ושל חלק גדול מהחובות של הממשלה כלפינו (חינוך מופרט המועבר לידי חברות פרטיות, אחיות בתי הספר ובריאות הציבור שנעלמו ובמקומם צצה חברה עיסקית, שכל שיקוליה הם רווח, רווח ורווח, וכמובן הפרטה של חברות ממשלתיות או של פרויקטים נוספים). מחקר ישן, שפורסם עתה בלבוש חדש, שופך אור נוסף על הקשר ההדוק בין הפרטה מהירה ובין מדדים שונים של עוני (צמיחה כלכלית, זכויות קניין, הוצאה פרטית ועוד).

מבין המשתנים שנבדקו (לרבות הוצאת מחירים מפיקוח, מלחמות, דמוקרטיזציה, הימצאות נפט כאוצר טבע, עיור, חינוך ועוד), רק ההפרטה ההמונית הייתה במתאם חיובי עם חוסר יעילות ממשלתית, פגיעה בזכויות הקניין ותשלומים "מתחת לשולחן". כלומר ככל שהופרטו יותר שירותי ממשלה ויותר יחידות ממשלתיות, פחתה היעילות של הממשלה, נפגעו זכויות קניין של התושבים ועלתה השחיתות. אף כי מרבים לדבר על היעילות של המגזר הפרטי ועל כך שהעברת שירותים ממשלתיים למגזר זה תגביר את היעילות, דווקא ההפרטה גרמה לכך שהיעילות של משרדי הממשלה ירדה. כמו כן, היה קשר בין הגידול בהפרטה ובין ירידה בתוצר לנפש, וכמובן בהוצאה הממשלתית לנפש. המשמעות היא שבעקבות ההפרטה, הממשלה נתנה פחות שירותים לתושבים, והם נאלצו לשלם מכיסם על שירותים שבעבר ניתנו על ידי הממשלה ללא תשלום.

בדיקת הקשר בין ההפרטה והפעילות של הפרויקטים שהועברו לידיים פרטיות העלתה שהחברות המופרטות פיגרו בתשלומי מסים, ירדו המכירות, ירדו שיעורי גיוס עובדים חדשים, פיתוח מוצרים חדשים או שדרוג של מוצרים קיימים אף הם ירדו פלאים.

המחקר נערך על מדינות שהשתחררו מהעול הקומוניסטי של ברית המועצות, אשר עברו הליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה מזורזים. מסתבר, שטיפול בהלם מועיל לטייקונים, אך מזיק לכלכלת המדינה ופוגע בבריאות הכלכלית של הציבור. על אף שהמדינות שנבדקו במחקר זה נחשבו כמדינות מתפתחות, ולא מפותחות (כמונו, למשל, כפי שמתגאים ראש הממשלה ומי שיושב על כס שר האוצר, אף שלא בטוח שהוא הוא שר האוצר), כל השוואה בין ממצאי המחקר ובין מה שקורה בארצנו הקטנטונת – היא על אחריותכם בלבד.

המבקר ובעז ענר – בין שקיפות לצביעות

למאמר שלי מהיום שפורסם בדה-מרקר על השיטות שנקט מיכה לינדנשטראוס למנוע פרסומים אודות ליקויים של בכיר במשרדו ועל כך שהוא עצמו נמע מלנקוט כלפיו אמצעי משמעת הולמים. כי בבית ספרו של לינדנשטראוס מותר לעשות את כל מה שהוא לא מרשה לבתי ספר אחרים.

לקריאת המאמר לחצו כאן