בשקט בשקט מתנהל דיון רציני בוועדה, בראשותה של גב' עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העלין בדימוס, בבין היתר בנושא התוספת הנדרשת להודיית חוץ של נאשם (בעברית קלה – הודייה או הודאה שמוסר חשוד בחקירה במשטרה, אך מכחיש כי ביצע את העבירה או כי הודה או כי ההודאה הוצאה מפיו באמצעים פסולים, אך בית המשפט קבע כי אכן הודה בחקירה, וכי הודאתו קבילה במשפט. כיום נדרשת תוספת ראייתית שנקראת "דבר מה נוסף", שהיא ראיה קלה. בשנים האחרונות הוגשו בכנסת מספר הצעות חוק לקבוע כי התוספת הראייתית תהיה מסוג "סיוע", שהיא ראייה חזקה יותר).
לאחרונה הופעתי בפני הוועדה והצגתי בפני חבריה את עמדתי, והרי היא לפניכם:
עיקרה הטענה שלי היא:
- רבים מהטוענים לריבוי הרשעות מוטעות, משתמשים בהגדרות סובייקטיביות של הודאות שווא והרשעות מוטעות, ולא בהגדרות מדעיות מקובלות. לפי ההגדרה המשפטית – מקצועית המקובלת המקרים כגון אלו: יוסף זוהר, ולנטין טוקילה, רגב שוובר, אינם בבחינת הרשעה מוטעית (במקרה הראשון, בו היו הועמדו לדין יוסף זוהר וולנטין טוקילה, מסר טוקילה הודיית שווא, ובמקרה של רגב שוובר מדובר במחדלי חקירה קשים. שלושתם זוכו במשפטיהם).
- על פי הגדרה זו, יש מתי מעט הרשעות מוטעות בישראל. גם הודאות שווא יש בישראל פחות מאשר בארה"ב, אך יש בישראל יותר הודאות שווא מאשר הרשעות מוטעות, כי רובן הגדול נחשף במהלך החקירה, התביעה והמשפט, ואינו גורם להרשעות מוטעות.
- בהמשך לסעיף 2 – במערכת האכיפה לכל אורכה, החל מהמשטרה וכלה בבתי המשפט, יש מנגנוני סינון יעילים מפני חדירת הודאות שווא. רוב הודאות השווא אינן מביאות לכתבי אישום, וגם במקרים המעטים שהוגשו כתבי אישום – בתי המשפט מצליחים לאתר אותן ולזכות את הנאשמים.
- ויתור על התשאול, תוך שימוש בשיטות חקירה פסיכולוגיות, הוא הרבה מעבר לאיזון החברתי והמשפטי הנדרש בין חקירות יעילות למאבק בפשיעה ובין שמירה על זכויות נחקרים ואי הרשעת חפים מפשע. המחסומים הקיימים היום בישראל שעל התביעה לעבור כדי שאדם יורשע (המתבטאים בסטנדרט הספק הסביר ובמחסומי ההגנות הנוספות שיש לנאשם – קבילות לפי פקודת הראיות ולפי יששכרוב, מחדלי חקירה והגנות נוספות) מהווים סטנדרט הולם ואף יותר מכך לצד השמירה על זכויות חשודים ונאשמים.
- מעולם לא נערך מחקר רציני בישראל בנושא זה (אף שאני מכיר את הטיעונים מדוע לא פותח כאן פרוייקט חפות, אני חושד שמחקר כזה לא נערך כי יש חשש מפני תוצאותיו, שיפריכו את הטענה שיש הרשעות מוטעות רבות. בהערה אישית – אני הצעתי למספר פרופסורים למשפטים, הטוענים שיש הרבה הודאות שווא והרשעות מוטעות, לערוך מחקר משותף בנושא, אך כולם סירבו). לכן, האמירות שיש הודאות שווא בישראל, מעבר לבודדות שנמצאו במהלך ששים ושש השנים – אינה רצינית, אין לה כל בסיס מדעי אובייקטיבי ואינה יותר מאשר ספקולציה לא מבוססת.
- אי אפשר ללמוד ממה שקורה בחו"ל, ובעיקר מפרוייקט החפות בארה"ב, בנושא הודאות שווא והרשעות מוטעות – פירוט בהמשך.
- רוב עצום מבין אנשים "רגילים" שנחקרים במשטרה – עמיד בפני הודאת שווא, למעשה קרוב ל – 100% מהם. אוכלוסיית "אנשי השוליים" היא שנמצאת בסיכון גבוה יותר למסירת הודאת שווא, ועליהם יש להגן. אוכלוסיית "אנשי השוליים" כוללת – חסרי משענת משפחתית וחברתית, חסרי גב כלכלי, בעלי מוגבלויות שכליות ונפשיות, לרבות: קטינים, עניים, מובטלים, חסרי בית, זונות ודומיהם. כך, אם בודקים את המקרים הישראלים, וכך גם במחקרים שעיבדו את המקרים שנחשפו בפרוייקט החפות.
הרחבה קטנה של חלק מהטיעונים
ההגדרה
רבים מהטוענים לתופעה רחבה, מאמצים הגדרה משלהם, שהיא בעיקרה סובייקטיבית, שהקריטריון היחיד הוא שיקול הדעת שלהם ולפי החומר הידוע להם, ולפעמים בניגוד לראיות.
ראוי להדגיש כי ברוב המקרים הישראליים שעונים להגדרה המשפטית – מדעית, אותם מקרים שהטוענים לריבוי הרשעות מוטעות בישראל מזכירים, כגון: כנופיית מע"ץ, עמוס ברנס, בר יוסף, לא נערך משפט חוזר אמיתי. הגם שאיני טוען כי אלו אינן הרשעות מוטעות, מקרים כאלה הם בודדים ביותר.
אותם חוקרים ומשפטנים כוללים בין מה שהם קוראים הרשעות מוטעות, גם כאלה שאינן נכנסות להגדרה המשפטית – מדעית מקובלת, וכאמור – בניגוד לראיות.
כך בעניינו של אל-עביד – שמוזכר שוב ושוב כדוגמא להודאת שווא ולהרשעה מוטעית – משום מה לא מוזכר חלק חשוב מהודאתו הראשונה בפני המדובב, לו הוא סיפר שהשליך את גופת חנית קיקוס בבורות ליד הכביש. בדיוק באותו מקום בו נמצאה הגופה בשלב מאוחר הרבה יותר. אך האמירה הספונטנית שלו הוכחה כנכונה, ומהווה סיוע אפילו לדעת המחמירים ובעלי דעת המיעוט בוועדת גולדברג. איך בהמשך החקירה טען אל עביד שהשליך את הגופה במזבלה, ומדוע החוקרים עצמם הגיעו למסקנה זו – זה עניין אחר. אפשר החוקרים טעו ונאחזו בקונספציה שהגופה הושלכה במזבלה ואפשר שזו הוכחה שאל עביד לא כל כך מפגר כמו שחשבו, והוא החליט לשתול נתון לא נכון בהודאתו בפני החוקרים, כדי שיוכל בקלות להוכיח שההודאה אינה נכונה.
דוגמא נוספת אפשר למצוא במאמר של ד"ר חגית לרנאו, שנכתב לאחר ששנינו הופענו בכנס בנושא הודאות שווא. היא מדווחת שם על חמישה מקרים של הודאות שווא. עם זאת, היא מודה שמדובר בהתרשמות אישית שלה, שמעוגנת בגישתה הסניגוריאלית ואין מדובר במאמר מדעי – אקדמי. היא אינה מסבירה שם במה ההתרשמות שלה טובה מהתרשמות השופטים, ומדוע גישה זו אינה דוגמא לקונספציה מוטעית, גם אם של סניגורית. אם אלו המקרים שהיא מצאה כהוכחה ניצחת לריבוי הודאות שווא אחרי כל כך הרבה שנות עבודה כסניגורית, ובהנחה, לדעתי שניתן להפריכה בנקל, שאכן אלו הודאות שווא, זו הוכחה מצוינת שיש מתי מעט הודאות שווא.
אך שני עניינים חשובים יותר עולים מתוך המאמר הזה
- מתוך חמשת המקרים שהיא מונה – ארבעה הורשעו בבית משפט תוך הסתמכות על ההודאה, ורק הודאתו של החמישי – נפסלה, אף כי הוא הורשע בעבירה פחותה מזו שהואשם בה. אחת הסכימה להסדר טיעון, אחד סירב להעיד, אחת המשיכה לטעון כי הודאותיה אמת. כלומר, לפי עמדת השופטים ארבע הודאות אינן הודאות שווא. אז חגית חשבה ההיפך, נו?!.
- המקרים שהיא מונה מחזקים את הטענה שלי ומוכיחים אותה באותות ובמופתים, כי "אנשי השוליים" פגיעים להודאות שווא, ולאו דווקא נחקרים רגילים. כל חמשת האנשים, שחגית מונה, שייכים לקבוצת "אנשי השוליים". ניתן להגדירם גם כ"עלובי החיים" – זרים או חדשים בישראל, ידיעת העברית שלהם דלה מאד, מבודדים מהחברה הרחבה וחסרי משענת חברתית וכלכלית, אחד עם פיגור שכלי גבולי וכיו"ב. אין ביניהם אף לא נורמטיבי אחד.
למידה מחו"ל
אי אפשר ללמוד ממה שקורה בחו"ל, לרבות פרוייקט החפות בארה"ב, משלוש סיבות עיקריות:
- שיעור החפים שזוכו שם לאחר שהורשעו הרשעות שווא הוא מיזערי
פרוייקט החפות מתרכז, בדרך הטבע, בעבירות חמורות, ובעיקר רצח, הריגה, אונס. בשנים האחרונות יושבים, מידי שנה, בבתי הסוהר בארה"ב כ – 160,000 עד 200,000 אסירים בגין מעשי רצח והריגה, ויותר מ – 50,000 אסירים בגין אונס. בבתי הסוהר הפדרליים בלבד – יושבים בין 5,000 ל – 6,000 אסירים בגין רצח, הריגה וחטיפה. בבתי סוהר פדרליים (שיש בהם כעשירית מכלל האסירים בארה"ב) כלואים בכל שנה יותר מ – 2,000 אסירים שהורשעו ברצח, ולא בעבירות אחרות. גם אם עד כה זוכו כ – 2000 אסירים, שהורשעו בטעות, במשך יותר מעשרים שנה (בפרוייקט החפות בניו יורק זוכו עד כה 325. השאר בפרוייקטים אחרים ברחבי ארה"ב, או עקב חשיפת שערוריות של בידוי ראיות על ידי שוטרי – על כך ראו בהמשך), השיעור הידוע של הרשעות מוטעות מתוך כלל האסירים הוא אפסי, ואין ב"התעמלות מחשבתית תיאוריטית" כדי לבסס טיעון שונה.
- פערי ענישה בהסדרי טיעון ומשפטי הוכחות
בעוד שבישראל פערי הענישה בין משפטים שמסתיימים בהסדרי טיעון ובין משפטי הוכחות הוא קטן, לפי התרשמותי עניין של שנים בודדות, בעיקר כאשר לא מדברים על רצח והריגה, פערים אלו בארה"ב הם עצומים.
על כך ניתן ללמוד משתי פרשות שחיתות מזעזעות שם – פרשת רמפרט ופרשת טוליה. המדובר בהתארגנות של שוטרים בשתי תחנות המשטרה הללו להפללה של אנשים, שהם סברו שהם עבריינים, אך הם לא מצליחים לאסוף ראיות בשיטות החוקיות לשם העמדתם לדין. עיקר ההפללה הייתה בדרכים של שתילת סמים ונשק אצל אותם אנשים ו/או פברוק הודאות.
לאחר שנחשפו הפרשות הללו, נבדקו הפערים בין העונשים שהושתו על אותם אלו שזוכו, לאחר שהוברר שהופללו על לא עוול בכפם.
| טוליה | רמפרט | |
| ענישה בעקבות הסדר טיעון | 4 שנות מאסר | שנה וחצי מאסר |
| ענישה בעקבות משפט הוכחות | 51 שנות מאסר | 8.5 שנות מאסר |
אין ספק שכאשר נאשמים יודעים על פערים כאלה, הם בוחרים בהסדר טיעון, גם אם הם חפים מפשע. בישראל הפערים לא מתרבים לפערים אלו.
- ההבדלים בין חובת גילוי חומר חקירה וחסיון חומר מודיעיני
בישראל חובת הגילוי לפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי רחבה, כמעט עד אין קץ. בית המשפט העליון הרחיב את חובת הגילוי גם לחומר בפריפריה של החקירה, ואף לפריפריה של הפריפריה – לחומרים שביניהם ובין כתב האישום הרלוונטי אין קשר. לעומת זאת, חסיון חומר מודיעיני הוא צר ביותר ומוגבל מאד. בתי המשפט נוטים לבטל תעודות חסיון בקלות רבה יחסית. התביעה, בהכירה נטייה זו, מסכימה פעמים רבות להסדרי טיעון מבישים, רק כדי לא להעביר חומר מודיעיני לסניגוריה, כלומר לעבריינים, כדי לא להסגיר מקורות ושיטות עבודה. במקרים יוצאי דופן, התביעה אף חוזרת בה מכתב האישום, גם אם זה "עולה" בזיכוי נאשמים. כתוצא מכך, קציני איסוף במשטרה לא יכולים באמת להבטיח למקור חסיון מוחלט, ואם הם עושים זאת, הם בסך הכול משקרים.
בארה"ב המצב בדיוק הפוך – חובת גילוי חומר חקירה צרה מאד והחסיון של חומר מודיעיני רחב. התביעה חייבת להעביר לסניגוריה את חומר החקירה שהיא מתכוונת להציג במשפט, כלומר זה שקשור לעדים שיעידו וחומר מזכה ומנקה. זה הכול! לעומת זאת, רק לעתים נדירות ביותר ובמצבים קיצוניים ביותר יצווה בית המשפט על התביעה להעביר חומר מודיעיני לסניגוריה. ההגנה על מודיעים שם יציבה וטובה.
והערה אחרונה לגבי טענת "עקרון התאונות הנסתרות" של פרופ' סנג'רו והמודל המתימטי – הסטטיסטי המוצע על ידו (כתב על כך מאמרים וגם בספרו האחרון בנושא הרשעות מוטעות(. עד היום לא נמצאה אף לא הוכחה אחת לעקרון התאונות הנסתרות, ולכן כל ניסיון להכללה ממקרים של הרשעות חפים מפשע שנמצאו לאוכלוסיות רחבות – אינו עומד במבחן המציאות. תיאוריה זו, כמו "תיאוריית הקרחון", מאד שובות לב, אך אין להן כל בסיס מדעי.
טענה זו מזכירה לי סיפור על אדם, שפקיד השומה חקר אותו מהיכן היה לו הכסף לבנות את ביתו המפואר, שהרי הכנסותיו הרשומות זעומות. הנישום אמר לו: לא תאמין לי אבל הכל אמת. בלילה הופיע בחלומי גמד קטן שאמר לי ללכת אחריו אל תוך היער. שם הצביע לי על קרחת יער, אמר לי תחפור כאן ונעלם. חפרתי וחפרתי ולבסוף המעדר פגע בתיבת מתכת כבדה, וכשפתחתי אותה גיליתי ערימה ענקית של מטבעות זהב, ובאוצר הזה השתמשתי לבניית הארמון שלי. פקיד השומה ביקש ממנו הוכחות, והנישום אמר – הנה הסתכל על הבית, זו ההוכחה.
מה אני מציע?
- ככלל, אין מקום לשנות את הפסיקה בעניין משקלה של הראיה התומכת בהודאת חוץ. כלומר, להשאירה בגדר "דבר מה נוסף".
- יש לקבוע מספר שינויים באשר לחקירה ומשפט של אנשי שוליים, שהם נמצאים בסיכון רב למסירת הודאות שווא.
- אימוץ עקרונות חוק הליכי חקירה והעדה (בעלי מוגבלויות) לאנשי שוליים.
- קביעת חובת תיעוד מצולם של חקירות בעלי מוגבלויות.
- אזהרה מפורשת וברורה במונחים מובנים, ולא בנוסח הרשמי.
- תוספת ראייתית להודאת אנשי שוליים – סיוע.
- חובת הגשת תסקיר, ככלי תומך החלטה לעניין קבילות הודאה.
- הכשרת חוקרים.
חוקר משטרה לשעבר, ד"ר לקרימינולוגיה ואכיפת החוק, לוחם במובן הלא-מלחמתי של המלה.
הרמת מסך 
תגובות
מהיכן הטענה שלך שאל עביד הודה בפני המדובב שהשליך את גופתה בבורות ליד הכביש?
פרט לטענה כזו בויקיפדיה, ללא שום אסמכתא, לא מצאתי לכך זכר בפסה"ד שנתן בית המשפט העליון.
אם אתה באמת מחפש צדק, חפש ביסודיות.
חיפשתי ביסודיות ולא מצאתי.
לעומת זאת מצאתי בפסק הדין החוזר של השופט ניל הנדל את הציטוט הבא:
"בשלב זה של המשפט, לאחר גילוי הגופה במקום אחר מזה אשר הצביע עליו ב"כ התביעה בסיכומיו בשלב הראשון, המשטרה והתביעה תמללו מחדש את הודאות הנאשם בערבית, שמא יש התייחסות למקום מציאת הגופה שהינו בור ניקוז בפאתי העיר באר-שבע. סיכומו של דבר, בתמלילים שתוקנו לא נמצאה כל אמרה מסייעת בה הנאשם הצביע על בור הניקוז כמקום הימצאות הגופה על אף שהודה שזרק את הגופה במקומות שונים."
אודה לך אם תפנה אותי למקורות עליהם אתה מסתמך.
אם אתה מתכוון לטענה שנשמעה (אבל לא התקבלה ע"י כל השופטים) שניתן לתרגם את דבריו למדובב באחת ההזדמנויות על השלכתה בפרדס ליד הכביש, אחרת, כאשר את המילה "ביארה" ניתן לתרגם גם כבורות, קשה להסביר מדוע הדבר לא תומלל כך מתכתחילה, ומדוע השתמש בלשון רבים (בורות ולא בור).
בכל מקרה מדובר באפשרות תיאורטית, ולא בקביעה חד משמעית שאכן התכוון למילה "היארה" במשמעות זו.
גילבוע מתעקש למקד את הדיון על מספר הרשעות שווא כאילו הוא מרכז הכובד של המחלוקת.
זוהי הסטה מכוונת, מאחר שאפשר לדון על אחוזי הרשעות שווא במשך עשרות שנים ולא להגיע לתוצאה. הדיון העקר הזה הוא הבסיס המפרה את עמדתו של גילבוע ומאפשרת לו להופיע שוב ושוב במסגרות שונות, בניסיון לגונן על השיטה הקיימת.
העיוות המרכזי בפלילים (כפי שהוא יודע, וכפי שכתבתי לו עשרות פעמים), היא של כמות ההרשעות שבהן לא מתקיים משפט בישראל: כ 95% מההרשעות בפלילים מתבססות על הודאת נאשם, ללא בירור האמת במסגרת של הליך משפטי מלא. זהו הנתון שצריך להפחיד את כולנו.
כצעד ראשון נבקש מגילבוע ומהמערכת לקרוא להודאת נאשם "הודאה" ולא "הודייה". לא מדובר בשימוש תמים במילה נרדפת: המשתמשים במונח הודייה רוצים שנאמין לאינקוויזיציה, אשר טענה לזכותה שנשמות המעונים מודות לה על שחילצה וידוי מהנחקר וע"י כך טהרה את נשמתו.
אני מאד מקווה שבורות ולא מניע שלילי אחר הוא שעומד מאחורי הבקשה של מיכל ריזל ממני והמערכת (מי זה המערכת?) לקרוא להודייה "הודאה". מעבר לעובדה שהמשמעות בעברית היא זהה לחלוטין, החוק נוקט לשון "הודייה", ולכן גם אני משתמש במונח זה. מי שטוען שהשימוש בלשון זו אינו תמים – הוא עצמו לא תמים בכלל. וכדאי לגב' ריזל לבדוק עם המערכת באנגליה – מדוע משמעות המילה באנגלית confession היא גם הודייה וגם וידוי, וכדאי לפנות גם למערכת שלהם בעניין זה.
מיכל ריזל היא המסיטה את הדיון מהבעיה העיקרית – מספר הרשעות מוטעות. כיוון שהיא לא הצליחה עד כה, וקרוב לוודאי שגם לא תצליח בעתיד הנראה לעין, להוכיח שיש יותר מאשר מקרים בודדים של הרשעות מוטעות, היא זו שמבקשת לא לדבר על כך. אך, המטרה של מערכת האכיפה היא למצוא את העבריין האמיתי ולהעניש אותו. ואם אין כמעט טעויות בכך – אין מה לשנות (מעבר למספר שינויים שאני המלצתי עליהם, שמתרכזים באנשים שקל מאד להוציא מהם הודייה לא אמיתית, והם המיעוט בין החשודים הנחקרים במשטרה).
הגברת ריזל טוענת ש"הם" זיהו פרשיות רבות בנושא זה, אך היא מזכירה בסך הכל את אותן פרשיות ספורות (של לא יותר ממספר האצבעות על יד אחת) שמוזכרות שוב ושוב, וגם בכך היא מטעה את הקוראים. מבין אותן פרשיות שהיא מזכירה – רק בשתיים זוכו הנאשמים. כל הפרשיות הללו ישנות (מלבד עניין זדורוב). היא תתקשה למצוא פרשיות חדשות של הרשעות מוטעות. באחת מהפרשיות שהיא מזכירה, רצח דני כץ ז"ל, נערך משפט חוזר והרוצחים הורשעו מחדש, הן במשפט החוזר בבית המשפט המחוזי, והן בערעור בעליון. בענייני דפנה כרמון וחנית קיקוס ז"ל, ההרשעה לא שונתה, וקביעות בתי המשפט נשארו כשהיו – הרוצחים שנשפטו הם הרוצחים. בעניין זדורוב – נהדר שהיא מזכירה זאת, אך זה מתאים לשאר הטענות שלה – בית המשפט לא סיים לדון במשפט, אך היא כבר החליטה שיש כאן משהו פסול. על פי מה? על פי כמה כתבות בתקשורת?
וכמו כל אלה שלא רוצים לערוך מחקרים בנושא זה בישראל, גם היא נסמכת על מחקר אמריקני, שנערך במציאות שונה לחלוטין מהמציאות הישראלית. זה יותר נוח. כי לו הייתה עורכת מחקר בישראל – הממצאים היו מורים שאין תופעה של הרשעות מוטעות, אלא מספר קטן מאד של מקרים, שקורה בכל מערכת אנושית. גם אותם יש לנסות לתקן, אך לא את כל המערכת הפועלת לא רע בכלל.
בפני ועדת סדר הדין הפלילי בראשות השופטת ארבל, הוועדה המייעצת לשר המשפטים – יום חמישי 28 בפברואר 2013
כבוד השופטת עדנה ארבל, חברי ועדה נכבדים; ברצוננו להודות על ההזדמנות שניתנה בידינו להשמיע את קולו (האילם בד"כ) של הציבור הרחב בכל הנוגע להרשעה עצמית.
תנועת "עשות משפט" שמה לעצמה כמטרה לשנע את מערכת החקירה והמשפט מהסתמכות על הודאות אל עבר הסתמכות על ראיות אובייקטיביות מוצקות, מתוך אחריות לבירור האמת הפלילית.
אנו רואים בהסתמכות על ראיות אובייקטיביות אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה, שעניינו הגנה על הציבור, הן מהרשעת חפים והן מזיכוי האשמים האמיתיים.
מזה עשר שנים התנועה פועלת לתיקון סעיף 12 לפקודת הראיות כך שתידרש, בנוסף להודאה, גם ראייה בדרגת סיוע. שני מניעים עיקריים הביאו אותנו להתמקד דווקא בסוגיה זו:
א) זיהינו שפרשות רבות אשר הסעירו את מערכת המשפט הפלילי (כגון עמוס ברנס, פרשת מע"ץ, דפנה כרמון, דני כ"ץ, חנית קיקוס ולאחרונה פרשת רומן זדורוב) מאופיינות ע"י כתב אישום המבוסס על הודאה שניתנה בפני חוקרים והוכחשה בביהמ"ש.
ב) חששנו מפני ניוון אפשרי של מערכת החקירה והמשפט. התרשמנו שהאפשרות להרשיע על סמך הודאה עלולה לגרום לתהליך הולך וגובר של התמקדות בהודאות. החשש הזה התממש הרבה מעבר לתחזיות שלנו: נכון להיום יותר מ 93% מהכרעות הדין מתבססות על הודאת נאשם, ללא הליך משפטי פומבי הכולל בירור ראיות.
הרוב המכריע של ההודאות מתקבל במסגרת עסקאות טעון. בעינינו ההבדל בין הודאה בעסקת טיעון ובין הודאת חוץ הוא יותר פרוצדוראלי מאשר מהותי.
בחרנו להתמקד בהודאות חוץ מאחר ואין מחלוקת על כך שיש בעייתיות בהסתמכות על הודאה שמוכחשת בבית משפט, ומאחר ושיעורן יחסית קטן ולכן הוא מאפשר שינוי תהליכי, בצעד מדוד ושקול.
כברי פלוגתא שלנו לצורך הדיון בחרנו את מסקנות דו"ח ועדת גולדברג. יריעת המחלוקת שלנו עם הדוח כוללת מספר סוגיות:
1) תוקפו וערכו של סעיף קטן א המתנה קבלת הודאה בכך שניתנה מרצון חופשי.
2) מהותה, אופייה ומשקלה של הראייה הנוספת הנדרשת להודאה.
3) ה"קביים" שמומלצים ע"י ועדת גולדברג כתחליף או בנוסף לראייה תומכת: תיעוד החקירה בוידיאו, נוכחות של סניגור בחקירה, סיווג גילו של הנאשם ומצבו הנפשי
4) מידת החופש שיש לתת לשופטים לחרוג מהדרישה לראייה מאמתת בדרגה גבוהה
לפני שנפרט את עמדתנו בסוגיות הנ"ל נבקש, במידת האפשר, לשמור את השאלות לסוף כדי שלא לקטוע את חוט המחשבה. תודה.
נקודה 1 במחלוקת:
סעיף קטן א) מתנה את קבילות ההודאה בכך שניתנה "חופשית ומרצון". מוסכם על כולם,( גם עלינו), שהסעיף הזה בעייתי. אבל, למרות הבעייתיות שבו, אנחנו מעוניינים להשאיר את הסעיף הזה על כנו, מאחר ואם מנסחים סעיף משפטי חלופי, בהכרח נכנסים לסוגיה של איפיון הלחץ החיצוני. והאיפיון הזה בעייתי ממספר היבטים:
1) לכל אחד מאיתנו רגישויות וסף שבירה שונה. היומרה לקבוע מהי הפעולה המדוייקת שעלולה למוטט את רצון הנחקר כמוה כיומרה הקיימת לקבוע מהו רצונו החופשי. בערעור בפרשת דני כ"ץ השופטים הכירו באפשרות שהופעלה אלימות בחקירה. קביעתם שהכוח, גם אם הופעל, לא היה בו כדי למוטט את רצונו החופשי של הנאשם, לא פחות משונה מזו של השופטים בפרשת ברנס שקבעו, מעל לספק סביר, כי "בו"ז פעלו בנפשו של הנאשם כוחות סותרים: האחד – רצון להתפרק ולהודות באשמה, והשני – הפחד מפני העונש הצפוי".
2) ברגע שהדיון שלנו נסוב לגבי תפריט אלימות, אנחנו נותנים לו הכשר פומבי, גם אם התכוונו להיפך. ייתכן שבפסיקה הדברים קורים כך בין כה וכה, אבל יש להבחין בין החוק ובין הפסיקה. החוק אמור לשקף הסכמה ציבורית, והוא תוצר של דיון ציבורי רחב, ואילו הפסיקה מייצגת שיח פנים-משפטי, וככזו היא יכולה להכיל אלמנטים פחות קונצזואליים.
3) היכולת של הנאשם להוכיח שימוש באמצעים פסולים היא מזערית, וכנ"ל גם היכולת של החוקר להוכיח שלא היה שימוש באמצעים פסולים (גם לגבי החוקר יש להחיל את חזקת החפות). בד"כ השופטים נותרים עם הצורך לבחור בין הגירסה של הנאשם לגירסה של החוקרים, מבלי ששום צד יכול באמת להוכיח את טענותיו.
למעשה, הבעייתיות של סעיף קטן א' היא אינהרנטית להודאה, זהו כשל מובנה, ולא ניתן להיפטר ממנו, גם לא ע"י הגדרת סעיפי אלימות. אפשר רק לצמצם את מידת הפרדוכסליות שבו, ע"י הפחתת משקלה של ההודאה לטובת ראיות מוצקות.
נקודה 2 במחלוקת:
לגבי מהותה של הראייה הנוספת: ועדת גולדברג ממליצה לקיים יחס הפוך בין משקל ההודאה לבין משקל הראייה הנדרשת, עד כדי "קל כנוצה". ואילו אנחנו דורשים ראייה תומכת בדרגת סיוע. על הראייה התומכת מוטלות שתי משימות:
1) לעגן את ההודאה במציאות האובייקטיבית
2) לייצר תמריץ לחוקרים לצאת מחדרי החקירות ולאסוף ולהסתמך על ממצאים מהשטח
ראייה בדרגת סיוע אכן מייצרת תמריץ לחוקרים לחפש ראיות, אבל אין בכוחה לאמת את ההודאה. תמיד ניתן לתפור הודאה כך שתתאים לממצאים הקיימים. המוטיבציה לחילוץ הודאה עדיין קיימת, מאחר וראיית סיוע כשלעצמה אינה מספיקה להרשעה.
אימות ההודאה יכול לבוא, אם כן, רק ע"י דרישה שעקב השגת ההודאה יתגלו ממצאים חדשים, הקשורים בוודאות לעבירה. הרי לא סביר שאדם יודה מרצונו החופשי ולא ידע להוביל את החוקרים למימצאים חדשים (ראו פרשת דני כץ: חמישה אנשים מודים מרצונם החופשי ולא יודעים להביא שום מימצא חדש: לא בגדי המנוח, שעון או מחברות שנעלמו כלא היו).
אלא, שאימות כזה עלול לייצר טקטיקת חקירה שבה החוקרים קודם כול יחלצו הודאות ואח"כ ישתמשו בנחקר לגילוי ראיות. מאחר ואם צריך לבחור בין הצורך בעיגון ובין הצורך בתמריץ, אנחנו בוחרים בתמריץ ולכן דורשים סיוע. פירושו של דבר, שגם אחרי ש(ב"ה) דרישת הסיוע תעוגן בחוק, עדיין יהיה עלינו לחשוד בהודאה. (למותר לציין ש"ידיעת פרט מוכמן" לא יכולה לשמש כסיוע).
נקודה 3 במחלוקת:
במקום דרישה לראייה תומכת, ועדת גולדברג ממליצה על "קביים". כמו למשל תיעוד וידיאו. אנחנו מסתייגים משימוש בתיעוד החזותי של מהלך החקירה כראייה מפלילה, מהסיבות שלהלן:
1) לא ניתן לכסות את מהלך המעצר והחקירה מתחילתו ועד סופו. איננו יכולים לדעת האם היה שימוש בלחץ פיזי או נפשי מחוץ לעיני המצלמה
2) איננו יכולים לדעת האם הנחקר מודה הודאת שווא מסיבות השמורות עימו.
3) הרושם המוטעה של הודאה מתועדת עלול לסמא את עיני השופטים (ראו פרשת רומן זדורוב: הודאתו המצולמת בפני המדובב הותירה על השופטים רושם כל כך עז, שלריבוי הראיות הסותרות לא היה כל משקל לגבי תוצאות המשפט).
4) תיעוד חזותי מחייב הרבה שעות צפייה, ולכן הוא מוסיף משקל להודאה, ההיפך ממה שאנחנו מנסים להשיג.
לתיעוד החזותי ייתכן ערך, אבל כראייה מזכה בלבד, מאחר והוא יכול להצביע על כך שהיה שימוש באמצעים פסולים בחקירה. ככזה, הוא יכול לשמש את הסניגוריה בלבד.
באשר לסיווג הנאשם. הסטטיסטיקות קובעות שקל יותר לחלץ הודאת שווא ממי שלוקה בנפשו או בשכלו, אבל כשבאים לבחון מקרה ספציפי, הסטטיסטיקות לא עוזרות. הנזק שנגרם, בדומה לוידיאו, הוא בעצם ההשקעה הנוספת בהודאה. הסיווג גורם גם לנזק לא משפטי, אבל מאוד מטריד: הוא עלול להוסיף גורם משפיל. את דמו של אל עביד שפכנו חמש פעמים: פעם אחת כשעצרנו אותו בלי סיבה ממשית, פעם שניה כשהשפלנו אותו בחקירה, פעם שלישית כשהוצאנו לו שם של אנס ורוצח, פעם רביעית כשמנענו ממנו את החופש לחיות את חייו ופעם חמישית כשקבענו קביעה מישפטית פומבית שהוא סובל מפיגור סביבתי. אדם שמוכן לעבוד במזבלה בכדי לפרנס את משפחתו ראוי לפחות ליחס של כבוד מאיתנו. – ובשביל זה לא צריך את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
נקודה 4 במחלוקת:
על פי המלצות הדוח יש להעניק לשופטים שיקול דעת מלא לקבוע את משקלה של ההודאה ואת משקל הראייה הנוספת הנדרשת. אנחנו חושבים אחרת: מעבר לחוסר היכולת של בני תמותה להבחין בין הודאת אמת להודאת שקר, קיים גם הגורם הפסיכולוגי: עצם הקיום של הודאה בתיק מעוור עיני חכמים. אין לנו ספק שכל עוד הפרקטיקה המשפטית מייחסת להודאה חשיבות רבה, לא נוכל לאפשר לשופטים שיקול דעת נרחב בעניין זה.
אחד התוצרים של מעמדה הרם של ההודאה הוא אינפלציה בשיח על זכויות אדם. מאחר וחילוץ הודאות ממקד את החקירה בחשודים, המעצר הופך לכלי חקירה ואנחנו עדים לעליה מתמדת בכמות מעצרי שווא. הודאה המושגת ע"י מעצר משמשת כתנאי הכרחי ומספיק לעסקת טיעון.
יוצא שצריך להגן על חשודים מפני מעצרי שווא, אמצעי חקירה פסולים והודאות שווא. במקום לנהל משפט פומבי על בסיס ראיות מדעיות, אנחנו מתקשטים בשיח על "זכויות אדם" ועל "כבוד האדם וחירותו". המשפט האמריקאי (שבעקבותיו אנחנו עוד מעט ונושקים ל 100% הרשעות בעסקות טיעון), מתהדר בהלכת מירנדה, בפירות העץ המורעל ובזכות להליך תקין. וגם אנחנו רוצים! כדי לצנן את ההתלהבות מהמשפט האמריקאי כדאי לקרוא את מאמרו של ג'ון לנגביין מ-1978 "Turture and Plea Bargaining ", המכנה את השיטה האמריקאית "האינקוויזיציה המודרנית" . ובינתיים המצב רק הלך והחמיר.
אצלנו, ההמרה של ההליך המשפטי בשיח על זכויות אדם מודגמת ע"י הלכת יששכרוב. מצדדיה מדגישים את העובדה שזו "הפעם הראשונה בישראל שראייה נפסלת לא בגלל מהימנותה אלא בגלל שהייתה פגיעה בזכותו של הנאשם להליך תקין". הציטוט הזה ראוי לבחינה מדוקדקת מאחר והוא מכיל שגיאות מהותיות: א) לא מדובר בפסילת ראייה אלא בפסילת הודאה. ואין דין הודאה כדין ראייה מוצקה. הודאה יכולה להיות אמיתית או לא, ואילו מידת אמיתותה של ראייה מוצקה איננה תלויה באופן שבו הושגה, במצב הנפשי של החוקר או של הנחקר ובשאר נתונים פסאודו-מדעיים מתחום הפסיכולוגיה של הנפש. ב) השגיאה השנייה היא בעצם השאיפה לפסול ראיות מהימנות. הלכת יששכרוב ודומותיה שואפות למוסס את קרקע המציאות מתחת לרגלי המשפט הפלילי, שגם כך לא נשאר ממנה הרבה.
לסיכום, אנחנו מבקשים להשיב להליך הפלילי את התפקיד שלשמו הוא קיים: לקרב בין האמת המשפטית ובין האמת העובדתית במסגרת הליך פומבי, שכן אנחנו מאמינים שיש מציאות אובייקטיבית ושאנחנו מצווים לחתור אליה.
תוצאה ראויה של ניהול משפטים היא החזרת השופטים אל כס המשפט. במקום לשמש כחותמת גומי על הסכם סודי שבוצע בחדרי חדרים, הם יחזרו לבצע הכרעות משפטיות מנומקות. בשבתם אל כס המשפט הם עשויים לגלות מחדש את שגילה השופט קייב לייד במאה ה 19. השופט האנגלי התפלא לגלות שדווקא בתיקים שבהם האשמה לדבריו ברורה ומספקת, נדיר למצוא הודאת נאשם.
למחפש הצדק היקר –
אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמין, ויש המשך לא רלוונטי לעניין זה. זה מה שקורה כשלא רוצים למצוא משהו.
הנה, בימים האחרונים החליטה נשיאת בית המשפט העליון לדחות את הבקשה של אל-עביד למשפט חוזר. בין היתר, מוזכר שם המשפט שאמר אל-עביד למדובב שזרק את גופתה של חנית קיקוס בבורות ליד הכביש. ראה סעיף 6 להחלטה בקישור המצורף.
יש ללחוץ כדי לגשת אל 13084980.c06.pdf