ואף על פי כן, נוע ינועו הטקסים לזיכרון השואה והגבורה וככל שירבו – הרי זה משובח

הכתבה מעט ארוכה. למען חסרי הזמן והסבלנות, הנה תקציר:

לטקסים לזיכרון השואה והגבורה חשיבות עצומה, הן חשיבות מיידית והן ובעיקר חשיבות לדורות הבאים. לכן כל הקורא לביטול הטקסים (קריאות בהן נתקלתי בשנה שעברה), בתואנות כאילו הן מנקות את מצפון הפוליטיקאים המשתתפים בהם, מסיוע לניצולי השואה החיים היום בינינו, טועה ומטעה. ביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה עלול להביא לידי זילות השואה והגבורה וגימודה, לביזויו של יום השואה והגבורה, כמו גם לפגיעה קשה בזיכרון השואה, המבוסס במידה רבה ביותר על טקסי הזיכרון. כל שחיקה בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה גורמים לשחיקה בזיכרון הקיבוצי ועל כן גם בזיכרון האישי, ובכך עלולים לפנות את הבמה והשיח בעולם למכחישי שואה או לניאו נאצים.  

המאמר המלא למטיבי לכת  וקרוא

בימי השואה בשנים האחרונות רבו קריאות שונות לביטול טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה, תוך ביטויי זלזול ובוז לטקסים ולבכירים המשתתפים בטקסים אלו. אמנם, יש לקוראי קריאות אלו תירוצים, כגון הכספים הרבים המוצאים על הטקסים מחד גיסא וההזנחה המתמשכת של ניצולי שואה מאידך גיסא. עמדה זו מבטאת ראייה מעוותת ובעיקר קצרת טווח להחריד, ואף עלולה להוביל לזילות השואה, לביזיונה עד כדי גימודה ופגיעה קשה בזיכרון השואה ובזיכרון הקיבוצי של השואה.

פגיעה בזיכרון הקיבוצי של השואה

ביטויים שיש בהם זילות של יום השואה והגבורה, לרבות קריאות לביטול הטקסים לזכר השואה והגבורה, לא רק שפוגעים ברגשותיהם של רבים מאד בעם היהודי וגם בקרב עמים בעולם, אלא גם ובעיקר פוגעים בכל מה שמתלווה ליום השואה והגבורה – מנגנוני ההנצחה של השואה והגבורה, לרבות מוזיאונים, אנדרטאות, שמות ישובים ורחובות וכמובן טקסי זיכרון.

מנגנוני ההנצחה השונים, לרבות ימי זיכרון וטקסי זיכרון, הם מאבני הבניין הבסיסיות והחשובות של תרבותו של עם, שבנויה על בסיס הזיכרון הקיבוצי של העם. קליפורד גירץ, מגדולי האנתרופולוגים, הגדיר את המושג תרבות כ"דפוס משמעויות הנמסר בדרך היסטורית ומגולם בסמלים, מערכת של מושגים העוברת במורשת ומתבטאת בצורות סמליות, המשמשת אמצעי למסירה, לשמירת המשכיות ולפיתוח הדעת והעמדות של בני אדם ביחס לעולם"[1]. מנגנונים אלו הם הם היוצרים את הזיכרון הקיבוצי של עם, ובכך תורמים תרומה שבלעדיה אין להמשכיות אותה התרבות ולשימור הזיכרון האישי. כל קריאה לביטול טקסי זיכרון מהווה פגיעה אנושה בזיכרון הקיבוצי, עד כדי איונו. ובהעדר זיכרון קיבוצי, זיכרון השואה לדורי דורות, יישחק בצמוד לכך גם הזיכרון האישי.

חשיבות מהמעלה הראשונה יש לזיכרון הקיבוצי של השואה והגבורה, הנבנה והמתוחזק באמצעות מנגנוני ההנצחה, נובעת, בין היתר, מהעובדה שבעוד שנים מעטות ביותר לא יוותרו ניצולים שיודעים לספר על מאורעות השואה מכלי ראשון, ובעוד כדור אחד בלבד לא יישארו בחיים אנשים מהדור הנוכחי, לרבות בני הדור שני לשואה (בנים ובנות לניצולים), ששמעו על איימי השואה ותופעות הגבורה, ההתנגדות וההצלה מפיהם של הניצולים עצמם. לכן, יש חשיבות עצומה להבניית הזיכרון הקיבוצי של עם ישראל על השואה ולשימורו, ביצירת מנגנוני זיכרון פורמליים, כגון: שימור ימי זיכרון, טקסי זיכרון, ופיתוח מנגנוני זיכרון נוספים, כגון: מוזיאונים, אנדרטאות, ביקורים במחנות ריכוז ובמחנות השמדה וכיו"ב[2].

חשיבות הנצחת השואה בטקסים ציבוריים

על חשיבות הזיכרון הקולקטיבי ושימורו, כתב מרדכי בר און: "זיכרון קולקטיבי הוא מושג סוציולוגי,  המתייחס לתופעה חברתית המחברת אירועים מהעבר לכדי סיפור אחד ומעניקה להם כך משמעות בהווה, הזיכרון הקולקטיבי מהווה כלי שימושי לאפיון זהותה הייחודית של קהילה למול קהילות אחרות,  הוא משרטט את גבולות ה'אנחנו – מי בפנים ומי בחוץ' – ומכאן שהוא מעוצב תוך כדי מאבקים בין קבוצות חברתיות שונות. היות והזיכרון הקולקטיבי נתפס ככלי מרכזי בעיצוב החברה הלאומית, המדינה עשתה ועושה מאמצים רבים לרכז בידיה את המונופול על הזיכרון. זיכרון קולקטיבי של חברה מסייע לה למקם עצמה לאורך ציר הזמן ולאפיין את המקורות שמהם צמחה, תוך הדגשת אירועים ופרטים מסוימים. הזיכרון הקולקטיבי נבנה, מתפתח, מעוצב ומשתנה תדיר לפי צורכי ההווה,  ומכאן שהוא למעשה תהליך מכוון של זיכרון והשכחה,  שאינו מכוון לעבר אלא להווה ולעתיד.  משך קיומו מותנה בכך שחברי הקבוצה יעבירו אותו מדור לדור"[3].

על חשיבות הנצחת השואה כותב פרופ' מעוז עזריהו: "ללא השקעה נמשכת המתבצעת ברמת התרבות הרי שהזיכרון נגזר עליו להיעלם. וכשבודקים מה מתרחש בקו התפר שבין היעלמות הזיכרון האישי ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי מתבררת החשיבות של ההנצחה ככלי שמאפשר להעביר את הזיכרון מדור לדור וכך לצרף את הזיכרון האישי בכלים של הנצחה שהם התשתית לזיכרון הקולקטיבי. מילת המפתח בכל הקשור לזיכרון קולקטיבי היא המשכיות המתבטאת ביצירת מסורת תרבותית שהיא על דורית. יצירתה של מסורת כזו היא שמאפשרת את הבלתי אפשרי לכאורה: לזכור באופן קולקטיבי את מה שלא זוכרים באופן אישי… בהקשר זה ניתן לקבוע כי תרבות הזיכרון שהתעצבה בישראל היא בין ההישגים הבולטים של התרבות העברית המתחדשת"[4]. המשמעות מאד ברורה – בהעדר טקסי הנצחה פומביים, בהשתתפות אישי ציבור בכירים ביותר, ייפגעו ויתפוגגו הזיכרון האישי והקיבוצי של השואה, עד כדי השכחתה. תהליך כזה עלול לסייע למכחישי שואה בהשגת מטרתם.

שחיקה בזיכרון הקיבוצי תביא להשכחה ולשיכחה של האירועים האיומים של השואה, ובכך  תתרום לגימוד השואה ולהמעטת ממדיה, כולל לערעור הידע שנצבר על השואה, לרבות ערעור על התפיסה שהייתה תוכנית-על (master plan) נאצית להשמדת היהודים ("הפיתרון הסופי" למשל), ערעור על מספר היהודים שנרצחו בשואה, ערעור על קיומם של מנגנוני השמדה נאציים המוניים, ואף לחיזוק טענה שמשפטי נירנברג היו רק "פארסה משפטית" ולא משפטי צדק.

על חשיבות הזיכרון, עמדה גם גולדשטיין:

"Lack of memory leads to ignorance, ignorance produces prejudice, and prejudice breeds intolerance".[5]

החשש מפני שיכחת השואה והשכחתה אינו נחלת יחידים. אלווין רוזנפלד בספרו "קץ השואה"  מעמיד את התזה באופן חריף, מודאג ומדאיג, מתוך חשש שזיכרון השואה כאירוע היסטורי ידעך וישקע, ותמונה שונה וקלה לבליעה תעוצב על ידי תרבות המונים, פוליטיקה ואידיאולוגיה. מטרתו הכוללת של המחבר היא להזהיר מפני תהליך השינוי הזה, שעלול לערער את ההבנה של מידת חומרתה ואכזריותה של השואה, להקהות את הרגישות המוסרית ואת זיכרון הזוועות[6].

הגדרות של אנטישמיות והכחשת שואה והקריאות לביטול טקסי יום השואה

יש לציין כי למושג "אנטישמיות" הגדרות רבות, הן בספרות המקצועית[7] והן בחקיקה. אולם, לא רק שאין הגדרה מקובלת אחת, אלא שיש קושי רב בהגדרת התופעה, כפי שכותבת פרופסור דינה פורת[8]:

"Antisemitism has always been difficult to define, since antipathy to Jews involves a deep-seated emotional dimension as well as a conglomerate of historic religious, political, and economic elements".

וכך גם במסמך של הכנסת: "הגדרת המושג בעייתית – קיים קושי בהגדרת המושג 'הכחשת השואה' אשר מעורר קשיים בעיצוב חקיקה בנושא. הגדרה רחבה מידי של המושג עלולה להיתקל בטיעונים של פגיעה ממשית בחופש הדיבור, ואילו הגדרה צרה מידי של המושג עלולה להותיר בחוץ טווח ניכר למדי של מקרי הכחשת שואה. במקביל, הגדרה מעורפלת מידי תיצור קשיים בניסוח כתבי אישום"[9].

לכן, גם ביטויים שיש בהם זילות השואה ובוז לפוליטיקאים המשתתפים בטקסי הזיכרון לשואה ולגבורה נכללים לפחות בחלק מההגדרות של תופעה זו.

אחת ההגדרות המודרניות של אנטישמיות מפרידה ומבחינה בין מעשים אנטישמיים ובין מניעיהם. מבחינת הגדרה זו אין נפקות למניעים, ובלבד שהמעשה עצמו ישקף שנאה ליהודים כעם או שנאה ליהודים בודדים. פרופסור דינה פורת רואה בהגדרה זו כצעד אמיץ וכמאמץ למצוא דרכים להיאבק באנטישמיות[10]. אי לכך, בדברים המתייחסים בשלילה לטקסי יום הזיכרון בכלל ולהשתתפות פוליטיקאים ומנהיגים באופן פעיל בטקסי זיכרון לשואה בפרט, יש, בין במישרין ובין בעקיפין, קריאה לביטול טקסי זיכרון כאלה ו/או להפחתת חשיבותם ו/או להפסקת פרסומם בכלי התקשורת. יש בקריאה כזו כדי לפגוע פגיעה קשה בזיכרון הקיבוצי של השואה ובכך לתרום להגברת השכחת השואה, לחיזוק הכחשתה ואף לתרום תרומה לא מבוטלת להשארת במה פתוחה למכחישי שואה ולאנטישמיים.

מכחישי שואה עושים שימוש במטבע הלשון "Shoa Business", כדי לטעון שהיהודים עושים גם מהשואה עסקים, על פי הדימוי האנטישמי הרווח של יהודים[11]. אחד הדימויים הרווחים בקרב אנטישמיים רבים הוא זה המתואר בסרט 'היהודי הנצחי', שהיה חלק ממנגנון התעמולה הנאצית.  הסרט 'מתעד' את ה'טפיל היהודי הלא יצרני', את 'שליטת היהודים בעולם הכספים, הפוליטיקה והאומנות' ועוד[12]. בדומה לכך, מתוארים היהודים ב"פרוטוקולים של זקני ציון", שבפרוטוקול השישי בו מדובר על שימוש בכספי היהודים ובזהב הרב הנמצא אצלם לצורך שעבוד הגויים[13]. ביטוי זה דומה או אף לקוח מביטוי אחר Show Business, ובכך מעצב דימוי של עשיית עסקים ורווחים מיום השואה והגבורה או מהשואה בכלל.

פעולות לשימור זיכרון השואה ולשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה

ליום השואה בישראל יש חשיבות רבה מעבר לשימור הזיכרון הקיבוצי והאישי. רבות מהפעולות ומהטקסים, הן לשימור הזיכרון והן לשיפור תנאי החיים של ניצולי השואה, סובבות סביב יום השואה. בין היתר, ניתן למנות את הפעולות הבאות:

  1. סיורים של משלחות רשמיות, של תלמידים, חיילים, שוטרים ואחרים, כמו גם סיורים לא רשמיים במחנות השמדה ובעיקר באושוויץ, הנערכים ביום השואה או בסמוך לו.

כך, למשל, ב – 7.4.1992, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך ביקור של משלחת של מספר קציני צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, באושוויץ, אשר אמר: "יש משהו סמלי, מעין סגירת מעגל, בעובדה שאני עומד כאן היום כמפקדו של צה"ל" (במחנה, 15.4.1992).

  1. מפעל הזיכרון "לכל איש יש שם" נערך בכנסת וביד ושם ביום השואה, החל מ – 1989 (בין היתר כתשובה לטענה שלא נספו בשואה 6 מיליון יהודים).
  2. הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל מפרסמת בשנים האחרונות, מידי שנה דוחות על מצב ניצולי השואה בישראל ביום השואה או במועד סמוך לו.
  3. ממשלת ישראל החליטה על תוכנית לאומית לסיוע לניצולי השואה בישיבתה ב – 27.4.2014 (ערב יום השואה, תשע"ד). החלטת הממשלה שהתקבלה באותה ישיבה, מספר 1568, כוללת גיבוש חוק שעיקריו הם הגדלת הגמלה החודשית הבסיסית המשולמת לנכי רדיפות הנאצים, השוואת הזכויות של ניצולי השואה יוצאי גטאות ומחנות להטבות הניתנות לזכאי חוק נכי רדיפות הנאצים וכן קביעת הטבות נוספות.
  4. בעקבות החלטת ממשלה זו, התקבלו בכנסת שני תיקוני חקיקה: חוק הטבות לניצולי שואה (תיקון מס' 5), התשע"ד – 2014, וחוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 19), התשע"ד – 2014, אשר יש בהם יישום של החלטת הממשלה הנ"ל.
  5. דוחות של מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביבושל המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב על מצב האנטישמיות בעולם מתפרסמים דרך קבע סמוך ליום השואה.

נכון, שעדיין נמצאים בינינו ניצולי שואה במצבים כלכליים, נפשיים וחברתיים קשים. עדיין, כולנו מצפים מממשלות ישראל לא להשאיר אף לא ניצול שואה אחד, הנאלץ לוותר על תרופות, חימום בחורף, על מזון או על מילוי צרכים חשובים אחרים.

אולם, בפרפרזה על דברי דוד בן גוריון בעבר, אין להרים ידיים במאבק לשיפור תנאי חייהם של ניצולי השואה, שעדיין חיים עימנו, ובמקביל יש להמשיך בהנצחת זכר השואה והגבורה, בטקסים, באנדרטאות, במוזיאונים, בשירים, בשמות של מקומות ורחובות, בהוראתה בבתי ספר, בקורסים במסגרות רשמיות, בייזום ובעידוד פעולות הנצחה, תיעוד וזיכרון וולונטריות וכיו"ב. ביטול הטקסים או מנגנוני זיכרון והנצחה אחרים יפנה את הבמה ואת השיח בעולם למכחישי שואה ולניאו-נאצים. אלו יצטרפו בשמחה למחרימים את ישראל ואת מוסדותיה מסיבות אחרות.

 

[1] קליפורד גירץ, "הדת כמערכת תרבותית", בתוך: קליפורד גירץ: פרשנות של תרבויות, הוצאת כתר, 1990, 89 – 122, בעמ' 91.

[2] ראו גם – מולי ברוג, נוף זיכרון וזהות לאומית – הנצחת השואה ביד ושם 1942 – 1996, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006, עמ' 11. ומאמרו של פייר נורה "בין זיכרון להיסטוריה – על הבעיה של המקום", זמנים, גיליון 45, עמ' 5 – 19.

[3] מ' בר און, 2000, "לזכור ולהזכיר – זיכרון קולקטיבי, קהילות זיכרון ומורשה", בתוך: מ' מייזל וא' שמיר (עורכים): דפוסים של הנצחה, תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 11 – 47

[4] מעוז עזריהו, זיכרון והנצחה בישראל, אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, ירושלים, אוקטובר 2005, עורכים: אלי שילר גבריאל ברקאי, עמ' 8 – 9

[5] Phyllis Goldstein, A Convenient Hatred: The history of Antisemitism, Facing History and Ourselves, 2012, p. 356.

[6] דינה פורת, סופה של השואה כפי שהכרנו אותה עד עכשיו,  על הספר "קץ השואה" אלווין רוזנפלד, הארץ, מוסף ספרים, 2013.

[7]  Dina Porat, On Several Definitions of Antisemitism, 2004.

[8] Dina Porat, The International Working Definition of Antisemitism and Its Detractors, Israel Journal of foreign Affairs V : 3 (2011), 93 – 101,   94

[9] הכנסת – מרכז המחקר והמידע: מסמך רקע בנושא: חקיקה נגד אנטישמיות והכחשת שואה – מבט משווה, הכנסת, 2015.

[10] Dina Porat, What makes an anti-semite?, 2007; וכן מאמרה של דינה פורת בה"ש 9

[11] Mark Aaron Polger, Rewriting the Holocaust Online: A Discourse Analysis of Holocaust Denial Web Sites.  ספריית יד ושם

[12] סרטים אנטישמיים נאציים, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה.

[13] הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות, 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון", דביר, 1998, עמ' 26.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Yifah Raz  On 25 באפריל 2016 at 8:31

    מסכימה ובעד הנ״ל. בנוסף,
    חושבת שדווקא עכשיו כשיש יותר פרספקטיבה אפשר וחובה ל׳פרק׳ את השואה למרכיביה, ולהסתכל איפה ואם הם קיימים היום, אצל כל אחד ברמה האישית (גם כנאצי וגם כיהודי). אחרת, טקסים לא יהיו רלבנטיים, כמו אנדרטאות, שחולפים לידם.

    • דוד איתן  On 28 באפריל 2016 at 23:41

      בעניין רב קראתי את המאמר על חשיבותם של טקסי הזיכרון לשואה ויש לי מספר הערות קטנות:
      1. אני מציע לשלוח את המאמר לענת מנהלת מוזיאון לוחמי הגטאות שיצאה בימים אלה בהכרזה שהטקס מיותר ועדיף להשקיע את עלות הטקס, חצי מיליון ₪, בחינוך
      2. לדעתי על המדינה לדאוג לכל הקשישים ולא רק לניצולי השואה. הקשישים היום שנתלשו ממולדתם בעירק, תימן, מרוקו ועוד זכאים לקיום הוגן בדיוק כמו ניצולי השואה.
      3. הערב ברשת SKY התקיים דיון מעניין על האנטישמיות באנגליה ובפרט במפלגת הלייבור
      4. האדרת השואה תורמת להנחה השגויה שהקמת המדינה הנה תוצאה של השואה. נכון שהשואה שימשה כזרז להקמת המדינה אבל הציונות והציונים הם שהקימו את המדינה ולעתים קרובות מדי שוכחים עובדה זו. ראשי מדינות המגיעים ארצה מובלים ליד ושם ולא למוזיאון הציונות שלצערי הרב טרם הוקם.
      חג שמח
      דוד איתן

      • meirgilboa  On 29 באפריל 2016 at 22:17

        דוד – אני מסכים איתך, אבל מטרת הרשימה הייתה מענה לקבוצה לא קטנה שמבקשת לבטל את טקסי הזיכרון. היריעה קצרה מידיי למטרות נוספות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: