קריאה פומבית להעניק זכויות של יורד חוזר לציפי לבני

האם ציפי לבני נחתה זה עתה מנסיעה ארוכה לחלל או למקום רחוק אחר? אולי פשוט קרה לה נס, כפי שקרה לאתונו של בלעם, שההוא שבשמיים פתח את פיה? אולי ביקרה סוף סוף אצל רופא אף, אוזן, גרון, שריפא את הפגיעה הקשה ממנה סבלה בחוש הריח שלה בשנים האחרונות? אחרת לא ניתן להבין את קריאתה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד אהוד ברק.

הקריאה של ציפי לבני ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד אהוד ברק בעקבות ממצאי מבקר המדינה בעניינו מעלה שאלות ותהיות רבות. העיקרית היא – היכן היא הייתה בעת שנוהלו חקירות בגין חשדות כבדים למעשי שחיתות חמורים נגד אריק שרון ונגד אהוד אולמרט?

אני לא אוהד של אהוד ברק. איני חושב שהוא טלית שכולה תכלת. אף איני יכול להצביע על הישגים רציניים שלו כראש ממשלה וכשר הביטחון. לכן, עניינה של רשימה זו אינה להגן עליו, ובכלל ברק הוא לא הנושא של הרשימה, אלא התתרנות (אובדן חוש הריח) של ציפי לבני.

לציפי לבני אין אמון מלא במבקר המדינה. אחרת לא ניתן להבין את קריאתה ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד ברק, על אף שמבקר המדינה קבע שאין חשש לעבירה פלילית. מבקר המדינה אף קבע, לפחות בעניין העברת החברות של ברק לבנותיו, שהוא אף לא עבר על הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים, אלא שלא פעל ברוח הכללים. מילא, גם לי יש ביקורת קשה על מבקר המדינה וגם אני חושב שבחלק מדבריו ומקביעותיו יש להטיל ספק. אך גם בנושא מבקר המדינה לא אעסוק כאן.

אך, השאלה אינה אם ציפי לבני לא מקבלת את קביעותיו המשפטיות של מבקר המדינה וגם לא אם לציפי לבני מידע אחר, שלא היה בפני המבקר, לפיו היא דורשת פתיחה בחקירה פלילית. השאלה שאותה יש לשאול היא מדוע היא פתחה את פיה עתה ומה עשתה ברוב שנותיה בעשור האחרון, בעת שכיהנה כשרה בכירה בממשלות ישראל, בממשלה של אריק שרון ובממשלתו של אהוד אולמרט. אני לא זוכר (ואם למישהו יש אסמכתא המפריכה את הטיעון שלי – אשמח לקבלה) שציפי לבני התבטאה אי פעם בעניין מעשי השחיתות שיוחסו לאריק שרון. גם ביחס לשחיתויות שמיוחסות לאולמרט, התבטאויותיה היו מינוריות למדי, ועד כמה שזכור לי לא כוונו ישירות לאולמרט. לכל היותר היא אמרה משהו עקיף כגון: אדם צריך לשלם בכסאו אם ביצע עבירה. היא לא קראה לשרון ולא לאולמרט להתפטר מראשות הממשלה בעת החקירה, המשיכה לשרת אותם בנאמנות כשרה בכירה בממשלותיהם תוך שהיא סותמת את אפה מריח השחיתות שעלה ממעשיהם. גם בעניין אולמרט היא בעיקר המשיכה את הקו שהתחיל בו אהוד ברק.

יושרה של בני אדם בכלל ושל מנהיגים בפרט אינה נמדדת רק במעשיהם הם, אלא גם בהתייחסות שלהם למעשים של אחרים. בחוסר ההתייחסות של לבני לשחיתויות שיוחסו לשני ראשי הממשלה בה כיהנה, שהיו גם מנהיגי המפלגה שלה, היא נתנה לגיטימציה גם למעשיהם וגם להמשך אחיזתם בקרנות המזבח של כסא ראש הממשלה.

אולם, כמו אותו אדם שהיה כצמח במשך שנים רבות והתעורר פתאום לשמחת קרוביו, גם ציפי לבני התעוררה לשמחתנו הרבה, כאשר הביקורת מכוונת נגד מישהו שלא ממפלגתה. מישהו שביטא, לפחות כלפי חוץ, בוז כלפיה (זוכרים – "ציפורה", "מי יענה לצלצול הטלפון האדום בעת חירום" ועוד), מישהו שכנראה שלל ממנה את האפשרות להקים ממשלה, כי לא רצה להצטרף לממשלה בראשותה, ראוי לחקירה פלילית, גם אם לא היה במעשיו, לפחות לפי קביעת מבקר המדינה, חשד לעבירה פלילית, גם אם דופי היה גם היה.

התבטאותה של ציפי לבני מטילה דופי בעיקר בה עצמה.

מדוע לא נפלתי מכיסאי כששמעתי שעוזי לנדאו מגן על ליברמן?

לשר עוזי לנדאו שם של אדם ישר. אך יושרו והגינותו של אדם, ובמיוחד של איש ציבור, נמדדים לא רק בכך שמעולם לא הורשע בעבירה שיש עימה קלון, אלא בתמיכתו באנשים אחרים שהגינותם מוטלת בספק או בתמיכתו שטובת הכלל רחוקה מהן כרחוק מזרח ממערב ושהריח העולה מהן אינו ריח נעים.

לא התפלאתי שדווקא השר עוזי לנדאו הגן על אביגדור ליברמן, כאשר היועץ המשפטי לממשלה הודיע על כך שהוא שוקל הגשת כתב אישום, בין היתר בגין עבירות מרמה בנסיבות מחמירות. לטענת לנדאו, עד שלא תוכח אשמתו של ליברמן בבית המשפט, אין כל מניעה כי הוא ימשיך למלא תפקידים ציבוריים בכירים, לרבות אלו שהוא ממלא עתה, וביניהן ראש מפלגה ("מנהיג"?), חבר כנסת ושר בכיר בממשלת ישראל.

זהו אותו עוזי לנדאו שהציע שחברות הגז, בבעלותם של טייקונים ומיליארדרים, ישלמו למדינה תמלוגים נמוכים במידה משמעותית ממה שהציעה ועדת ששינסקי. וכדאי להזכיר שגם הוועדה לא החמירה ביותר עם חברות הגז והלכה לקראתן כברת דרך נאה, בכך שאת התמלוגים ישלמו רק בעוד יותר מעשר שנים. עד אז, כידוע, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות, או בעיקר שהחוק ישתנה בלחץ טייקוני הגז, ושיעור התמלוגים יירד. לנדאו או פוליטיקאי אחר כבר יהיו שם מוכנים להבין את הקשיים של אותם טייקונים ולהפחית את שיעור התמלוגים. והם עוד מעזים לטעון, להתבכיין ולהוריד דמעות תנין, שאין קשר בין הון לשלטון. לנדאו גם אחראי להשמטת הסעיף מהצעת החוק בעניין חברות הגז, לפיו חייב הממונה על הגז והנפט במשרד התשתיות להעביר לרשות המסים את המידע והחומרים הנוגעים למאגרי הגז והנפט, המגיעים אליו תוך כדי מילוי תפקידו. כלומר, הדיווח לרשות המסים על הכנסות והוצאות חברות הגז יהיה חלקי, ואף אם יהיה בידי הגורם הממלכתי המפקח על חברות הגז, הוא משרד התשתיות, מידע שיאפשר חשיפת הפרות חוקי המסים, הוא לא יועבר לרשות המסים.

וכמובן, זהו אותו עוזי לנדאו, שבהיותו השר לביטחון הפנים, הורה לחוקרי המשטרה שלא לצרף המלצות לסיכומים של תיקי החקירה. ה"מוטבים" היחידים של הוראה זו הם כמובן עברייני הצווארון הלבן הבכירים. על סיום החקירות כנגד עבריינים זוטרים ועל ההמלצות בעניינם, המשטרה גם ככה לא מדווחת לתקשורת. קרוב לוודאי, שגם אילו דיווחה המשטרה לתקשורת על המלצה להעמיד לדין עבריין רקק, התקשורת לא הייתה מפרסמת זאת. נכון, שגם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, תמך בהחלטת לנדאו, אך לא בכל החלטה של רובינשטיין אני תומך. החלטות לנדאו ורובינשטיין בעניין זה ראויות לגנאי. לנדאו כנראה התכוון שאם יהיו פערים בין המלצות המשטרה להחלטות הפרקליטות, למשל כשהמשטרה תמליץ להעמיד בכיר זה או אחד לדין והפרקליטות תסגור את התיק, הציבור לא ידע על כך ולא יוכל לשאול את השאלות המתאימות. או בעברית קלה – לנדאו פעל להפחתת השקיפות, שהיא אחד הכלים החשובים ביותר במאבק בשחיתות.

האמירה של עוזי לנדאו שרק הרשעה בבית המשפט היא הפוסלת אדם מלכהן בתפקיד ציבורי, ובייחוד בתפקיד בכיר, וההתעלמות שלו, כמו גם של אחרים, מהתנהגויות שיש בהן פגמים מוסריים ופגיעה בטוהר המידות, כמדד למילוי תפקיד ציבורי, הן חלק מהגורמים המסבירים את ההידרדרות של ישראל בסולם השחיתות בשנים האחרונות.

ההבחנה שעושה עוזי לנדאו בין הרשעה בבית המשפט או אפילו הגשת כתב אישום ובין התנהגויות לא אתיות היא זו שמתירה לאנשים שמושחתים על פי כל קנה מידה ציבורי ומוסרי, אף אם לא ביצעו עבירות פליליות ואף שלא הורשעו בבית המשפט, לכהן בתפקידים בכירים ולהיות הפנים, אם לא לומר הפרצוף, של המדינה. בעניינים אלו יש להבחין בין ידידות אישית ובין תמיכה בבבחירה לכהונה ציבורית או להמשך כהונה כזו של אדם, שהפר נורמות מוסריות ו/או נורמות משפטיות. עוזי לנדאו יכול להמשיך להיות ידיד של אביגדור ליברמן, אם הוא רוצה בכך (אם כי, כנראה, לא ידידות אישית הביאה אותו לעזוב את הליכוד, לאחר שלא נבחר לכנסת ברשימתה, ולהצטרף לעגלת ליברמן). אך, כאשר מדובר בכהונה ציבורית, קל וחומר כהונה רמה, עליו לנהוג באופן שונה. כך, לדוגמא, היו מקרים לא מעטים בהם אנשים, שידידיהם האישיים הורשעו ונכלאו בבית סוהר, המשיכו לבקרם שם, ואיני מגנה אותם כלל. אך מכאן ותמיכה בהם לכהונות ציבוריות – המרחק רב.

פסיקת בית המשפט לא אמורה, לא יכולה ולא צריכה להחליף את הנורמות המוסריות בחברה בכלל, ואת הנורמות המוסריות שעל פיהן צריכים אישי ציבור בכירים בפרט להתנהל. בדיוק בשביל זה "המציאו" את המנהיגות. אך, כאשר בכירי הממשל משליכים את הנורמות הללו לאשפה, בעיקר כאשר מדובר בהם עצמם או בעמיתיהם, אנו מוצאים את החברה שלנו כולה מתגוללת במדמנת השחיתות.

בפרפרזה על מה שמיוחס לשר החינוך לשעבר, זלמן ארן, עוזי לנדאו תומך באנשים שתיקם נסגר מחוסר ראיות מספיקות ובאלו שהועמדו לדין וזוכו או במקרה זה באדם שעדיין לא עמד לדין, אלא "רק" הוזמן לשימוע בגין כוונה להגיש כתב אישום. בכך הוא פותח את השער בפני מעשים, שיש בהם שחיתויות קלות, שאף אם אינן מהוות עבירות פליליות, עדיין הם מעשים מושחתים, ובכך הוא מעודד את השחיתות.

על שכר ואכזריות – נקודת מבט אחרת על שכר הבכירים

זוכרים את הסרט "שטר בן מיליון", בו כיכב גריגורי פק? אצלנו, בכל הקשור לשכר בכירים במגזר הציבורי זה לא סרט, והשטר הוא אמיתי. בחודש האחרון דשו בנושא זה כל כלי התקשורת, עד שהדברים היו לזרא. אולם, לשכר המיליונים יש השפעות נוספות, שכדאי להכירן.

עם פרוס עונת הדוחות הכספיים של החברות הציבוריות, נראה שנכנסנו לתוכנית ריאליטי ששמה "למי יש יותר גדול?". לא, לא מה שאתם חושבים, אלא למי מהמנהלים יש שכר ובונוסים גבוהים יותר והטבות ואופציות יותר גדולות. המלצותיה של הוועדה בראשות השר נאמן לבחינת שכר הבכירים, הן בעיקר מגוחכות, אך גם אותן אין ממשלת הימין הכלכלי מתכוונת להוציא אל הפועל. ומכיוון שאצלנו הכול פועל ב"הפוך על הפוך", נשאלת השאלה האם באמת רוצים להגביל את שכר הבכירים? ודרך אגב, אני כלל לא בטוח שהמונח רוצים נכון כשמדובר בבכירים עצמם, לרבות בפקידות הבכירה שרואה בתפקידים הבכירים במגזר הפרטי את משאת חייהם, וחלק גדול מהם יגיע לשם. ואם בכל זאת, יותר להתנבא – שכר הבכירים בשנה הבאה כעת חיה יהיה גבוה יותר. לעומת זאת, שכר השכירים החלשים (לא של חברת החשמל, מקורות, הבנקים ועוד) כנראה יוגבל.
אך, השכר הגבוה של הבכירים משפיע לא רק עלינו, בין אם אנו מזילים ריר למקרא הידיעות על שכרם הגבוה ובין אם זעקתנו באה מהשקפה סוציאליסטית (או כפי שהיום זה נקרא בלשון מכובסת, כדי לא להיות מואשם בקומוניזם "סוציאל-דמוקרטיה") ומתוך ערך של שוויון. השכר הגבוה משפיע קודם כל על מקבלי השכר המוגזם הזה.
כבר כששירתתי במשטרת ישראל, טענתי שכאשר קצין מתקדם מדרגת תת-ניצב לדרגת ניצב הוא עובר מעין טרנספורמציה קוגניטיבית ורגשית. כנראה שקלעתי לדעת גדולים וכך כתב קיפניס (Kipnis) במאמרו מ – 1972 "האם הכוח משחית?" (בתרגום חופשי לעברית): תפיסת עמדה של כוח משנה את החשיבה, המוטיבציות וההתנהגויות של האדם בצורה מאד משמעותית. הכוח, שניתן לבכיר לשם ביצוע תפקידיו, הופך למטרה לכשעצמה, במקום כמשאב להשגת מטרות הארגון.
התמונה דומה גם אצל בכירי המגזר הפרטי, כפי שמשתקף בשכר של המנהלים בחברות הציבוריות. במחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, על ידי ד"ר סרידהרי דסאי, נמצא שככל ששכרם של מנהלים גבוה יותר – הם הופכים להיות אכזריים יותר כלפי העובדים. כן, היא משתמשת במונח זה "אכזריים", שאין מתאים ממנו גם לישראל. היא מצאה שהעלאת שכרם של מנהלים יוצר אסימטריות של כוח בחברה, והמנהלים הבכירים בה, הם בעלי המאה והדעה, מסתכלים על עובדיהם כעל חפץ מתכלה ולא כעל יצורי אנוש בעלי כבוד. ממצאי המחקר מצביעים כי התוצאות של העלאת שכר המנהלים הן טיפול לקוי ואכזרי בעובדים, פיטורי עובדים במסווה של התייעלות ארגונית ושינויים ארגוניים, הפחתת ערכן של תוכניות לביטוח רפואי ולתגמולים בעת פרישה, פגיעה בתנאי העבודה של העובדים ועוד.
נכון, שהכותרות בחודש האחרון, חודש האביב והפריחה של הדוחות הכספיים ושל שכר המנהלים, דשו במנהלים בחברות הציבוריות. אך התיאור של ד"ר דסאיי מתאים גם לאלה שבשלב זה אינם נמנים על הקבוצה הזו. תיאור זה מתאים גם לאותם אנשים שחפצים להגיע לתפקידים הבכירים במגזר הפרטי, התפקידים ששכר עתק בצידם. אותם אנשים, אף כי עדיין משמשים בתפקידים שונים במגזר הציבורי, כגון בכירי משרד האוצר, רואים במנהלים בחברות הציבוריות את קבוצת ההתייחסות שלהם, אליה הם שואפים להצטרף ואליהם להידמות. כך, ניתן להבין טוב יותר את המאבק של פקידי משרד האוצר בתנאי העבודה והשכר של עובדים סוציאליים, קלדניות בבתי המשפט ועוד קבוצות של עובדים מקופחים. פקידים בכירים אלו מתנהגים כך כדי לצוד את עיניהם של בעלי השליטה בחברות הציבוריות במגזר הפרטי. התנהגות אכזרית כזו בוודאי תישא חן בעיני הטייקונים בעלי השליטה באותן חברות, כי כך הם רוצים שהמנהלים בחברות שלכם ינהגו כלפי העובדים. ואז, או אז, יצודו הטייקונים את אותם פקידים כאשר יסיימו את עבודתם במשרדי הממשלה. וכאשר הפקידים יתמנו לתפקידים בכירים במגזר הפרטי ויקבלו שכר עתק – הם ישובו ויתאכזרו לעובדים, גם אם מכסא אחר.
לסרידהרי דסאי מספר המלצות בעניין שכר הבכירים, ביניהן: את הקשר הסימביוטי בין הדירקטורים ובין המנהלים יש לנתק, ורק דירקטורים חיצוניים יעסקו בבחירת המנכ"ל וחברי ההנהלה; אין להעסיק משרדי ייעוץ ומבקרים, הנשכרים על ידי המנכ"ל לצורך ביצוע עבודות שונות בחברה, בייעוץ על שכר המנהלים יש לסגור את הפרצות, המאפשרות להתחמקות ממיסוי תגמולים למנהלים; וכדאי לחייב את המנהלים לתרום אחוז קבוע משכרם (ולא מכספי החברה) לצדקה.

מדוע לוקחי השוחד אוהבים מעטפות?

הירשזון אינו לבד. חלק לא קטן מלוקחי השוחד אוהבים לקבל את המתת בתוך מעטפה, ולא רק כדי להסוות את המעשה והעבירה. סיפורי הירשזון וסיפוריהם של "אוהבי מעטפות" נוספים הזכיר לי חקירה, לא גדולה, שניהלנו לפני כעשרים שנה בעניינו של פקיד בכיר, שהיה אחראי לפיקוח על חניונים בעיריית תל אביב, שאהב לקבל תלושי קניה של הרשתות השונות בתוך מעטפות. הבעיה הייתה שבעת נטילת השוחד לא הוחלפו בין נותני השוחד ובין אותו פקיד מלים, אלא מעטפות בלבד. ישי בן דרור, שכתבה עליו שודרה בחדשות ערוץ 2, התקין מצלמות במשרדו, כדי לצלם את העברת המעטפות ומכאן הדרך להרשעה הייתה ברורה. וכל זה הזכיר לי את הסקרנות שגיליתי בעבר על אהבת המעטפות של לוקחי השוחד ואת ההסבר שמצאתי במחקר.

זוכרים כמה עבודה השקענו בעטיפת מתנה קטנה בשכבות רבות של עטיפות ואת ההנאה שהייתה כרוכה בכך? כך, בוודאי אפשר להיזכר בהנאות שהיו לנו בעת אריזת מתנה בעטיפה יפה. היום, כמעט בכל חנות שמוכרת מתנות, עוטפים יפה את המתנה ואף מדביקים על העטיפה סרטים יפים. גם משחקים חברתיים רבים כוללים מתנות, בדרך כלל, פעוטות ערך, שעטופות בשכבות על גבי שכבות של עיתונים, ניירות, קופסאות ושאר סוגי עטיפות כיד הדימיון של העוטף.

זוכרים את ההנאה שלנו בעת בגילוי מתנה שקיבלנו אחרי הסרת עטיפתה? זוכרים את המתח שהיינו בו בעת הסרת העטיפה, נייר אחר נייר, ואת השמחה והסיפוק ברגע גילוי המתנה שבתוך העטיפות?

מדוע העטיפה צריכה להשפיע, הרי העיקר היא המתנה עצמה?! הנושא נבדק במחקר שערך פרופסור דניאל הווארד מדאלאס ב – 1992. הוא תכנן סדרה של ניסויים לבחון את ההשערה: האם מתנות עטופות מוערכות יותר ממתנות לא עטופות. בניסוי אחד, התבקשו הנבדקים להעריך 4 מוצרים שונים, אם כי לאמיתו של דבר הם העריכו מתנה שקיבלו בתמורה לאחד ממוצרים אלו. מחצית מהנבדקים קיבלו את המתנה כשהיא נתונה בשקית פלסטיק של היצרן של המוצר, והמחצית השנייה קיבלו את אותה מתנה עטופה בנייר כחול – לבן (ללא שום קשר לדגל ישראל) עם סרט בצבעים תואמים. כל הנבדקים התבקשו להעריך את המתנה בשלושה ממדים: רצוי – לא רצוי, טוב – רע, טיפשי – חכם. הציון שהעניקו מקבלי המתנות העטופות היה גבוה יותר מהציון של הקבוצה השנייה. בניסוי נוסף, גם הפעם, חלק מהנבדקים קיבלו מתנה עטופה וחלק לא, אך בנוסף לכך, לחצי ממקבלי המתנות העטופות (רבע מכלל הנבדקים) נאמר שהמתנה נועדה להם ולחצי אחר שהמתנה הייתה מיועדת לאדם אחר. כך גם חולקה קבוצת מקבלי המתנות ללא עטיפה. מקבלי המתנות, להם נאמר שהמתנות היו מיועדות להם, העריכו יותר את המתנות העטופות מאשר את הלא עטופות. מקבלי המתנות שחשבו שהמתנות היו מיועדות לאחרים היו אדישים לקיומה של עטיפה או להיעדרה. בניסוי נוסף שערך הווארד, הנבדקים, כולם סטודנטים, חולקו לשלוש קבוצות לפי המתנות שקיבלו: מתנות עטופות בעטיפה הצבעונית, מתנות עטופות בנייר חום ללא קישוטים ומתנות לא עטופות. כמובן, שאלו שקיבלו את המתנות העטופות בצורה יפה העריכו את המתנות יותר משתי הקבוצות האחרות. אפילו מקבלי המתנות העטופות בנייר חום פשוט העריכו את המתנה יותר מאלה שקיבלו אותן ללא עטיפה כלל.

נכון, יש הסברים ותירוצים נוספים ופשוטים מאד לחילופי המעטפות. מקבליהן יכולים לטעון שהם לא ידעו שמדובר בשוחד, כמו שטען פרופ' סמולינסקי, שזוכה מחמת הספק. הכספים במעטפות מוסתרים מעין כל, כפי שכמעט תמיד השוחד נעשה בחשיכה. מקבלי המעטפות יכולים לטעון שלא ידעו מה מכילות המעטפות ועוד ועוד, נימוקים שמושמעים בידי פרקליטים שנונים, שלעתים נדחים על ידי השופטים אך לעיתים מתקבלים באהדה, בעיקר כשמדובר בבכירינו המיוצגים על ידי פרקליטי צמרת.

הסברים או יותר נכון תירוצים אלו אינם מפחיתים מחשיבות הממצאים והעדויות המחקריות הרבות ומהתיעוד הרב על שליפת רגשות ומצבי רוח מהעבר והחייאתם מחדש במצבים דומים בהווה, ועל הדרך כיצד רגשות מהעבר משפיעות על העמדות שלנו כיום ומעצבים אותן. גם לוקחי השוחד, בכירים יותר ובכירים פחות, כנראה משחזרים, בצורה לא מודעת, את רגעי ההנאה והשמחה בעת קבלת מתנות, בין אם בילדות ובין אם בבגרותם. פעם נוספת, נוכל להטיל את האשמה על ההורים, המחנכים, החברים והידידים, שנותנים לנו מתנות עטופות היטב. אך אני מקווה שלוקחי השוחד לא יציגו מחקרים אלו כראיות לנסיבות מקילות למעשיהם.

מונולוג של רמאי או חוכמת הספינולוגים

רוב הרמאים ועברייני הצווארון הלבן נלחמים ברשויות אכיפת החוק עד טיפת דמם האחרונה (של החוקרים, התובעים והשופטים). מעטים הם בבחינת "מודה ועוזב ירוחם". סם אנטר הוא אחר. אם תמצאו בתיאור שלו של "אמנות הספין", או במלים אחרות עצות מעשיות לעבריין צווארון לבן שנחשף, דמיון למציאות שלנו ולהתנהגות של פוליטיקאים ושל בכירים אחרים בשלטון ובממשל – האחריות עליכם.

רוב עברייני הצווארון הלבן לא מודים בעבירות שביצעו, לעולם לא יודו בהן גם אם הורשעו בבית המשפט. לעתים קרובות ביותר, גם אם הודו במסגרת הסדר טיעון יתרצו זאת בעדים שקרנים ובעלי עניין שהעידו נגדם או בעקבות לחץ עורך הדין, לחץ בית המשפט או לחץ התקשורת.

סם אנטר היה רואה חשבון והחשב של חברה אמריקנית בשם "אדי המשוגע", שסייע לבעלי החברה ולמנהליה לרמות אחרים בסכומים של מיליוני דולרים, ולאחר שהחלה החקירה הוא אף היטעה את החוקרים ושיבש את החקירה. כפי שהוא עצמו כותב: העבירות שביצע עלו לאנשים רבים מאד בעבודתם, בקריירות שלהם ולא ניתן לתאר ולמדוד את הסבל של הקורבנות.

סם אנטר היכה על חזהו האישי, ולא על חזם של אחרים, כנהוג במקומותינו, ריצה את עונשו, סייע לתביעה להעמיד לדין את שותפיו הבכירים וסייע להגיש נגדם תביעות אזרחיות. הוא מציין שנטילת האחריות המלאה שלו לעבירות שביצע, שהסיוע שהגיש לתביעה ולתובעים האחרים ושביקש את סליחתם של קורבנותיו, אינה מפחיתה מחומרת מעשיו. עתה הוא ממשיך לעסוק בסיוע לרשויות השונות במאבקם בהונאות ובעבריינות הצווארון הלבן, ואף פתח אתר מעניין באינטרנט.

בין היתר, מצוי בבלוג של סם אנטר תיאור קצר של מה שהוא קורא: "אמנות הספין" או כיצד מתנהג רמאי, בעיקר כאשר הוא נחשף. הוא עושה זאת בצורה של "עצות" לרמאי ולעבריין הצווארון הלבן המתחיל, ומאחר שהדברים נראים לי מוכרים בעקבות עברייני צווארון לבן רבים, המוכרים לי אישית, החלטתי להביא את מסקנותיו של סם אנטר בפניכם.

מפאת קוצר היריעה, אביא בתרגום חופשי שלי, מקצת מהמלצותיו ואזהרותיו, כדי שנדע לזהות את הרמאים, את עברייני הצווארון הלבן ואת הספינולוגים תוצרת הארץ.

• נסה לעגן את טיעוניך בלפחות עובדה נכונה אחת, גם אם אינה קשורה ישירות למעשיך ולטיעונים שלך. את שאר ה"עובדות" אתה יכול לבדות מליבך, ובלבד שיתאימו לעובדה הנכונה היחידה.
• רצוי מאד שפעולותיך בתקשורת ייעשו על ידי שליחים, ולא בעצמך, כדי שלא ניתן יהיה לאסוף נגדך ציטוטים מפלילים.
• כאשר אינך יכול להפריך את העובדות, הודה בהן אך הבא תירוצים ורציונליזציות לפעולותיך.
• מותר לך לטעות, כל עוד יהיה קושי להוכיח שהיו לך כוונות זדוניות. טיפשות אינה עבירה.
• תמיד אמור במלים שאתה "נוטל אחריות"ֿ, אך הפנה בתחכום את האשמה לאנשים אחרים ולגורמים אחרים.
• כאשר אתה מתקשה להגן על פעולותיך, תקוף את השליח, כדי להטות את תשומת הלב מהפעולות החשודות שלך, לאלו של אחרים.
• תמיד הצג את הפעולות שאתה עושה לטובת הכלל ובעיקר לטובת אנשים אחרים, שבזמן צרה יגוננו עליך.
• הצג בפומבי את יושרתך, את האמינות שלך, את גבורותיך ואת מעשיך הטובים, גם אם אין קשר ביניהן ובין המעשים בהם אתה מואשם.
• נסה לגייס אנשים אחרים שיציגו בפומבי את עמדתך ויגנו עליך, ויעשו עבורך את “העבודה השחורה". הרי אתה אינך יכול להיות אחראי להתנהגותם של אחרים, גם אם הם מאוהדיך.
• כאשר הספין שלך הולך ונשחק – שתוק. חבריך עדיין יכולים להגן עליך.
• אם נפתחת חקירה  או ביקורת בעניינך – תמיד תודיע שאתה משתף פעולה עם הרשויות החוקרות, אולם כל האמצעים כשרים כדי להתל בחוקרים.
• כאשר אתה נקרא למסור גירסה במסגרת חקירה או משפט כדאי ללקות בזיכרון סלקטיבי. זה יותר טוב מהאשמה בהטיית החקירה, שבועת שקר ובידוי ראיות.
• אם החרב המתהפכת של חקירה פלילית או של ביקורת מתקרבת אליך – מותר להודות בטעויות או בהתנהגות לא אתית או אפילו בטיפשות, ולא בעבירה פלילית.
• והצעה אחרונה – כדי להיות ספינר יעיל יותר, תמיד שמור על חבריך קרובים ועל אויביך – קרובים עוד יותר. היחס הטוב לאויבים יקשה עליהם להיות ספקנים כלפיך וכלפי גירסתך.

בוודאי יהיו כאלה שיקפצו ויגידו שבמקום להיאבק בעברייני הצווארון הלבן וברמאים אני נותן להם עצות. לאלו אבהיר כי אותם עבריינים, רמאים וחסרי מוסר, המנצלים את מעמדם הציבורי ואת עיסוקיהם לטובתם הם, יודעים את הדברים אף יותר טוב ממני.

"בדקה התשעים, תמיד רגע לפני מינוי לתפקיד בכיר, נזכרים להתלונן"

שני המינויים הבכירים האחרונים, זה של דנינו למפכ"ל וזה של גלנט לרמטכ"ל, הם הזדמנות נאותה לבדוק את הטענה של רבים, שהפכנו למדינה שבה מועמדים לתפקידים בכירים עוברים "זובור" ציבורי, בעקבות תלונות המוגשות בדקה התשעים.

זו לא הפעם הראשונה וכנראה לא האחרונה, שנשמעות טענות כי תלונות שמוגשות "בדקה התשעים" מעכבות, אם לא יותר מכך, מינויים לתפקידים בכירים. טענה נוספת באותו הקשר היא שה"זובור הציבורי", שעובר המועמד רגע לפני מינויו, פוגע בשירות הציבורי ובאיכותו, בכך שהוא מונע מרבים וטובים מלהגיש את מועמדותם לתפקידים בכירים. על פי טענה זו, מי שלבסוף מתמנה לתפקידים אלו הם אנשים שלא מהשורה הראשונה.

הביקורות שעורך מבקר המדינה בשני נושאים אלו, הטענות שדנינו מעורב לכאורה בטיוח של התחקיר אודות הכשלים שהביאו לרצח של שני סוכני משטרה, והטענות לכאורה שגלנט סיפח לעצמו שטחים תוך הפרת חוקי התכנון והבניה ולא מסר אמת בבדיקת פרקליטות המדינה בעניינו, "מוכיחות" את הטענות הללו.

אולם, דווקא שני מקרים אלו, ויש גם רבים אחרים, הם דוגמא מצוינת המצביעה כי הדברים היו ידועים מזה זמן רב, למעשה לפחות משנת 2008, ומי שכשל הם אותם גורמים שהנתונים היו בידיהם ונמנעו בכוונה מבדיקתם.

התלונות נגד דנינו הוגשו כשנתיים לפני שעלה מינויו למפכ"ל

במהלך 2008 הוגשו למבקר המדינה שתי תלונות שונות, ללא כל קשר ביניהן ובין מגישיהן. האחת עסקה במעורבות לכאורה של דנינו בטיוח של תחקיר בעניין רצח של שני סוכנים, שהופעלו על ידי משטרת מחוז המרכז, בתקופה שדודי כהן כיהן בתפקיד מפקד המחוז. התלונה השנייה דנה במעורבותו של דנינו בכשלים שמנעו מגיוס של אדם, שהסכים לשמש כעד מדינה וכסוכן, נגד האחים אברג'יל, כבר ב – 2007, יותר משנה לפני רצח מרגריטה לאוטין בחוף בת ים.

מבקר המדינה, שהחליט לא לבדוק את התלונות עם קבלתן, "חידש" את הביקורת רק לקראת מינויו של דנינו למפכ"ל. גם השרים לביטחון פנים בחרו שלא לבדוק את התלונות הללו, על אף שידעו עליהן. דיכטר אף קיבל את התלונה בעניין השני ישירות אליו, לפני שזו הוגשה למבקר המדינה.

רק לאחר שגלנט מונה לרמטכ"ל החלו בבדיקת התלונות נגדו

גם החשדות לכאורה נגד גלנט אינן חדשות. הדברים הועלו על ידי חברים במושב עמיקם בפני רשויות שונות כבר לפני מספר שנים. תלונות הוגשו גם למבקר המדינה, שהפנה אותן לטיפול נציבות תלונות הציבור (המבקר משמש גם כנציב תלונות הציבור), במקום להורות על עריכת ביקורת מקיפה, לא רק ישירות בעניין גלנט, אלא גם על הליקויים לכאורה שהתגלו בהתנהלות מינהל מקרקעי ישראל. כמו בעניין דנינו, כבר ב – 2008 פורסם במעריב תחקיר מקיף גם על גלנט, קרקעותיו, דרכי המילוט ועניינים דומים.

גם כאן, איש לא בדק, איש לא התייחס לחשדות, לכל היותר נבדקו חלק קטן מהדברים בצורה שטחית ביותר. בין אם מבקר המדינה היה בודק את הפרשה ובין אם לאו, היינו מצפים ששר הביטחון, כמי שאמור לדאוג לנקיון כפיהם של המשרתים בצה"ל בכלל ושל הקצינים הבכירים בפרט, יורה על בדיקת החשדות (שלפי התחקיר הן לא פשוטות בכלל). אך גם הוא שתק, לא יזם בדיקה והשלים עם העובדה שאלוף בצה"ל מסתובב ועל ראשו, במקום כומתה, חמאה.

אף כי לא ערכתי כאן סקירה מקיפה של תלונות שלא נבדקו בעיתן, אלא עובר למינוי החשודים והנילונים לתפקידים בכירים, נראה שמדובר בשיטה. השרים, הדרג הפוליטי הבכיר, האחראים על המערכות הציבוריות, מעדיפים לא לריב עם הבכירים במשרדיהם, לשתוק ולא לברר חשדות, גם לא כאלה שיש בהן חשש לפגיעה בטוהר המידות של אותן בכירים. והדברים נכונים על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במקורביהם.

כך היה גם כאשר בנימין נתניהו המליץ על ברי בר ציון לתפקיד של נציב שירות המדינה. איני יודע מה ידע נתניהו על פועלו של מועמדו בעת שכיהן כמנהל בית החולים ביקור חולים וכמנהל חברת אמין, שסיפקה את שירותי פרוייקט ויסקונסין בירושלים. קשה לי להאמין שנתניהו לא ידע שמשרד התמ"ת קנס את החברה הזו בסכום של חצי מיליון שקל, בגין חריגות קשות מההסכם בין המשרד ובין החברה. או כפי שכבר במרץ 2010 כתב מנכ"ל משרד התמ"ת במכתב שהופנה לברי בר ציון, שהקנס הוטל בגין "כשלים חמורים באופן הניהול והתפעול של המרכז וכן הפרה בוטה של התחייבותכם בהסכם לספק למשתתפי התכנית, שאינם עובדים בכלל או שעובדים באופן חלקי, תכנית אישית מהותית הכוללת פעילויות ראויות שמטרתם קידום שילובם של המשתתפים בעבודה שתמצה את כושר השתכרותם". וגם אם במקרה לא ידע על כך, מוטלת עליו חובה, לפחות חובה ציבורית, לברר פרטים על "עברו" של המועמד שלו. אך הוא העדיף לעצום עיניו, ולא לבדוק דבר. נדרשה פעולה קלה יחסית, על ידי התנועה למען איכות השלטון, לחשוף את הדברים ולהביאם בפני הוועדה בראשות השופט בדימוס דן ארבל, שמונתה לעסוק במינוי של בר ציון לנציב שירות המדינה.

מטבען, בדיקות של הרגע האחרון, המבוצעות בלחץ של זמן, הן שטחיות ונתונות להטיות שונות. שטחיות זו עלולה לגרום להחלטות מוטעות. אך, משנקבעה בבדיקה כשירותו של המועמד והוא מונה לתפקידו, יהיה קשה מאד להפריד את הממונה מכיסאו, גם אם בהמשך יוכח כי הבדיקה הייתה מוטעית ותוצאותיה שגויות.

אין ספק, שבדיקת החשדות בזמן אמת הייתה מונעת את הפארסה של בדיקה בדקה התשעים, מונעת עינוי דין של הנבדקים/החשודים, ובעיקר הייתה תורמת לניקיונו של השירות הציבורי.

שקיפות, שקיפות ועוד פעם שקיפות

כשלואיס ברנדייס אמר שאור החשמל הוא השוטר הטוב ביותר, הוא לא התכוון למנורות מסנוורות, שהיו מותקנות בחדרי החקירות, ומכוונות לעיני הנחקרים. הוא התכוון למתכון הטוב ביותר נגד שחיתות, מתכון, שאצלנו לא מרבים להשתמש בו.

אפשר להיאבק בשחיתות על ידי הקמת מנגנונים לחקירת השחיתויות, הקמת יחידות עלית במשטרה כמו היחידה הארצית לחקירות הונאה, הצבת טובי הפרקליטים להגשת כתבי אישום נגד המושחתים ולא לשכוח גם את בתי הכלא, אותם יש למלא במושחתים, ואם אפשר בית סוהר בסגנון כלא נפחא, אי שם בנגב, מרוחק ממרכז הארץ, במקום במעשיהו, הרי זה משובח.

אולם, מנגנונים כאלה הם יקרים, יקרים מאד. מה גם שבסופו של דבר הם נשלטים על ידי הפוליטיקאים. הפוליטיקאים, למשל, ממנים את ראשי המנגנונים הללו, את מפקדי המשטרה, מתערבים במינוי מפקדי היחידה הארצית לחקירות הונאה בלי בושה וגם קובעים את תקציביהם, ואפילו גם את שכרם של השוטרים והפרקליטים. בכך, הם משפיעים על המשאבים העומדים לרשותם של המנגנונים למאבק בשחיתות, על היכולות שלהם לבצע את תפקידיהם ועל איכות אנשיהם. כך או כך, הם מצליחים לחשוף רק חלק מהשחיתויות, ולא את החלק הגדול דווקא.

אפשר לתרום להפחתת השחיתות (איני תמים ואיני סבור שניתן להעלימה לחלוטין, לכן אני חושד בכל מי שאומר שיש למגר את השחיתות. אם נקטין את ממדיה – דיינו). כשלואיס ברנדייס, יהודי ושופט בית המשפט העליון בארצות הברית, כתב בספרו "כספם של אחרים" (אגב, ספר בשם דומה נכתב על ידי הקרימינולוג דונלד קריסי, על רמאים וגנבים) שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, ואור החשמל הוא השוטר הטוב ביותר, הוא התכוון לשקיפות. ככל שמי שקרוי "מנהיגינו" ינהגו בשקיפות רבה יותר, רמת השחיתות תהיה נמוכה יותר. הם גם לא ירמו את עצמם וגם לא אותנו.

מחקר חדש, של Chen-Bo Zhong ושותפיו מאוניברסיטת טורונטו, מדגים היטב עד כמה חוסר שקיפות תורמת להתנהגות לא אתית. המחקר מתואר במאמר שפורסם בכתב העת Psychological Science בתחילת 2010, ושמו כמובן הוא (בתרגום חופשי לעברית): "מנורות טובות הן המשטרה הטובה ביותר: חשיכה מעודדת חוסר יושר והתנהגות אגואיסטית".

במסגרת המחקר כינסו מתנדבים בשתי כיתות ונתנו להם טופס עם 20 תרגילי חשבון פשוטים, אותם התבקשו לפתור תוך מספר דקות (זמן קצר מזה שאמור להספיק לפתרון כל התרגילים). יחד עם הטופס, הם קיבלו מעטפה ובה 10$. נאמר להם שעליהם לכתוב את הפתרונות על הטופס, ובסיום למוסרו לבוחן, מבלי שהבוחן בדק את הטופס ומה נרשם בו וללא כל ציון גלוי עם שם הנבחן. על כל תרגיל שהם פתרו הם זכו במחצית הדולר, מתוך עשרת הדולרים שניתנו להם בתחילת הבדיקה. את העודף עליהם להחזיר לבוחן, מבלי שהבוחן ידע מה יש במעטפה ומי מסר אותה. ההבדל היחיד היה שחלק מ"הנבחנים" ישב בכתה אפלולית וחלק אחר בכתה מוארת.

השאלה היא מי פתר יותר תרגילים ומי לקח יותר כסף לעצמו? שתי הקבוצות פתרו כמעט אותו מספר של תרגילים (כשבעה תרגילים), כך שלא היו בין הקבוצות הבדלים ביכולות החשבוניות שלהם. אולם, הקבוצה שישבה בחדר האפלולי, השאירה לעצמה יותר כסף מאשר הקבוצה האחרת. המשתתפים בקבוצה זו השאירו לעצמם כסף כאילו פתרו 11.5 תרגילים בממוצע, בעוד הקבוצה שישבה בחדר המואר השאירה לעצמה כסף כאילו פתרה 7.8 תרגילים בממוצע, מעט יותר מאשר פתרו בפועל.

בשלב שני, ערכו ז'ונג וחבריו ניסוי נוסף, עם מתנדבים חדשים כמובן, ובו ניתנו למתנדבים 6$. הם הושבו מול מחשב, והתבקשו לחלק את הסכום לשניים, לפי רצונם הם, ביניהם ובין אדם אחר שישב בחדר אחר, גם הוא מול מחשב, אך מבלי שראו אותו. נאמר שלהם שהם יכולים לבחור בכל סכום בין 0$ ל – 6$, ולאדם האחר אין זכות לומר דבר על הסכום שיקבל או למחות בגין ההחלטה של המתנדב.

גם הפעם, חולקו המתנדבים לשתי קבוצות, משתתפים בקבוצה אחת התבקשו להרכיב משקפי שמש (שנמסרו להם על ידי עורכי הניסוי) והמשתתפים בקבוצה שנייה התבקשו להרכיב משקפיים בהירים, עם זכוכיות שקופות (אך לא אופטיות). ומה קרה הפעם? מרכיבי משקפי השמש הותירו לעצמם סכום גדול יותר מאשר מרכיבי המשקפיים השקופים. האחרונים חילקו את ששת הדולרים כמעט שווה בשווה (בממוצע העבירו לאחר 2.7$) ואילו מרכיבי משקפי השמש העבירו לאדם "שישב" בחדר אחר רק 1.8$.

המסקנה פשוטה – ככל שאדם סבור שהוא נראה על ידי אחרים, ככל שהוא סבור שאינו יכול לפעול בצורה אנונימית, הוא יזהר מפני התנהגויות לא מוסריות ולא יבצע הונאות. כמו שכתב ברנדייס – אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, וגם החשמל שומר מפני התנהגויות פסולות ואגואיסטיות.

עכשיו, תארו לכם שלוח הזמנים והפגישות של כל השרים, חברי הכנסת, ראשי הרשויות המקומיות, כל שאר נבחרי הציבור, וגם של מנכ"לים של משרדי ממשלה ושל רשויות ציבוריות אחרות, היה מתפרסם באתר הרשמי של המשרד הממשלתי, של הכנסת, של הרשות המקומית או של הגוף בו הם מכהנים. תארו לכם, שכל אלה לא היו נפגשים עם בעלי ההון, עם הטייקונים,עם לוביסטים, עם עומדים בראש קבוצות לחץ למיניהן וגם עם "סתם" אזרחים (לא שאני מאמין שהם נפגשים עם אנשים מהשורה) בבתי קפה או מסעדות, ולא במשרדיהם של אותם בעלי הון (זוכרים ששר האוצר נפגש עם דנקנר במשרדו של האחרון? וזה מה שנודע לנו. בוודאי מתקיימות פגישות נוספות רבות כאלה, שלא נחשפו). תארו לכם, שאנו היינו יכולים לדעת מראש וגם בדיעבד על כל פגישה כזו.

אין ספק, שהנכונות שלהם לסטות מהחוק, מהנהלים ומכללי מוסר, כתובים ובלתי כתובים, הייתה פוחתת במידה משמעותית. אז, או אז, הם באמת היו פועלים לטובת המדינה ולטובת האזרחים, ולא רק כותבים על כך במצעי המפלגות או מדברים על כך על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן. וכל זה כמעט בלי כל השקעה, אלא כמה שיעלה פרסום לוח הזמנים הזה באתרי האינטרנט הקיימים, גם ככה, של אותם גופים.

נשמע חלום באספמיה? לא מדויק. יש מדינות שכך מתנהלת הממשלה. איזה שרים מוזרים, לא?!

הליכה במעגלים – או הצד השווה של העדר מצפן לרוחות השמיים ושל חוסר במצפן מוסרי

מאמר המוכיח כי בהעדר נקודת התייחסות פיזית בשטח אנו הולכים במעגלים ללא תכלית, מעלה מחשבות האם השפעה דומה יש גם להעדר מצפן מוסרי. יש הסברים רבים ושונים לשחיתות המתרחבת אצלנו, אך הסבר כולל עדיין חסר. איני יודע איך "מצמיחים" מצפן מוסרי אצל מנהיגינו, אך ייתכן שה"מצפן" המצביע על הכיוון להישרדות פוליטית מצביע על כיוון הפוך מהכיוון עליו מראה המצפן המוסרי.

הצורך של הנבחרים שלנו, התופסים עמדות בכירות בשלטון, כמו ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת ונבחרים ברשויות המקומיות, ושל פקידים בכירים במשרדי הממשלה ובמשרדי הרשויות המקומיות, לשרוד ולהתקדם (בין אם במגזר הציבורי בתוך הממסד השלטוני ובין אם במגזר הפרטי, עם פרישתם מהמגזר הציבורי), מעסיק אותם ללא הרף. לעתים קרובות עיסוק יתר זה הוא על חשבון מילוי התפקיד אותו הם צריכים למלא ועל חשבון השירות לציבור אותו הם מחויבים לתת.

זהו, אם כן, המצפן המכוון הן את התנהגויותיהם המכוונות להישרדות ולקידום והן את פעולותיהם במסגרת תפקידיהם. על פי מצפן זה הם הולכים ישירות לכיוון אותו הם בוחרים – ענייניהם וטובתם האישית. כך, בעלי תפקידים במגזר הפוליטי ונבחרי ציבור מצביעים נגד מצפונם, רק בגלל דרישות קואליציוניות. הם בוחרים לפעול בניגוד למצע שהציגו לציבור במערכות הבחירות ושהתחייבו לפעול למימושו. זו אחת הסיבות שהם פועלים בניגוד לצרכי החברה. עם מצפן כזה, הם הולכים כמעט אך ורק לפי האינטרסים האישיים שלהם.

אך כאשר מדובר במהלכים מוסריים, הם חסרי כל מצפן וכל כיוון, ולכן הם הולכים סחור סחור, כמו אותם בני אדם, שהמחקר מצא שבהעדר נקודת התייחסות פיזית בסביבה או בהעדר מצפן, שיסייע להם לכוון את דרכם, הולכים במעגלים, ולא מגיעים למחוז חפצם – חפצנו. החלטותיהם מצביעות על בוהו ושממה מוסריים. וכאשר יש שממה מוסרית ואין מצפן מוסרי, אין קשר בין מוסר ובין התנהגותם של מי שקרויים "מנהיגינו". לכל היותר הם "מצטיידים" ביועצים משפטיים. אך האחרונים – כשמם כן הם, הם בוחנים את הדברים באמצעות העדשה הצרה מאד של החוק. אתיקה ומוסר אינם המסד עליו הם בוחנים את הדברים ואינם הסולם לפיו הם נותנים את עצותיהם. "מצפון" משפטי אינו מצפון מוסרי, וכל האוחז במצפון המשפטי – נותר בריקנות המוסרית וממשיך ללכת במעגלים, מבלי לחתור למטרה מוסרית.

דמעות התנין של מיכה לינדנשטראוס

מוטב למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס שיערוך ביקורת על החלטותיו הוא, במקום למחות על החלטת ויינשטיין בעניין דנינו. אין למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, להלין אלא על עצמו בלבד, על סירובו לבדוק בזמן אמת את התלונות של ניצבי המשנה ישראל אברבנאל וסיימון פרי, על תיפקודו הלקוי של ניצב יוחנן דנינו ועל כשלים חמורים בהחלטותיו.

ניצבי המשנה ישראל אברבנאל וסיימון פרי התלוננו, כל אחד בנפרד וללא כל קשר ביניהם, בפני מבקר המדינה, על חוסר תקינות קיצונית בהחלטותיו של ניצב יוחנן דנינו. לדברי ישראל אברבנאל, דנינו "מרח" בדיקה בעניין רצח שני סוכנים. לדברי סיימון פרי, דנינו סירב לאשר חתימת הסכם עם אדם שהסכים לשמש כ"עד מדינה" בחקירה ובמשפט של האחים אברג'יל, סירוב שבעקבותיו הם לא נעצרו ולא נערכה כל חקירה. יותר מאוחר הם היו מעורבים ברצח מרינה לאוטין ז"ל. הטענה היא שלו היו האחים אברג'יל נעצרים בשלב מוקדם יותר, ייתכן שהרצח היה נמנע.

מסיבות שונות, סירב מבקר המדינה לבדוק את שתי התלונות הללו מיד עם הגשתן. סירוב זה עומד בניגוד מוחלט ומוזר למדיניותו המוצהרת של לינדנשטראוס לערוך ביקורות בזמן אמת (ראו לדוגמא בעמוד 8 לדוח של משרד מבקר המדינה, לפי חוק חופש המידע). אני אמנם התרעתי על כך בעבר, לרבות על הסיבות הלא ענייניות שעמדו מאחורי החלטתו של מבקר המדינה לא לבדוק את שתי התלונות החמורות הללו. משום מה, לא היה להתרעתי כל המשך. אני מעריך שחלק מהשותקים חשש מתגובת המבקר ומנקמתו, וחלק אחר מוחא לו כפיים באופן אוטומטי, מבלי להרהר יותר מידי על המתרחש מאחורי קלעיו של לינדנשטראוס.

לו בדק את התלונות נגד דנינו בזמן אמת, אין ספק שהבדיקה הייתה מסתיימת לפני זמן רב, בין אם בניקויו של דנינו ובין אם בקביעה כי כשל ואינו ראוי לתפקיד המפכ"ל. בכך, הפארסה הנוכחית, בעניין מינוי המפכ"ל הבא, הייתה נמנעת (מעבר לזו הקשורה לניצבים בר לב ופרנקו). לפארסה זו יש רק כתובת אחת – מיכה לינדנשטראוס.

חוסר אמפטיה, צביעות ושחיתות בקרב המעמד הגבוה

בשיטוטיי במרחביו האינסופיים של האינטרנט, תוך חיפוש חומר על השפעות רגשיות ונפשיות על ההתנהגות, נתקלתי במחקר שהעלה אצלי רעיון על קשר בין ממצאיו לתחום שאני עוסק בו מזה מספר שנים – חקירת שחיתויות ומחקר אקדמי בנושא זה. הממצאים מורים על קשרים בין מעמד חברתי וכלכלי ובין אינטלגנציה רגשית וצביעות.

מאז טבע אדווין סתרלנד את המונח "עבריינות הצווארון הלבן" לפני כשבעים שנה, מחפשים קרימינולוגים ופסיכולוגים הסברים לשחיתות, המעוגנים במאפיינים של העבריין, באישיותו ובהתפתחות הקריירה העבריינית שלו. ממצאי מחקרים רבים הובילו למסקנות טריביאליות, כגון: עברייני הצווארון הלבן הם אנשים הבזים לנורמות חברתיות, מזלזלים בחוק, חסרי אחריות, אופורטוניסטיים ובעלי נטיות אנטי-חברתיות. המסקנות אינן מספקות מידע משמעותי, שכן ברור מאליו הוא שאדם המבצע עבירות, בין אם עבירות צווארון לבן ובין אם עבירות אחרות, מזלזל בחוק ואינו מציית לו.

והנה, קראתי על מחקר חדש, שלא עוסק בעבריינות בכלל וגם לא בעבריינות צווארון לבן. המחקר עוסק ביכולת לחוש אמפטיה כלפי אחרים וביכולת ל"קרוא" את רגשותיהם או כפי שזה נקרא בימינו – אינטלגינציה רגשית. אחד הניסויים בדק את התפיסה הרגשית של סטודנטים ממעמד גבוה לעומת זו של סטודנטים ממעמד נמוך, ומצא שהאינטליגנציה הרגשית של הראשונים נמוכה יותר ותפיסתם את רגשותיהם של אחרים לקויה יותר משל בני המעמד הנמוך. אחד ההסברים לכך הוא שבני המעמד הגבוה יכולים לפתור בעיות שלהם תוך שימוש בכסף שלהם, ואילו בני המעמד הנמוך צריכים להסתדר עם חבריהם ושכניהם ולהיעזר בהם, מאחר שמשאביהם מעטים יותר.

בהמשך הניסוי, נמצא שמדובר במאפיין נרכש, שהוא תוצר הסביבה החברתית של האדם, ושעשוי להשתנות בהם לשינויים במעמד של האדם, ואין מדובר בתכונה קבועה. כך, אם ממקמים אדם במעמד חברתי חדש, גם האינטליגנציה הרגשית שלו משתנה – עולה או יורדת בהתאם לעליה או לירידה במעמדו. לכן, גם אדם שהחל דרכו בדרגים נמוכים של ארגון, עלול ל"הידבק" במחלה זו, כאשר הוא מטפס בסולם הארגוני ומגיע לדרגות גבוהות.

מסקנתם של החוקרים, שביצעו את המחקר הנ"ל, הזכירה לי מחקרים אחרים של אדם גלינסקי, מבני ברית המלמד ב – Northwestern University בארצות הברית, על השפעת הכוח והעוצמה על ההתנהגות. בסדרה של מחקרים וניסויים הוא הראה שאנשים בעלי עוצמה, כוח וסמכות נוטים לעשות שימוש בכוח, מבלי למצות הליכים "רכים" יותר כמו שכנוע. סביר להניח שלא רק כסף משפיע על האינטלגנציה הרגשית של האדם ומדרדר אותה, אלא גם העוצמה והכוח הנילווים למעמדו ולתפקידו. שאם לא כן, לא היו בעלי העוצמה כה ממהרים לעשות שימוש בכוחם.

מחקר אחר של גלינסקי ועמיתיו מגלה שאנשים בעמדות כוח ועצמה שופטים ומעריכים אחרים ואת עצמם על פי קני מידה שונים. בעוד שבעלי כוח גינו אחרים בגין שקרים, בעוד הם עצמם משקרים בלי בושה. הם שפטו לחומרה התנהגויות בלתי מוסריות של אחרים, אך התייחסו בסלחנות להתנהגויות דומות של עצמם. בקיצור – בעלי כוח ועוצמה הם צבועים.

הממצאים משלוש סדרות המחקרים הללו מצטלבים בנקודה אחת – חברי מעמדות גבוהים, בעלי משאבים כספיים ובעלי סמכות. מחד גיסא, בעוד הם אינם מסוגלים להבין את בני המעמדות הנמוכים מהם, הם שופטים אותם בחומרה ואילו עם עצמם מקלים, ומאידך גיסא, עוברים לשימוש בכוח ובסמכות במהירות, מבלי להתחשב ברגשות של האחרים ובצרכיהם. ומכאן, הדרך לשחיתות ישירה וקצרה.

אף כי, אין בכך הסבר ממצה (וברור שעד כה הפסיכולוגיה לא הצליחה לספק הסברים מלאים וחד ערכיים להתנהגות האנושית המורכבת והמסובכת), ממצאים אלו עשויים לשפוך אור על השאלה מדוע אלו שיש להם הכל מבצעים מעשי שחיתות, שיש בהם ניצול משאבים ציבוריים, שבדרך כלל נמנעים מהציבור הרחב, בעקבות מעשי השחיתות. בעוד הם מתייחסים למעשי השחיתות הגדולים שלהם בסלחנות, כאשר עובד זוטר גונב סכום כסף קטן – הוא מפוטר מיד ועם אות קלון כזו, שהוא יתקשה למצוא עבודה בכל מקום אחר.